השביתה הארוכה במערכת החינוך, הארוכה בתולדות המדינה של מערכת החינוך, שהסתיימה ביום חמישי האחרון מחייבת הפקת מספר לקחים. לקחים שתקפים לגבי שביתה זו, אך יש להם ממד רחב יותר – הם עשויים להשפיע על המאבק המעמדי הכולל בישראל. מעיון בהסכם שנחתם ביום חמישי בשעות הבוקר (כרבע שעה לפני שייכנסו לתוקף צווי המניעה) עולה כי השובתים השיגו מספר דרישות שאין לבטל את חשיבותן: תוספת שכר מיידית של 10% (לעומת 5% המסכנים שההסתדרות השיגה לחבריה ושישולמו במהלך שלוש השנים הקרובות) ועוד אחוזים נוספים בשנתיים הקרובות, הקמת מנגנון להורדת הצפיפות בכיתות, החזר שעות שנלקחו ממערכת החינוך באמצעות 17 הקיצוצים בתקציב המשרד שבוצעו בשנים האחרונות והסכמה על "רפורמה" במערכת אבל על פי ההצעה של ארגון המורים העל-יסודיים ולאו דווקא בעקבות ההסכם שסוכם עם הסתדרות המורים (ושטרם נחתם) המבוסס על מסקנות ועדת דברת הזכורה לרעה. בהסכם אף סוכם על החזר המשכורות שהמורים לא קיבלו במהלך שבועות השביתה הארוכים, סעיף שלא תמיד מופיע בהסכמי עבודה הנחתמים לאחר סכסוכי עבודה ממשוכים.
כך, שההסכם משקף נאמנה את יחסי הכוחות שנוצרו עם תחילת השביתה הארוכה: שביתה כללית (לה הצטרפו גם חברי הסתדרות המורים בבתי ספר תיכון רבים), שביתה נחושה שכללה צעדי מחאה רבים – ברחוב ובעת הופעותיו של ראש הממשלה, וממשלה שאינה מצליחה לשבור אותה – חרף המאמצים הרבים שהושקעו – מהקמת מערכי לימודי "אלטרנטיביים" ברשויות המקומיות בימיה הראשונים של השביתה ועד לצווי מניעה – שרבבות מורים סרבו לקבלם מטמרה ונצרת בצפון ועד לאילת בדרום. ועוד, השביתה זכתה לאהדה ציבורית רחבה, תמיכה פעילה של הורים ותלמידים ועצרת התמיכה שנערכה בכיכר רבין בחודש שעבר בה לקחו חלק כמאה אלף מורים, תלמידים והורים; והיתה לעצרת ההמונית ביותר שנערכה אי-פעם בישראל בתמיכה עם שובתים.
ומה הם הלקחים שניתן להסיק מהשביתה הארוכה? להלן חמישה, שלדעתי עשויים להיות תקפים במאבקים עתידיים:
א. הרדיקליזציה מלמטה: בדיוק כפי שקרה בשביתת הסטודנטים הארוכה בסמסטר הקודם (44 ימי שביתה), הפעילים שצומחים תוך כדי מאבק, חלקם בעלי תודעה פוליטית ומעמדית רחבה יותר מהנהגתם, הם היוזמים ואף הקובעים את הטון בעת המחאה. שכבה זו מבינה את המאבק בהקשר רחב יותר: של התמודדות מול שלטון ההון במדינת ישראל ואף מוכנה לנקוט בצעדים הגוררים אחריהם את רוב השובתים – בייחוד ההחלטה להפר באופן מסיבי את צווי המניעה.
ב. יש גבול לצעדים האנטי-דמוקרטיים: הממשלה גילתה במהרה שמול הרדיקליצזיה של המאבק גם צעדים אנטי-דמוקרטיים מובהקים כגון צווי מניעה (או צווי ריתוק) אינם עוזרים להשליט את המשמעת הקפיטליסטית הנחוצה כל כך כדי לאלף את מעמד העובדים. גבול זה עובר בדיוק במקום בו מתחילה התודעה המעמדית ובו מסתיימת הטענה המונפת על ידי בעלי ההון וממשלתם לפיה "כולנו בספינה אחת".
ג. יש המוכנים להקריב את חבריהם כדי לשרת את האינטרסים של ההון: בדיוק כפי שלפני מספר חודשים קומץ מנהיגים באגודות הסטודנטים היו מוכנים לסיים את השביתה כדי לשרת את האינטרסים של ההון, בסכסוך הזה בלטו מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי ורסמן ויו"ר ההסתדרות עופר עיני, ברצונם להפסיק את המחאה ולהעדיף את האינטרסים של בעלי ההון וממשלתם על פני האינטרסים של החברים מן השורה בהסתדרות המורים ובהסתדרות הכללית. ההסכם שנחתם ביום חמישי מבליט עוד יותר את בגידתם בעובדים. ארגון המורים הנחוש השיג הרבה יותר משתי ההסתדרויות הרופסות המוכנות לחתום על כל הסכם קיבוצי, בתנאי שהסכמים אלה אינם עונים על הצרכים של העובדים. המסקנה הברורה היא שעל חברי הסתדרות המורים וההסתדרות הכללית לפעול להדחת ורסמן ועיני אם חפצים הם בתוספות שכר ושיפור מעמדם.
ד. על תודעה מעמדית ופוליטיקה: על מנת לשפר את סיכויי המאבק ואף לתרום להעמקת התודעה המעמדית של השובתים (ושל כלל העובדים) יש לחתור לפוליטיזציה של המאבקים. קרי: יש לקשור את ההבנה העמוקה שהמצוקות הן תולדה של משטר האוליגרכים במדינת ישראל עם מדיניות הממשלה ולהציב אלטרנטיבה פוליטית-מעמדית למדיניות הדוגלת בהעמקת הפערים החברתיים והנצחת שלטון ההון.
ה. אין תחליף להרחבת המאבקים: אם הפסקה הקודמת עסקה בצורך להעמיק את התודעה, כאן יש להדגיש את חשיבות הרחבת המאבקים. דוגמא מאלפת לצורה בה אין לנהל מאבק היא השביתה הארוכה של המרצים הבכירים באוניברסיטאות. מאבק זה הוא בעל רמה פוליטית רדודה וכל מטרתו תוספות שכר ללא הדגשת תהליכי ההפרטה והעמקת הניצול במסגרות ההשכלה הגבוהה. זהו מאבק שמרחיק את רוב המרצים (הנקראים "סגל זוטר" או "מורים מן החוץ" – חרף העובדה שבשביתה הקודמת ב-1994 כולם פעלו יחד), שלא מאתגר את החשיבה הניאו-ליברלית (בניגוד, למשל, למאבק המורים בעל-יסודיים) ושאינו חפץ בשותפים.
האם שביתת המורים מהווה ציון דרך בתולדות המאבקים החברתיים והמעמדיים בתולדות מדינת ישראל? מוקדם כדי לקבוע זאת. אך ללא ספק שביתה זו מהווה צעד חשוב קדימה בהבנת המורים של מכלול המנגנונים המופעלים על ידי המשטר הקפיטליסטי להבטחת המשך הניצול ועל הדרכים להתמודד עמו.
פוסט מצויין. אני מתכוונת לשלוח אותו לחברי ולחברותי המורות והמורים!
תודה, ולזה הייתי מוסיפה עוד הערה אחת:
רבים כבר מבינים שדרך הפעולה של הממשלה היא "הפרד ומשול".
המרצים באוניברסיטאות, למשל, לא הבינו זאת עדיין, ולכן במקום להטיל את משקלם למען מערכת החינוך בישראל, ובמקום להרחיב את המאבק לטובת הסגל הזוטר, הם העדיפו להתבדל. אולי בתקווה להשיג הסכם טוב יותר.
עדיין לא מאוחר – המרצים הבכירים עדיין יכולים להרחיב את מאבקם, להתבטא בקול נחרץ וצלול לטובת המורים ולטובת הסגל הזוטר.
אם לא נתאחד במאבק, ההשכלה בארץ תקרוס לחלוטין – מילדי הגן ועד לדוקטורנטים !
תהליך הקאפיטאליזציה- מכרסם כל חלקה טובה של ערכים חברתיים אמיתיים- בחברה שאפילו השמות משקפים את האגואיזם- שירלי, ביסלי, לי, מילי, ועוד…אין פלא שהחיצוניות והשטחיות שולטות בשיח הציבורי. המדיה באמת משקפת- פני הדור כפני הכלב. כמו סרטן אלים המכלה כל חלקה טובה – כך פועל הקאפיטאליזם- שאין בו חמלה לחלשים בחברה, ששכבת העניים מתרחבת בהתמדה, ורק שכבת העשירים- ממשיכה לצמוח, לקצור עוד פירות מתהליכי ההפרטה. אז למה כדאי להם להפסיק את החגיגה? אפילו נציגי העם- כמה ציני- שריינו לעצמם בחוק- העלאת משכורות ועידכון אוטומאטי בכל שלושה חודשים. אם זו לא שחיתות- הרי שזה כנראה הפרומו לשוד הגדול של נכסי הציבור- שבעורמה – הממשלה מוכרת לגורמים פרטיים- מציגה כביכול- שיפור בקופה- אך אנו האזרחים -לא רואים משיפור זה שום דבר. אדרבא- תמיד השכבה שנפגעת מכל הגזירות הכלכליות- היא השכבה הרחבה- והענייה, שהממשלה בציניות- מובילה אותה פעם אחר פעם לשחיטה, ולשחטיה חוזרת. ואין גבול לחוצפה , אין בושה. פעם גנבים- גנבו בחושך, בהסתר. היום- הממשלה גונבת את עתיד העם לאור היום עבור שכבת עשירים- שברגע שיהיה קשה הם יעלמו יחד עם ההון שהרויחו מכל פועלי הקבלן העשוקים. כבר היום- הרבה השקעות יוצאות ממדינת ישראל- ועוד היד נטויה. תחשבו על כך- ותפעלו לשנות את המצב- ויפה שעה אחת קודם!!!
עוד יום של שביתה, עוד יום של מחאה חריפה ביותר יום הפרת הצווים, זה היה יכול "לעשות" את השינוי האמיתי בחברה .עצרנו דקה אחת לפני הזמן וחבל!
אני מברכת את האתר. זהו מאמר חשוב. המאמר הבודד שהקראתי המנתח לעומק את תוצאות השביתה.
לא ברור לי מה ההישגים הגדולים?!
בתחום השכר ראוי לציין שאותם 10% מורכבים כדלהלן: 4% הינם תוספת שחיקה שעליה כבר הוסכם ומורי ההסתדרות כבר קבלו אותה בחודש זה, בעוד שמורי ארגון המורים קבלו עונש ממשרד האוצר על קיום השביתה ולכן יקבלו אותה בינואר, 1.5% כל המשק מקבל, ו-4.5% זו התוספת כנגד 1 שעה פרטנית שמשמעותה תוספת היקף משרה בגובה 4.17% כלומר התוספת הריאלית בעקבות השביתה בחודש ינואר היא 0.33% בלבד! ולגבי שאר סעיפי ההסכם הרי ברור לכולנו שהאוצר לא יממשם לצערי!
אני חולק על מסקנות מאמר זה.
תודעה היא דבר לא מוגדר. העלאת התודעה אין בה כלום. זו מלה שכל מי שאין לו הישגים בפועל נתלה בה. אבל לא ניתן למדוד אותה, ובטח לא ניתן למדוד אילו דברים גורמים להעלאת התודה (אם בכלל). האם זו השביתה? אמצעי התקשורת? ההיכרות עם מישהו הקשור לכך? מה לעשות, קוגניטיביות היא דבר חמקמק.
מנגד, את ההשיגים למורים קל למדוד, או נכון יותר את חוסר ההישגים. עם מודעות לא קונים במכולת, ואוכלוסיית המורים על אף שבחי המאמר תישאר ענייה ומרודה.
לפי המאמר, הממשלה והאוצר הבינו שיש גבול לצעדיהם הקפיטליסטים. שביתת הסטודנטים, המורים ועכשיו הסגל הזוטר – כולן מוכיחות את ההפך. האוצר יצא מנצח וכוחו גבר.
הכותב לא מציע שום אלטרנטיבה. מה? להחליף את רן ארז במישהו אחר? מדוע מחליפו לא יבגוד בבוחריו? מעצם היותו נבחר של בוחרים עומדת לנגד עיניו מטרת היבחרותו ולא המטרה לשמה נבחר – לקדם מדיניות.
1. לדעתי אין במאמר זה לקחים אמיתיים שיועילו לנאבקים בהמשך. השאלה המרכזית היא מה המורים אמורים לעשות עם זה? מה ציבור אחר שנאבק יכול להסיק מכך?
הלקח המרכזי ביותר נוכח תוצאות השביתה העלובות הן האופן שבה היא נוהלה והופסקה על ידי איש אחד – רן ארז.
גם מאבקי עובדים/סטודנטים/מורים וכדומה ימשיכו להשיג תוצאות דלות וכניעה לממשלה כל עוד לא יערערו השובתים על המבנה המסורתי הכושל. מבנה שבו קומץ נציגים ראשי ארגונים שדנים ומחליטים לבדם על הסכם עם הממשלה או הפסקת המאבק ללא כל דיון ואישור של השובתים.
יש למנוע מצב שבו אדם יחיד העומד בראש ארגון רשאי לסגור עיסקאות מביכות עם נציגי הממשלה ולקבוע עובדות בהפסקת השביתה וחתימה על הסכם בלי שהשובתים בכלל קראו את הפרטים, התווכחו ואישרו את ההסכמות.
לקראת המשך הדיונים והמאבק על הרפורמה במבנה השכר שעות העבודה על מורים לדרוש מעורבות פעילה ואישור בהצבעה של כל הסכם עם הממשלה.
***
2. בניגוד למשתמע מהמאמר, ממש אין הישגים בהסכם המחטף של רן ארז. הישגים בוחנים קודם כל מול הדרישות שהציג הארגון.
א. המורים דרשו בצדק החזרה של 110,000 שעות הוראה שנגזלו (קוצצו 8.5 שעות לימוד בשבוע בממוצע לתלמיד ).
הם קיבלו התחייבות רק להחזרת 17,000 שעות.
הישג?
ב. המורים דרשו הפחתה של מספר מקסימלי של תלמידים בכיתה ל-30.
הם לא קיבלו שום התחייבות להקטנת כיתות בהסכם הקיבוצי.ראש הממשלה התחייב אמנם אבל זה לא מתוקצב, לא מוגדר וכבר שר האוצר הכריז בפומבי שאין שום התחייבות לכך ( — קישור — ).
הישג?
ג. המורים דרשו 20% תוספת שכר מיידית לכלל המורים לפני כל רפורמה ותוספת שעות.
המורים קיבלו 9% בלבד שכבר הובטחו להם למעשה מראש ( 5% תוספת כמו לכל עובד במגזר הציבורי בעקבות התחייבות הממשלה להסתדרות הכללית. וכן 4% פיצוי שחיקת שכר מ-2001 שנקבע בבוררות עם האוצר לפני השביתה וטרם שולם.)
נכון שהאוצר הציע תוספת של 8.5% אחוזים בפריסה של שנתיים למורים שיוסיפו שעתיים עבודה עם קבוצות קטנות של תלמידים וזאת רק אם הארגון יסכים לרפורמה של האוצר בחצי שנה הקרובה אחרת יקוצצו ה-8.5% משכרם של המורים.
הישג?
ומה עם ה"הישג" שארגון המורים התחייב לא לשבות במשך השנתיים הקרובות?
גם הרפורמה שתהיה היא לא ברוח תוכנית ארגון המורים אלא במתווה הממשלה. האוצר ציין במפורש שברפורמה יקבלו המורים 26% תוספת ולא 60% כפי שהארגון קבע בתוכנית שלו ("עוז לתמורה") וגם ביתר הפרטים אין שום התגמשות של האוצר בינתיים. בוודאי שזה לא הישג של השביתה.
במקום זאת היה אפשר לצפות מרן ארז שינהל משא ומתן על הרפורמה בזמן השביתה וינצל את הכוח של שביתה להשיג הישגים במסגרת הרפורמה. כעת יהיה קשה הרבה יותר כשאין שביתה.
הישג?
מאמר שלי בנושא התפרסם לפני שבוע בגדה:
— קישור —
אמנון הלל
מורה בתיכון ופעיל בחמ"לה- מטה המאבק של הסטודנטים בסמינר הקיבוצים.