בימים אלו אנו מציינים 60 שנה לחלוקתה של פלסטין. שתי חלוקות התרחשו בשנת 1947, האחת על הנייר, בכתב-ההחלטה של האו"ם, והשנייה בפועל. הראשונה הציעה ליישוב היהודי מחצית מן הארץ, והשנייה הותירה בידי היישוב הזה כמעט 80% מן הארץ. הראשונה ביקשה להקים בארץ שתי מדינות, עם איחוד כלכלי ומטבע משותף, ולהותיר בידי שתי המדינות את שאלת המשכה של ההגירה היהודית לארץ בעוד שזו השנייה הביאה לעקירתם של חצי מתושבי הארץ, הרס כפריהם, ערייהם ומורשתם.
במקום שתי מדינות אוטונומיות נוסדה רפובליקה ישראלית אתנית גזענית אך לא שבעה. מנהיגיה התחרטו על כך שלא כבשו את כל הארץ ועל כך שהותירו בתוכה מיעוט פלסטיני קטן של כ-100 אלף איש. כל זה ישתנה בשנת 1967. בימים אלה מוצעת החלוקה השלישית, על הנייר, של מדינת בנטוסטאן פלסטינית לצד הרפובליקה האתנית ודומה כי זה עדיין לא סוף הסיפור.
לא ניתן לנהל דיון משמעותי בהשלכות ההיסטוריות של שתי החלטות החלוקה האלה ללא שמץ של היסטוריה נגדית או אלטרנטיבית. היסטוריה אלטרנטיבית היא סוג של כתיבת היסטוריה שאינו מומלץ בבתי המדרש האקדמיים להיסטוריה, ולרוב בצדק רב. אך כל היסטוריה משמעותית עוסקת באירועים שיכלו לקרות ולא קרו ובהחלטות שיכלו להתקבל ולא התקבלו. בלעדי סוג כזה של אמירה היסטורית אין כל אפשרות לנהל דיון ביקרותי על האירועים שכן קרו וההחלטות שאכן התקבלו.
בהתחשב בנחישות של המנהיגות הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה לנהל מאבק כוחני כדי לזכות בכל נתח אפשרי של הארץ, דומה שעם או בלי החלטות האו"ם, המאמץ הציוני העיקרי בשנת 1948 היה נותר חד צדדי ותקיף. המנהיגות הציונית ככלל, ודוד בן-גוריון בפרט, לא ביקשו לאחר מלחמת העולם השנייה לקבל הכרה בינלאומית בזכות להקים מדינה או אישור בריטי לשטח שעליו תקום המדינה. לא היתה כמובן כל התנגדות לתמיכה בינלאומית ומנדטורית כזו, אבל תמיכות שכאלה לא היוו תנאי בל יעבור עבור הקבוצה הקטנה שקיבלה את ההחלטות עבור היישוב הציוני כולו.
יתרה מכך, כשנה לפני שהתקבלה החלטת החלוקה אותה הנהגה קבעה לעצמה כי רק שליטה על כ-80% מן הארץ המנדטורית תאפשר קיומה של מדינה יהודית. באותם חודשים היא אף ידעה איזה חלק יכול לא להיכלל במרחב הציוני: הגדה המערבית (שכמובן לא נקראה כך אז) וזאת בשל הזיקה של עבר הירדן לחלק זה של הארץ. מנהיגות היישוב סברה שזיקה זו יכולה להוות בסיס להסכמה על עתיד הארץ. בתוך 80% אלו חייו כמיליון פלסטינים. אותה מנהיגות לא יכלה כמנהיגות ציונית לקבל את נוכחותם של מיליון פלסטינים אלה במדינה היהודית. אם היו נשארים הם היו מהווים רוב גדול אל מול 600 אלף היהודים בשטח. ועל כן התוכניות לטיהורה האתני של הארץ החלו עוד לפני שהתקבלה החלטת החלוקה ועוד בטרם הייה ברור כמה משטח הארץ יוענק על ידי האו"ם למדינה היהודית שבדרך.
הסירוב הכלל ערבי והזה הפלסטיני להחלטות החלוקה בא כהפתעה נעימה למנהיגות הציונית, אך ספק אם שינה את תוכניותיה. הוא הקל על היכולת להשתלט על 80% מן השטח ולסלק את תושביו שחיו שם, אבל הוא בוודאי לא מנע זאת. האו"ם הציע רק כ-50% מן הארץ ולכן היה צורך להשתלט על השאר, ועצם הסירוב הערבי העמיד קושי מול תוכניות הגירוש של תושבי הארץ. אם כי צריך לציין כי בין קבלת החלטת החלוקה, בנובמבר 1947, ועד להחלטה הכלל-ערבית להיכנס לארץ באפריל 1948, היה ליישוב זמן לבנות כוח צבאי משמעותי וכאשר נכנסו הצבאות הערבים במאי 48′, מאות אלפי פלסטינים כבר סולקו מבתיהם.
היכולת, בתנאים הלא קלים של יישוב קטן יחסית, לקבוע חד צדדית את אופייה של הארץ הפך ללקח העיקרי של המנהיגות הישראלית מאז ועד היום. החלוקה בפועל, לא זו על הנייר, היתה עדות לכוח הציוני להשתלט על שטח, לסלק את תושביו הפלסטינים ולהכלילו בתוך מדינת ישראל. מאז התגובה הבינלאומית, הערבית או הפלסטינית, מהווה גורם המשפיע על ביצוע ההשתלטות אבל לא מבטלת אותה. גם המשא ומתן הדיפלומטי שהתנהל סביב רעיון החלוקה בצמתים היסטוריים שונים לא היווה מכשול לתוכניות השתלטות והסיפוח. הוא היווה כפי שלמדנו בימי אוסלו אמצעי להכשרת הפעולה, ולא ניסיון להחליפה נניח בפתרון שלום של ממש. החלוקה בעיניים ישראליות וציוניות הן זו של שנת 1947 והן זו של שנת 2007 היא לא חיפוש אחר פיוס או הסדר שלום עם העם הפלסטיני, אלא קביעת גבול ההשתלטות הישראלית על הארץ. אסטרטגיה זו לכשעצמה מסבירה את כשלון מאמצי השלום לחלק את הארץ ומהווה עילה ראויה לחשיבה עמוקה יותר על רעיון המדינה האחת.
זהו הלקח הראשי וממנו נובעים לקחים נוספים. המנהיגות הפלסטינית של שנת 1947 אינה ראויה למחמאות רבות אבל התנגדותה לחלוקה מובנת הן בהתחשב במה שאירע והן אל מול התקופה בה פעלה. ההתנגדות לחלוקה המוצעת של האו"ם מובנת משום שקשה לצפות כי מנהיגות אנטי קולוניאלית תסכים להעניק חצי ממולדתה לקהילת מתיישבים, רובם הגיעו רק כמה שנים קודם לכן, ואשר היוו רק כשליש מן האוכלוסייה הכללית. אך היו בה בהחלטת החלוקה צדדים שהיו ראויים למבט מעמיק יותר, אשר ייתכן שהיה בלתי אפשרי עבור מנהיגות שהיתה גולה ומפוררת בידי השלטון הבריטי מאז 1937. החלטת החלוקה על הנייר נראתה דומה יותר למדינה דו-לאומית וקונפדרטיבית מאשר לשתי מדינות. תחומי שיתוף הפעולה בין שתי הקהילות והפיזור הדמוגרפי שלהם הפך את החלוקה, יותר לאפשרות לחיים אוטנומיים מאשר עצמאיים. ומעל הכל ההחלטה הניחה כי רעיון האזרחות הדמוקרטית יוביל ויאפיל על כל זכות קולקטיבית אחרת. לכן לו היה רצון ציוני כן לשאת ולתת על שותפות בארץ, ולא היה כזה, ולו היה רצון בינלאומי לכפות על ישראל לקבל את עקרונות האזרחות ולכבדם עד היסוד, ולא היה כזה, ייתכן והמסמך שחיברו חברי ועדת אונסקו"פ היה יכול לשמש בסיס להסדר עתידי.
האם אלה היו השיקולים של מי שתמך בחלוקה מתוך הקהילה הפלסטינית? קשה להאמין. יש לקוות וסביר להניח שזה נעשה לא מתוך ידיעה של התוכנית הציונית. ובכל זאת היתה בתמיכה התעלמות מהירה מדי מן העמדה הלאומית האנטי קולוניאלית. אבל אולי אז כמו גם היום היה מי שהיה מוכן לעמוד מול הקריאה הלאומית של המציאות. אבל דומה כי מי שדגל בעמדות בינלאומיות יכול היה לתמוך דווקא בהצעת המיעוט של אונסקו"פ להקמת מדינה דמוקרטית אחת על כל הארץ, הצעה שזכתה לחצי מקולות העצרת הכללית של האו"ם ולא להביע תמיכה בתוכנית שרק הלאומיות היהודית מצאה לנכון לקבל.
אבל חשוב לציין שבמטריצת הכוחות של 1947 לעמדות בינלאומיות מבפנים או מבחוץ לא היתה שום השפעה על מהלך הדברים. גורלה של הארץ הזו נחרץ כאשר תוכנית ציונית שהתגבשה בשנות ה-30 להפיכתה של ארץ ערבית למולדת יהודית באמצעות כוח הבנייה של המדינה והרס האוכלוסייה המקומית התאפשרה בגלל השואה באירופה. מול קהילה בינלאומית שלא היתה מוכנה להתעמת עם נחישות ציונית ולא התרשמה מאוזלת היד הערבית, מי שקבע את גורלם של כל מי שחיי בין הים לירדן, לשבט או לחסד, היתה קבוצה קטנה של מנהיגות ציונית. אפשר להתפעל מנחישותה ויעילותה מחד גיסא, ומאידך גיסא, להתענות מאכזריותה והרסנותה. מי יודע ייתכן ויום אחד האנרגיות הציוניות המרשימות האלו יגויסו לבנייה והתפייסות. אם לשפוט על פי 60 השנים האחרונות, אנו רחוקים עדיין מאוד מן היום הזה. החלוקות המוצעות היום על ידי ממשלת ישראל ואלה המקובלות עלייה, גם על הנייר וגם בפועל, נותרו כשהיו: אמצעים להשלמת טיהורה האתני של הארץ הזו. רק עמדה ברורה ולכידה של מדינה משותפת לששת מיליון הפלסטינים החיים בה לצד שישה מיליון ישראלים יכולה להציל את כולם מפרק נוסף, וכנראה הרסני עד יותר, בהיסטוריה העתידית של הארץ הזו.
הצעה הזוייה לנוכח המציאות היום אבל גם אני מסכים שהרעיון של חלוקת הארץ מיצה את עצמו.צריך אבל להדגיש שהגם הפלשתינאים וגם הציונים שללו כל אחד מסיבותיו את רעיון החלוקה.אין צדיקים לא כאן ולא כאן.מעניין איזה מפלגה בארץ תאמץ את הרעיון הזה. כי עד כמה שידוע לי אפילו חד"ש דוגלת במדינה פלשתינאית בקווי הארבעה ביוני.אבל מפלגה שהמצע שלה יכלול מדינה דו לאומית מהים עד הירדן תזכה כנראה לתמיכה שלי בבחירות הבאות.ורצוי שזה יבוא עם הריסת חומת ההפרדה.עוד הישג של חסידי אוסלו למי ששכח.
לאחרונה העלתה מערכת הגדה מהארכיון את אחד ממאמריו הקודמים של פפה בנושא זה – "בועת ז’נווה – יוזמה ישנה בלבוש חדש". שני המאמרים מדגימים את חוסר הבנתו הבסיסית בתהליכים באזור, עניין קצת מפתיע לגבי מרצה להיסטוריה.אנסה לצמוד על כמה מאי הדיוקים שלו.
ראשית, זכותו של פועל זר שנמצא בארץ 5 שנים לשהות כאן היא בדיוק כמו של בן 70 שנולד בארץ. שלא לדבר על כך שאין הבדל לעניין זה בין, נאמר, שני תושבים עם גיל זהה שאחד היגר ואחד צאצא למי שאבות אבותיו היו בארץ אלף שנה או יותר.
שנית, מדינת ישראל לא הוקמה על 80 אחוז מן הארץ – מכיוון שלארץ אין גבולות אלא רק למדינות. המדינה הוקמה על 80 אחוז משטח המנדט הבריטי, ולגבולותיו של זה אין קשר לקווים אתניים.
שלישית, בהקשר למאמרו הקודם של פפה, אם מתייחסים לאירועים היסטוריים, הגרוש ערבי מלוד ורמלה ב-48 הןא בדיוק כמו פינוי – או גרוש – מתנחלי גוש קטיף ב-2005, מכיוון שנעשו על ידי אותו שלטון עצמו, ממש כפי שאלקנה היא לגיטימית כמו פתח תקווה, גם לשיטתו של פפה עצמו.גם ההגירה היהוהדית לארץ ב-130 השנה האחרונות היא לגיטימית בדיוק כמו הפלישה הערבית המאה השביעית.
רביעית, בין השוורת ניתן להבין שפפה היה מתנגד לחזרה לגבולות החלוקה מ-47 מכיוון שלדעתו זה לא הוגן כלפי הפלסטינים – למרות שכיום היחס המספרי בין יהודים לערבים שחייס בין הירדן והים הוא בערך 2:1, שזו הפרופורציה בין המדינות לפי הצעת החלוקה.
בקיצור – לא נתן לקחת את הפתרון שמציע הכותב ברצינות רבה מדי. השאלה היא מה הפתרון האפשרי, וכנראה שכיופם זו מדינה פלסטינית בקווי 67. אגב, דעתי היא שלאחר הקמת מדינה כזו יתחילו תהלכים שיסתיימו באיחוד בין מדינה זו וירדן בהסכמת רוב תושבי שתי המדינות, מכיוון שרוב תושבי ירדן הם פלסטינים.
בדבר אחד הכותב – אולי – צודק. יתכן שבעתיד הרחוק תקום בזואר איזו קונפדרציה שתכלול, בין השאר, את כל השטח שבין הירדן והים כמו באיחוד האירופי. אבל זה עניין לעתיד הרחוק.
"פאשיזם", ועל "קולוניאליזם"?
מסכימה?
ראשית, בלי קשר לתוכן המאמר והתגובות – אני מציעה שנחיל מורטוריום מוחלט על השימוש במילה "הזוי" למשך השנים הקרובות.
אשר לתוכן – השאלה איננה מה את, אתה ואני "רוצים", אלא מה הסיכויים שנצא מן התסבוכת הנוראה הזאת בלי נהרות של דם. כדי שילדינו, נכדינו ונינינו – ערבים כיהודים – יוכלו לחיות כאן בעתיד דרושה מחשבה מפוכחת, קצת ידיעת היסטוריה והרבה רצון טוב. למרבה הצער, שלוש התכונות הללו אינן מצויות בשפע, בוודאי לא אצל בעלי העוצמה.
זה רק אני?
הכותב מתייחס, להבנתי, למציאות של 47′ כאילו היתה כאן מדינה ערבית שזרים אירופאים באו וכפו עליה את חלוקתה. ולא כך היא, הרי הכתר הבריטי היה בעל הריבונות כאן, והלכה למעשה ישראל היתה טריטוריה בריטית ולא ערבית בטרם קוממיותה.
הנתינים הערבים המכובדים, מקדשי האדמה, סירבו למעשה להחלטה / הצעה מדינית – שמכל בחינה היא לא נתונה לסמכותם. זכותם כתושבים להביע דעה (והם עשו זאת, בדרכם הייחודית..) אולם מי שבפועל לו נתונה הרשות הוא המעצמה הבריטית וזו מסרה את השרביט בנמל חיפה לידי ההגנה, לא לפני שהאו"ם בו היא חברה קיבל את ההחלטה בדבר הקמת מדינה יהודית.
אין זאת אלא כי הסירוב האלים והאופורטוניסטי של הקהילה הערבית שישבה בארץ דירבן את ארועי הנכבה, חלקם בעייתיים ומטרידים מאד.
כשמאלי אני מרים לפעמים את העיניים ושואל את עצמי אם לא תם תשלום חובה של ישראל לערבים הפלסטינאים, אולי בצורת הנרצחים הישראלים מידיים פלסטיניות לאורך שישים השנים (ולפני כן), אולי בצורת העובדה שקם לו מאי-זה "צדק פואטי" שלאורו, בדרכים שונות, חזרה הקהילה האתנית-הערבית שבתחומי המדינה והיתה למיליון נפש, ולמעלה מזה – שישים שנה לאחר המלחמה שהותירה כאן עשירית(!) ממספר זה.
עלינו לשאת פנינו אל העתיד – מדינת ישראל כמדינה מערבית, עברית, סוציאליסטית ומתקדמת יכולה להוות ברכה עבור האזור ועבור שכניה הערבים, אם הם אך יאותו וישכילו לעשות סוויצ’ים קטנים בהרבה מאלה שנדרשו לעשות סבינו כשבנו עבורנו את המקום הזה. אני כלל לא קונה את ההתפייטות בתקשורת בדבר נכונותו הגורפת של הציבור הישראלי לנסיגה מהגדה, רחוק מכך, ואולמרט ולבני הם לצנינים בעיני, כאנדרסטייטמנט. אלא שמנגד, כשאני מסיים לבדוק מה קורה בקרב האומה שלי, אני מתפנה להתעניין האם אצל הפרטנרים שלי עצמם קיימת בכלל אותה הנכונות שישנה כאן במחנה שלי, לכונן מדינה עבורם לצדי, על חורבות עופרה והר-חומה, ולא על חורבות אום א-זינאת. ואני מתבייש וכואב להודות שאיני מוצא את הנכונות הזאת.
אני יודע שלהרבה מאיתנו ולהרבה משכנינו כואב אי הצדק המסוים שכרוך בהשלכות של הקמת מדינה, שגם משגשגת כעבור זמן קצר בזמן שבמחנות פליטים בג’נין ובירדן גואה הנחשלות. אבל למה נדמה שצריך להסביר שניסיונות להשיב את הגלגל אחורנית, ולאחד מחדש את פלסטין – כשהיא מכילה 5 מיליון יהודים בעלי תודעה מערבית, רק יזיקו, לשני הצדדים?
טוב לעודד את ההתבוננות הביקורתית בהיסטוריה, אך במקביל יש לחפש שלום – לא שינוי רטרואקטיבי של ההיסטוריה במקסמי-שווא שאינם מתאימים אפילו לפלמים והואלונים הדומים.
אני רוצה שתי מדינות – ברוח חד"ש,
זו של לפני 10 שנים…
לא נמאס למערכת מהמגיב הקבוע והאובססיבי שאפילו לא טורח "לשכוח" להקליד את כתובת המייל שלו, שהיא בעצמה מעידה על זהותו, בכל מאמר שמתפרסם באתר? או שאני מפספס משהו ויתכן מצב שכתובת מייל אחת משרתת מספר מגיבים שונים, שרק במקרה האג’נדה שלהם משכפלת את עצמה מתגובה לתגובה, שלא לומר הניסוח?
הוא לא חכם, לא מחדש, והמשחק הקטן של לעמוד עם העכבר על ה"שם" שלו רק כדי לראות בפינה השמאלית התחתונה שוב את אותה כתובת מייל כבר משעמם.
קצת מיותר להזכיר שכשאתר הגדה מפרסם את שירבוטיו של אותו אדם תחת ה"שמות המלאים" המשתנים שהוא ממציא לעצמו האמינות של טור התגובות קצת נפגעת, לא?
לא מזיז למערכת ולקוראים?
לי כן
לאחר שקראתי את תגובתי הקודמת, נוכחתי שלא הוספתי מה קורה למדינות דו-לאומיות מהסוג שמציע אילן פפה, כלומר נטייתן להתפרק – החל ממצ’כוסלובקיה ז"ל, דרך קנדה שבה הובסה הצעה לפרישת קוויבק בהפרש של חצי אחוז, וכלה בתנועות הספרטיסטיות המתחזקות בבלגיה.
אציין שחלק מהתומכים בפתרון של מדינה אחת לא קוראים לפתרון זה מדינה דו-לאומית אלא "חילונית ודמוקרטית", כלומר משלים את עצמם שניתן ליצור עם אחד יש מאין.ועוד לא דיברתי על ההיפרדות האלימה כמו בברה"מ ויוגוסלביה לשעבר.
בעניין תגובתו של עופר נ,, הייתי מציע גם להימנע מהביטוי "ירודות" בתגובות, מה גם שבניגוד לדבריו אני לא ראיתי בתגובה למאמאר זה מגיבים ימניים עד עכשיו.
ביחס לטרונייה הירודה של כמה מגיבים ימניים כאן על כך "לא הייתה בעיה לפלסטינים לקבל את תכנית החלוקה", הרי שנתוני גזל האדמות בשנים הראשונות של המדינה (וגם אח"כ) מפריכים אותה.
למעלה מ-300 אלף פלסטינים היו אמורים להסתפח למדינה היהודית ולאור המדיניות *הצפויה מרש* שאכן ננקטה *בפועל* מאוחר יותר, היה להם יסוד להניח שאדמתם תיגזל ברובה.
ואין בדברים אלו כדי להביע אהדה לאתוס המניע את אותה הנהגה פלסטינית ב- 47.
מוזר ככל שישמע הדבר, אילן פפה, מעמודי התווך של מעמד "ההיסטוריונים החדשים" מודה בפה מלא, ודווקא מעל במת הגדה השמאלית כי הערבים סירבו לתכנית החלוקה!
קביעה זו, כשהיא באה מפיו של פפה, ולא מפי איזה זולל ערבים לתיאבון מעמידה באור מוזר את טענותיהם של רבים כותבי המאמרים בגדה.
מעניין לדעת מה חושבים על קביעתו הנחרצת של ההיסטוריון המוערך בדבר הסירוב הפלסטיני להצעת החלוקה כותבים מכובדים באתר הזה.
שמואל אמיר, רשות התגובה שלך.
אילן פפה מתעלם במתכוון ממהות החלטת החלוקה של האו"ם ואני מניח שההתעלמות משרתת אג’נדה מסויימת מאד ההולכת ותופסת תאוצה בשמאל העיקבי.
ברישא של מאמרו מתייחס פפה ל"חלוקה לשתי מדינות" ל"חלוקתה של פלסטין" ול "שתי מדינות אוטונומיות" אבל אינו מאזכר כלל את העובדה החשובה יותר מכל העומדת בבסיסה של החלטת החלוקה: הקמת שתי מדינות, ערבית ויהודית.
העובדה שההחלטה מציינת בפירוש הקמת מדינה יהודית אינה נוחה כלל לאג’נדה שאותה פפה מייצג, שהרי הפלסטינים אינם מכירים עד עצם היום הזה בהחלטה זו כפי שדאגו להזכיר לנו דובריהם הרהוטים הן ברשות הפלסטינת והן במדינת ישראל.
אי ההכרה בהחלטה 181 (זה מספרה ברשומות האו"ם) מצידם של הפלסטינים מהווה הפרה של החלטות האו"ם ודבר זה תמוה מאד מאד שהרי הם עצמם חוזרים השכם והערב על תביעתם מישראל שתכיר בהחלטת או"ם אחרת – 194 – זו שקוראת לשיבת הפליטים למקום מושבם הקודם.
כך נוצר מצב אבסורדי: הפלסטינים דורשים מישראל לקיים את החלטות האו"ם כשהם עצמם מתנגדים להכרה בהן.
בתורת הלוגיקה יש מושגים רבים המתארים פרדוקסים או הנחות שאינן מתיישבות עם עצמן – טאוטולוגיה למשל היא אחת מהן.
נדמה לי שאפשר להוסיף מושג חדש לתורת הלוגיקה שיקרא מעתה "פלסטינולוגיה"….
פפה מועל בתפקידו כהיסטוריון כשהוא מתעלם במתכוון מן העובדה הזו.
אפשר להבין את ההתעלמות הזו לאור העובדה שקשה להיסטוריון להפנים העובדה שהחלטת או"ם מדברת בפירוש על הקמת מדינה יהודית שכן פפה מטיף מזה זמן רב להחלת עיקרון "מדינת כל אזרחיה".
כך שנוצר כאן "פלונטר" סבוך מאד שקשה מאד להתיר אותו – אם המדינה היהודית מעוגנת בחוק הבינלאומי – והחלטת האו"ם היא החלטה בין לאומית לכל דבר ועניין – הרי שהתביעה למדינת כל אזרחיה סותרת את החוק הבינלאומי.
בקיצור תסבוכת של ממש המעמידה את אג’נדת מדינת כל אזרחיה באור מגוחך לחלוטין.
התגובה הקופצת כמוצאת שלל רב על הערתו של אילן פפה כי הפלסטינים דחו את רעיון החלוקה יכולה לצאת רק מפיו של ציוני המאמין באגדות תנועתו. הפלסטינים שהיו תושבי הארץ המקוריים בעת שהתנחלה התנועה הציונית בארצם, לא הין חייבים כלל לקבל את הצעת החלוקה. החלטה זו עמדה בניגוד לעמדת האו"ם עצמו בדבר הקמת מדינה דמוקרטית ולא אתנית או דתית בכל ארץ קולוניאלית שתשתחרר. הקולוניאליסטים הציונים לא יכלו ללזכות בארץ עליה תכננו להשתלט בלי העמדת הפנים של חלוקתה בין שתי ישויות פוליטות: עם הילידים מחד וקהילת המתנחלים מאידך. האום אף לא טרח לנקוט בצעד דמוקרטי בסיסי כמו משאל עם בקרה תושבי פלסטין. החלוקה נוצרה מברית זמנית בין האינטרסים של האימפריאליזם שרצה מדינת משמר מקומית שתשמר את חלוקת האיזור למדינת לבין הסטליניזם שתמך בתוכנית זאת בשל חשש שהמאבק האנטי קולוגיאלי האורי יהפוך למהפיכה את לא יוכנם למלכודת של סכסוך לאומי ואתני. השואה שמשה רק מס שפתיים שהקל על סטלין לספק נשק לארגון ההגנה ולתמוך בטיהור האתני שערכו היהודים.
זו תרועת הסיום על המהפכה הפרולטארית בהנהגת מעמד הפועלים הערבי המהפכני כהשלמה ל’טיהור האתני שביצעו היהודים’. איפה הפרימאט המעמדי, החבר אמינוב? כדאי שתלמד מיוסי שורץ.
אין סוף לקומבינות,מניפולציות,סברות-כרס,דברי הבל,תאוריות בשקל ,פסיכולגיה בגרוש ובוקי סרוקי שהשמאל ההזוי מחפש מתחת לאדמה בשביל לעקוף את הבעיה הקשה שההסטוריה מציבה מולו:
הערבים סרבו לתכנית החלוקה, והיהודים קיבלו אותה. נקודה,סוף.
אתה מזכיר לי את הסיפור על מי שמצליח לכתוב נח בשבע שגיאות- כמעט כל משפט שכתבת אינו נכון או שהוא מסלף את העובדות.
מובן שהערבים לא היו חייבים לקבל את החלטת החלוקה. בסופו של דבר כל אדם וכל גוף עושה כרצונו, אבל בכל מקרה הוא נושא באחריות לתוצאות מעשיו.
החלטת החלוקה, מעצם הגדרתה, תאמה בדיוק את עמדת האו"ם באותו זמן גם אם קודם לכן רוב החברות בארגון זה תמכו במדינה אחת, אבל ב-1947 הקמת מדינה כזו היתה חיבור מלאכותי בין שתי קהילות שלא רצו בכך – הערבים לא רצו את החלוקה רק מכיוון שנתנה יותר מדי ליהודים לדעתם, והיו מוכנים לחלוקה בפרופורציה אחרת או להקמת מדינה אחת בלי הגירה יהודית. אציין שהחלוקה לא היתה עד כדי כך יוצאת דופן, למשל האו"ם עצמו תמך באותן שנים בחלוקת הודו ע"י הבריטים.
אתה גם עושה לעצמך "חיים קלים" בכך שאתה מתחיל את ההיסטוריה של הארץ מהמאה ה-19 ומסיק מכך שהערבים הם "ילידים" שישבו כאן מאות שנים והיהודים הם "מתנחלים" שהגיעו לא מזמן. מנקודת ראות של המאה השביעית המצב הוא הפוך לחלוטין: היהודים הם הילידים והערבים הם פולשים.בעצם, גם כיום כבר עברו 120 שנה מהקמת מקוה ישראל, חדרה ופתח תקוה.
ואם המלחמה ב-48 היתה מסתיימת בנצחון ערבי התוצאה לא היתה טרנספר אלא ג’נוסייד של היהודים בארץ, כפי שתכנן מנהיגם המופתי בשותפות עם בעל בריתו היטלר בזמן מלחמת העולם.
לא נמאס לכם לטחון מים?
מדינה דו לאומית לא תהיה פה אם הצד היהודי ברובו הגדול לא מסכים, ולא משנה אם פפה או מישהו אחר משוכנע במאה אחוז שהצדק איתו. הדיון על הצדק אינו רלוונטי משום שהצדק הוא כרגיל בעין המתבונן, ומיוסד מראש על הנחות מקדימות שאינן מקובלות על כל הצדדים בוויכוח.
גם מדינה "חילונית ודמוקרטית" לא תהיה פה כשהשותפים מהצד הפלסטיני הם תומכי חמאס דתיים מאוד מצד שני, ותומכי פתח לאומנים מאוד מצד שני, וגם אצל השותפים הישראלים הכף הולכת ונוטה לכיוון הלאומני והדתי.
בכדי שמסגרת פוליטית תתפקד לפי קווים מנחים מסויימים, רוב השותפים צריכים להיות בעלי מערכת ערכים דומה. אי אפשר להכתיב "ערכים נעלים" מבחוץ ולכות אנשים להתנהג לפי הערכים האלו. אם אין מידה מסויימת של קונצנזוס, זה לא יעבוד, גם אם מישהו מאמין שהמפתח לחיי אושר נמצא אצלו בכיס.
המקסימום שמר פפה יכול לשאוף אליו הוא שינוי במערך הגיאו-פולטי הגלובאלי שעשוי להגיע למצב בו גופים בעלי השפעה ינסו לכפות על ישראל "להתחבר" עם הפלסטינים.
אבל מה שהוא צריך לקחת בחשבון הוא שנסיון כפיה עשוי לגרור מלחמה, ובני החסות שלו עשויים לצאת פעם נוספת בנזק. לא חראם? הפלסטינים תמיד משלמים את מחיר החוכמולוגיה של יועציהם ותומכיהם האוהבים. אולי תעזבו אותם כבר בשקט?
כמו כן, מי בדיוק אמור לכפות על ישראל "להתחבר" עם אוייב מוצהר בניגוד לרצון רוב התושבים? ארה"ב (השטן הגדול)? רוסיה? מה המנוף שלה? אירופה שמתמודדת בעצמה עם תנועות בדלניות (סקוטלנד ו-ווילס בממלכה המאוחדת, הבסקים והקטלונים בספרד, הפלמים בבלגיה, אפילו צפון איטליה באיטליה…שלא לדבר על האלבנים במקדוניה, והבלגאן בבלקן)?
לא חבל לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על שטויות במקום להתרכז באפשרי?
בכביש צריך להיות חכם, לא רק צודק, כי בצדיקים מתים אין שום תועלת, גם לא לעצמם.
התיאור שלך הוא תפירה שקרית של המציאות
ב- 1947 לא היה שום איום קולוניאלי על
ילידי המקום
העם היהודי הושמד בשואה הספר הלבן מנע
מפליטי השואה כניסה לארץ ומאזן הכוחות
עמד על חצי מליון יהודים לעומת מליון
ערבים
לפי כל התחזיות לא היה סיכוי לישוב
היהודי הקטן לעומת הצבאות הערביים
הפולשים.
ידוע בבירור שמטרת הצבאות הפולשים
לא היתה להקים מדינה לפלסטינים אלא
לשלול שלל ולספח את השטח בין המדינות
הפולשות
ההוראה של הצבאות הערבים לפלסטינים
לעזוב את השטח מחזקת את ההנחה שמטרת
הפולשים היתה לסלק את הילידים לצורך
ביזה והשתלטות
מי שהגן על הארץ הם היהודים ולא ילידי
המקום
האחרונים פשוט ישבו בחוץ וחיכו לסיום
המלחמה כדי להפוך לאזרחים ירדנים או
מצרים או סורים !!
משום מה השמאל אינו מבחין בצדק הפואטי
שעשתה ההיסטוריה כאשר הענישה את התוקפן
והגזען הערבי שהרים יד כנגד עם מוכה
שכמעט אפסה תקוותו תקותנו !!
חברים ולא חברים…
ברצוני להציע, שוב, קריאה זהירה יותר של פפה.
1) המנהיגות הערבית של 47 היתה גרועה.
2) המנהיגות הציונית של 47 היתה יעילה ונחושה.
3) הציונים בעצם לא אשמים במה שמנהיגיהם ביצעו.
4) מדינה דו לאומית כסבבה.
ובכן, מדובר בציוני. ציוני מוזר, ציוני עצבני, אבל לדעתי, ציוני מאד חרד לגורל מה שקם כאן. שחושב שבלי מיתולוגיה משותפת, לא יהיה כאן שלום, ושאומר לעצמו, שאם מה שצריך בשביל שיהיה טוב ליהודים זה לשרוף את דגל ישראל, אז קדימה. עמדה מהפכנית, שבאה לטובת היהודים, שלא רואה בבריתות הישנות הכרח אלא בחירה, ושיש לה דמוניזציה עמוקה וקיצונית של ההנהגה הקודמת. ציוניזם קלאסי, ישירות מבן גוריון.
פפה פוסע בנתיב מעניין, שבו הוא מתחיל לנתח את היהודים באותם מסגרות תיאורטיות שלפיהן נותחו הפלסטינים: פסיביות, ציות להנהגה סמכותנית ושוחרת רע. במקביל, הפלסטינים מתוארים כציבור פעיל, אקטיבי ומחויב אידיאולוגית ל"אנטי קולוניאליזם". שהם הקווים הקלאסיים (במקום לומר "ממסדיים", נשתמש ב"קלאסיים", בסדר ? וכך יוותר משהו מהכבוד שהעבודות של טלמון ואריאלי, למשל, ראויות לו). ההיפוך הזה, שוב, נראה כאילו הוא בא לשרת סוג של מיתולוגיה אלטרנטיבית, ובעצם לגשר ולפשר. אני סקפטי מאד באם זה יהיה המעלל שיצלח, וגם לא מסכים איתו באופן, אבוי, עובדתי ופרשני, אבל כציוניסט רומנטי, זה מהלך מעניין.
" מה שחסר לי אצל אמינוב להשלמת התמונה …." וכו’ וכו’….
מדוע הדוגמטיות הזאת לגבי הפרולטריון ומעמדו כמוביל המהפכה? זה מזמן פאסה, וגם אלי וחברותיו לדרך (ולא ניכנס כרגע לפירוט הקבוצות והפרגמנטים) הפנימו זאת. אפילו הנרי לוי, שהיה ידוע כאורתודוכס מהדרין דמהדרין, אפילו לא מזכיר בתכתובתו המגוונת באתרים שונים ובאתר זה, את הפרולטיריאת או אפילו שהוא בעד מהפכה קומוניסטית. זה פאסה, נשאר הקטע של אימוץ "לאומנות מדוכאת", שהיא עדיפה על ה"לאומנות המדכאת", ובהחלט יותר מתקדמת בנקודות זמן מסויימות.
למר פפה :
הנני מצפה ממדען,אקדמאי ומורה מכובד,לשמור
על מידה רחבה של יושר ואוביקטיביות ולא לגישה
סלקטיבית מכוונת מראש.
במאמר שלך אתה מתעלם ממספר עובדות חשובות שקשה שלא להבחין בהן גם בעין בלתי מדעית אבל תמימה וישרה:
1)העובדה ש1947 היא רק לאחר שנתיים מסיום מלחמת העולם השנייה והשואה הנוראית של העם היהודית ואולי של האנושות כולה(לא כמותית,אבל כן "איכותית")
2)העובדה שמעצמות העולם האימפריאליסטיות היו שחקניות ראשיות במגרש הים תכוני עוד לפני
1947 והמשיכו "לשחק" במגרש זה גם אחרי זה.
3)העובדה שהמזרח התיכון ופלסטין בתוכו היה אזור של העולם שאז(ובחלקו הגדול גם היום)נמצא בשלב זה או אחר של ימי הביניים עם משטרים פאיודלים או סמי פאיודלים.
4)העובדה שבעיית האנטישמיות לא הייתה אז,וגם עכשיו בעייה "דימיונית" או המצאת הציונים,אלא זו בעייה המלווה את האנושות במשך מאות ואלפי שנים
5)את העובדה שתקוות התרחבות מהפכת אוקטובר
בעולם כולו נמוגו ואתה התקווה של עולם אחר
6)את העובדה שמדינות ערב והממסד המוסלמי לא היו מוכנים לא ב1947 ורובם אפילו היום לקבל את הרעיון של אישות לא מוסלמית בתוך האוקיאנוס של האומוגניות של האומה המוסלמית הערבית,מסיבות לא רק דתיות,אלא גם של שליטה והגמוניה,של השליטים והאדונים הפיאודלים.
וזו רק רשימה קצרה של עובדות שאתה מרשה לעצמך לא
לדון בהן,לא להתחשב בהן,במידה זו או אחרת,כי
אין אתה מחפס את האמת,אלא איך לעקוף אותה,"כאילו" משמאל,כשלמעשה,אתה עוקף אותה מימין.
תוספת – כמובן צ"ל
"
במקביל, הפלסטינים מתוארים כציבור פעיל, אקטיבי ומחויב אידיאולוגית ל"אנטי קולוניאליזם". שהם הקווים הקלאסיים (במקום לומר "ממסדיים", נשתמש ב"קלאסיים", בסדר ? וכך יוותר משהו מהכבוד שהעבודות של טלמון ואריאלי, למשל, ראויות לו) לאורם תואר הישוב העברי."
אופס.
המשך תגובה למר פפה:
כשקוראים שוב ושוב את תוכן המאמר,מתגלע יותר ויותר את הזיוף ההסטורי ועוות העובדות.
למשל,המשפט: "החלטה כלל ערבית "להיכנס"לארץ ב1947″=שימו לב,לא פלישה,לא תקיפה,סה"כ צבאות ערב רצו "להיכנס"
לארץ.
ועוד:"הסירוב הערבי הקל על המאמץ הציוני".
תשימו לב,מדובר רק ב"סירוב".סירוב זה מצב פסיבי ולא אקטיבי.בדרך,ה"סירוב" הפך להתנגדות פסיבית בסיגון של גאנדי,ללא אלימות.
ועוד: המנהיגות הפלסטינאית "האנטי קולוניאלית".ממתי מנהיגות זו הייתה אנטי קולונאילית?="מנהיגות" זו הייתה של הבורגנות והאליטות הפיאודליות משרתי אמפראיליזם כזה או אחר.
ועוד "פנינה"= "מטריצת הכוחות ב1947 לא הייתה לה שום השפעה על מהלך הדברים"…
אנא,תחליט,אם אלה היו "כוחות",אז הייתה להן
השפעה כזו או אחרת,ואם אלה לא היו "כוחות",
וגם "מטריצה" לא הייתה,אז עדיף היה לא להזכיר
אותה כלל.
אני נדהם מהנתוח ה"מדעי"של המאמר.אפשר לקשקש,אבל גם לזה צריך מידה.
כמו כמה מגיבים פה גם אני שכחתי כמה דברים ונזכרתי אחרי שקראתי את התגבובות – יתכן שבדילוגי אותיות נגלה שהמאמר גורם להיפנוזה…
לעניין שמעלה עופר נ. על ההתנגדות לחלוקה – אף אחד לא יכול לחזות את העתיד. נכון שב-47 שני העמים כבר היו אחרי עשרות שנים של סכסוךוסביר להניח שמצבו של מיעוט במדינת הצד השני לא היה טוב ביותר. אבל יש לציין שמלבד 100 אלף היהודים בירושלים הבינלאומית שהיתה אמורה להיות מוקפת בשטחים של המדינה הערבית,לפי התכנית היה אמור להיות מיעוט יהודי של 50 אלף במדינה הערבית. אני לא רוצה לחשוב מה היה גורלפ של אלה אם החלוקה היתה מבומצעת, אבל ואמר רק לשדעתי זה היה נגמר בצורה הרבה יותר גורעה מהפקעת אדמות.
ובהערת אגב, אם בודקים את היישום לעתיד, החלוקה של הודו הצליחה יחסית שלא כמו בארץ, מהסיבות הבאות:
א) כוח חיצוני – כלומר הבריטים – שהשתתפו באכיפת ההחלטה, ולא קמו והסתלקו כמו בארץ
ב) הסדר של חילופי אוכלוסין בין שתי המדינות
ג) רצף טרטוריאלי יחסי, כלומר מדינה אחת עם רצף מוחלט ושנייה עם שני אזורים, למרות שאחר כך הפכו למדינות עצמאיות.
ד) נכונות עקרונית של ההנהגה והעם בשני הצדדים לקבל את החלוקה
לפחות שני הסעיפים האחרונים עדיין ניתנים ליישום בארץ.
המרכסיסט הציוני פרויליך שוב מגייס את השואה להצדקת הטרנספר הנאצי שבוצע כאן בפלסטינים. אבל, מלבד העיוות המוסרי שיש בכך, גם העובדות המסתתרות מאחורי הטיעון מסולפות.
1. העקורים ניצולי מחנות ההשמדה היגרו ברובם למקומות אחרים ולא לישראל חרף השליטה והלחץ שהפעילו עליהם נציגי הסוכנות במחנות העקורים.
2. האיום על ביטחונם מצד שכניהם והאימה שנפלה על יהודי ערב בגלל המלחמה בפלסטין, שגם טופחו ע"י פעילי העלייה הציונים, היא שתגברה למעשה את הרוב היהודי בישראל לכל דבר ועניין לאחר השואה ואלו כלל לא היו קורבנות השואה
בכיתה שלנו – בהפסקות –
המון ילדים הולכים מכות.
ועוד אף פעם לא הצליחה המורה
לגלות מי התחיל, בגלל מי זה קרה.
כי אפילו אם היא תדע איזה ילד הרביץ הראשון – אולי השני לפני זה הוציא לו לשון
או זרק עליו גיר, או הלשין למורה,
או קילל את אמו בשנה שעברה…
(יהודה אטלס)
גם לנו בא להקיא מכם, אבל – מה לעשות – נגזר עלינו לחיות ביחד גם ללא אהבה הדדית.
תמיד עדיף לפתור חילוקי דעות בהידברות ומו"מ, ולא בנסיונות לרצח. אתה לא חושב?
האלטרנטיבה היא שכל אחד ידבר לעצמו ויסתום את האוזניים לרעשים הלא נעימים שבאים מבני-הפלוגתא שלו. גישה כזו נראית לך יעילה או פרודוקטיבית?
או שלדעתך מה שצריך להיות זה שאתם תשדרו באופן אקסקלוסיבי, וכל האחרים יאזינו בהכנעה ויאמרו אמן לכל דבר "חוכמה" שיצא מפיכם?
הגל הצדקני והפטריוטי אחרי כל מאמר של אילן פפה הוא פשוט מגעיל. אנשים אלה מסתובבים על עקיבם ומחפשים את הכובש ולא מוצאים אותו.
ממש לא ברור איך המסקנה המובעת במשפט האחרון ("מדינה משותפת לששת מיליון הפלסטינים החיים בה לצד שישה מיליון ישראלים"…) קשורה למאמר.
הסברת יפה את גלגוליו של רעיון החלוקה והשינוים דה-פקטו בגודל החלקים, אך כלל לא הסברת ולו במשפט אחד מדוע מדינה דו-לאומית עדיפה?
אז נכון, יש הרואים בחלוקה "קביעת גבול ההשתלטות הישראלית על הארץ", אז מה?
יש כאלה (רבים, לצערי) שיאמרו להיפך – שחלוקה היא קביעת גבול הוויתורים לטובת הערבים…
כל העניין הוא לבחור כיום את הפתרון הסביר ביותר בין שתי אוכלוסיות עוינות.
שים לב איך בכל העולם תמיד נכשלת אינטגרציה בין לאומים שונים יותר או פחות (קפריסין, יגוסלביה, בריה"מ לשעבר, ספרד, בלגיה) ודווקא בישראל רבתי (ממערב לירדן) בה יש שתי אוכלוסיות כל-כך עוינות – דווקא כאן אתה משוכנע שאיחוד יעבוד…
איזה מין הגיון עקום זה?
ליואל:
אינני יודע מה מפריע לך יותר,שאני מרקסיסט
או שאני ציוני,או ששניהם ביחד ובאותה מידה.
חבל שאתה מסלף מה שאני כותב ,אולי בגלל קושי בהבנת הנקרא,או מסיבה פחות תמימה.
אינני מצדיק שום טרנספר.אני רק הוספתי "פרט קטנטן" בדיון שנשכח בדרך,אבל התרחש ב"במקרה",זמן קצר לפני 1947.
אין בכך כל הצדקה לשום דבר,והנני דוחה טענתך להצדקה מעשי פשע "בגלל השואה".אלא הוספתי פרט חשוב בנתוח המציאות .רצוי שתעשה קצת שיעורי בית בעובדות ותגלה שבתקופת השואה ומייד אחריה אף מדינה לא הייתה מוכנה לקבל המוני
היהודים שרצו לברוח מהתופת וגם אחרי זה,לקבל
את מאות האלפים של שארית הפליטה שנותרו אחרי השואה.
אין כל צורך שאני אגייס את השואה להקמת מדינת ישראל.קשר זה לא נתן לניתוק,ומי שמנסה לעשות כך ,פשוט מעוות את המציאות ומעבד כל לגיטימיות לכל טיעון.
הנסיון שלך להציג את נושא השואה והאנטישמיות
כהצדקה מצידי לפשעים שנעשו בשמם,הוא דמגוגיה זולה ופסולה.
למען הסר ספק:
השם שהח’ אלי אמינוב מאמץ לו, shorter path, אינו קשור בשום צורה לתנועתנו, הקרויה כעת "מסע ארוך" ונקראה בעבר "השביל הזוהר האופנתי הקצר" או " קיצורי דרך" למהפכה.
עם זאת, איננו פוסלים בתנאים מסויימים שיתוף פעולה עם תנועתו, בתנאי שהיא מונה מעל 2 חברים ומסוגלת לסייע בגיוס ההמונים.
פפה צריך לזכור שהיהטוריונים אינם עוסקים
ב"מה היה קורה אילו…" אלא במה שקרה באמת.
ומה שקרה באמת הוא שהתנועה הציונית קיבלה
את החלוקה והערבים דחו אותה מכל וכל.
הם פתחו במלחמה על מנת למנוע את ישום החלוקה. מלחמה זו עלתה בחייהם של 6000 ישראלים והביאה את הנקבה הפלשטינית. אני משאיר לפפה לנחש מה היה גורלו של הישוב היהודי לו ניצחו הערבים במלחמה ההיא. יש להניח שהוא עצמו לא היה חי היום.
לצערו של פפה ישראל היא עובדה קיימת למרות נסיונות רבים לחסלה.
הפתרון היחיד לסכסוך הוא פתררון החלוקה.
הפשרה הטריטוריאלית היא הכרחית היום בדיוק
כפי שהיא הייתה ב – 1947
רעיון המדינה האחת הוא ניסיון לחיסולה
של ישראל. הוא יכשל כפי שנכשלו כל הניסיונות
הקודמים.
באמת שאני לא מוכן להופיע בשמי האמיתי או הבדוי לויכוח כ"כ נמוך אם יריב כ"כ נמוך.
תבדוק את יחסי הכוחות האמיתיים בין הציונים לבין הפלסטינים ב-47.
לפלסטינים היו בסה"כ ששת אלפים חלקם לא מאורגנים כולל "צבא ההצלה", נושאי נשק קל, ברובו ישן ותחמושת שלרוב היתה בלתי תאימה, לעומת האירגונים הציונים, ההגנה הפלמח וארגוני הפורשים שמנו כשלושים וחמישה אלף חיילים מאומנים ומצויידים טוב באופן יחסי. אחרי ההפוגה הראשונה עם הפולשים מארצות ערב, צה"ל כבר מנה כששים וחמישה אלף חיילים מצויידים בנשק צ’כי כולל מטוסים לעומת כארבעים אלף חיילים של הצבאות הפולשים. בסוף המלחמה כבר מנה צה"ל כמאה וחמש עשרה אלף חייל. כל זה תמצא בספריו של בני מוריס לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים וקובנות (הנתונים עפ"י הזכרון).
התקיפה של אוטובוס אגד שבו לא "נרצחו האזרחים שהיו בו" אל חמישה אזרחים המהווה הצדקה אליבא דא. פ. לטרנספר של כשבע מאות חמישים אלף פלסטינים ושוד אדמתם ורכושם – מעידה על רמתו השכלית והמוסרית
ראוי שתקרא קצת היסטוריה עובדתית לפני שתוכיח את בורותך השאובה משטיפת המוח הציונית שנשתלה אצלך במוח. (למשל את ההיטוריה של הסכסוך שכתב ההיטוריון בני מוריס שאינו חשוד באנטי ציונות.
כל הסיפור על בן גוריון וחבריו המסכנים שרק רצו פינה קטנה משלהם בשביל לקלוט את פליטי השואה מצוץ מהאצבע (או מעטין) הציוני. ב47 וגם לפני כן הציונים היו הרבה יותר חזקים, מאורגנים וגם היתה להם עדיפות בכוח אדם לוחם ובנשק על פני כל מה שהפלסטינים יכלו להציב ובהמשך גם על כל הכוחות הערבים שפלשו. את זאת ידעו היטב מנהיגי הציונות ותכניותם היו בהתאם, לטהר את הארץ מערבים ולהקים מדינה יהודית אקסלוסיבית על כמה שיותר שטח נקי מערבים. זאת לא רק הם ידעו אלא בזאת הצליחו לשכנע את סטלין שאלמלא שוכנע בכך לא היתה מתאפשרת אותה החלטת חלוקה שתוצאותיה מתגלגלים עד הכיבוש וההתנחלות של עכשיו
נו באמת.
"הסירוב הכלל ערבי והזה הפלסטיני להחלטות החלוקה בא כהפתעה נעימה למנהיגות הציונית"… בחייך. אתה ב??א?מ?ת חושב, שמדינונת זעירה, שזה-עתה הוקמה, שבקושי מסוגלת להחזיק את עצמה, שהתחייבה לקלוט, את כל פליטי-השואה חסרי-הכל ושכל מה, שיש לה להגנתה, היה כמה רובים צ’כיים עלובים, ב??א?מ?ת היתה מעוניינת, בחדשים ארוכים, של מלחמה על עצם-קיומה, נגד צבאות כלל המדינות מסביב, נטו על-מנת להשיג עוד קצת שטחים?!
והרי זה מופרך לחלוטין. בן-גוריון וחבריו – אפילו חלמו, על "גבולות-ההבטחה, עד לנהר פרת"!! – ניאותו, בשמחה ובששון, לקבל ולאמץ אל חיקם בחום, את החלטת-החלוקה של האו"ם, על-מנת להתארגן על א?יזו?ש??ה?י מדינה, איזושהי פינה משלהם בעולם, קטנה ככל אשר תהיה, לנהלה בעצמם ולקלוט בה מהגרים יהודיים נוספים בחופשיות. איפה היה להם ראש אז, למלחמה הזאת – שצר לי לבשר לך: נכפתה עליהם???
הסכמתי המלאה עמך, באשר לצדקת הטיעונים הפלשתיניים כ??ע?ת ולעובדה, שבמצב כ??י?ו?ם, ישראל ורק ישראל, היא האשמה במצב והיא הפושעת הבלעדית, אין בה ואסור שתהיה בה הסכמה, לעיוות-ההסטוריה. בסרבו לקבל, את הצעת-החלוקה ובקראו למלחמה (כמו גם בעוד אי-אלו אירועים, במרוצת שנות הארבעים…), היה המופתי אידיוט מושלם – ועמו התנהג בטמטום. זה לא הצדיק, בשום-פנים-ואופן, לא את הנכבה ולא את כל מה, שקרה מאז הנכבה – ואולם, אסור לעוות את העובדות!!
ל"נו באמת":
1)שוב אתה לא מדייק (בלשון המעטה): מה הנתון המדוייק הזה שכל צבאות ערב מנו אז כולם ביחד 40 אלף ? על מי אתה עובד ?
גם לגבי ההציוד הצבאי אתה טועה בגדול.6 מדינות ערב כללו צבאות של מאות אלפים עם ציוד בריטי וגרמני מתקדם.
נכון שהאוכלוסייה הפלסטינאית הייתה חלשה ולא
מצויידת אבל "שכחתה" עוד 6 מדינות שפלשו.
ה"שיכחה" שלך מעלה ספקות לכל מלה שאתה כותב.
2)שוב בלבלתה בין המצב ב1947 ל2007.
שוב אתה לא מבין שאפשרי להבחין בין פשעים
שנעשים אצל שני הצדדים.גירוש אוכלוסיה אזרחית
מבתיהם זה פשע אבל עובדה זו לא מצדיקה לעוות
את ההסטוריה במראה העקומה של כותב המאמר ולהפוך את "הציונים" למפלצות,ולא להבין שהמציאות אינה כל כך פשטנית,שחור או לבן,ויש
לה גוונים אין סוף.
ל"נו באמת" המפחד לכתוב בשמו או אפילו בשם בדוי:
האם אתה יודע שמייד עם הכרזת החלוקה הערבים תקפו אוטובוס אגד ליד כפר סירקין,אוטובוס אזרחי,ורצחו את האזרחים שהיו בו ? זה היה מעשה האיבה הראשון במלחמה ולא
ביוזמת "הציונים". הסיפור שלך שמדינות ערב
היו חלשות מה "מדינה שבדרך הוא ספור מופרך
ושקר גס.
כמה אפשר לעוות את העובדות ??
אתה,כמו אחרים לא מסוגלים להבין (או לא רוצים להבין)את העמדה הנכונה,האוביקטיבית,
האומנית והצודקת שהציג דניאל לפנך בה הוא
הבחין בין המצב ב1947 ובין המצב ב2007,
הבחנה שאתה לא מסוגל להבין.
אולי תתאמץ קצת להבין מה שכותבים לפני שאתה
יורה מן המותן ופוגע ברגל שלך ?
אם ככה, אז איך זה שעדיין נותרו 20% ערבים בארץ? ואיך זה שיהודה ושומרון, ערש היהדות, לא נכבשו במלחמת השחרור?
ואם ככה, למה היה צורך להוריד אנשים מהאוניות ולשלוח אותם ישירות לקרב? סתם ציניות ציונית ורצון להרוג אנשים שהם השריד היחיד למשפחתם?
ולמה היה צורך באנשים שילכו עם חומר נפץ ויניחו מטענים במקומות הרלוונטיים, עבודה שסוללת תותחים פשוטה עושה?
כי כוחותינו היו כל כך חזקים, שהפלשתינאים החלשים והמסכנים + 6 מדינות ערב לא יכלו להם?
הפיתרון היחידי הוא 2 מדינות ל 2 עמים
מדינה יהודית לצד מדינה דו לאומית,בה יחיו הפלשתינים,ערביי ישראל (שיגורשו ממדינת ישראל) ויהודים החיים כיום בשומרון,יהודים שהתגורר בחבל עזה יורשו לחזור לבתיהם.
אין שום פיתרון אחר לסכסוך וזהו גם הפיתרון הצודק ביותר
הנתונים מופיעים בספרו של ההיסטוריון בני מוריס קורבנות עמודים 187-190 ו-207-209 וכן בספרו לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים. אז כדאי שתלמד אותם לפני שאתה עובד על עצמך.
בכל מלחמות הכיבוש של ישראל היה לה יתרון מוחץ על הערבים בכל הפרמטרים אם כי המוטיבציה הולכת ונחלשת ובמלחמות לבנון נראה כי כבר עברה לצד הערבי. כנראה מכאן החשש של הגנרלים מכניסה לעזה.
נכון, יש הבדל בין המצב ב2007 ל-47. ב-47 עשו הציונים פשעים יותר חמורים.
הציונים הם מפלצות מרוחות בשמאלץ ונופת צופים.
אני לא מבין מה הענין עם השוואת מספר החיילים בצבא העברי לצבאות ערב.
מישהו הכריח את תושבי א"י הערבים ואת מדינות ערב לצאת למלחמה? על אחת כמה וכמה כאשר ליהודים צבא גדול יותר?
היו אלו מסכימים להצעת החלוקה והכל היה בא על מקומו בשלום.
לטעון שלפלסטינים היו רק ששת אלפים חמושים במלחמת השחרור זה להשתין בקשת על ההיסטוריה.
רק בהתקפה על גוש עציון ריכזו הפלסטינים כמה אלפי חמושים, וזה חוץ מהליגיון הערבי (הירדני) שפלש לארץ עוד לפני יציאת הבריטים.
הפטנט של הערבים היה ה’פאזעה’ – גיוס המוני של כל הגברים המסוגלים להילחם מישובי הסביבה לפעולה קונקרטית. פאזעה בחיפה, פאזעה בירושלים, פאזעה ביפו, פאזעה בעמק, פאזעה בגליל, פאזעה בגוש עציון, פאזעה בפרוזדור ירושלים, פאזעה ברמלה, פאזעה בלוד – והינה כבר עשרות אלפי נושאי נשק ואנשי כנופיות לשעת הצורך הנשענים על מערך לוגיסטי של כלל הישוב הערבי בא"י.
וזה חוץ מ’מתנדבי חוץ לארץ’ לעניין הערבי, מעיראק ועד למאגרב, ששרצו בא"י והשתתפו בהתקפות הדמים על הישוב היהודי.
כבר איבדתי לחלוטין, את החוט המקשר… אתה בימין או בשמאל? כמה "נו באמתים" יש?
חירפנת אותי.;-))