הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בנובמבר, 2007 67 תגובות

90 שנה לאחר מהפכת אוקטובר, השאלה המתבקשת היא מה היה חטאה של המדינה העצומה והחזקה הזו שהתמוטטה אחרי 70 שנה כמגדל קלפים? למקרא הדברים שפורסמו ב"זו הדרך", בעקבות הדיון על לקחי מהפכת אוקטובר, נראה שרוב הדוברים אכן מעלים בעקיפין את השאלה הזו, אולם לפי תשובותיהם עולה שהשליטים הסובייטים לא חטאו באמת, אלא דווקא עשו כמיטב יכולתם בתנאים ההיסטוריים הנתונים של המאבק נגד המעצמות האימפריאליסטיות והנאציזם. יתר על כן, לפי דבריו של משה צוקרמן הם אפילו "סימנו את המתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם". כך, ניתן להבין מדבריהם שברה"מ התמוטטה לא בגלל חטאיה, אלא דווקא למרות כל המעשים המרקסיסטים הטובים שעשתה, לא רק למען עצמה, אלא גם ובעיקר למען האנושות כולה. בניגוד גמור לדוברים האמורים אני טוען שחטאה של ברה"מ איננו קשור כלל למרקס ולמרקסיזם, אלא למה שניטשה כינה "הרצון לעוצמה" של שליטיה. במילים אחרות, הטענה שברה"מ נפלה משום שלא מימשה את תורתו של מרקס או סטתה מהדרך המרקסיסטית-לניניסטית מבוססת על ההנחה שבברה"מ אכן נעשה ניסיון היסטורי ראשון לממש את התורה המרקסיסטית ולהגיע לקץ ההיסטוריה. ההנחה הזו היא לדעתי הנחה מופרכת לחלוטין העומדת בסתירה גמורה לעובדות ההיסטוריות ולשכל הישר.

הקומוניסטים ירימו בטח גבה וינסו לבטל מכל וכל את הטענה הזו."איך יתכן לטעון טענה מרחיקה לכת כזו", הם יאמרו, "הרי מיליוני קומוניסטים ומהפכנים האמינו במשך שבעים שנה שבברה"מ מתגשם הקומוניזם." אולם על מידת ודאותה של האמונה אומר מרקס עצמו בהקדמה הידועה: "שכשם שאין להוציא משפט על הפרט מהו לפי מה שהוא מדמה בליבו על עצמו, כן אין להוציא משפט על תקופת מהפיכה כזאת מתוך תודעתה." בלשון פילוסופית נאמר עוד, שהגל מורו ורבו של מרקס, מסביר ומפרש את משל המערה האפלטוני בכך שהאמת לפיו מתגלה רק בערוב היום, בסופו של התהליך ההיסטורי. הנה כי כן, האמת על ברה"מ ניתנת להשגה ובאה לידי ביטוי לא באמצעות האמונה, או הכוונה הקומוניסטית הבלתי אמצעית, אלא אך ורק באמצעות התודעה העצמית, כלומר, תודעה והבנה המושגים רק בסופו של התהליך ההיסטורי.


לאור ההבחנה האמורה, האמת היא שמרקס הרציונליסט וההומניסט הנאור, היה שורף את כתביו וחוזר לקברו לו היה קם לתחייה ונוכח בכל מעשי הזוועה שהמשטר הסטליניסטי עשה בשמו. כהוכחה לכך, די לציין את החיסול האכזרי של כל הגוורדיה הוותיקה של המפלגה הבולשביקית וכל שרשרת הפיקוד הבכיר של הצבא האדום בסוף שנות השלושים. חיסול חסר כל תכלית רציונלית המונע כולו מתאוות שלטון ומגלומניה אישית בלתי מרוסנת. אולם לא רק סטלין גם לנין כתב, דיבר ובעיקר פעל בניגוד גמור לכל העקרונות החשובים של התיאוריה המרקסיסטית. ראשית, הוא עושה מהפכה בארץ חצי פיאודלית ללא תעשייה בקנה מידה גדול. שנית, הכוח המניע והנושא של המהפכה היו לפיו גם ובעיקר האיכרים החיילים שחזרו מהחזית ולא מעמד הפועלים. ידועים בעניין הזה דבריו של מרקס על האיכרות הצרפתית שנתפסה על ידו כשק תפוחי אדמה. שלישית, בשביל לנין הכוח המניע של המהפכה הייתה המפלגה ולא המעמד. רביעית, הוא חיזק את המדינה במקום לבטלה. חמישית. אצל מרכס העבודה היוצרת אובייקט נתפסת כביטוי האולטימטיבי של הפעילות האנושית וכתכליתה ואגב כך, כמימושה והשגתה של מהותו של האדם כיצור אוטונומי. ההנחה שלו הייתה שבאמצעות העבודה תושג, מניה וביה, גם ההשתכללות הפוליטית והמוסרית של האדם. לעומת זאת, לנין הדגיש את התחום הפוליטי. זהו התחום החשוב, הקובע שבו נקבעים הדברים. הפוליטיקה השייכת ל- "בנין העל" קודמת, אפוא, לפיו בזמן ובחשיבות ל"בסיס" הכלכלי. כך, בין היתר, הוא שולח את טוחצ’בסקי לכבוש את וארשה כדי לכונן שם "משטר סוציאליסטי" על כידוני הצבא האדום. שישית, הדיקטטורה לפי מרקס מכוונת רק כנגד הבורגנות ואילו לפי לנין היא מכוונת גם כנגד מעמד הפועלים. שביעית, מבחינה פילוסופית לנין חוזר למטריאליזם המכניסטי של פוירבך. כך, לפיו החומר קיים באופן בלתי תלוי וקודם לתודעה, ואילו לפי מרקס "טבע זה הקודם להיסטוריה האנושית אינו אותו טבע שבו חי פוירבך, אף לא טבע שאינו קיים היום בשום מקום פרט אולי לכמה איי אלמוגים באוסטרליה שהתהוו באחרונה." ולבסוף, מרקס סמך על התהליך ההיסטורי שיביא בהכרח למהפכה הפרולטרית ואגב כך לקומוניזם ולקץ ההיסטוריה, בעוד שלנין, יותר כמקיאווליסט, לא סומך על חוקי ההיסטוריה, אלא אך רק על עצמו ומפלגתו (ידוע שספרו של מקיאוולי "הנסיך", נמצא ליד מיטתו של סטלין מלא בהערות בכתב ידו).


באופן כללי חשוב לציין עוד שכל הרביזיות והכפירות הגדולות בהיסטוריה נעשו תמיד במסווה של הנאמנות האולטימטיבית למקור. כך, לותר כופר בזמנו בעיקרי הנצרות בשם הנצרות "האמיתית"; הציונות כפרה בעיקרי היהדות בשם היהדות; ובן לאדן כופר היום בעקרי האסלם בשם האסלם המקורי טהור.


באשר על כן, ניתן לומר שהפרדיגמה הרלבנטית לנתח, להבין ובעיקר לבקר באמצעותה את עלייתה ונפילתה של ברה"מ איננה כלל המרקסיזם אלא הלאומיות הרפובליקנית המודרנית. הלאומיות נתפסת כאן כמימושו של הרעיון הפוליטי הרפובליקני, רעיון המבוסס על האידיאל הפוליטי של הפוליס היווני. ייחודה ויתרונה של הלאומיות הרפובליקנית טמון בכך שהשחרור של האדם, כלומר הפיכתו לסובייקט מודע ואגב כך, לנושא של התהליך ההיסטורי מושגים לפיה באמצעות המעורבות וההשתתפות הפעילה בענייני "הפוליס". כך, הרפובליקניזם, בניגוד למרקסיזם, מעלה על נס את הפעילות הפוליטית בענייני הציבור (res-publica) ולא את העבודה החומרית ככוח המניע, כתכלית וכמקור אושרו וסיפוקו של האדם. באמצעות המעורבות והפעילות הפוליטית האדם זוכה להערכה חברתית. הערכה המגלה לו את מהותו האנושית השווה לכל נפש. אגב כך גם, הערכה החברתית מבטלת את מצבו הטבעי האינדיבידואלי הבלתי אמצעי והאדם, כאזרח, משיג את עצמו כיצור תבוני אוניברסלי. אולם הלאומיות הרפובליקנית מוגדרת לא רק כהשתתפות הבלתי אמצעית בענייני הציבור, אלא לא פחות על ידי הפעילות לאורו של החזון התבוני האוניברסלי של עידן הנאורות. בפרפרזה של הגדרתו הידועה של ארנסט גלנר, הלאומיות היא נשואים בין פטריוטיזם כלומר, אהבת המולדת של האדם המושגת והבאה לידי ביטוי באמצעות הרגש והמעשה הבלתי אמצעיים והפעילות התבונית המודעת של האדם, פעילות הבאה לידי ביטוי והמושגת באמצעות החשיבה התיאורטית הרפלקטיבית.


לאורה של ההגדרה האמורה נראה באופן ברור שמהפכת אוקטובר לא הייתה בשום אופן קץ ההיסטוריה אלא, בד בבד, חזרה, כמעט אחד לאחד, של המהפכה הצרפתית וכל יתר המהפכות הרפובליקניות של אביב העמים באירופה, והמבשרת של כל המאבקים לשחרור לאומי של העמים הקולוניאליים במהלך המאה ה-20. במלים אחרות, הכוח המניע והנושא של מהפיכת אוקטובר לא היה הפרולטריון והחזון הקומוניסטי, אלא המוני העם שהתקוממו בהנהגתם של הבולשביקים כנגד השלטון הישן כדי לכונן מדינה רפובליקנית, כלומר, מדינה של העם, על ידי העם ובשביל העם. לא פחות ולא יותר.


לדאבוננו הרב לנין, טרוצקי ובעיקר סטלין, בדומה לרובוספייר וסאן ז’יסט, נטשו עד מהרה את האידיאל הרפובליקני והנהיגו במקומו דיקטטורה בירוקרטית עטופה במלל מרקסיסטי. כך, התיאוריה המרקסיסטית הפכה על ידם לדת אזרחית ואגב כך, הורדה לדרגת אמצעי כדי להסביר ולהצדיק באמצעותה את בגידתם בחזון הרפובליקני כ-"שלב זמני" או כדחייתו לקץ הימים. אף על פי כן, חשוב לציין שהאומה הסובייטית בהנהגתו של סטלין, כעשרים שנה לאחר הקמתה, עמדה במלחמת העולם השנייה כמעט לבדה כנגד המעצמה האימפריאליסטית החזקה ביותר בעולם והביסה אותה לבסוף. לא רק בזכות התעשייה הכבדה שהקימה, אלא גם ובעיקר בזכות התודעה וההגדרה העצמית של העם הסובייטי.


post factum נראה ברור היום שברה"מ, איבדה בהדרגה את יסודה העממי הרפובליקני והפכה בסופה למדינה ביורוקרטית מודרנית לכל דבר ועניין, או בלשונו המטפורית של וובר, ל-"כלוב ברזל" רציונלי אינסטרומנטלי, הנעדר כל חזון ושאר רוח. מובן, על כן, שאזרחי ברה"מ העדיפו לבסוף את "כלוב הזהב" הפוסט מודרני הליברלי על כלוב הברזל החלוד שלהם.

תגובות
נושאים: עדכונים

67 תגובות

  1. עקיבא אור הגיב:

    מהפכה ודמוקרטיה
    =================
    למהפכת קרומבל ולמהפכות האמריקאית והצרפתית היו שני ליקויים מרכזיים:
    1) הן לא נעשו על ידי רוב ולכן לא היו תוצאה של הליך דמוקרטי.
    2) הן העניקו זכות בחירה רק לגברים (כלומר לחצי האוכלוסייה) אך לא לנשים.

    אך בתקופה ההיסטורית שלאחר המהפכה הסכימו רוב הנשלטים (כולל הנשים) לשלטון באמצעות נבחרי הציבור והתנגדו להחזרת שלטון היחיד של מלך.
    ברור ש"הסכמה" פירושה רק הסכמה מתוך רצון חפשי ולא בגלל כפייה או פחד.

    לא צריך לערוך משאל כדי לדעת שרוב האנשים בעולם כיום תומכים במהפכות אלה למרות שנעשו על ידי מיעוט ולמרות שהעניקו זכות בחירה רק לחצי האוכלוסייה.

    האם בגלל שני הליקויים הנ"ל עלינו לראות במהפכות אלה תופעות שליליות ?

    האם עלינו להעדיף שלטון יחיד על פני שלטון נציגים שנבחרו על ידי הציבור?

    התשובה נקבעת לא לפי יחסנו לדרך בה בוצעה החלפת המשטר (קרי "מהפכה") אלא לפי התייחסותנו לשני המשטרים.
    לפי התשובה לשאלה: איזה משטר אתה מעדיף?
    האם אנו מעדיפים את המשטר שקדם למהפכה או את המשטר שהמהפכה הקימה ?
    האם בגלל הטרור של רובספייר והיעקובינים עלינו להעדיף משטר מלוכה ?
    האם בגלל שקרומבל הוציא להורג את צ’ארלס הראשון נתנגד לשלטון הפרלמנט ?

    המצב מורכב יותר במקרה של המשטר שלנין הקים באוקטובר 1917.

    הוא הקים משטר שהלאים את האדמות וביטל בעלות פרטית על כל אמצעי הייצור.משטר זה הנהיג שירותי דיור, בריאות, חינוך, ופנסיה על חשבון המדינה לכל האוכלוסייה. זה היה המשטר הראשון בעולם שהעניק זכות בחירה לנשים וגם זכות לבצע הפלות על חשבון המדינה. המשטר העניק – בסוף ימיו – חופשת לידה לנשים בתשלום מלא משך שלוש שנים כולל זכות לחזור למקום העבודה הקודם.

    למרות כל אלה לא היו רוב האנשים שחיו במשטר זה מוכנים להגן עליו כאשר קרס.
    גם כיום – 16 שנה לאחר שקרס – אין הרוב רוצה בהחזרת המשטר שלנין הקים.

    השאלה שרוב אלה התומכים במשטר שלנין הקים חייבים לשאול את עצמם היא: מדוע מסרבים רוב אלה שחיו במשטר שהעניק להם דיור-חינוך-שירותי בריאות ופנסיה – על חשבון המדינה, לפעול גם כיום להחזרת משטר זה ?

    לדעתי התשובה ברורה – המשטר התנגד להעניק לכל האזרחים זכות להשתתף בהחלטות הקובעות את גורל החברה, כלומר את גורלם. המשטר התנגד אפילו להעניק להם זכות להחליט בעצמם איזה ספר, סרט, מחזה או מוזיקה, הם יראו.
    אפשר להצדיק זאת כצעד חירום זמני מיד לאחר ביטול משטר הצאר, כאשר תומכיו נלחמו בכל דרך אפשרית להחזרתו. אך אי אפשר להצדיק המשכת מדיניות זו לאחר עשרות שנים כאשר המשטר החדש התבסס.

    התברר כי לא מדובר בצעד חירום זמני שמשטרו של לנין נקט להגנתו מיד לאחר הקמתו אלא בעצם מבנה המשטר החדש.
    למבנה זה אחראי לנין – וגם מרכס.
    לנין ביטל את שלטון המועצות וביסס שלטון של מנהיגי מפלגה יחידה האוסרת קיום אופוזיציה בתוכה.

    הוא עשה זאת לאחר תום מלחמת האזרחים, ב-1921, לא כצעד חירום זמני אלא כחלק מהותי במבנה המשטר החדש.

    מרכס סיפק את ההצדקה העיונית לכך.

    מרכס העריך שהסיבה העיקרית לעוני, לדיכוי, למלחמות, למצוקה כלכלית ופוליטית היא הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור. לכן הציע להקים משטר ללא בעלות פרטית בו המדינה תנהל בצורה מתוכננת את הכלכלה לטובת כלל האוכלוסייה.

    זה נשמע סביר וחיובי אך כאשר החל לנין לממש רעיון זה התברר כי לשם ניהול הכלכלה החברה והמדינה יש צורך באלפי פקידים שתפקידם הוא להחליט את כל ההחלטות בקשר לחברה ולכלכלה -ולפעול למימושן.

    זה יצר פיצול חדש באוכלוסייה: קומץ פקידים המחליט את כל ההחלטות – ואחראי לביצוען – ורוב האוכלוסייה המשולל כל אפשרות להחליט על גורלו.

    זו לא טעות שאפשר לתקן או מדיניות שאפשר לשנות אלא עצם מבנה המשטר.

    אם המדינה מחליטה הכול אין מנוס מהיווצרות שכבה של פקידי מדינה – ומפלגה – המחליטים הכול.שכבת הפקידים מנתה בערך 1% מהאוכלוסייה. כך שמ 99% מהאוכלוסייה נשללה כל אפשרות להחליט על גורלה.

    לא פלא שרוב האזרחים אינם פועלים להחזרת משטר זה למרות אכזבתם מהמשטר של בעלות פרטית על אמצעי הייצור שקם במקום משטר הכלכלה המולאמת.

    מי שמתנגד – כמוני – למשטר בעלות פרטית בכלכלה, ותומך – כמוני – במשטר של כלכלה המנוהלת על ידי החברה כולה חייב להציע שיטה חדשה – דמוקרטית – לניהול החברה והכלכלה בלי שכבת פקידים מקבלי החלטות, אשר תאפשר לכל האזרחים להשתתף כל הזמן בניהול החברה והכלכלה.

    בעידן האינטרנט והטלפון הנייד – זה אפשרי.

    עקיבא אור

  2. דוב הגיב:

    הויכוח כאן עם אודי ויובל מתחיל להיות מעגלי וגם סוטה מהנושא לכן אני מסכם אותי מבחינתי כאן
    לאודי – הבעיה היא "שהרצון לעוצמה" לא מסביר כלום אלא אם אתה תולה אותו "בטבע האדם" אבל אז אתה נקלע לסתירה עם השקפתך לגבי טבעו הרפובליקני של האדם – השתתפותו המודעת בענייני הציבור.
    הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור (לא של האדם על אמצעי הייצור) היא מקור העוצמה של בעל ההון במשטר הקפיטליסטי. זה עדיין לא מסביר את המהות של העניין. לב המשטר הוא השיטה הכלכלית שבה החברה מקיימת את עצמה. במשטר הקפיטליסטי המניע לפעילות הכלכלית של בעלי ההון (שהשקעתם היא הגורם שמניע את הכלכלה) הוא הרווח הפרטי המתממש בסוף תהליך הייצור. תפקיד המערכת הפוליטית, המשפטית וכו’ הוא להבטיח את התנאים שב התהליך הזה יכול לפעול כפי שהוא מתפתח בתנאים ההיסטוריים שלו ואת התוצאה (הרווח הפרטי). ברגע שהתהליך לא יסתיים ברווח לבעלי ההון יקרוס המשטר כולו כולל העוצמה הפוליטית. זה מקור העוצמה של בעלי ההון (מאחורי הקלעים כביכול). ככל ממסד, גם הממסד הפוליטי, הצבאי וכו’ מפתח אינטרסים משלו שגוברים ככל שגוברת התלות של השיטה בו אך לעולם הוא לא יתקיים לעצמו מעבר לשיטה שבתוכה הוא פועל.
    בישראל עוצמתו הפוליטית של הממסד הצבאי הוא קטן באופן מפתיע למרות כוחה של המערכת הצבאית. ראה כמה קל כאן לפטר רמטכ"ל. אנשי צבא, חרף הילתם הצבאית, הופכים לפעמים לקוריוז כאשר מצטרפים לפוליטיקה (כמו איתם במפד"ל, מופז ודיכטר בקדימה). אבל טעם קיומה של ישראל הוא עוצמתה הצבאית לפחות לגבי המעצמות שתומכות בה (שאלמלא תמיכה זו לא היתה מתקיימת). זאת מבלי אפילו לקחת בחשבון שהמערכת הצבאית היא גם מערכת כלכלית אדירה של פיתוח וייצור המייצרת את אחד מענפי הייצוא העיקריים של ישראל. אז מה משקלו של "הרצון לעוצמה" של האוליגרכיה הפוליטית צבאית הישראלית לעומת כל אלו?

    ליובל – מה שאתה מכנה "המרכסיזם הוולגרי" הוא לב השיטה מבלי להפחית כהוא זה מכל האלמנטים הנוספים שציינת שלא קיימים באופן עצמאי בלתי תלוי אך משפיעים הדדית על אופן הייצור. בלי "הנוסחאות" של המטריאליזם הדיאלקטי (אפילו שההגדרה אינה של מרכס עצמו) החשיבה עצמה לא קיימת. אני ציינתי במפורש שההסבר שלי לקריסת ברה"מ הוא סכמטי ולא ממצה אבל הוא נגע בלב העניין (בליבה בלשון העכשוית)
    עפ"י הדוגמא שאתה נתת: "במשבר המבני שנקלע אליו הקפיטליזם העולמי בשנות ה-30 של המאה ה-20, יכולים היו לנבוע הן מהפכה סוציאליסטית והן פאשיזם." מהו המשבר אם לא קריסת השיטה שממנה נובעת ההתפתחויות הבאות, ניסיון להציל את השיטה באמצעים פוליטיים אחרים (פאשיזם) או מהפיכה. האפשרויות תלויות כמובן קודם כל בפעולתו הסובייקטיבית של האדם-המעמד אבל אחרי שהתנאים כבר נוצרו עפ"י "המרכסיזם הוולגרי"
    בברה"מ אמנם כבר נוצרו התנאים למהפכה סוציאליסטית אלא שבמשטר שמגדיר את עצמו סוציאליסטי לא תתיכן אופוזיציה סוציאליסטית.
    כדאי למהפכן שיביט לאמת בעיניים השקר משרת רק את אלו שרוצים לשמור על זכויות היתר שלהם (השלטון המעמדי בברה"מ).

  3. עקיבא אור הגיב:

    המשך הפסקה האחרונה בתגובתי שנקטעה:

    מי שמתנגד – כמוני – למשטר בעלות פרטית בכלכלה, ותומך – כמוני – במשטר של כלכלה המנוהלת על ידי החברה כולה חייב להציע שיטה חדשה – דמוקרטית – לניהול החברה והכלכלה בלי שכבת פקידים מקבלי החלטות, אשר תאפשר לכל האזרחים להשתתף כל הזמן בניהול החברה והכלכלה.

    בעידן האינטרנט והטלפון הנייד – זה אפשרי.

    עקיבא אור

  4. אנג’לו איידן לדוב על "ויכוח מעגלי וגם סוטה מהנושא" הגיב:

    ויכוח כזה הוא תוצאה הכרחית בדיונים מן הסוג הזה:

    האדון אדיב התחיל בעלותו את השאלה: "מה היה חטאה של המדינה העצומה והחזקה הזו שהתמוטטה אחרי 70 שנה כמגדל קלפים?" הצגת השאלה בצורה זו נועדת לנבט את הכנים, אבל נאיביים, במבחן הסריקה אחרי איזה שהוא ‘רצון לשליטה’. הרי ידוע כי אין מדינה בקיים שלא ‘חטאה’ ב-’רצון לשליטה’. עקב כך, על פי אדונינו אודי אדיב, גורלן של כל המדינות הוא להתמוטט באורח דומה אחרי 70 – נגיד, פלוס-מינוס כמה עשרות שנים. אם כך, בריטניה הגדולה, למשל, ממש מורדת בתיאוריה של ‘חטא הרצון בשליטה’ – ממש זלזול חצוף!

    אילו האדון הזה היה מנסח את השאלה באופן פחות רטורי ויותר גלוי, הינו מקבלים בערך את הניסוח הבא:
    "מה הייתה הסיבה שהביאה להתמוטטותה של מדינה כה ‘עצומה וחזקה’ כברה"מ, אחרי שהיא הייתה ‘עצומה וחזקה’ משך 70 שנה ובאופן כל כך מהיר ופשוט למרות היותה ‘עצומה וחזקה’?"

    במקרה שהוא היה מבטא את שאלתו בניסוח זה, מיד היה מגלה עד כמה היא שטותית: כל נער מסוגל להבחין כי התמוטטות כזו מבליטה חולשה ולא עוצמה. מחמת ‘הגילוי’ הזו, השאלה המבקשת לעמוד יציבה חייבת להתחשב בהבחנת הנער. הנער עצמו יציע את הנוסח הבא: "איזה חולשות הביאו להתמוטטותה של המדינה הסובייטית?" ואפשר להוסיף: "למה התמוטטה ‘כמגדל קלפים’ אחרי 70 שנה ולא משך מחצית השנים הראשונות, בהן התנאים היו הרבה יותר עוינים (ארץ סוציאליסטית בודדה, מלחמות וכו’) להישרדותה של ברה"מ?" ועוד יותר מכך: "דווקא בשנים הראשונות האלה, מארץ נכשלת ומפגרת ברה"מ הפכה למעצמה צבאית, כלכלית, תרבותית וכו’?" "מה הן היו, אז, החולשות שמוגרו?" או, נכון יותר, "מה הן היו הכוחות שהפכו את ברה"מ ל-’עצומה וחזקה’?"

    כאן אנחנו מדלגים על התלהבותו של האדון המיוחס הנ"ל להוכיח את בורותו גם בנוגע למרקסיזם, ועל יומרנותו, חרף זאת, לדבר בשם המרקסיסטים, בכדי להגיע ל-*כלי* שבאמצעותו – כך הוא אומר – ניתן "לנתח, להבין ובעיקר לבקר … את עלייתה ונפילתה של ברה"מ". ומה הוא הכלי הזה? פשוט מאוד: זה תבנית או מודל או פרדיגמה וקוראים לו ‘הלאומיות הרפובליקנית המודרנית’.

    אנחנו משתמשים במטריאליזם הדיאלקטי והאדון רוצה שאנחנו לפסיק לנהוג כך. בכדי לדובב אותנו לכך, הוא מציע פרדיגמות. כאשר אנחנו מסרבים לו, התוצאה היא ויכוח בין חרשים. וכאשר אנחנו מתבלבלים, התוצאה היא "ויכוח מעגלי וגם סוטה מהנושא" – היום, בארץ, זה בדיוק המגרש הביתי של האידיאליסטים.

    אנג’לו איידן

  5. עקיבא אור הגיב:

    כבר ב – 1872 כתב אדם שהעריץ את מרכס – אך לא היה חסיד שוטה שלו – את הביקורת הבאה על תכניתו הפוליטית של מרכס:

    "במדינת-העם של מרכס, כך אומרים לנו, לא יהיו מעמדות בעלי זכויות יתר. כולם יהיו שווים, לא רק מבחינה משפטית אלא גם מבחינה כלכלית, זה מה שמבטיחים לנו. כך שלא יהיה מעמד מועדף בחברה. אכל תהיה ממשלה, אך שימו לב, זו תהיה ממשלה מורכבת ביותר שלא תסתפק בניהול החברה מבחינה פוליטית, כפי שעושות כל הממשלות כיום [1872 ע.א.] אלא תנהל אותה גם מבחינה כלכלית ותרכז בידיה את הייצור ואת החלוקה הצודקת של העושר, את עיבוד האדמות, את הקמת – ופיתוח – בתי החרושת, את ארגון והכוונת המסחר, וגם את הכוונת ההון לייצור על ידי מממן יחיד – הבנק שבבעלות המדינה. כל זה יצריך ידע רב והרבה "ראשים עתירי ידע" בממשלה זו. זה יהיה שלטון של מומחים, של האליטה האריסטוקרטית ביותר, השתלטנית ביותר, היהירה ביותר והשופעת בוז ביותר מכל האליטות שבכל המשטרים. כך ייווצר מעמד חדש, היררכיה חדשה, של מדענים ומומחים – אמיתיים ומדומים – והחברה תפוצל למיעוט השולט בשם הידע ולרוב עצום חסר ידע. משטר כזה יעורר תסכול רב בקרב ההמונים וכדי לרסן אותם תיאלץ הממשלה הנאורה והמשחררת של מרכס להשתמש במידה לא מבוטלת של אלימות. כי הממשלה חייבת להיות חזקה – כפי שאומר אנגלס [חברו של מרכס. ע.א] כדי לשמור על הסדר בקרב מיליוני הבורים הללו שהתקוממות אלימה מצידם יכולה להרוס הכול, אפילו ממשלה מנוהלת על ידי "ראשים עתירי ידע". כך שמאחורי כל המליצות הדמוקרטיות והסוציאליסטיות וההבטחות של תכניתו של מרכס ניצבת מדינה עם כל הרכיבים העריצים והאכזריים של כל המדינות, ללא קשר לצורת הממשל שלהן."

    זה נכתב 45 שנה לפני מהפכת אוקטובר 1917, כאשר לנין היה בן שנתיים…

    עקיבא אור

  6. אבי הגיב:

    לדוב,
    אין סתירה בין רצון לעצמה והיסוד הרפובליקני, לפחות לא סתירה שאיננה פתירה בהיסטוריה. האדם ביסודו "הטבעי", כשם שאתה אומר מעוניין בהכרה, כלומר לא בעצמה כשלעצמה, כמו שיכירו בו ראשון, מנצח. זה היסוד הקפיטליסטי אם תרצה. זה ההסבר הפסיכולוגי לרצון של האדם לאגור עוד ועוד, לא בשביל הוללות-סתם, אלא בשל התחרות עם האחר. אולם, אפשר גם לומר שהרצון הזה בהכרה הוא ממילא היציאה של האדם מהטבעיות שלו, הכניסה לחברה. זה מצב חברתי ואיננו אינדיבידואליסטי. זו הטענה של הרפובליקניזם כנגד הליברליזם. לפי האחרונים זה מצב טבעי ואינדיבידואליסטי. על פי האחרונים זה כבר מצב היסטורי שדורש ביטול בדיוק בגלל היעדר האושר או הניכור שנובע מהיות האדם לבד בסיטואציה חברתית. במקום הכרה שמבוססת על תחרות, הרפובליקניזם בעד הכרה הדדית במישור הפוליטי.

  7. עופר הגיב:

    בהמשך לדבריו של עקיבא, אם נבחן את השינוי שקרה במדינות מזרח אירופה או מונגוליה לאחר נפילת הקומוניזם, נגלה שהשינוי בהן לא היה גדול כל-כך: הכלכלה נשארה מעורבת כמו לפני 1989, והגבולות הלאומיים לא השתנו. מה שכן השתנה הוא צורת המשטר וזכויות האדם.

    לעומת זאת השינוי הגדול, שגרם למשברים רבים, היה בברה"מ לשעבר מכיוון שמקימיה התעקשו לשמור על גבולות רוסיה הצארית במידה רבה, במקום לתת מקום לאיפות לאומיות בתוך המשטר הקומוניסטי. במובן זה החלטתו של לנין לתת עצמאות רק למדינות הבלטיות ופינלנד – ולא לשאר חלקי רוסיה/ברה"מ – מזכירה את הרעיון שעלה בקרב חוגים קומוניסטיים להפוך את מדינות מזרח אירופה לרפובליקות סובייטיות. אבל למרבה המזל לרעיון כזה אפילו סטאלין לא הסכים.

  8. למי שהוא מעריץ שוטה של המרקסיזם מאחד החסידים שלו – אנג’לו הגיב:

    שלא "יהיו מעמדות בעלי זכויות יתר," ש-"כולם יהיו שווים, לא רק מבחינה משפטית אלא גם מבחינה כלכלית," אלה יכולות להיות הבטחות של הנהגה מרקסיסטית. אם היא כזו באמת, הן לא הבטחות לריק (כמו הבטחת השלום – לא זו של ‘שתי מדינות לשני עמים’ – או חלוקת האדמות לאיכרים, למשל, ולא הבטחות של לימודים, בריאות ועוד שירותים ציבוריים זולים בזמן השתלטות מתחזקת של הבורגנות האימפריאליסטית). ההבטחה המרקסיסטית מבוססת על תהליכים המ?ט?ר?י?אל?יים ועל אלה הרוחניים המתרחשים בתקופה (עם כל התנאים בה) אשר נדונה על ידי אותה ההנהגה שמעלה את אותן ההבטחות. זו האחרונה יודעת שהיא יכולה לטעות. בגלל כך, עליה להימנע מהערצה. בגלל כך, עליה להתעדכן ערנית בפעילויותיה החסידות.

    העבודות של קרל מרקס ושל פרידריך אנגלס מבוססות על ניתוחים של תהליכים המ?ט?ר?י?אל?יים ושל אלה הרוחניים שהתרחשו משך תקופות ארוכות ומסקנותיהם נאלצו לשקף מציאות עתידית רחוקה. אין פלא, אם כן, שבחלקן כשלו בדייקנות לאומת הניתוחים של לנין – ללנין היו נתונים עדכניים לעידן האימפריאליזם.

    כאן יש מקום לשאול: איזה תהליכים אנחנו יכולים להוסיף, לאלה שנלקחו בחשבון על-ידי המרקסיזם עד הניתוחים של לנין, בכדי לפתח מעודכן יותר את המרקסיזם? נחליט לדחות את פתרונה של השאלה הזו להזדמנות אחרת. בינתיים נמשיך לקדם הלאה את השאלה הנוגעת לשני תהליכם שלא יכלו להיכלל בניתוחי לנין, דהיינו, בנייתה וקריסתה של ברה"מ, שבכל זאת זכתה להתייחסות ניכרת מצידם ומצד הניתוחים של מרקס ואנגלס (מה לעשות, הם היו ונשארו ‘המומחים’ של הפרולטריון – לא עשויים מחומר נפוץ כנראה, ועדיין חסרי כל השתייכות אליטיסטית שהי).

    ש-"תהיה ממשלה, … שלא תסתפק בניהול החברה מבחינה פוליטית, … אלא תנהל אותה גם מבחינה כלכלית ותרכז בידיה את הייצור ואת החלוקה הצודקת של העושר, את עיבוד האדמות, את הקמת – ופיתוח – בתי החרושת, את ארגון והכוונת המסחר, וגם את הכוונת ההון לייצור על ידי מממן יחיד – הבנק שבבעלות המדינה", זו לא הבטחה – זו שרשרת של משוכות לקראתה של החברה הסוציאליסטית. בלי לעבור את המשוכות האלה אין אפשרות לממש את ההבטחות של ‘תוכנית החומש’, למשל. תוכנית זו לא הייתה הבטחה, אלא תוכנית מבטיחה. והבטחותיה התממשו מעבר לצפיות כי היא הייתה מבוססת על נתונים ממשיים.

    האם זה כל המשוכות, שיש לגבור עליהם למען בניית הסוציאליזם? בוודאי שלא.
    (המשך יבוא)

  9. גשמיות מוחשית בנתה ומוטטה את ברה"מ! אנג’לו הגיב:

    על איזה המשוכות נוספות שיש לגבור למען בניית הסוציאליזם?

    יש גם לגבור על "… מומחים, של האליטה האריסטוקרטית ביותר, השתלטנית ביותר, היהירה ביותר והשופעת בוז …" על מנת לחסום את הבירוקרטיו?ת, השחיטות, הבוגדנות עד השכלולים המורכבים ביותר של המעמד הכי העוין לשלטון הפרולטארי בניסיונותיו לחסל את הסוציאליזם – בקיצור, המאבקים שרקמו עור וגידים בעידן סטלין.

    ויש עוד, כמו בניית הסוציאליזם עצמה, אבל אנחנו נסתפק במשוכות אלה. כך נעשה בשביל לעבור במהירות לחלק השני של אותה השאלה. למוטט את הסוציאליזם קל יותר.

    יחד עם זאת, אם הבנייה היא ממש טובה כמו זו שהוקמה בעידן סטלין, הריסתה יכולה להימשך שלושה עשורים ויותר. אבל הכוון חייב להיות הפוך. ניקיטה כרושצ’וב התחיל בביטול הדיקטטורה של הפרולטריון (עם הגדרת המשטר הסובייטי כשלטון העם ללא חלוקה מעמדית, בזמן שהתהליכים סתרו את ההגדרה הזאת) ובכרסום בכלכלה הריכוזית (בעלות פרטית על אמצעי הייצור כמו טרקטורים, קומביינים ועוד). אלה היו החלטות הראשונות לביסוס ‘השוק החופשי’ בחברה סוציאליסטית. בכך נפתח ‘המעבר החופשי’ הראשון לקפיטליזם.

    מה הם היו המעברים החופשיים הנוספים? לא נמנה את כולם, אבל ניקח את גאות הבירוקרטיו?ת, שעזרה אומץ בעקבות הסחרור שנגרם על-ידי הניצחון הענק של העם הסובייטי במלחמת העולם השנייה. ניקח עוד גורם אחד בעקבות אותו הסחרור: את השפל בטיהורים הפתוחים, שהתרחשו במסגרות המפלגה לפני מלחמת העולם השנייה. הגאות והשפל הנ"ל ניזונו מרפיון בערנותן של שורות המפלגה – סטלין לא התעייף מלהזהיר מפני הרפיון הזה: כל עוד אלימות האימפריאליזם לא הוכנעה, ככול שהסוציאליזם מנצח, כך מחריף המאבק המעמדי, שהופך משוכלל יותר ויותר.

    המ?הו?ת שגרמה להתפתחות האיחוד הסובייט למעצמה כל צדדית היא חומרית ולא רעיונית. למהות הרעיונית חשיבות מכרעת בהתערבותה של המנהיגות בתהליכים המ?ט?ר?י?אל?יים ובאלה הרוחניים המתרחשים בחברה האנושית ובין החברות האנושיות. התערבות זו יכולה לקדם את התהליכים האלה או להסיג אותם לאחור.

    (הסיכום מגיע)

  10. מה גרם לקריסת ברה"מ – אנג’לו הגיב:

    אין ספק כי לפעמים הנסיגה היא טקטיקה מתקדמת. ההבנה עצמה בצורך הנסיגה, כאשר היא נכתבת על-ידי תכליתי ההתפתחויות שבתנאים והתהליכים המתרחשים במציאות, מעידה על אופקים מפוכחים של ההנהגה המרקסיסטית. מצד השני, הנהגה זו הופכת בוגדנית, אפילו בעל כורחה, ברגע שהנסיגה שלה ניטשת נטולה התארגנות לטובת המתקפה שחייבת להיערך אחריה. במקרה זה, אין ולא יכול להתחולל סיום לנסיגה ללא פעילות מהפכנית מתחדשת.

    זה בדיוק מה שקרה בין שתי התקופות – זו של כרושצ’וב וזו של גורבצ’וב. בסין ובצפון קוריאה, למשל, הנסיגות הן מאורגנות. אפשר להתווכח על כמה טוב הן מאורגנות, אבל אין שום מקום לדיבורים על בגידה. לאומת זאת, בתקופת כרושצ’וב-גורבצ’וב הבגידה השתררה מתחילתה ועד סופה. תקופה זו בלטה במדיניות מתנכרת למדיניות של תקופת סטלין. יותר מזה, בלטו בה ניסיונות חוזרות ונשנות להשחיר את סטלין, כלומר, זו הייתה תקופת אנטי-סטלין.

    עם כל זה ובניגוד לכך, המנהיגות הבוגדנית הוגדרה כסטליניסטית. המעניין הוא, שאנשי אנטי-סטלין בתנועת הפועלים מתעקשים לשייך רציפות אליטיסטית לשתי תקופות הצוברות הבדלים מהותיים זו מזו, גם בבחינת המעש וגם בבחינת האידיאולוגיה. וכבר כאן, לא קשה להבחין כי בדרך זו לא ניתן להבין מה גרם לקריסת ברה"מ. מי שבוחר בדרך הזו יכול להמשיך לדמיין לעצמו ולאחרים את התיאוריות בלתי נגישות שלו. בלתי נגישות כי אין להן ביסוס מוחשי, או יש להן ביסוס במומחיות סגולית או ייחודית "של האליטה האריסטוקרטית" בעלת פסיקות בלתי ניתנות לערעור. כי, אני שואל, איך אפשר לערער על פסיקות מופשטות או ערטילאיות? או שתסמוך או שלא תסמוך.

    סיכום: לסמוך על מומחש. בטח לא על אלה שמפגינים חיבה כלפי המרקסיזם בזמן שמצטטים מעריצים שלו בהודעתם החושפנית.

    הניסיון ההיסטורי של ברה"מ ניצב מול תנועת הפועלים לכל דורותיה הבאים להזכיר את התוצאות הגשמיות הנובעות מרפיון אידיאולוגי. על כל חבר (כל אחד, אחד-אחד) שורה הפרולטרית להיות מומחה במטריאליזם היסטורי, בדיאלקטיקה, להיות מומחה בביקורת על המרקסיזם, על הלניניזם, על המאויזם – רוצה לומר, שבלי מומחיות סטליניסטית בפוליטיקה, מעודכנת להיום, פועלי כל הארצות עושים לא יותר מאשר חורים במים. בשביל מה לנו? אנחנו נועדנו לאחראיות הראשית במהלכי המשטר הרודני של המעמד שלנו.

    אנג’לו איידן
    שים לב:
    היום, בארץ, הדיון הבא צריך להתקיים סביב קריסה אחרת: קריסת הציונות. או, במילים אחרות, מה הם הנתונים הקונקרטיים במציאות שלנו המצביעים על התנאים שמקדמים את התהליכים הפרוגרסיביים לאחדות מזרח תיכונית נגד האימפריאליזם?

  11. עקיבא אור הגיב:

    שורש הכשל – שלטון הפקידים ואיסור הביקורת
    ============================================

    עד 1921 היו "סיעות" תופעת קבע במפלגת הבולשביקים. כל הסיעות הסכימו על מצע המפלגה אך היו חלוקות על הדרכים למימושו. בהתכנס הוועידה הכללית של המפלגה היו נציגי הסיעות השונות מחלקים לצירי הוועידה את מצעי סיעותיהם. הוועידות הכלליות היו דנות בהצעות והצבעת הצירים – בתום הדיון – קבעה אם ההצעה מתקבלת או נדחית. זה היה נוהג קבוע מהיום שהמפלגה נוסדה ועד הוועידה ה-10 ב- 1921. כלומר – גם במהפכה ובמלחמת האזרחים שלאחריה (1921-1919) כאשר הנימוק המקובל ש"צריך להפגין אחדות מול האויבים מבחוץ" יכול היה לשכנע חלק מהצירים לתמוך באיסור קיום הסיעות.
    לנין לראשונה לאסור קיום סיעות במפלגה רק בוועידה ה- 10 (1921) והוועידה אישרה – ברוב קטן – את הצעתו כצעד זמני.
    צעד "זמני" זה הפך לתקנת קבע ואפילו לעיקרון מקודש בכול המפלגות הקומוניסטיות בעולם.
    בוועידה ה- 10 אסר לנין גם על קיום אופוזיציה למדיניות הרוב בהנהגה, אפשר היה להביע ביקורת לפני שנתקבלה החלטה אך מרגע שנתקבלה אסור היה למתוח עליה ביקורת. התוצאה הייתה שכל מי שחלק על מדיניות או על מנהיג נאלץ לפעול בסודיות כדי לאסוף את הרוב הדרוש לשינוי המדיניות או המנהיגות. על מתנגדים למדיניות או למנהיג נאסר להביע ביקורת פומבית. הם הכריזו על תמיכה במדיניות או במנהיג להם התנגדו אך בסתר חתרו נגדם. רק לאחר שהצליחו לגייס – בסתר – רוב המתינו לכשל כלשהו במדיניות ואז דרשו הצבעת אימון ובעזרת הרוב שלהם הדיחו את המנהיג הקודם. היעדר ביקורת פומבית גרמה להתמשכות מדיניות ומנהיגות שגרמה נזק רב. איסור הסיעות והביקורת הוליד אי-יושר, חתרנות, וקשירת קשר כצורה קבועה לשינוי מדיניות. נוהלים אלה התפשטו מממוסדות המפלגה למוסדות המדינה, הצבא, והכלכלה וגרמו נזק עצום שלבסוף הרס את המשטר כולו.
    מי שהתחיל בכך היה לנין.

    עקיבא אור

  12. אדי מלכא הגיב:

    הניתוח של אודי אדיב, מבריק, מצוחצח, מיודע וקולע. אבל לצערי בשורה האחורנה חסרה האצבע המכוונת לאמור: מה המסקנות של המין האנושי מן הנסיון הגדול הזה.? המהפכה והקמת ברית המועצות?

    ברור שאילו היתה ברית המועצות מתרכזת בשיפור תנאי חייו של האזרח הסובייטי, ולא מרכזת משאבים בהפיכתה למעצמה, היא לא היתה מסומנת על ידי ארצות הברית כאוייבת המאיימת על קיומה של ארה"ב.

    במקרה כזה, לו היתה מהפכת אוקטובר מונהגת על ידי אנשים כגורבצ’וב ייתכן שהגשמת המרקסיסם היתה מצליחה יותר.

    מעבר להסכמתי הערונית לנכונות הניתוח המדעי של אודי, מצאתי לנכון לשגר תגובה בהקשר למאמרו של אודי, דווקא בגלל קובץ התגובות למאמר.

    במרבית התגובות, מנסים להבין או להסביר, היאך זה, הגשמת הסוציאליזם המדעי, הגיעה מחד לדרגה של מעצמה מקבילה לזו המערבית, מאידך, מאין צצה הקריסה הפתאומית.

    חוששני שעלינו לקבל, מה שקרה לברית המועצות הוכיח, שתיאוריות לחוד והגשמה לחוד.

    ראו נא בהקשר זה איך התנפץ – בתהליך קצר ביותר – מודל הקיבוץ בישראל אל נוכח התפרצות היתרונות המערביים לפרט, גם אל ישראל.

    הרי אין דבר שמושך את נפשו של האדם יותר מססמאות כמו "צדק", "שלום", "שוויון" "אחוות עמים". אכן, הרעיונות הללו שהפכו לתורה מתודעת ושיטתית בידי קרל מרקס, לנין אנג’לס הוכחו כבלתי ישומיים בפועל, לפחות בלתי יציבים.

    בסופו של דבר,כל חברה שהיא מורכבת מפרטים, ולכל אחד מהם מאוויי ליבו שלו, אדם רוצה לחיות בכבוד ובבטחה, לגדל משפחה, להרגיש שייך.

    כל הדברים הפשוטים שנסתרו על ידי המגמות והכלכלה של הסובייט העליון.

    הכלכלה הסובייטית שיחקה לידי "מירוץ החימוש" היא השתמשה במיטב משאביה לממן מסעות מיליטריסטיים שאכפו את המרכסיסם על הגרורות

    , הצבאות שמימשו את שלטון הפרולטריון בכל אתר, נתנו דוגמא ומופת למעשי אכזריות וטבח המוניים.

    הכוהן הגדול של המכרסיסם, לנין עצמו, גישש והיסס, המהפכה התרחשה לו עוד לפני שנוצר מעמד רחב של פועלים, המהפכה קרתה לו לפני שהספיק להאמין בהצלחתה,מי שהיה אמון לחולל מהפכות, לא כל כך ידע לנהל מדינה, הוא התחיל ללמוד את הענין.

    אך הזמן עושה את שלו, לנין ירד מבימת ההיסטוריה ועד מהרה היה שם יוסף סטאלין.

    מלחמת העולם השניה דחתה בדור שלם את קריסת ברית המועצות, כדרכן של מלחמות היא איחדה קבוצות מעורבות, עצרה את כור ההיתוך הפלורליסטי בו היתה אמורה להיצרף ולהבחן התורה המרכסיסטית הלכה למעשה.

    גם תקופת השיקום וההתאוששות מהפתעת המתקפה הגרמנית, ("על האוייב הטבעי במזרח" אליבא דהיטלר) לא פעלה כחממה לעיצוב אוטנטי ולבידוק ראוי של הגשמת הסוציאליםזם המדעי במסגרת משטר של ממש.

    רבות תמהתי כיצד הצליח – לימים – אדם אחד, מיכאיל גורבצ’וב, לעצור ולפורר את ברית המועצות

    האנושות כולה חייבת המון לאיש הזה.

    ה"פרסטרויקה" שלו הקיטנה מעט את הקיטוב האקוטי בין ברית המועצות לארה"ב.

    ה"דטאנט" שימש כמעכב בר עוצמה וכיסוד שהבטיח למנוע ככל האפשר, התפרצות פתאומית של מלחמה גרעינית עם סיכוי סביר להשמדה הדדית טוטאלית.

    למזלו של כל אדם חי, גורבצ’וב היה האדם הכי נכון במקום הנכון, ראשית לכל הוא קרא נכון את כשלון השיטה המרכסיסטית כבסיס יציב למדינה,

    גורבצ’וב הבין כיצד, ברית המועצות, מי שהיתה אויבתו הטבעית מס’ אחד של הרייך השלישי, סומנה כמעט מיד אחרי תום מלחמת העולם השניה, כאויבת מס’ אחד של מעצמות המערב ובמיוחד ארה"ב.

    מי מאיתנו שכח מה אמר צרצ’יל בשחר תהליכי ההתגבשות בברית המועצות,

    "עלינו לחנוק את התינוק בעודנו בעריסתו"

    שום חברה אינה יכולה להתמודד עם בעיות בסיסיות של ארגון מדינה, ובכלל זה, ואולי במיוחד שלטון הפרולטריון איננו יכול לאפשר לאזרחיו להגיע לכלל מיצוי ניסוי הגשמת המרכזסיזם והנאה מן הטוב שיכול להעניק משטר כזה, אם אך יהיה אוטנטי, זאת, כל עוד, המדינה כולה מסומנת כאוייב טבעי של מעצמות על.

    מבחינה חברתית, בברית המועצות שנולדה מן המהפכה, האדם הפשוט, מי שחולל את המהפכה, ראה שחייו לא השתנו לטובה, חזה בעובדה שהוא ממשיך להיות עבד, אלא שהאדונים הוחלפו, במקום הפיאודלים של הצאר, נפלו עליו עתה לאחר המהפכה, הביורוקרטיה והדיקטטורה של הפרולטריון.

    אזרחים בברית המועצות ראו שעשורים עתידיים משנות חייהם שועבדו לשם מימון מאבק שמירת מאזן האימה בין ארה"ב וברית המועצות.

    בברית המועצות לא היה טוב לאזרח מן השורה, לא היה רעב, אבל היו תורים ארוכים למזון והקצבות ציקניות בצרכי המחיה הבסיסיים, בעקבות המצב הזה הלכו וגברו הניכור, הקיטוב, היעדר האחדות. תסיסה ומרי חברתיים היו חזקים יותר במדינות שהוספחו לברית המועצות, חלקן בכוח כיבוש ואכיפה.

    בסובייט העליון ישבו חברים שהקשר היחיד שלהם עם הסוציאליזם המדעי היתה יכלתם לשיר את "האינטרנצינאל".

    הרובד השלטוני הסובייטי הפך עד מהרה למחוזם הפרטי והבלעדי של אליטות, הפער הכלכלי בין ההנהגה לבין האדם מן השורה היה גדול,, מי שמחה והביע ביקורת מצא את עצמו קופא בארכיפלג מרוחק..

    שעון הזמן של המשטר הסובייטי החל לתקתק מייד אחרי מותו של לנין ואולי עוד – מעט – לפני כן.

    ההסטוריה הפעילה את הדחיות שלה בשאלת רגע האמת.

    מיכאיל גורבצו’ב ראה את הדברים נכוחה, הוא ראה שברית המועצות מתקדמת לקראת התנגשות חזיתית טוטאלית ואפוקאליפטית עם ארה"ב, והוא לא ראה טעם ערכי לכך, מכיוון שידע שאין בברית המועצות אג’נדה קומוניסטית בין כל האזרחים עד האחרון שבהם.

    הוא ראה שאין אג’נדות שורשיות, מכל שכן אין אחדות דעים בין כל המדינות שהשתייכו לברית המועצות.

    הוא ראה את מלחמת העולם השלישית ממשמשת ובאה, בין קובץ מדינות המוחזקות יחדיו בכוח, לבין אמריקה, המלחמה נראתה לו קרובה ובלתי נמנעת.

    גדולתו של גורבצ’וב היתה בכך שהוא ראה – לדעתי – בעיניים מפוקחות את כשלון הגשמת הקומוניזם האוניברסאלי בברית המועצות.

    גורבאצו’ב נבדל מההנהגות הקודמות של ברית המועצות בכך שהוא חשב, כאדם, כהוגה, ולא כמדינאי ופוליטיקאי.

    גורבצוב ידע היטב כי כדי להציל את העולם מכליה עליו לפרור את ברית המועצות.

    בהצלחתו לפורר את ברית המועצות, מנע גורבצ’וב מלחמת עולם שלישית שהיתה מתחוללת במימדים של אסון כבד לו התרחשה.

    א-פרופו, ההתרחשויות המערביות הקפיטאליסטיות בסין העממית אינן רחוקות בהרבה באופיין מהמהפכה המערבית שהתחוללה בברית המועצות שהצטמצמה לכדי רוסיה.

    גם תורה של סין יבוא לפרוק מעל צווארה את השלטון המרכסיטי שכבר הוכח שעבר עליו הכלח.

    התפיסה המרקסיסטית הבסיסית לפיה אדם מורד ומצטרף למהפכה "ברגע שאין לו מה להפסיד חוץ מאשר את כבליו", הוכחה כתיאוריה שיכולה להזין את הצעדים הראשוניים של המהפכה אך לא יותר מכך.

    לאחר מכן, קורים הדברים כמו בכל מקום בו מתקבצת קהילת אנשים במסגרת של משטר משותף.

    דיקטטורה, ביורוקרטיה, ניצול, כיבוש, דיכוי, שעבוד, וכל היתר.

    הייתי מסיים את דברי באנאלוגיה קטנה:

    אם אדולף היטלר מסומן בהיסטוריה כאיש אשר חולל את מותם של עשרות מליונים בני אדם.

    מיכאיל גורבצ’וב הוא איש שמנע את מותם של הרבה יותר אנשים.

  13. אודי אדיב הגיב:

    לדעתי "המסקנה של המין האנושי מהנסיון הגדול הזה"היא שלא על הלחם לבדו יחיה האדם,אלא גם ובעיקר על ההשתתפות המודעת בענייני הציבור. סוד כוחו ועוצמתו של המשטר המדינתי הסובייטי היו טמונים לא בכוחות היצור, או בפרפרזה של שירו הידוע של ברכט, לא בטנק אלא ברוח הפטריוטית של נהג הטנק. כך, ברה"מ ובמידה רבה גם הקיבוץ, היו בשיאם דווקא בראשיתם, בתקופה של מחסור חומרי בגלל חוזקה של האמונה האידיאולוגית בקרב העם ואגב כך, ההשתתפות מרצון בבנינה של החברה. במובן הזה אני בהחלט מסכים עם ניתוחו של אדי מלכא, שמלחמת העולם השניה ואחר כך, דבריו של צ’רצ’יל והמלחמה הקרה דחו את התמוטטותה של ברה"מ דווקא משום שהן עוררו בקרב אזרחיה את אותה רוח פטריוטית והזדהות עם המדינה. המסקנה מכך היא אבל, שבעידן הדטנט והפרסטרויקה, בתקופתו של גרבצ’וב לא היה עוד האיום החיצוני ואגב כך,גם פסה אותה רוח פטריוטית עליה היה מבוסס המשטר.
    אינני מסכים גם עם אדי מלכא שרעיונות השוויון ואחוות עמים הן בלתי ישימים, כיוון ש"בסופו של דבר,כל חברה שהיא מורכבת מפרטים, ולכל אחד מהם מאוויי ליבו שלו." לדעתי, הנסיון של ברה"מ והקיבוץ מלמדים דווקא שבני אדם כסובייקטים תבוניים החיים ופועלים באופן מודע, אכן, מסוגלים ליישם את רעיונות השוויון והאחווה. הבעיה, בשני המקרים, איננה "טבעו של האדם", אלא הפרתם של השוויון והאחווה דווקא מצידם של המנהיגים, נבחרי הציבור.

  14. יפה אבל לא משכנע הגיב:

    הענין הוא שברה"מ התמוטטה דוקא בתקוםת גורבצ’וב שבה נפתחה הדרך של השתתפות העם מרצון בבנינה של החברה. ואילו עכשיו כשהדיקטטורה חוזרת זוכה פוטין לתמיכה גורפת.

  15. פרדי הגיב:

    מדוע נשמט מקומו של בוריס ילצין מהדיון הזה? חשיבותו במיוחד מפני שבא מהסקטור העירוני הסובייטי הקלאסי, וכן מפני ש

  16. עכשיו הבנתי הגיב:

    הפילוסופיה של אודי מתבססת על הפראזה "לא בטנק אלא ברוח הפטריוטית של נהג הטנק"
    אז בבקשה לשאול את המתאבדים הפלסטינם מה שווה "הרוח הפטריוטית" בלי הטנק

  17. דינה ורד הגיב:

    כתבה מעניינת.

    גם אני הייתי שמחה להתייחסות למקומם של ברז’נייב, בוריס ילצין, הגלסנוסט והפריסטרויקה בתהליך ההיסטורי.

    אגב, האם המחבר הוא אודי אדיב מקבוצת "מאבק", ואם כן, האם יוכל גם לכתוב כתבה על עלייתה ונפילה של "מאבק"?

הגיבו לאודי אדיב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים