המלים המפורסמות ביותר שנאמרו אי-פעם בעזה הן המשפט של שמשון הגיבור (שופטים ט"ז, 30): "תמות נפשי עם פלשתים!". לפי הסיפור התנ"כי, לפת שמשון את שני עמודי-התווך של המקדש בעיר הפלשתית והפיל את הבניין כולו על ראשו ועל יושביו. מסכם המספר התנ"כי: "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו". סיפור של סבל, הרס ומוות. הוא עלול להתחדש עתה, תוך החלפת התפקידים: את המקדש יפילו הפעם פלשתים (כלומר, הפלסטינים הנקראים על שמם), ובין ההרוגים יהיו סרני ישראל.

האם תהפוך עזה למצדה הפלסטינית?

תושבי עזה חוששים. אנשי חמאס מתכוננים. ראשי צה"ל מתכוננים וגם חוששים.

זה חודשים דנים בצמרת הפוליטית והצבאית של ישראל על "הפעולה הגדולה": פלישה מאסיבית של צה"ל לעזה, כדי לשים קץ לירי הטילים אל שטח ישראל.

ראשי צה"ל, הששים בדרך כלל אלי קרב, אינם מתלהבים מהקרב הזה. לגמרי לא. הם רוצים להימנע ממנו כמעט בכל מחיר. אבל הם מתייחסים אליו באופן פטליסטי. הכול תלוי עכשיו במקרה העיוור. לדוגמה, אם ייפול מחר טיל קסאם על בית בשדרות ויהרוג משפחה שלמה, תקום בישראל צעקה שלא תותיר לממשלה, מנקודת השקפתה, ברירה אלא לתת את הפקודה.

בעיני כל מתכנן צבאי ומדיני, רצועת-עזה היא סיוט. אורכה כ-40 ק"מ, רוחבה כ-10 ק"מ. בשטח מדברי צחיח זה של 360 קמ"ר מצטופפים קרוב ל1.5 מיליון בני-אדם, כמעט כולם עניים מרודים, שאין להם מה להפסיד, ובראשם ארגון דתי-קנאי נחוש. (כדאי לזכור: במלחמת תש"ח מנה היישוב העברי בקושי 650 אלף נפש).

מזה חודשים צוברת הנהגת החמאס בעזה אמצעי-לחימה, המוברחים לרצועה דרך המנהרות הרבות מתחת לגבולה עם מצרים (כמו שאנחנו הברחנו נשק לארץ ערב מלחמת תש"ח). אמנם אין שם תותחים, אבל יש שם נשק אנטי-טנקי מסוכן מאוד.

לפי הערכת צה"ל, פלישה גדולה עלולה לעלות בחיי מאה חיילים ישראלים ואלפי לוחמים ואזרחים פלסטיניים. צה"ל יפעיל טנקים ודחפורים, והעולם יראה תמונות זוועה מחרידות – מסוג אותן תמונות שצה"ל ניסה להסתיר ושגרמו לזעקה העולמית על "טבח ג’נין" במבצע "חומת מגן".

איש אינו יכול לדעת איך תתפתח הפעולה. יתכן שההתנגדות הפלסטינית תתקפל מיד, וכל החששות מפני קורבנות ישראליים רבים יתבדו. אבל יתכן גם שעזה תהפוך למצדה פלסטינית, מין סטלינגראד בזעיר-אנפין. השבוע, באחת הפעולות "הקטנות" של צה"ל ברצועה, חדר אר-פי-ג’י פלסטיני לטנק מרכבה סימן-3, ורק בדרך נס לא נהרגו ארבעת יושביו. בקרב גדול, עקוב מדם, נסים כאלה לא בהכרח יחזרו.

בזה לא נגמר הסיוט. אין ספק שצה"ל יגבר על ההתנגדות, יהיה המחיר בשני הצדדים אשר יהיה, אולי תוך הריסת שכונות שלמות והרג המוני. אבל מה הלאה?

אם צה"ל ימהר לנטוש את הרצועה, יחזור המצב לקדמותו, וירי הקסאמים יתחדש (אם בכלל ייפסק). משמע, הפעולה כולה תהיה לשווא. אם צה"ל יישאר – והרי לא תהיה לו ברירה – יצטרך לקבל על עצמו את האחריות של משטר-כיבוש: הזנת האוכלוסייה, ניהול השירותים החברתיים, השמירה על הביטחון. כל זה בתנאים של מלחמת-גרילה מתמשכת ונמרצת, שיהפכו את חיי הכובשים והנכבשים לגיהינום.

עזה היתה תמיד אזור-כיבוש בעייתי. צה"ל כבר יצא משם שלוש פעמים, ובכל פעם צהלו ושמחו היוצאים. "עזה – שלום ולא להתראות!" היתה תמיד סיסמה פופולרית. כאשר עשתה ישראל שלום עם מצרים, סירבו המצרים לקבל את עזה בחזרה תחת חסותם.

אין זה מקרה ששתי האינתיפאדות פרצו בעזה. (הראשונה, שמלאו לה השבוע 20 שנה, פרצה כאשר נהג של משאית ישראלית פגע בשתי מכוניות מלאות בפועלים פלסטיניים, והדבר נראה לפלסטינים כמעשה-נקמה ישראלי מכוון. השנייה פרצה בעקבות הפרובוקציה של אריאל שרון על הר הבית וירי המשטרה במפגינים המוסלמים הנסערים).

גם תנועת החמאס, החוגגת עתה 20 שנה להיווסדה, נולדה – ולא במקרה – בעזה.

אין פלא שראשי צה"ל נרתעים מפני כיבוש עזה מחדש. אין להם חשק לשחק את תפקיד סרני פלשתים בסיפורו של שמשון פלסטיני.

הבעיה היא שאיש אינו יודע איך לצאת מהפלונטר שהשאיר אחריו אריאל שרון, יצרן הפלונטרים המדופלם.

שרון יזם את "ההתנתקות" – אחד ממעשי-האיוולת הגדולים ביותר בתולדות המדינה, הרצופות במעשי-איוולת.

שרון פירק, כזכור, את ההתנחלויות ונטש את הרצועה, מבלי להידבר עם הפלסטינים ומבלי למסור את השטח לרשות הפלסטינית. הוא לא נתן לתושבי עזה את האפשרות לחיות חיים נורמליים, אלא הפך את השטח לבית-סוהר ענקי. כל הקשר עם העולם נותק – חיל-הים ניתק את הקשר הימי, הגבול עם מצרים נחסם בפועל, נמל-התעופה נשאר הרוס, הקמת נמל ימי נמנעה בכוח. "המעבר הבטוח" בין הרצועה והגדה נותק לחלוטין, כל המעברים מן הרצועה ואליה נשארו בשליטה המוחלטת של ישראל, שפתחה וסגרה אותם כרצונה. עבודתם של רבבות פועלים עזתיים בישראל, שהרצועה כולה היתה תלויה בהכנסתם, הופסקה.

ההמשך היה בלתי-נמנע: ברצועה המנותקת השתלט החמאס, מבלי שהעסקנים חסרי-האונים ברמאללה יכלו להתערב. מהרצועה נורו טילי קאסם ופצצות מרגמה לעבר היישובים הישראליים הסמוכים, מבלי שצה"ל יכול להושיעם. אחד הצבאות הגדולים בעולם, בעל אמצעי-הלחימה המשוכללים ביותר, אינו מסוגל למנוע את השימוש בנשק הכי פרימיטיבי בעולם.

כך נוצר מעגל-קסמים שאין ממנו מוצא: הישראלים מחניקים את תושבי הרצועה, תושבי הרצועה מפציצים את שדרות, צה"ל מגיב בהריגת לוחמים ואזרחים בעזה, תושבי עזה ממטירים פצצות-מרגמה על הקיבוצים, צה"ל עורך פלישות "קטנות" והורג יום-יום ולילה-לילה לוחמים פלסטינים, החמאס מייבא נשק אנטי-טנקי משוכלל יותר – ואין לדבר סוף.

לישראלי רגיל כלל אין מושג מה קורה ברצועת-עזה. הנתק הוא מוחלט. שום ישראלי אינו יכול להיכנס לעזה, כמעט שום פלסטיני אינו יכול לצאת משם.

בישראל מתואר הסיפור כך: עשינו מעשה גדול. יצאנו מעזה. פירקנו את כל ההתנחלויות שם, למרות שזה גרם למשבר לאומי גדול. ומה קרה? רק יצאנו משם, התחילו הפלסטינים להפציץ אותנו מתוך הרצועה ולהפוך את החיים בשדרות לגיהינום. אין לנו ברירה אלא להפוך גם את החיים שלהם לגיהינום, כדי שיפסיקו.

השבוע שמעתי דו"ח מפי אחד האישים האמינים ביותר בעזה. ד"ר איאד סראג’, פסיכיאטר, פעיל-שלום ופעיל זכויות-האדם בעזה. הנה כמה מהדברים שמסר בחוג מצומצם של פעילי-שלום:

ישראל מונעת את כל היבוא לרצועה, מלבד כמות מצומצמת של כחצי תריסר מצרכים יסודיים. פעם עסקו 900 משאיות ביום ביבוא וביצוא של עזה. כיום עוסקות בכך 15 משאיות. כך אין מתירים אפילו יבוא של סבון.

המים המקומיים אינם ראויים לשתייה. ישראל אינה מתירה יבוא של מים בבקבוקים. ישראל גם אינה מתירה יבוא משאבות מים. מחיר מסנני-המים עלה מ-150 שקל ל-1,000 שקל. חלקי-חילוף למסננים אינם מצויים כלל. רק האמידים ביותר יכולים להרשות לעצמם מסננים. אולם ישראל מתירה להכניס כלור.

אין יבוא מלט. כשיש חור בתקרה, אי-אפשר לתקן. אי-אפשר להמשיך בהקמת בית-החולים לילדים, שבנייתו החלה. אין חלפים משום סוג. מכשיר רפואי שמתקלקל, אי-אפשר לתקנו. גם לא אינקובטורים לתינוקות או מכשירי דיאליזה.

חולים קשים אינם יכולים להגיע לבתי-החולים, לא בישראל, לא במצרים ולא בירדן. האישורים המעטים למעבר מתקבלים באיחור קטלני. במקרים רבים החולים פשוט נדונים למוות.

הסטודנטים אינם יכולים להגיע לאוניברסיטאות בחוץ-לארץ. אזרחים זרים שנקלעו לעזה אינם יכולים לצאת, אם יש להם תעודות-זהות פלסטיניות. גם מי שיש להם חוזי-עבודה בחו"ל אינם מורשים לצאת. לכמה פלסטינים הרשתה ישראל לצאת דרך מעבר כרם-שלום בכיוון למצרים, אך המצרים לא התירו להם להיכנס והחזירו אותם לרצועה.

כמעט כל המפעלים נסגרו ופועליהם נפלטו לרחובות, מכיוון שאינם יכולים לקבל חומרי-גלם. כך נסגר גם מפעל קוקה-קולה. אחרי 60 שנות כיבוש – תחילה המצרי, ואחר-כך הישראלי – אין מייצרים בעזה כמעט דבר מלבד תפוזים, עגבניות, תות-שדה וכדומה.

המחירים ברצועת-עזה הרקיעו שחקים – פי חמישה ופי עשרה. צורכי-המחייה יקרים עכשיו בעזה יותר מאשר בתל-אביב. השוק השחור פורח.

אז איך אנשים מתקיימים? החמולות עוזרות לבניהן כמיטב יכולתן. אנשים אמידים תומכים בקרוביהם. סוכנות אונר"א רשאית להביא מצרכי-מזון בסיסיים, והיא מחלקת אותם לפליטים, המהווים את רוב האוכלוסייה ברצועה.

האם יש מוצא אחר מהסבך חוץ מפלישה גדולה? בוודאי שיש. אבל הוא מחייב תושיה, דמיון, תעצומות-נפש ומוכנות לפעול בניגוד לתבניות המקובלות.

אפשר להשיג הפסקת-אש מיידית. לפי כל הסימנים, גם החמאס מוכן לכך, בתנאי שתהיה כללית: שני הצדדים יפסיקו את כל הפעולות הצבאיות, ובכלל זה חיסולים ממוקדים וירי הקסאמים והפצמ"רים. המעברים ייפתחו למעבר חופשי של סחורות בשני הכיוונים. המעבר בין רצועת-עזה והגדה המערבית ייפתח, וכמוהו הגבול בין הרצועה ומצרים.

רגיעה כזאת עשויה לעודד את שתי הממשלות המתחרות – הפתח בגדה והחמאס בעזה – לפתוח בהידברות מחודשת, בחסות סעודיה או מצרים, כדי לאחות את הקרע ולהקים מחדש הנהגה פלסטינית מאוחדת, המסוגלת לחתום על הסכמי-שלום.

מול "תמות נפשי עם פלשתים" צריך להציב את המלים של דילן תומאס: "ולא תהי למוות ממשלה".

Share on Facebook