ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, היה ונשאר האיש החכם ביותר מבין אנשי הממסד ומשרתיו. לפני יותר מעשר שנים (ספטמבר 1997) הציל את ראש הממשלה בנימין נתניהו מצרה גדולה, תיווך בינו לבין מלך ירדן חוסיין, ואילץ את המאצ’ו הישראלי האולטימטיבי לשחרר את המנהיג הרוחני של החמאס, שייח’ אחמד יאסין. כך חולצו מעמאן שניים מאנשי המוסד, שניסו להתנקש באורח קצת מגושם בחייו של פעיל החמאס חאלד משעל. משעל לא מת, השניים נתפסו וכאשר המלך חוסיין גמר לצחוק הוא החצין סימני כעס די מוצדקים על הפגיעה בריבונות ירדן, מדינה שכרתה הסכם שלום עם ישראל. יאסין היה המחיר שישראל נאלצה לשלם, וזה בכלל לא מקרי שהזקן העיוור וחסר האונים נרצח מאוחר יותר על ידי חיל האוויר שלנו.

שם המשחק כאן הוא לא המאבק למען השלום, ואפילו לא המלחמה למען ההישרדות. כל מנהיגי ישראל שגדלו בארץ רואים בהפגנת האדנות המצ’ואיסטית את חזות הכל. לכן הוקרבו עשרות חיילים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, לכן רצחו את יאסין והרגו גם כמה מחבריו מבלי להתחשב באזרחים החפים מפשע, בכללם ילדים רבים, שנהרגו במהלך ההתנקשויות. החודש תפרסם ועדת וינוגרד את מסקנותיה הסופיות על מלחמת לבנון השנייה. יש להניח שגם אם יקבל אהוד אולמרט הנחות והקלות מכל הסיבות הנכונות והבלתי נכונות, ירדפו אותו הימים האחרונים למלחמה לעוד שנים רבות. למרבה הצער, ספק אם חברי הוועדה או פרשני החלטותיה ירהיבו עוז בלבם לומר בפשטות שהממשלה שלחה את בנינו למותם כדי לזכות בעוד כמה נקודות במשאלי דעת הקהל. מי שעומד לשלוח את ילדיו לצבא בשנים הקרובות יקרא את הדברים בחיל וברעדה, שכן סיפור העקדה התנכ"י ממשיך לבעת אותנו עד עצם היום הזה. למי איכפת מי מבין העסקנים הכושלים, אולמרט, נתניהו או אהוד ברק, יושב על כס ראש הממשלה? האם ההבדלים המיקרוסקופיים בין השלושה מצדיקים את קיפוד חייהם של נערים שעוד לא הגיעו לגיל 20? המאצ’ואיזם המטומטם של בוגרי סיירות שתמיד גילו כישורים גבוהים בביצוע החלטות של אחרים, אבל מעולם לא הצליחו לעצב השקפת עולם משלהם, הפסיק להצחיק אותנו כי הוא הורג את ילדינו. כך קרה בעבר וכך, ככל הנראה, יקרה גם בעתיד.

אפרים הלוי הוא נץ מפוכח, לפעמים גם ציני, ולא, חס וחלילה, יפה-נפש. הוא גם לא "שמאלן" אפילו במונחים ישראליים. כאן נוהגים לכנות כל אדם רציונלי כ"שמאלן" ובעבר אפילו לאומנים כמו שלמה אבינרי זכו לאיפיון כזה. אבל הלוי הוא ביטחוניסט חכם, כלומר, איש המכיר בגבולות העוצמה הישראלית, ומבין את הצורך בשימוש חסכני בכושר ההרתעה, אחרת לא יישאר ממנו דבר. מנקודת ראותנו, הוא יריב רעיוני שהקדיש את מיטב שנותיו לא רק לנושא הביטחון, אלא גם להנצחת העיוותים של הכיבוש הישראלי ולגיבוש מדיניות הרותמת את ישראל באורח לא מבוקר למדיניות החוץ האנוכית של ארצות-הברית. אלא שהלוי אינו פועל על פי משאלות לב, מיסטיקה סמויה וגלויה או אשליות גדולה ואדנות. לכן כדאי לעקוב אחרי כל התבטאות שלו, ולקוות שהוא יוכל לשכנע את הקברניטים לנהוג בתבונה ולא לעשות שטויות.

השבוע, אחרי רצח בנזיר בוטו בפקיסטן, יצא הלוי בהתקפה מפתיעה על מדיניות החוץ של ארצות הברית. אין צורך לומר שאיש כמוהו לא מעלה כלל על דעתו לחלוק על המטרות ועל המהות של ההגמוניה האמריקאית בעולם, או להעלות תהיות על ניכוס רוב משאבי העולם על ידי שכבה דקה של עשירים בארצות הברית ובמקומות אחרים. הביקורת היא תמיד על הביצוע, על הטכניקה שבה נעשים הדברים, שלדידי הם מעשי עוול מבחינה אידיאולוגית. זעמו של הלוי על וואשינגטון נובע מאכזבה בדיעבד על כך ש"הפתרונות הנרקחים בארצות הברית לבעיותיהן של מדינות רחוקות נכשלים בזה אחר זה", ואין זכר למחאה על המטרות הכוחניות והחמסניות של מדיניותה. עם זאת, העובדה שהוא מבין שדרכו של ג’ורג’ בוש נכשלה, ושיש לפנות לפתרונות הגיוניים שמבוססים על לימוד הנתונים בשטח, תחת הבורות המאפיינת בדרך כלל את המדיניות האמריקאית, הופכת אותו לאחד מהוגי הדעות המתקדמים בארץ בנושאים הביטחוניים.

הכשלים של הממשל האמריקאי בעיני הלוי נובעים כולם מיחסו הסטריאוטיפי כלפי האיסלם בכלל, וגם כלפי שאר העולם המרושש. הלוי טוען שבוש טעה כאשר עודד את בנזיר בוטו לשוב לפקיסטן חרף האזהרות החד-משמעיות שהיא עלולה לקפד את חייה שם; שהיתה גם טעות אמריקאית קשה בניסיון לתמוך בשיעים נגד הסונים כדי להפיל את סדאם חוסיין; ולבסוף חוזר הלוי וקובל על התערבותם של האמריקאים בבחירות ברשות הפלסטינית. לטענתו, בוש אילץ את ישראל להסכים להשתתפות החמאס בבחירות (כאילו רצונו של העם הפלסטיני אינו נחשב כלל) ועתה כולם נושאים בתוצאות הקשות. למיצער מגיע הלוי למסקנה הנכוחה והאינטליגנטית, שיש לבחון מחדש את היחסים עם החמאס. כבר שיבחתי בעבר את הריאליזם של הלוי בנושא הזה, והוא מוכיח עקביות גם אחרי המשברים שעברו מאז שהתבטא בנושא הזה לראשונה.

הלוי לא נמנה בעבר על מתנגדי ההתערבות האמריקאית הנפשעת בעיראק, אבל עתה הוא מבשר לנו שהם "טעו". כיוון שיש לישראל עניין לנפח את "האיום האיראני" הרי שהתמיכה האמריקאית בשיעים בעיראק חייבת להיות מיקח טעות. עתה מחמשים האמריקאים את "הסונים הדחויים", כלשונו, כדי להילחם בשיעים הפרו-איראנים. המשחק הכפול הנואל והמרושע הזה עלה בחייהם של אלפי עיראקים וגם של מספר גדול של חיילים אמריקאים ובריטיים. פשעי המלחמה האלה נגד עם שסבל במשך שנים רבות, לא מזיזים להלוי. לא מדובר בפשע, אלא בטעות, הוא טוען. ההתבטאות הזאת רק מצביעה על הכשל המוסרי העמוק שפוקד גם את החכם שבאנשי הממסד. הוא יודע ומבין, וזה רק מעצים את הביקורת על אדישותו נוכח הדם העיראקי השפוך.

הלוי קולט בחושיו החדים, שהמשבר האמריקאי-איראני עומד לשכוך ואולי גם להתאדות כליל. לדבריו – ואין לנו שום סיבה להטיל בהם ספק – הנשיא מחמוד אחמדינג’אד תורם באורח "משמעותי וערכי" לירידת מפלס האלימות בעיראק, כלומר, לריסון השיעים בתוך המדינה. כאיש מודיעין לשעבר הלוי מבין היטב את הקשר בין הממצאים של הסי.אי.איי שאיראן איננה מפתחת נשק הרתעה גרעיני, לבין השיפור הסמוי, אבל הממשי, ביחסי ארצות הברית עם איראן. מכאן גם שותפות האינטרסים. מדינות המפרץ, שנחשבות מתונות בשל כפיפותן לאינטרס האמריקאי (בלי שום קשר ל"דמוקרטיה", כפי שהדגיש השבוע צבי בראל במאמר חשוב ב"הארץ") לוחצות על בוש להרפות מאיראן. הבחינה מחדש של יחסי וואשינגטון-טהרן עשויה להביא למפנה באזור, שיחייב את ישראל להתנער משיגיונות הגדולה שעלולים לגרום לתקיפת הכורים הגרעיניים במדינה חשובה זו.

משום מה סבור הלוי, שההתפתחויות האלה "אינן מבשרות טוב לישראל". מדוע בעצם? אולי הממסד המושחת של אהוד אולמרט זקוק להסחת דעת מסיבית שיכולה להביא להתלקחות גרעינית בעולם, אבל העם בישראל זקוק להנמכת הלהבות בכל קונפליקט פוטנציאלי. כל התקרבות אמריקאית-איראנית תועיל ותפחית את הסכנה הנשקפת לכל תושבי האזור גם אם תקדם, למרבה הצער, את האינטרסים הכלכליים של ארצות הברית. סדר סוציאליסטי באזור הוא חלום חשוב, אבל רחוק ולא מציאותי בתנאים הנוכחיים; לעומת זאת, שקט לכמה שנים טובות הוא בהישג יד, והחלופה היא פשוט הרת אסון. הלוי סבור שוואשינגטון טעתה בשיגור בוטו לארצה, ושהיזומה סיבכה אותה בהימור גרוע. עתה מסתבר שגם בוטו טעתה, כאשר השליכה את יהבה על הממשל הרפובליקני התוקפני וחסר האחריות בארצות הברית.

הלוי מקווה שארצות הברית "תשכיל גם לעיין מחדש בתיק החמאס". מאחורי העגה הביורוקרטית הזאת מסתתר רצונו העז של ראש המוסד לשעבר, שהשינוי במדיניות האמריקאית יאלץ את אולמרט לשנות את יחסו לתנועה שזכתה בשלטון בבחירות דמוקרטיות, ורוצה עתה במשא ומתן עם ישראל, לפחות בנושאים מעשיים. הלוי שייך לממסד של חלם, אבל הוא כאמור איש חכם, ויש להאזין לקולו.

Share on Facebook