הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בנובמבר, 2007 תגובה 1

הווארד זין הוא אחד ההיסטוריונים האמריקאים החשובים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, ואחד ההוגים הראשונים במעלה של השמאל בן-זמננו בארצות הברית. זין נולד בניו יורק ב-1922 למשפחה יהודית ענייה, וזכה למלגת לימודים בעקבות שירותו בחיל האוויר האמריקאי במלחמת העולם השנייה. במשך יותר מחצי מאה פירסם זין ספרים חשובים ומשפיעים כגון "המסתורין של הדרום" (1964), שביקר את התפיסה הנפוצה לגבי ייחודו של הסכסוך הבין-גזעי בדרום ארצות הברית, ו"וייטנאם: ההיגיון שבנסיגה" (1967), ספר יסוד של התנועה נגד המלחמה בווייטנאם. כמרצה להיסטוריה ולמדע המדינה במכללת ספלמן שבאלבמה ובאוניברסיטת בוסטון, השפיע זין עמוקות על דורות של תלמידים. עם זאת, אין ספק (גם לדעתו של זין עצמו) שגולת הכותרת בקריירה שלו, כהיסטוריון וכפעיל פוליטי, היא הספר "היסטוריה עממית של ארצות הברית", שהופיע לראשונה ב-1980 ושפורסם באחרונה בעברית (הוצאת בבל) בתרגמו של מתן קמינר.

"היסטוריה עממית", ספר חף מהפניות אקדמיות אך מלא בציטוטים ממקורות ראשוניים, כתוב בשפה מדוברת ורגשית, הוא שונה מאוד בסגנונו מרוב ספרי ההיסטוריה המלומדים היוצאים לאור. אך חריגותו של זין כהיסטוריון איננה מסתכמת בסגנונו הייחודי. הוא היסטוריון שנוקט עמדה ומתייחס בביטול ליומרותיהם של היסטוריונים אחרים ל"ניטרליות" ו"אובייקטיביות". זין קרא לספר זיכרונותיו (1994) "אי אפשר להיות ניטרלי על רכבת בתנועה", ואכן בשביל זין ההיסטוריה היא רכבת בתנועה. בידיו, ההיסטוריוגרפיה הופכת לכלי לקידום השינוי החברתי המעמיק – מבלי לאבד לרגע את המחויבות לאמירת אמת. להלן ראיון שקיים המתרגם קמינר עם זין לקראת צאת המהדורה העברית של "היסטוריה עממית של ארצות הברית".


מה השתנה באמריקה מאז יציאת המהדורה האחרונה של "היסטוריה עממית של ארצות הברית", שתורגמה לעברית?


המהדורה האחרונה יצאה מעט אחרי שבוש נבחר לנשיאות ופתח ב"מלחמה בטרור". מאז, הוא פלש לעיראק ונבחר לקדנציה שנייה. המלחמה נמשכת כבר יותר משלוש שנים. מוקדם מדי לומר אם התנועה הצומחת נגד המלחמה היא בעלת חשיבות בטווח הארוך. השאלה היא אם התנועה תהפוך ממחאה נגד המלחמה הזאת, למחאה נגד המלחמה בכלל ונגד המיליטריזציה של האומה. התנועה לזכויות המהגרים היא אחת התופעות המעודדות שראינו זה שנים. הפגנות המהגרים באחד במאי האחרון היו גדולות יותר מההפגנות הגדולות ביותר נגד המלחמה. אפשר ללמוד מכך שכאשר בני אדם מרגישים איום על חייהם שלהם, הם מגיבים.


מה צופן העתיד המיידי לארצות הברית? אילו מאבקים יתפסו את מרכז הזירה בשנים הקרובות?


לדעתי האסון של המלחמה יביא להשמאלה כלשהי של החברה, שתספיק כדי להוציא אותנו מעיראק ולהתחיל להציב בראש סדר העדיפויות שלנו צרכים אנושיים ולא מלחמה. ה"מפנה השמאלי" באמריקה הלטינית ימלא תפקיד בבידודו הגובר של הממשל האמריקאי בעולם, בידוד שהוא מקור בושה לאזרחי ארצות הברית.


בפרקים האחרונים של הספר אתה מזכיר את ניצני התנועה נגד הגלובליזציה, בהפגנות נגד ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב-1999. מה דעתך על ה"גלובליזציה של ההתנגדות" המתרחשת בשנים האחרונות באמצעות כלים כמו הפורום החברתי העולמי?


אני חושב שהפורום החברתי העולמי הוא גל העתיד. אני מאמין שהוא ימשיך לגדול, ושבעתיד פעילים אמריקאים ישחקו בו תפקיד חשוב יותר.


התנגדות שלך לרעיון ש"על היסטוריונים להיות אובייקטיביים" היא ידועה. אבל מה בדיוק משמעות הביטוי "היסטוריה עממית"? האם זוהי ההיסטוריה של חוויותיו ומאבקיו של העם, היסטוריה העומדת לצדו של העם, או היסטוריה הנכתבת למען העם?


כל התשובות נכונות. בראש ובראשונה אני רוצה לראות את ההיסטוריה מנקודת מבטו של כל מי שקולו הושמט מההיסטוריה המסורתית. אני עושה זאת בכך שאני מספר על מאבקו. הטיעון שלי הוא שההיסטוריה של ארצות הברית היא היסטוריה של מאבק מעמדי, שזו חברה בעלת אינטרסים סותרים. את העובדה הזאת מטשטשים ספרי ההיסטוריה המסורתיים, שמציגים אינטרס משותף דמיוני. כיוון שישנם אינטרסים שונים ומנוגדים, אני בוחר לספר את ההיסטוריה גם עבור האנשים העובדים, השחורים, האמריקאים הילידים, הנשים ומתנגדי המשטר מכל הסוגים. קהל היעד הוא ללא ספק הציבור הכללי, לא מומחים; במיוחד אני מכוון לקוראים צעירים.


האם הספר נכתב במיוחד עבור קהל אמריקאי? מה יכול קורא לא-אמריקאי ללמוד מהספר?


הספר נכתב עבור קהל אמריקאי, אך הוא תורגם לשפות שונות בכל העולם, כך שככל הנראה קוראים לא-אמריקאים יכולים להרוויח ממנו משהו. אני מנחש שיש בספר כמה יתרונות לקוראים אלה: הוא מאפשר ללמוד את ההיסטוריה של ארצות הברית באופן שונה מהמקובל ולהבין שתמיד היו תנועות של התנגדות למדיניות הממשלה; הוא מרמז שאפשר לבחון מתוך גישה דומה את תולדותיהן של ארצות אחרות.


האם יש בספר משהו חשוב במיוחד עבור קוראים ישראלים? יש בו לקחים עבורנו?


אף שאני לא דן בספר ספציפית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, או ביחסים של ארצות הברית עם ישראל, יש בהיסטוריה של ארצות הברית לקחים חשובים לישראלים. תוכלו ללמוד ממנו איך אומה עם מוסדות דמוקרטיים – בחירות חופשיות, ממשל נציגים, חופש ביטוי – יכולה בכל זאת להתייחס לחלקים מאוכלוסייתה (האפריקאים-אמריקאים הם הדוגמה הראשית) באכזריות גדולה, ולהפוך למעצמה תוקפנית ששואפת להתרחבות על חשבון אדמתם של אחרים, ואגב כך שולטת בחייהם ומוצאת צידוקים שונים להתנהגותה.


האם אפשר לכתוב "היסטוריה עממית של…" על כל מקום על פני כדור הארץ?


לדעתי הגישה הזאת מתאימה להיסטוריה של כל ארץ.


אם כן, האם "היסטוריה עממית של ישראל" היא אפשרית?


במסורת האמריקאית ישנו אידיאל של זכויות אוניברסליות, של זכותו השווה של כל אדם לחיים, חירות ורדיפת האושר, ללא הבדל גזע, דת או מין. אפשר להדגיש את המסורת הזאת, וכך אני עושה בספר. אמנם אין אידיאל אוניברסלי דומה בישראל, ועל הסתירה הזאת ניתן יהיה להתגבר רק כאשר ישראל תגדיר את עצמה כמדינה חילונית ודמוקרטית ולא יהודית ודמוקרטית. בינתיים, לדעתי חשוב ש"ההיסטוריונים העממיים" של ישראל יספרו את סיפוריהן של כל תנועות המרד שקמו בישראל, כיוון שהן מאירות את מגבלותיה של המדינה, ומה שרואים זה שהיא אינה עומדת בסטנדרטים של דמוקרטיה אמיתית.


כדי לענות על השאלה שלך, צריך לשאול אם יש היסטוריה של התנגדות בישראל. האם לא היתה מחאה, מימיה הראשונים של המדינה, נגד מדיניות הממשלה? האם אין דוגמאות לשינויים במדיניות ממשלתית בעקבות התנגדות עממית? אם הדוגמאות מעטות, האם אפשר לכתוב את ההיסטוריה של ישראל מנקודת מבטם של הערבים הישראלים, או של הפלסטינים שנעקרו מבתיהם ב-1948, וכך להעביר ביקורת בלתי-מתפשרת על מדיניותה של ישראל? אתם, הישראלים, תיטיבו ממני לענות על השאלות האלה.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. רמי הוד הגיב:

    כל הכבוד למתן על עבודתו בתרגום הספר המשובח לעברית ובפרסום הראיון המעניין.

הגיבו לרמי הוד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים