הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 בדצמבר, 2007 10 תגובות

במהלך שביתת המורים הממושכת עקבנו באהדה גלויה אחרי מאמצי השובתים לזקוף את קומתם, להתייצב מול המערכת ולהגיע להישגים ממשיים. לא היינו זקוקים לתעמולה בדבר השביתה כחלק מהמאמץ לשיפור מצב החינוך, כי בעינינו לא יהיה חינוך אם המחנכים לא יזכו ביחס שמגיע להם. היחס הזה חייב להתבטא במשכורת טובה והוגנת, שתאפשר למורים לקיים רמת חיים יותר מסבירה ולגייס את טובי בוגרי האוניברסיטאות לשורותיהם. נדמה לי שההבנה בציבור, כולל הורי התלמידים המושבתים, היתה עמוקה והאמפתיה כלפי המורים היתה כנה. אפילו ב"הארץ" הופיעו מאמרי מערכת הוגנים יחסית, שתמכו בכמה דרישות חשובות של המורים.

ייתכן שההידרדרות הכללית במצב השכירים במדינה גרמה לישראלים רבים, ששכחו כבר מזמן את מה שלמדו על סולידריות חברתית ועל הלגיטימיות של נשק השביתה, לתמוך במורים. השביתה היתה ארוכה ומתישה (ובתור אב לתלמיד בכיתה י"ב חזיתי מקרוב בתוצאותיה), אבל ההורים והתלמידים המשיכו לגלות סובלנות וסבלנות וזהו לקח חברתי חשוב למאבקים עתידיים של שכירים בכל מגזרי המשק. ייתכן שמנהיג המורים רן ארז הוא לא בדיוק הסבא החביב של כולנו, ויש בו נוקשות שמאפיינת עסקנים מן הדור הישן. קשה לומר שיש לו חן כובש או אישיות קורנת במיוחד, אבל גם את זה בלע הציבור חרף ההסתה נגדו בכלי תקשורת מסוימים. ארז הבין, למצער, את חשיבות ההסברה להצלחת השביתה ואף גייס יחצ"ן מוצלח, מוטי מורל, שנוהג להזדהות עם לקוחותיו כחלק מההצטיידות הנפשית שלו לקראת המאבק הארוך והמתוקשר כל כך. אני אומר את הדברים לשבחו של מורל, כיוון שקראתי חלק ניכר מהמסרים שהוא ואנשיו הנפיקו במהלך השביתה, ועלי להודות שהתרשמתי עמוקות.


המסר שמורל שלח השבוע, עם תום השביתה, היה קצת מליצי ושיכור ניצחון, ובעיקר בא להגן על היו"ר ארז מול מבקריו. הוא ביקש להוכיח באותות ובמופתים שהמורים ניצחו לאורך כל הדרך, ושכל דרישותיהם נענו. אנו מקווים שהוא צודק, על אף שתמיד מקננים בנו ספקות שמא יחזור בו האוצר מרוב הסיכומים, או פשוט לא יקיים חלק מהסעיפים. באמת לא כל כך חשוב לנו אם המורים יקבלו תוספת של 8.5% בתשלום אחד כפי שדרשו, או בשני תשלומים כפי שסוכם בסופו של דבר. ברור שהיו למורים הישגים, ושארז היה מנהיג מוצלח של המאבק, בעיקר נוכח רפיסותה של ההסתדרות שהפכה כבר מזמן למשת"פ של המעבידים. קראתי התבטאויות של מורות ומורים שהעידו על חִצי אופוריה, מהולה בחששות די מוצדקים. כמעט בכל המסרים האלה, כולל המסר היחצ"ני אבל הרגשני של מורל, הביעו הכותבים את דעתם שהעתיד יהיה טוב יותר, ושיש סיכויים שמאבקים חברתיים יתקבלו כלגיטימיים ואפילו כצודקים אחרי ההצלחה של המורים.


אבל העתיד איננו תלוי רק בציבור ההורים והתלמידים ואפילו לא רק ביחצ"נים מוצלחים כמו מורל. המורים עצמם מעצבים במידה ידועה את הדור החדש של צרכנים, עיתונאים, פוליטיקאים והורים של תלמידים בעתיד, והם יכולים להחדיר לתודעה כמה אמיתות מעמדיות, שחשובות כל כך גם לקריירה שלהם. מאמרים חסודים שהופיעו בתחילת השבוע, ודרשו שוב מהמורים לטפח "מצוינות" או להכשיר דור חדש של צעירים ישראלים לאומנים, רק ינציחו את קיפוחו של ציבור השכירים הגדול ביותר במשק. גם אחרי ההישגים המשמעותיים של השביתה ברור לכולנו, וגם למורים עצמם, שהם עדיין מגזר מקופח ומרושש, שלא ייוושע גם מהתוספת החשובה, אבל הצנועה, בשכר. אם הדגש החינוכי בהוראת האזרחות, התנ"ך, הספרות וההיסטוריה ימשיך להיות לאומני במסווה של "ציונות", ופרו-אמריקאי במסווה של השרשת "ערכים דמוקרטיים", אז שכרם של המורים ייצא בסופו של חשבון בהפסדם.


המאבק למען שוויון אנושי וכלכלי חייב להיות אוניברסלי. המורים הם חלק מציבור השכירים המנוצל, שבין השאר סובל גם מתכתיבים של הבנק העולמי ושל קרן המטבע הבינלאומית לצמצום הוצאות הרווחה ולהקטנת השכר, וכל זה בשם האידיאלים הניאו-ליברליים של שוק חופשי פראי וקניבלי. המסע העולמי לריסון אלים של הנזקקים ולביצור מעמדם של העשירונים העליונים נתמך בתיאוריות מדעיות מסולפות במתכוון, ושאותן מלמדים גם בבתי הספר התיכוניים. המורים חייבים לשקוד על הכנת תוכנית לימודים שתיתן משקל הולם, אולי אפילו דומיננטי, לתיאוריות חלופיות המציגות את האדם במרכז העולם ומבליטות את עליונות החברה לעומת הכלכלה. בשיעורי ההיסטוריה והאזרחות יש להוקיע את האימפריאליזם הגלוי והסמוי, את דיכוי העמים העניים, את הגזענות כדרך להצדקת חוסר השוויון, את ההגמוניה האמריקאית בביצוע מעשי שוד ועוול במטרה לסייע לעשרים אחוזים מכלל האמריקאים לנכס לעצמם את מרב משאבי העולם. כמה שיעורים נוקבים שיוקדשו למעלליו של הנרי קיסינג’ר בדרום-מזרח אסיה ובצ’ילה, למשל, יסייעו לתלמידים להבין את מוריהם המקופחים יותר מהטפות על "דמוקרטיה" בנוסח האמריקאי.


המורים חייבים לבחון מחדש את היחס לאיסלאם, את הדמוניזציה של מאות מיליוני המוסלמים, את ההזדהות של הממסד הישראלי עם דיכוי עניי העולם על ידי המדינות העשירות, את המשמעות של ממשל בוש ושיטותיו לא רק במדיניות החוץ אלא גם במדיניות הפנים של מדינות רבות, ובכללן ישראל. יש לחנך את התלמידים לכבד את שלטון החוק, אבל גם למתוח ביקורת על התייצבות מערכת המשפט הישראלית נגד הפלסטינים באמתלות ביטחוניות ועל תרומתה לדיכוי השכירים באמצעות בתי הדין לעבודה וצווי המניעה הידועים לשמצה.


חשוב לחנך לחשיבה רציונלית, למלחמה נגד אמונות שווא, נגד פשיעה כלפי זקנים וילדים, ובעיקר לתמיכה במאבקים של שכירים אחרים. אם התלמידים יבינו את מאבק האחיות, את ועדי הפעולה נגד סגירת מפעלים, את חשיבות שמירת נכסיו של המוסד לביטוח הלאומי נגד מאמצי האוצר להשתלט עליו, את זכותו של העם העיראקי להחליט על עתידו, את השרירות והנבזות של ההתערבות הצבאית האמריקאית בארצות חוץ, את הצורך באיזון במערכת הבינלאומית לעומת ההגמוניה המוחלטת של ואשינגטון כיום, אז ניצור במערכת החינוך זן חדש של ישראלים, שיבטיחו לכולנו עתיד טוב יותר.


לימודי האקולוגיה חייבים להיות דומיננטיים במערכת החינוך הישראלית גם בגלל הכור בדימונה. בצד הדיבורים המתחסדים שאינם נוגעים לכאן ולעכשיו, התודעה הירוקה חייבת לכלול שעות לימוד רבות על סכנות בטיחותיות, ביטחוניות ואקולוגיות הנובעות מפיתוח נשק הרתעה גרעיני בדימונה (לפי דיווחים בתקשורת הזרה) והטמנת הפסולת הגרעינית סמוך למרכזי אוכלוסייה גדולים. יש לשנן את לקחי צ’רנוביל לא באופן מופשט, אלא כתרחיש אפשרי הנוגע לעתידו של כל תלמיד ותלמידה. שיעורי האזרחות יכולים להיות רלוונטיים, כאלה שימחישו לתלמידים שאושרם האישי ועתידם כרוכים בשיפור דרסטי של המצב.


התפקיד העיקרי של לימודי האזרחות הוא לא הנהרת המצב החוקי ולקחי העדר החוקה, אלא שירוש הגזענות וחריש עמוק נגד כל התופעות הגזעניות בעולם ובחברה שלנו. הסכנה שישראל כמדינה וישראלים כבני אדם עלולים להיות מוחרמים בעולם הנאור (שאיתו יש לנו את עיקר קשרי המסחר והתיירות ההדדית) צריכה להיות מונחלת באומץ לב ובבהירות רבה. גם היחסים עם האזרחים הערבים במדינה צריכים להיות מובנים לתלמידים על בסיס של שוויון אזרחי ושוויון בכלל בין בני אדם. הקרע בין המגזרים מהווה סכנה ביטחונית וקיומית אבל גם נורת אזהרה על התערערות הבסיס המוסרי של החברה הישראלית. לא מדובר בארגון "מפגשים" חברתיים עמוסים במבוכה וברגשי ניכור, וגם לא בארוחה משותפת שיוצרת אחווה מלאכותית וזמנית. האינטרס החברתי והלאומי המשותף של תלמידים משני העמים הוא בחיפוש פתרון גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולאיחוי הקרע בתוך המדינה. כל תלמיד ישראלי חייב ללמוד על תולדות הסכסוך, על גירוש הפליטים ועל הפערים הכלכליים האדירים שיוצרים אפליה מובנית נגד הציבור הערבי בתוך הקו הירוק. אם התלמידים לא יצליחו להפנים את האמיתות האלה, כיצד יוכלו לנטוש את האתוס האמריקאי של קדושת רווחת הפרט ועליונות השוק החופשי על פני הסולידריות החברתית?


יש לכולנו המון ממה ללמוד. המורים מופקדים על תוכנית הלימודים הלאומית שסופה לחנך לא רק את התלמידים אלא גם את ההורים. הצלחתה היחסית של השביתה מעידה על כך שניתן לשנות דברים, ושלמורים יש את הכלים לעשות את המלאכה.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. לנין הגיב:

    אתה מציג חזון אוטופי לתפקוד המורים, אבל הרי יש סיבות חברתיות עמוקות שגורמות לכך שהמורים לא יכולים להיות דבר מלבד תוצר של תקופתם ובדר"כ גם עושי דברם של המעמד השליט (בפועל בכל אופן).

  2. ליאור וכטל הגיב:

    מאמר יפה וברור! הזדהיתי עם כל מילה. אין ספק שהמחבר הצליח להעביר מסר פשוט וברור!

  3. דניאל הגיב:

    חיים,
    על מה אתה מדבר??

    אילו מורים, בדיוק, ישקדו על הכנת תכנית-לימודים כזאת?

    על מה אתה מדבר, על המורים "נגד" הממסד? המורים ה?ם-ה?ם הממסד!!

    כולה רצו תנאים טובים יותר לעצמם, שיפור בשכר. לו היתה חד"ש מפלגה שמאלית אמיתית ולא כאילו, היתה מתנה את תמיכתה בהם בנכונותם להפנים לפחות ח?ל?ק, מן הערכים ההומניסטיים, הירוקים והסוציאליסטיים של השמאל. אבל – נו, מילא. במפלגה הזאת, ברגע שנאמר משפט-הקסם "שכירים רוצים לשבות!!" כולם עוברים לדום. אך לפחות, בל תשלה עצמך! המורות א?ינ?ן בנות-בריתנו ואינן יכולות להיות. בני-בריתנו האמיתיים היחידים, הם א?ך? ו?ר?ק אותם תלמידים-לשעבר, שנטשו את המערכת הרקובה הזאת בבחילה ומסרבים להציג את כף-רגלם, אפילו, בבית-הספר ובתאומו (והמשכו הטבעי) = הצבא!!

  4. דניאל הגיב:

    אני מסכים לחלוטין עם שמאלני ועם רמי.

  5. מכלוף הגיב:

    אף שתמכתי במאבקם הצודק של המורים,אין להיתעלם מתרומתם המשמעותית בשכתוב ההיסטוריה הציונית,וכמובן מחלקם הגדול והמשמעותי בהעמקת פערים ,והנצחתה הנחשלות.

  6. שמאלני: חיים ברעם מציעה את אותה דרך חינוכית הגיב:

    לחיים ברעם,
    היסטוריה לא מלמדים בכפייה של השקפה מרקסטית או ציונית אלא נותנים כלים לילדים לחפש בעצמם חומר. חינוך אמיתי אמור לחנך ילדים לעצמאות, לאדם ההולך בעקבות המצפון שלו, לעזרה לסביבה שלו וליכולת ללמוד באופן עצמאי.
    לצערי כל מערכת החינוך למעט בתי הספר הדמוקרטים תקועה בעידן התעשייתי של כפיית חינוך של שינון וצייטנות.

  7. רמי הגיב:

    דברים נכונים ומבוטאים בבהירות רבה. עם זאת איני רואה שוני בין ערביי הקו הירוק, המצויים תחת כיבוש ציוני מזה ששים שנה, ובין ערביי הגדה המערבית ורצועת עזה שסובלים מנחת זרועו של הכיבוש "רק" 40 שנה. אם אפשר היה אי פעם להפריד בין שתי האוכלוסיות על ידי הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא לצידה של מדינת ישראל – האפשרות הזו אזלה ושוב אינה קיימת. על מנת להפסיק אחת ולתמיד את דיכוי העם הפלסטיני על כל חלקיו המלאכותיים, אין ברירה כי אם להעניק זכויות אזרח מלאות לכל ערביי ישרפלסטין, מהים עד הירדן. בשביל רבים בתוכנו זה נשמע נורא, אבל בדיקה מעמיקה של העניין תגלה כי מדינת רווחה דמוקרטית חילונית משותפת לכל אזרחי הארץ היא לא רק האפשרות היחידה, אלא גם הרצויה.

  8. מיקי מילר הגיב:

    השביתה עצמה לא נשאה לקח חינוכי כלשהו, לא ברוח דבריך ואף לא ברוח הרפורמה הקפיטליסטית לעילא העולה מדבריו של נחמיה שטרסלר במאמרו ב"הארץ" השבת. המורים היו סמוכים לקונסנזוס הממסדי והדעת נותנת שלא יחרגו ממקומם ולא יהפכו לאוונגארד שלפני המחנה תהיה ה"רפורמה" העתידית אשר תהיה.

    השביתה הייתה מאבק מקצועי, למרות שנעטפה מליצות על סדר חינוכי חדש. תנאי העבודה של המורה ושכרו היו העילה וההצדקה של המאבק הזה, ובדין. ההתעטפות ברטוריקה ה"ערכית" הייתה יותר מס שפתיים להאשמת החמדנות שהוטחה פה ושם בציבור, וביטוי של חוסר הנחת המסורתי של מי שהורגלו לראות במאבק על שכר משהו לא ראוי, שלא לומר מביש. מכל מקום, אם תבדוק היטב את המסרים שהונפקו בעצת יועצים לשביתה הזאת, נדמה לי שלא תזהה אפילו בזכוכית מגדלת משהו מן התכנים שהצגת במאמר.

    המאבק לשוויון, לסובלנות כלפי המיעוט והאחר בכלל וכלפי המיעוט הערבי-פלסטיני בפרט, המאבק בגלובליזציה והמאבק האקולוגי הם בעלי חשיבות קריטית מכדי להפקידם בידי המורים. אפילו נניח שהם מוכשרים ונכונים לשאת את המשא הזה (הנחה מפוקפקת בעליל) לא הם הרי יקבעו את מדיניות החינוך ולא הם יקצו את המשאבים. ואגב "ערכים", כדאי שתבדוק אצל בנך – מה כמות השעות המוקצות אצלו לחינוך מיליטריסטי (גדנ"ע, של"ח, "הכנה לצה"ל" ועוד) וכמה מוקצה ל"דמוקרטיה". נדמה לי שלא תמצא מורים שמחו עד כה על כך.

    סדר יום חינוכי חדש במערכת החינוך יבוא עם סדר יום פוליטי חדש. לא מערכת החינוך תחולל אותו. רק כתוצאה משינוי חברתי רדיקאלי, תשתנה גם מערכת החינוך בהתאם ואולי אפילו תזין ותחזק אותו.

  9. לחיים ברעם הגיב:

    המאמר הזה הוא נסיגה מכל חשיבה רדיקלית.הוא מעביר מסר כאילו החינוך בבתי הספר קובע את התודעה של התלמידים-החברה העתידה ולא היא. מערכת החינוך היא חלק אינטגרלי של המשטר והמורים מעבירים את התדעה שהמשטר מייצר שהיא בד"כ גם תודעתם. המאבק הוכיח שגם את עצמם אינם יודעים לחנך אפילו עפ"י האינטרס הצודק והברור ביותר שלהם, לדרוש בריש גלי תוספת משמעותית לשכרם, שהרי מאבק על שכר נטו נחשב לתכונה אזרחית בזוייה. לכן המורים ששטופים באותה תודעה עטפו את מאבקם בדרישה לשיפור מערכת החינוך כמשימה לאומית-בטחונית והישגיהם היו בהתאם (קרוב לאפס).

  10. רמי הגיב:

    למקטרגים: מאמרו של חיים מכוון אל אותו חלק מהמורים בתיכון (וגם בעממי) הנמצאים בעיצומו של תהליך התפקחות מכזבי הממסד הציוני שבמסגרתו התבגרנו כולנו. אם חלק מהם יקרא וחלק מהם יפנים – זו מטרת המאמר המשתמש בחומרים אקטואליים לפעולה הסברתית אפקטיבית. זה לא ניתוח של מצב האומה ותודעת בניה אלא דחיפה בכיוון של הבראתו והכנתו למהפכה שאם לא תבוא – יתפוררו ויחדלו המדינה והחברה כאחד. להסכירכם, המורים הם שותפים בכירים בעיצוב תודעתו של הנוער (יחד עם ההורים, המדיה והספרים המחכים לקוראיהם על המדף). רבים ממורי התיכון הם אנשים בעלי מודעות חברתית מפותחת ולא בכדי יצאו נגד שלטון מושחת בשביתה אמיצה ונחושה (וגם נגד בית הדים לעבודה התריסו במידה תקדימית). ובעניין חד"ש: וכי יש לכם מפלגה אחרת שדיגלה הוא שותפות אמת של יהודים וערבים בארץ הזו? אם כן – דווחו לקוראים המבינים שרק שותפות כזו, במדינה אחת (כפי שהייתי אני חפץ) או בשתי מדינות המקיימות יחסי שלום ושיתוף פעולה, יביאו לסיומו את סכסוך הדמים בן מאה שנים ויותר בארצנו ארצם.

הגיבו לרמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים