הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בינואר, 2008 86 תגובות

לכל מארגנות ההפגנה נגד המצור על עזה שלום רב,

מנהג קבוע בשמאל הגרמני הוא לקיים פגישה נוספת לאחר אירוע משותף, גם להחלפת חוויות, אך במיוחד לשם הסקת מסקנות לקראת אירועים משותפים עתידיים (גם יש להם מלה מצוינת לזה – Nachbereitung, "הכנה של אחרי").

למיטב ידיעתי לא תתקיים פגישה כזו בנוגע להפגנה של היום (אני מציע לנסות להשתית נוהג כזה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה), ואם דווקא כן תתקיים – אז הרי לכן הסיפתח. בכל מקרה, אשמח אם תעלו לדיון את דברי מכתב זה. זה חשוב לדעתי, כי אם יש משהו שההפגנות האלו מוכיחות כל פעם מחדש, זה שהשמאל זה כל מה שיש לנו – אף אחד לא יפגין במקומנו, ועלינו לעשות זאת ביחד וכראוי.


אז קודם כל, ברצוני לשבח אתכן על עבודה קשה, שהניבה נוכחות מרשימה היום, וגם ארגון שניהל היטב כמות כזו של אנשים וכלי רכב. בנוסף, הסדר שנשמר היה למיטב ראייתי קרוב למופתי, וגם על זה על כולן לטפוח לעצמן על השכם.


בכל זאת, יש לי כמה הערות, בין היתר הודות לחבר שאינו פעיל בשמאל הרדיקלי, אלא בא פשוט כי מפריע לו מה שקורה בעזה ובשדרות, אבל פתאום הרגיש לא נעים לקחת חלק באירוע כמו שהוא התקיים. זה חבל, כי אנחנו בהחלט רוצים לגרום לאנשים להרגיש חלק מהמאבק שלנו. אז הרי לכן מספר נקודות למחשבה ולדיון, בהתבסס על ההבנה שבמיוחד בהפגנות לכל שינוי קטן עשויה או עלולה להיות השפעה מהותית. חשוב להדגיש – כל מה שכתוב להלן זה הדעות שלי, אשר אינן מוצגות כביקורת אלא כהצעות לדרכי פעולה עתידיות:


א. דגלים – אם מה שנקבע מבעוד מועד זה שזו הפגנה ללא דגלים, אז אין דגלים. בהתחלה יצאה קריאה מרכב עם רמקול ש"העצרת לא תיפתח עד שיקופלו כל הדגלים". הרוב קופלו, מעטים לא. אז למה נפתחה העצרת? ואם כבר נפתחה, עדיין צריך לנסות לדאוג שיורידו אותם. למי פונים? על מי האחריות במקרה כזה?


ב. כמו רבים ממשתתפי ההפגנה – איני איש של דגלים. כמו רבים ממשתתפי ההפגנה – אין לי בעיה לראות דגלי פלסטין בהפגנות, ודווקא דגל ישראל נוטה ליצור אצלי קונוטציה שלילית (מעניין למה…). אך משהונף דגל פלסטין – צריך להתנפנף לידו או במרחק סביר גם דגל ישראל. זה לא משחק כבוד, זה עיקרון – אנחנו שם בשביל שני העמים, וכולם צריכים לדעת את זה, כולל אלו שמכתימים את הדגל שלנו בלאומנות וגזענות, עד לרמה שכבר אי אפשר לראות אותו בלי להרגיש טעם רע בפה.


ג. נאומים – להזכיר את השואה זה בסדר, במיוחד בכל הקשור ללקחים שהיו אמורים להיות מופקים ממנה. לעומת זאת, לבנות נאום שלם על ההשוואה איתה זו התאבדות רטורית ותקשורתית מוכחת. יש להימנע מלערב את השואה, גם אם היום זה מתבקש יותר מאי פעם. מי שמבין שהמצב בעזה מחורבן יבין זאת גם בלי ההשוואות האלה, ואם הוא לא מבין, הוא לא יבין גם בעזרתן, אלא רק פחות.


ד. למה כל-כך מעט נואמים (ביניהם שני הנואמים הטובים – אורי אבנרי ודוקטור אל-סראש, בטלפון מעזה) מוצאים לנכון להזכיר את העובדה שבשדרות חיים תחת איום טילים? מה, מי שמזכיר את שדרות מוריד מהסבל של העזתים, או מצדד בטיעוני הממשלה? ברור שלא. אז אמנם מטחי הקסאמים והסבל שהם גוררים מוזכרים אצלנו בתקשורת הרבה יותר מהסבל בעזה, אבל אסור לנו לראות בהם מובנים מאליהם. איום הקסאמים צריך להיות מוזכר, כמו גם מי שאחראי לו. בהקשר זה, שמחתי לקרוא איך ב"הארץ" צוטטו דווקא מהנאום היפה של אבנרי ("אחינו בעזה ובשדרות"), במקום להיצמד לאמירה של אחד מהנואמים האחרים.


ה. קריאות – על קריאות שעולות מ"הבמה המרכזית" יש לנהל דיון ולהגיע לסיכומים עוד לפני ההפגנה. אני לא אומר לדקדק על כל פסיק, ברור שלא, אבל כן לתאם מראש מה הגבולות ומה המסר שאנחנו רוצים להעביר. לי מאוד מפריעה, ואני לא היחיד, הקריאה "… יא רוצח, האינתיפאדה תנצח". נכון שאפשר לטעון שהכוונה רק למאבק עממי, אבל מה לעשות, זה נשמע אחרת, גם למפגינים היהודים, גם בתקשורת (במיוחד עקב החלק הראשון של המשפט, שכאילו יוצר הצדקה לאלימות, אבל לא ביקשתי להיכנס לניתוח ספרותי). צריך להסכים גם על הקריאות בערבית, שזו גם הזדמנות לפצות על הבורות המביכה (כן, זה מה שזה) של המשתתפים היהודים שלא מבינים את הקריאות, ואני ביניהם.


ו. אנשי בל"ד קראו בדבר "פלסטין השלמה מהנהר עד הים" (שוב, אני מודה, הערבית שבפי לא מאפשרת לי ניסוח מדויק לחלוטין). הדבר מציב את חלק מהמפגינים היהודים (אבל לא רק אותם) שצועדים לצידם באור די מגוחך, וגורם להם להרגיש קצת מטומטמים שהם בכלל לוקחים חלק באירוע. החברים מבל"ד חייבים להיות מודעים לזה. ברור שלא צריך לסתום פיות, אבל צריך להעלות את זה לדיון עוד לפני ההפגנה, או – כמו לפחות מפגין אחד בהפגנה – לגשת ולהתדיין עם הפעילים שקוראים כך, תוך הבהרה שמדובר בהפגנה משותפת, אז השאיפה היא שגם הקריאות יחפפו. והרי ישנו שפע של קריאות ומסרים משותפים, במיוחד בהפגנה כמו זו של היום, שעסקה יותר בהומני מאשר בפוליטי, לאור מצב החירום שעומד מולנו.


שלוש הערות קטנות יותר לסיום:


ז. דיאלקטיקה – מיותר להשמיע קריאות שבעצם הופכות את עולם המושגים, וכאילו מציגות השקפת-מראה על הסכסוך ("אולמרט ובוש הם ציר הרשע" וכד’). זה אולי נכון, אבל זה גם מאוד ריאקטיבי ולא יעיל. בתור שמאל עלינו להבהיר – אנחנו לא "לוקחים את הצד של האויב", אנחנו בעיקרון בעד שני הצדדים, ונגד משחקי כוח, פיזיים או ורבאליים. מי האויבים (פושעי המלחמה, הכיבוש, הגזענות…), זה ברור לכולנו, ובזה צריך לעסוק, לא ליפול לביצה ולזרוק חזרה את אותו הלעז שבו משתמשים כנגדנו או כנגד אחרים.


ח. תקשורת – יש להשקיע מחשבה מראש על איך הדברים נראים בתקשורת. בהפגנה עם ערך סימלי כמו של היום, אם יורדים מכלי הרכב עם חבילות של אוכל, לא צריך לאסוף אותן בערימות צ’יק-צ’ק, אלא להמשיך איתן עד למקום העצרת, ואולי אפילו להחזיקן במהלכה.


ט. יותר מאלף מפגינים ערבים ויהודים מגיעים בשיירה מאסיבית לחומות עזה, לשבור את המצור, להעביר מזון לאחיהם הרעבים בצד השני וכו’. יותר מהכל, זהו אקט סימבולי, ולכאורה ממש פוטוגני. אבל אני לפחות לא הרגשתי הד אמיתי. אז נכון – מזג-האוויר פעל נגדנו, התקשורת הישראלית לא יצאה מגדרה (נו מה חדש?), והחבר’ה מהצד הדרומי של הרצועה גנבו את ההצגה. ובכל זאת, יש לי הרגשה, אולי לא מבוססת דיה (ואם אכן כך אני מתנצל), שיכולה היתה להיעשות כאן עבודה יעילה יותר עם התקשורת.


עד כאן. שוב, כל הכבוד על העבודה. ניפגש בהפגנה הבאה, או בפגישת הכנה לקראתה…


שבוע טוב, זהר מילכגרוב (יש-גבול וחד"ש)

תגובות
נושאים: עדכונים

86 תגובות

  1. דניאלה – הצעה לעדכון באתר… הגיב:

    מכיוון שבחדשים האחרונים, פורסמו אינספור השתלחויות אישיות בי – כולן בעילום-שם כמובן, כולן מכילות "דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב" – מעלילות אולטרא-הזויות ועד לרטינות טראנסו-פוביות לאחרונה – הריני מציעה את מחיקת הדברים "לא יפורסמו תגובות הכוללות דברי הסתה, נאצות, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב אנא התייחסו לטקסט ולא לכותב באופן אישי. דברים אישיים יימחקו", היות וממילא, אין הם מיושמים לעולם – לא רק בנגע לי, אלא גם בנגע ליתר הכותבים פה באתר (לדוגמא: דברי-הבלע האישיים נגד מיכאל שרון, לפני שבועות מספר).

    לפחות שיתאים למציאות!!

  2. אנג’לו איידן הגיב:

    אצלנו, המרקסיסטים, הדברים פועלים אחרת. להכרזות אין בכדי לשייך פוליטית יותר מאשר הבחינות בהתנהגות. גם עכשיו, אני עובר בחינה על ההתנהגות שלי. והבחינה הזו לא שוללת שינוים עתידיים אצלי. כך שעד להרחקתו, כל מרקסיסט חייב לעבור רשימה אין סופית של ביקורת.

    זה נכון שבשמאל ישנם גישות שונות. אני לא מדבר כאן על האופורטוניסטים שבשמאל, ביניהם בעלי תורות משוכללות להסתרת האופורטוניזם שלהם (עד כדי כך משוכללות שלא מספיק להתבונן בתחכום של "לנסר את העץ שאנו יושבים עליו", בתשובתו של שי נ. לראובן קמינר על ניתוחו "מול מורשת היידיגר – להגנת הרציונאליזם הפוליטי-פילוסופי", בכדי להתגונן בפני מתקפות הזנים ה-’מודרניים’ וה-"פוסטים’ השונים השורצים בשמאל. בשביל זה, גם התבוננות בטיפול העדין של קמינר בשרצים האלה לא מספיק. בכדי ללמוד על הזרמים שלהם, יש להשיב בהם מלחמה שערה – גם אידיאולוגית, דוגמת "מטריאליזם ואמפיאו-קריטיציזם" של לנין וגם דוגמת תשובתם של אלה שתרמו את השתתפותם אחרי אותו שי נ. – לסילוקם משורות השמאל).

    בשמאל בולטת הגישה המחליטה על פי אמות מידה מוסריות, וזה טבעי (היות והשמאל הוא תוצאה של התפתחות תודעתית מתקדמת עקב חוסר התאמה של הסדר החברתי עם התנאים הכלכליים). לפעמים, הגישה הזו קולעת בול, אבל, גם אם לרוב צולפת קרוב למטרה (וגם זה טבעי, על שום הקשר שבין התודעה והצורך בהתאמה, שצוין למעלה), היא עושה הרבה טעויות גסות.

    אני מדבר כאן על פעילים פוליטיים כנים, המורדים בסדר החברתי שממשיך להתמלא סתירות, ועדיין מסרבים להכיר במלוא הצרכים הכרוכים בעובדה שהימין מאורגן להפליא. אחד הצרכים האלה מהווה מצפן לפעיל/ת השמאל במאמציהם להפחית בטעויות.

    בסבך של גישות שרמזנו עליהן, תמר ארנסון העניקה לנו אחד המצפנים המרכזיים לטובתו של הצורך המוגדר הזה של פעילי השמאל בישראל: את/ה רוצה לדעת אם את/ה אנטי-ציוני/ת? תשאל/’ את עצמך האם את/ה מוכן להישאר בארץ במצב נטול השפעות ציוניות כל שהן? כלומר, ללא "עזרה" אמריקאית (אפילו יותר מזה, מול עוינות אימפריאליסטית, במצב של שליטה ערבית עצמאית, למשל). אם התשובה היא שלילית, מתחת להתנגדות לציונות מסתתרים הרבה דברים. לאומת זאת, במקרה של מרקסיסט/ית מלומד/ת ניסיון ותיאוריה, התשובה השלילית לא אומרת הרבה חוץ מכך שהיא או הוא נמצא/ת בדרך הבגידה. בשני המקרים, כלל לא מדובר באנטי-ציונים.

    המעניין מכל זה, נשאר הצורך עצמו בלהופיע כאנטי-ציוני. צורך זה הולך ומתפשט. עובדה זו מצביעה על היעד האסטרטגי המרכזי של השמאל בתקופתנו ובאזורנו: חיסול הציונות. אמרתי ‘מצביעה’, ובמידה מסוימת גם מבהירה ומחזקת את המגמה עצמה, אך זו לא היא (העובדה) לבדה המאששת את המשימה הדחופה – של חיסול הציונות עם הבטחת השליטה היהודית שלו – על כתפי השמאל האנטי-ציוני למען השליטה בידיו. עבור ביסוס זה, יש בידינו ניתוח מטריאליסטי (הכולל גם את הצטברות העוולות – גם אלה החסרות קשר וזהות אשר ביניהן) שמוכיח כי התמוטטות הציונות היא אכן ודאית.

    בנוגע לפתרון חלוקת השטח לשתי ארצות בין שני עמים, שאף הוא, למען מימושו, מחויב לסילוקה של המכשלה הציונית, עלי לציין כי, בכל מקרה, גם ב-48, פתרון זה מוביל בהכרח לתהליך ההתמזגות של שתי המסגרות למדינה אחת. לכן, לא צריכה להתקיים התנגדות מרקסיסטית מיוחדת לפתרון הזה, כאשר הוא מתקבל על כל סעיפיו ועל-ידי ההנהגה הפלסטינית. בכל זאת, כדי להבחין (עדיין בהקשר לפיתרון הזה) כי המצב הפוליטי במזרח התיכון שונה מזה שהתקיים לפני לא הרבה שנים. וזה תודות לאינתיפדות, להתנגדות הלבנונית, העיראקית ועוד. בקיצור, לא זו בלבד שהאנטי-ציוני/ת נישאר/ת בארץ, אלא היא והוא פועלים נמרצות, עוד היום, בהזדהותם המלאה עם המאבקים האנטי-ציוניים והאנטי-אימפריאליסטיים – אלה הם המאבקים שמקצרים את שהותה של הציונות באזור, דבר מתקדם ביותר המהווה מכה ניצחת על ראשם של האימפריאליסטים על כל התאגידים (של נפט, בעיקר, השייך לתושבי האזור) שלהם.

  3. עוד לאסף הגיב:

    אתה כותב שאנשים כמוך וכמו זהר מילכרוב מוצאים עצמם תקועים בין Palestinian constituencies לבין "ירון לונדון", ושהקול (היחודי) שלכם הולך לאיבוד אם לא תיזהרו.

    אבל תראה מה קורה – זהר כותב בתגובה שהופיעה לפני התגובה שלך, שבהפגנה הבאה אפשר יהיה למצוא אותו תחת דגל פלסטין…

    בהנחה ששניכם אנשים טובים עם כוונות טובות, אתם מאוד תמימים.

    אתה ודאי מכיר את הטענה שמי שמסתכל על אנשים כקבוצה, לוקה בדה-הומניזציה כי הוא לא מסוגל להתייחס לאנשים כעל פרטים בעלי זהות אינדיבידואלית.

    אבל מי שמתעקש להתייחס לאנשים רק כפרטים, ולהתעלם מהמרכיב הקבוצתי שלהם, שיש לו השפעה חזקה על הבחירות וההתנהגות שלהם, לוקה גם הוא בעיוורון קטלני.

    לפלסטינים יש לא רק "שם פרטי". יש להם גם שם משפחה. והמשפחה חשובה ומכריעה בהקשר הזה.

    זהר מאבד את עצמו, אולי בלי כוונה מודעת, והולך לאיבוד תחת דגל פלסטין.

    אולי זה נעשה כמו שמרצים ומפייסים תינוק שנעלב. הנה אני מכבד אתכם. אני נותן לכם בלעדיות. אני לא חשוב. אני בכלל לא פה. אני אתם. בחיים האמיתיים – הזהות שלי היא הדומיננטית. פה אני משחק בכאילו – כאילו שאני לא קיים.

    הפלסטינים אולי בכיינים, אבל הם לא תינוקות, והמשחק מסוכן, כי הוא מייצר אשלייה של יחסי כוחות מזוייפים. כשמישהו מושלה להאמין ביחסי כוחות לא אמיתיים, הוא ינטה יותר להכנס לקטטות, שמהן הוא יוצא חבול ומוכה, בשן ועין. והסיפור הזה חוזר על עצמו בווריאציות משתנות כבר מאה שנה.

    בנוסף, כשזהר עומד תחת דגל פלסטין, הוא מאבד את האשראי שלו כישראלי, את היכולת שלו לדבר עם ישראלים כישראלי, ואת הזכות שלו בעצם לייצג את הקבוצה שלנו מול הקבוצה האחרת.

    זכותו של כל אדם לעבור קבוצה, אבל כשהוא עובר, הוא לא יכול לטעון לשייכות לקבוצה הישנה.

    אורי אבנרי היה מספיק חכם כל השנים האלו לא לעבור קבוצה אלא לנסות לבנות איזה גשר. לנסות לעמוד עם רגל פה ורגל שם.
    לא סתם הסמל של גוש שלום נראה כמו שהוא נראה.

    יכול להיות שהנסיון הזה היה מועד לכישלון.

  4. לאסף אורון הגיב:

    אם אתה נוהג להסתופף רוב הזמן בחברת נערות עובדות, אל תתלונן כשתצטרך להקדיש את מה שנשאר ממנו להסביר לציבור שאתה בעצמך לא "במקצוע".

    אתה גם לא קולט כנראה (עדיין) שהאשראי האישי שלך אינו גדול מספיק לשמש עלה תאנה לשונאי מדינת ישראל. זכותך להתנדב לשמש דיאודורנט לטיפוסים האלו, אבל בתכל’ס- זה לא עובד. למעשה הניחוח שיוצא מהם כל כך עוצמתי שהוא נדבק גם לעוברי אורח תמימים.

    בהזדמנות זו – טענות מסוג "אני לא שונא את ישראל, רק את המהות שלה" ו "אין לי שום דבר נגד הקנקן – אני רק רוצה להחליף את התוכן" הן לא מוצלחות.

    יש הרבה לטעון בזכות הצורך בתיקון, אבל כשמשתמשים במילה "תיקון" במשמעות "החלפה" – קהל היעד שאיננו טיפש, בניגוד למה שנדמה לאנשים מסויימים, לא קונה את הטריק הסמנטי.

    ועוד בעניינים סמנטיים –

    פעם, בשחר ההיסטוריה, מחנה השלום הוגדר ע"י ההתנגדות לכיבוש. כיבוש הוגדר כשליטה באנשים שאינם אזרחים.

    ואז הצליחו חוכמולוגים מסויימים לעקם את השיח כך שבמקום "ישראל כובשת" השתלטה התפיסה ש"ישראל היא כיבוש".

    המהלך הזה גרם לשידוד מערכות.

    מי שהתנגד לכיבוש נאלץ להתחייב למלחמה בישראל, ןמי שלא רצה להלחם בישראל נאלץ לפרוש מהמאבק נגד הכיבוש.

    בעולם האורווליאני שיצרו לנו גאוני הרטוריקה דלעיל – "מחנה השלום" מוצא עצמו תומך בפועל במלחמה, אנשים שמטרטרים בלי הפסקה על "זכויות אדם" בפרשנות אבסולוטיסטית ואוטופיסטית תומכים בפועל בהעברת כוח ושליטה לאידאולוגיות קיצוניות ודכאניות יותר מהקיימות, אנארכיסטים דורשים שהפילוסופיה שלהם תכתיב התנהלות של מדינה וצבא, וזה עוד לא הכל.

    אנשים שצועקים השכם והערב בגרון ניחר נגד הכיבוש, מתנגדים בפראות לכל סממן של הפסקת הכיבוש, נאחזים בשיניים ובציפורניים בבני החסות שלהם, ומסרבים להרפות מ"אחריותם".

    יש בזה משהו מכמיר – מי שכל עולמו סובב לכאורה סביב "המלחמה בכיבוש" – יאבד את טעם קיומו אם לא יהיה במה להלחם, לכן הוא נאבק לשמר את המציאות הקיימת שבה יש לו מקום ותפקיד.

    רבותי, אתם לוקים בתסמונת מינכהויזן. רפאו את עצמכם, כי אתם מזיקים בעיקר ל"מושא הטיפול" שלכם. חלק מהמחלה הוא הכחשה. בזה כדאי לטפל ראשית לכל…

  5. אסף אורון הגיב:

    למגיב האלמוני והכל-כך-גיבור, יודע כל ומנוסה שאפילו לא מעיז לגלות את שמו האמיתי:

    מעניין מי הנאיבי פה, מיהו שלוקה בהכחשה.

    אתה כותב
    " במקום "ישראל כובשת" השתלטה התפיסה ש"ישראל היא כיבוש". "

    לא התפיסה השתלטה, אלא הכיבוש השתלט על ישראל. אולי אתה מכחיש ומדחיק, אבל מדובר במדינה שלא היתה קיימת אפילו עשרים שנה לפני כן, היתה עדיין בהתהוות. בארבעים ואחת השנים שעברו מאז, המדינה התגבשה. והיא והכיבוש הפכו לישות אחת, תיאומים סיאמיים.

    נאיבי מי שחושב שהכיבוש הוא מין תאונה היסטורית מוגבלת במקום ובזמן, שצריך פשוט "לתקן" אותה נקודתית, ואפשר להתעלם ממנה רוב ימות השנה. מכחיש מי ששם אותו במרכאות.

    בשמחה רבה והקלה עצומה הייתי מוותר על כל התעסקות בסרטן הזה. אדייק עוד יותר – בשמחה רבה העמדתי פנים משך רוב שנות ה-90 שאכן הוא יתרפא מעצמו, התהליך הבלתי-הפיך יעשה את שלו – ולא התעסקתי בו בכלל. אבל זו היתה אשלייה. התעוררתי ממנה בבום גדול.

    והעם – אנשים טובים וחכמים כמוך, מלאי לאומיות בריאה וחושי הישרדות מפותחים בניגוד אלינו הזקוקים לספת הפסיכיאטר (כמו שפעם היו כל כך הרבה אזרחים סובייטיים לקויי-נפש שנזקקו לה) – העם הטוב שלנו, גם הוא התעורר בבהלה יחד איתי, והתחיל לרוץ ריצת אמוק – ישר אל התהום. ואנחנו המעטים מנסים לצעוק אחריכם "משוגעים תעצרו!"

    ואתה מסתכל, רואה איזה דגל פלסטין מסכן מתנופף ברקע, נבהל כאילו ראית לפחות את ארובות אושוויץ – ושם גז בשביל ליפול אל התהום עוד יותר מהר.

    המשך יבוא… אחרי וינוגרד הבא, או הקדנציה הבאה של ביבי\ברק (מחק את המיותר)

    ממני הנאיבי והמכחיש

  6. לאסף אורון הגיב:

    אני. בניגוד אליך, קראתי את אמנת החמאס.

  7. לאסף הגיב:

    הבעיה איננה עם דגל פלסטין שמתנפנף ברקע, כהגדרתך, או עם דגל פלסטין בכלל.

    הבעיה היא שאדם כמו זהר מוצא לנכון לבשר לאומה שבהפגנה הבאה ימצאו אותו (את זהר) מתחת לדגל פלסטין.

    זאת אומרת, הסמל של הפלסטינים שייך לפלסטינים. אתם פלסטינים? למה הצורך לבטל ולמחוק את עצמכם מפני הסמלים של עם אחר?

    יש פה בעיה, והבעיה לא רק במה שפעולה כזאת משדרת לישראלים, ובמה שהיא משדרת לפלסטינים. זה גם במה שאתה משדר לעצמך.

    אבל עזוב – ניצחת.
    את המצפון שלך אתה מרגיע בכך ש"צעקת".
    פחות מעניין אותך למה מי שצריך לשמוע לא שומע. כי אתה עסוק יותר בטיפוח האגו מאשר ב"הצלה" אמיתית.

  8. לתמר, מראינה מונס הגיב:

    יש לברטולד ברכט שיר על כאלו שיושבים בבית ופורצת שריפה וצועקים להם לצאת, והם שואלים המון שאלות מה יהיה אם יצאו ולאן ייצאו ואם טוב שם או לא.

    לא צריך יותר מדי לשאול מה יקרה אח"כ, אם וכאשר, אלא צריך להתרכז בהווה, להתנגד לקיים ולקוות שהטוב יגיע מאליו, בדיוק כמו שהשמאל הרדיקלי עשה באיראן, נאבק במשטר השאה הפרואימפריאליסטי בכל החזיתות, והמשטר המהפכני האיסלמי הגיע מעצמו אח"כ.

  9. אדריאנה הגיב:

    מלבד אסף, יש עוד כמה יהודים שמניפים את דגל פלסטין. לאורך השנים, מספרם אפסי וזניח בהחלט. יש גם כאלו הממירים את דתם (בשני הכיוונים), ואף מסגלים אורח חיים ערבי. אז מה? אי אפשר להתייחס לכל תופעה ותופעה.

  10. אסף אורון, לראינה מונס הגיב:

    את צודקת. לא כדאי להתנגד לקיים בהווה ולקוות שהטוב יגיע.

    עדיף להתעלם מההווה, לטמון את הראש בחול ולהאמין שהכל בגלל המנטליות הערבית או ערפאת או האיסלאם הקיצוני או השד הלאומי התורן, ושלא כדאי לנענע את הסירה. כמו בימי גולדה או יצחק שמיר הישנים והטובים.

    אז אין ספק שהטוב יבוא מאליו, כפי שהגיע אלינו אז, וכפי שהוא מגיע בימינו בכמויות מסחריות.

  11. אסף אורון – לקורא אמנת החמאס הגיב:

    כל הכבוד לך על עירנותך.

    נראה שבעוד אתה מתעמק באמנת החמאס, פיספסת עוד איזה חמישים-מאה פעמים שהמנהיגים שבחרת לשלטון עבדו עליך, מכרו לך מלחמה במקום שלום, העבירו את המיסים שלך להתנחלויות, דפקו לך מילואים, הקימו מפלגות "מחאה" פיקטיביות לפני הבחירות רק כדי להתאחד אחריהן, וחוזר חלילה.

    אנא, המשך לקרוא את אמנות החיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים, ואל תשכח לפקוח עין עצבנית לכיוון הטילים הסוריים.

    הרי אין אף אחד במדינה שיעשה את זה במקומך.

  12. אסף אורון למגיב השני הגיב:

    לא "ניצחתי". ישראל-פלסטין היא הבית שלי בו גדלתי. הבית הזה במצב חרא, וכמעט כל מי שיש לו כוח להשפיע עסוק בלחרבן את המצב הזה עוד יותר.

    ולא "צעקתי והרגעתי את המצפון". אני ואחרים כמוני צועקים כבר שבע שנים לפחות, חלקנו כבר ארבעים ואחת שנים. לא רק צועקים – אנשים משקיעים מזמנם וממרצם ומהכסף שאין להם בשביל לשנות קצת את המציאות המגעילה הזאת (קישור: — קישור —
    ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב שראינו את המציאות באופן מדוייק בהרבה משאר הקולות העולים עלינו בעוצמתם. אבל עדיין אף אחד לא מקשיב.

    משום שכל-כך קל לשכנע אנשים כמוך ש"הבעייה" אינה המשטר הדפוק שהשתלט על הארץ הזו, והניסיון המכוער והאווילי למחוק את העם הילידי באופן כזה או אחר.
    לא. הבעייה היא שבהפגנות נגד המשטר הזה יש לפעמים יותר דגלי פלסטין מדגלי ישראל – והיהודים בקהל אינם בורחים מההפגנה, כפי שהיו חייבים לעשות לפי ההיגיון הפנימי של אותו משטר נגדו הם מפגינים.

    אני שמח שאתה שומר על ראש צלול ועל סדרי עדיפויות בריאים. זוהר ואני נשמור על שלנו. עם זאת, תודה על העצות.

  13. לאסף הגיב:

    אדם נורמאלי מודאג יותר מזה שמצהיר שהוא שונא אותו ורוצה לחסל אותו, מאשר מזה שטוען שהוא אוהב אותו ומנסה לשפר את חייו.

    אם המצב גרוע באשמת השני הוא יכול לייחס את זה לכישלון. אם המצב גרוע באשמת הראשון, מדובר בהצלחה.

    במקומותינו, לכוונות רעות יש עדיין משקל שלילי יותר מאשר לסתם טעות וכישלון.

    כשאתה חולם על עתיד משותף עם אנשים אחרים, חשוב שתבין מה החלומות והשאיפות שלהם, כי לחלומות ולשאיפות האלו תהיה השפעה על היכולת לבנות משהו ביחד, על הדרך שבה הוא יבנה, ועל הצורה שתהיה לו.

    בהקשר הזה, חיוני שלא תשליך את החלומות שלך על אנשים אחרים שהם חיים ואמיתיים וקיימים בנפרד ממך. אם האידאלים שלהם שונים בצורה משמעותית משלך, צריך להכניס את העובדה הזו לתחשיב האפשרויות ולהתנהג בהתאם. אתה לא חי בעולם סוליפסיסטי. כמו שישראלים יכולים לתקוע מקלות בגלגלים, גם פלסטינים יכולים.

    הלאה –

    אין דבר כזה ישראל-פלסטין.

    ישראל ישנה, והיא שלנו.

    פלסטין היא בשאיפה. והיא של הערבים הפלסטינים.

    אתה גדלת בישראל, לא ב"פלסטין". פלסטין בשבילך זה נשיונל ג’אוגרפיק. צילום המציאות של מישהו אחר. כמה שיהיה צבעוני וחי ויפהפה לפעמים, הוא עדיין צילום ולא הווייה.

    לאדם יש בית אמיתי שבו גר גופו, ובית חלומותיו שבו גר הלב. ציונות היא הגשר שבין הגוף ללב. בשבילנו.

    הגשר לא מושלם, כי אנחנו לא מושלמים, כי אנחנו משתמשים בחומרים שזמינים בעת הבניה, כי החומרים האופטימליים אינם בנמצא, כי תנאי הסביבה קשים. הגשר הזה בבניה כל הזמן, וצריך לתחזק אותו, כמו כל דבר שמתקיים במציאות ולא בדמיון. אבל, במקביל לביקורת, צריך לדעת להעריך גם את מה שיש, ולהבין ש"לא מושלם" עדיף על "שום דבר".

    ההיסטוריה לא מוכיחה שחזיתם את המציאות במדוייק. היא מוכיחה שבהינתן מציאות קשה ומסובכת וקשיים אדירים, להיות רואה שחורות זה ההימור הכי טוב בשביל מי שנורא חשוב לו להגיד "אמרנו לכם".

    ההתהדרות הזו – "אמרנו לכם" טובה גם לשמאל וגם לימין הטהרנים, כי הפעולה במציאות היא בדרך כלל פשרה בין ימין ושמאל. היא לא מאה אחוז מזה ולא מאה אחוז מזה.

    פעולה במציאות עושה תחשיב סיכון/סיכוי. אנשים לא מהמרים על כל הקופה, כי החיים זה לא קזינו. ומי שמהמר בכל זאת על כל נכסיו, עשוי למצוא עצמו בפני שוקת שבורה.

    מה שקורה בדרך כלל זה שלתוצאת הפעולה (שהיא כאמור חצי תה חצי קפה בעצמה) יש גם אספקטים חיוביים וגם אספקטים שליליים לטווח הארוך, ואנשים נוטים לייחס את החלקים המוצלחים לאסטרטגיה שהם המליצו עליה, ואת הכשלונות לאסטרטגיה של אחרים.

    אתה טוען שהבעיה היא ב"משטר שהשתלט". אבל המשטר הזה הוא בעצמו רק סימפטום.

    הבעיה האמיתית היא תחרות בין שתי קבוצות זרות על משאבים מצומצמים ומוגבלים, והעובדה שבכל קבוצה יש אנשים שמאמינים ששליטה של הקבוצה שלהם בכל המשאבים הזמינים היא תנאי הכרחי לקיום עצמי. זאת אומרת, הם דוחים את הרעיון שבשיתוף פעולה אפשר להפיק מהמשאבים הקיימים מספיק תועלת לקיים את שתי הקבוצות.

    נגד המיתוס הזה – שקיים בשני הצדדים – צריך להלחם, ואותו צריך לפרק על ידי חינוך.

    ושוב לעניין הדגלים שרלוונטי בהקשר הזה – אתה מתעלם ממה שקרה בפועל. זה לא שהיו "יותר דגלי פלסטין מדגלי ישראל". זה שלא היו שם דגלי ישראל בכלל!!!!

    לא היתה שם הצטמצמות בכדי לפנות מקום גם לאחר, היתה העלמה של האני לטובת האחר.

    זאת אומרת, לצורך העניין לא היו שם יהודים בכלל. חלק לא באו, וחלק באו בתחפושת של פלסטיני.

    יש מבין?

  14. לראינה מונס, מתמר הגיב:

    האם אנשי השמאל הרדיקלי שנלחמו במשטר השאה באיראן, שמחים על המהפכה האיסלאמית שהביא מאבקם?
    אני למשל אהיה די עצובה, אם תהיה כאן מהפכה איסלאמית . חשובה לי מאד האפשרות לחיות כאן, לעסוק במסורת יהודית באופן פתוח ובקורתי וללכת גלוית ראש אם אני רוצה. אלה דברים שאני מעריכה במצב הקיים, ויקשה עליי מאד לוותר עליהם. לכן אני לא פועלת כדי לשרוף את הכל ואחר כך נראה, אלא חושבת מה אני רוצה לשמר ומה אני רוצה לשנות.

  15. אסף לתמר הגיב:

    תמר,

    "ראינה מונס" אינה שם אמיתי אלא כינוי שנטל לעצמו מתחזה מן הימין הקיצוני.

    הוא מכניס הערות תחת שם-עט זה, כביכול מן הזווית הערבית, במטרה להציג את הערבים כמפלצות אשר השמאל הנאיבי, ברוב טמטומו, מגיש אותנו אל תוך לוען.

    בקיצור, גירסה קצת יותר מתוחכמת למה שאיני עבאדי עשה לכם בקד"צ של החלה"ט (קישור: — קישור —

    משעשע שדווקא את נפלת בפח.

    נתראה בשמחות…

  16. יובל הלפרין הגיב:

    מחר המושב השני של ועידת חד"ש,
    ואני מקווה שתתקבל שם בין השאר החלטה מפורשת שדגלים לא מקפלים.

  17. איני עבדאי???? הגיב:

    איני עבדאי לימד ערבית בתיכון שבו למדתי.
    האיש היה ידוע בקרב התלמידים בכינוי "איני הבדאי", מסיבות ברורות.

  18. תמר לאסף הגיב:

    תודה אסף. אני מאד שמחתי שיש מגיבים ערבים, כי האתר הזה די טהרני ביהדות שלו. גם מהבחינה הזו אני מעדיפה פעילות חקלאית של תעאיוש, כמו זו שבה השתתפתי בשבת האחרונה, שבה אפשר לקיים דו שיח ממשי על אדמת הארץ היפה הזו. ודרך אגב, בבית אומר שבה ביקרתי נאסר ראש ועד הכפר בידי ישראל לפני כחצי שנה. הוא פישר בין פתח לחמאס, ומאז מאסרו החמאס די השתלט על הכפר, אם הבנתי נכון. אותם אנשים שפגשתי שם לפני שנה גידלו בינתיים זקן הרבה יותר גדול. ככה שיש משהו בתמונה שראינה מונס מציירת, וישראל אחראית במידה רבה להאצתו.

  19. אוף, למה חשפת אותו/ה? הגיב:

    דווקא היה נורא משעשע לראות איך חלק מהמגיבים מנסים להסתייג בעדינות מופלגת בכדי לא "להעליב את הערביה", ועוד יותר מצחיק לראות חלק אחר "מעבה" את האמירות הפשטניות של הגברת מונס באפולוגטיקה אידאולוגית חובקת יקומים (מקבילים). פחות מצחיק היו המתעלמים. בפרט על רקע היבבה הקבועה "צריך לדבר עם חמאס". הנה נותנים לכם הזדמנות לדבר עם חמאס, ואתם בולעים את הלשון. נאה דורש אך לא נאה מקיים?

    אתה מקלקל מסיבות ועוכר שמחות, זה מה שאתה.

    עכשיו יהיה פה עוד פעם נורא משעמם…

    תמר- אם את מחפשת ערבים באתר, נדמה לי שהמגיב "רמי" הוא הכתובת שלך.
    (בהתחשב בכך שישראל אחראית גם להפשרת הקרחונים ולמגפה השחורה, קטן עלינו "האצת האיסלאמיזציה")

  20. וואו איזה תרגיל עשית הגיב:

    שאפו, ח"ח, ממש הכנסת לשמאלנים האלו. חשבת אולי לכתוב למופע של יצפאן?

  21. אני רק שאלה הגיב:

    את "מסמכי החזון" גם כן כתב איני הבדאי? או "הסה-יונים" מהשב"כ? מדהים איך "הסה-יונים" מצליחים איכשהו להשתחל להנהגות של כל הארגונים הערביים בארץ ובחו"ל, ולהכתיב להן התנהגות אובדנית. מישו אמר מועמרה ולא קיבל?

    אל תגלו, אבל נסראללה? סוכן סה-יוני. השתלנו אותו בכדי להרוס את לבנון מבפנים.
    מחמוד א-זהר? זה בעצם מושה אבוטבול משיכון ד’ בבאר שבע. חסאן אל-בנא? משלנו. אנחנו עובדים לטווח הארוך, בפרספקטיבה של מאות שנים. יאסר ערפאת זה בכלל איסר אראל מהמוסד, ובן-לאדן הוא יחיא שרעבי, מהכרם.

    אין, אין, אין עלינו.

  22. איתן לרנר הגיב:

    לאנג’לו איידן

    מצטער רק עכשיו נכנסתי שוב לדיון . הבסיס להנפת דגל ישראל כנגד עוולות עבור מי שמאמין בדגלים הוא בנסיון להציב את הסמל כסמל למשהו שונה , למדינה צודקת ומוסרית יותר. אני מניח שיש עוד סיבות לאנשים . פרקטית , קראתי לכך שירגישו אנשים חופשי להניף את דגל ישראל ואת פלסטין יחד. אני חושש לעיתים כי סוג של שנאה עצמית נמצא בליבות חלק מהאנשים אשר אינם יכולים לראות את הדגל מונף יחד עם אחרים . לי אישית מאוד קל לשנוא את הדגל ואת הייצוג שלו אבל אני מצזכיר לעצמי שהאמת אינה כולה בידיי ושטוטאליות לכל כיוון היא דבר מסוכן כיוון שאינה רואה את המציאות. הרגשתי בהפגנה ממש כמו שהרגשתי לפני כמה שנים באחת הפעילויות בשטחים כאשר ישב ליד אדם מבוגר יחסית וקבל על כך שאנחנו הישראלים חיים כאן ולמעשה בגללנו הפלסטינים סובלים . עבורו הפתרון הוא בלא להיות כאן . עבורי זוהי שנאה עצמית והקטנת זכויותייך , מכאן לא תבוא חברה שפוייה שיודעת להתגמש ולכבד את האחרים שבתוכה .

  23. תמר ארנסון הגיב:

    לי נראה שרוב המתעלמים פשוט ידעו, כמו אסף, במה מדובר. אני פשוט חדשה כאן באתר, ולא מכירה את השטיקים וההתחכמויות הללו. לעומת זאת, בפעילויות שטח יצא לי להשתתף בשנתיים-שלוש האחרונות, ואני חייבת לציין שהאוירה שם שונה למדי מאשר כאן באתר. שם באמת "מדברים עם חמאס" (אפשר לחשוב, רוב האנשים המזוקנים הללו, שחלקם ישבו בכלא הישראלי, הם גמישים, פתוחים, חיוביים ואינטיליגנטים בהרבה מהישראלי הממוצע). וכן, אני כן חושבת שהאיסלאמיזציה אינה מואצת בחלל ריק. אין ספק שישראל אינה הגורם היחידי לכך, אבל ודאי שגם היא משפיעה.

  24. לאני רק שאלה הגיב:

    נסראללה אינו ישראלי, אך ארגון חיזבאללה הוקם בזמן הכיבוש הישראלי בלבנון בשנות השמונים. בתחילה הארגון פעל נגד חיילים בלבד, אך לאחר הטבח הראשון בכפר כנא, ב-95, חיזבאללה החל לפעול נגד אזרחים ישראלים. לפני מלחמת לבנון השניה נהנה חיזבאללה מאחוז קטן של תומכים בלבנון. אחרי רצח רפיק חרירי דנו השלטונות, בשיתו, עם גורמים בינלאומיים, באפשרויות לפרקו מנשקו. במהלך מלחמת לבנון השניה נסקו אחוזי התמיכה הלבנונים בחיזבאללה לשבעים אחוז, עוד לפני הטבח השני בכפר כנא. כיום נהנה חיזבאללה, למעשה, מזכות וטו על כל החלטה מדינית המתקבלת בלבנון. כוחו נסק לגבהים שמעולם לא חלם שיגיע אליהם.
    אבל מה, הכל צירוף מקרים. אין לישראל שום קשר לעלייתו של חיזבאללה בלבנון והנזק שהוא גורם לה.

  25. חיים ו. הגיב:

    עצם זה שאפשר להתבלבל מראינה וביחוד אם יש לך נסיון עם רטוריקה פוליטית במרחב הערבי או אם אתה צורך תקשורת ערבית היא נקודה לא פשוטה, מה שמפיל את ראינה, זו העובדה שהיא ישרה קצת יותר מדי.

    האם יכול להצביע משהו מהקוראים על שגיאה עובדתית בדבריה? האם אי פעם אמרה משהו שלא נאמר כבר באל-ג’זירה? בהפגנות בישראל ואף בכנסת.

    ולתמר, הישראלי הממוצע, כמו האדם הממוצע הוא די חמור. בשוליים בדרך כלל נמצאים האנשים היותר מתוחכמים.

  26. ראינה מונס הגיב:

    אני המומה מגסות הרוח של אלו ששייכו אותי לימין הקיצוני. אני פעילה שנים רבות במחנה השמאל. התחלתי את דרכי כמרקסיסטית אורתודוכסית, אך עם השנים הבנתי שיש להתנתק מן העקרונות הקלסיים, חשובים ככל שיהיו, ולראות מה "עובד" בשטח. צ’ה גווארה וקסטרו לא היו מרקסיסטים, וכך גם הסנדיניסטים, המהפכנים של דרום תימן, ועוד ועוד דוגמאות. להטיל עלי מייד בוץ שאני לא מרקסיסטית וימנית, זה פשוט מכוער, וחושף את הקיבעון של המשמיצים.

    ובעניין "השמצות" נוספות שהופיעו כאן, לאלו הרואים בכך השמצות, רמי דווקא אינו ערבי. מי אמר ש"שונא ישראל" חייב להיות ערבי?

  27. אסף – לאני רק שאלה הגיב:

    אתה לא מקורי

    דורון רוזנבלום כבר כתב (ואולי אפילו מיחזר פעם-פעמיים) על זה שאחמדניג’אד הגאון הוא בעצם סוכן מוסד שתול, וכנ"ל המלון של פולטי (סליחה, בשאר אסד).

    אבל פיספסת את שורת המחץ שלו: אם כך, אז יוצא שגם ה"מנהיגים" שלנו שתולים. הרי גם הם מצליחים לשרת בדיוק מדהים ובנאמנות עיקשת את המטרות של אויבינו הגרועים ביותר.

    לצערנו, דווקא נסראללה כנראה לא שתול. בסך הכל במשך 16 שנה הוא הצליח באופן לא רע לקדם את העניינים שלו ושל מי שתומך בו. וכשהיו מעידות כמו ב-2006 הוא מיהר להודות בטעות ולהתנצל בפניהם (לא בפנינו כמובן) – ולא חיכה לאיזו "ועדה" שתוציא אותו נקי. מה שמראה עד כמה קל להתבלט במנהיג מוצלח יחסית במזרח התיכון, על רקע העליבות הכללית בתחום.

  28. אסף – ל"אוף, למה חשפת?" הגיב:

    פיספסת לחלוטין את העיקר.

    כדאי שתקרא את הסיפור שכתבה תמר כאן באתר על איני עבאדי (קישור מופיע בהערות למעלה).

    מה ש"ראינה מונס" מציעה ב"תגובותיה האותנטיות", זה לא "הנה נותנים לכם הזדמנות לדבר עם החמאס" כמו שאתה כותב, אלא מין פנטזיה ימנית פרועה על החמאס.

    החמאס זה לא נאצים עם זקן שהונחתו בחללית מפלאנטה איסלאמית.

    החמאסניק של היום הוא איש הפת"ח של אתמול ופועל הבניין הנחמד, החרוץ והשקט של שלשום – ואם תרצה, גם השותף האמין שלך להסדרי דו-קיום סבירים מחרתיים. זה שהיום הוא חמאסניק, זו בעיקר (לא רק, אבל בעיקר) תוצאה של מה שאתה השולט על חייו מזה 41 שנה עשית לו.

    גם טיראן פולק לא היה הופך לפעיל כ"ך אם אחותו חגית לא היתה מתפוצצת בפיגוע אוטובוס ב-1984.

  29. החיים קשים הגיב:

    אתה עוזב את החיזבאללים לנפשם, הם מקבלים רוח גבית. נכנס בהם? רוח תחתית. מה שלא נעשה הם יתרוממו. מסקנה – ישראל היא רק תירוץ. אם הם מרגישים שהיא חלשה, הם מקבלים אומץ לתקוף. אם הם מקבלים מכה, הם רוצים לנקום. אין פיתרון אמיתי לדילמה הזו.

    בנימה רצינית (כי תשובתך היתה רצינית) – עלית חיזבאללה קשורה יותר ליחסים בין העדות בלבנון, ולשינויים הדמוגרפיים שם. עם ישראל ובלי ישראל, לשיעים היה צורך לשפר עמדות, ובלבנון כידוע לכל עדה יש מיליציה חמושה.

    "השלטונות", כמו שאתה קורא לזה, היו מפרקים את חיזבאללה מנשקו מזמן, אילו היתה להם יכולת, לא מאהבת ישראל, אלא כי הארגון הזה קורא תיגר על הסדר הקיים ומאיים עליהם עצמם.

    העובדה שזה לא קרה מוכיחה לך שמעבר ל"דיבורים" אין יכולת. אין יכולת כי החיזבאללה משרת אינטרסים סוריים ואיראניים ולכן נהנה מתמיכה של גורמים בעלי משמעות, כי הוא מייצג את האוכלוסיה השיעית שהיא היום העדה הגדולה ביותר בלבנון – כארבעים אחוז, ובגלל תרבות המיליציות, כאמור.

    זה כמו שישראל יכולה "לדון ביחד עם גורמים בינלאומיים בפירוק החמאס מנשקו". תדון עד מחרתיים חביבי. אף או"מניק לא יסכן את ראשו ב"פריקת נשק" לא מחמאס ולא מחיזבאללה, ואם אנחנו נפרק את הנשק, נצטרך לפרק גם את הזרוע שאוחזת בו. זה יהיה מאוד לא נעים לבעל הזרוע, אם אתה יורד לסוף דעתי. עוד יותר לא נעים מאשר למפרק…

    צר לי לכווץ לך את האגו, אבל אנחנו לא מרכז היקום, וגם לא המניע האולטימטיבי. יש לאנשים עוד מניעים שלא קשורים אלינו.

    אנחנו צריכים להתייחס לתנועות בעולם הערבי כאל נתון, ולהפסיק לנסות לעשות בהן מניפולציות. בוש לא יביא דמוקרטיה לעולם הערבי על חודי כידונים, ואתה לא תביא דמוקרטיה לעולם הערבי בפרחים ונשיקות. מבחינתנו זו קופסא שחורה. אנחנו יכולים להתייחס רק למה שיוצא ממנה. אין לנו יכולת להשפיע על המכניזם שמניע אותה.

    קצת צניעות לא תזיק.

  30. קחו את איתן לרנר, למשל הגיב:

    הוא פונה דווקא אלי לדובב אותי בשנאה עצמית, לא על מה שאני אמרתי, אלא על בסיס של מה שנאמר על-ידי "אדם מבוגר יחסית" שהוא פגש "לפני כמה שנים באחת הפעילויות בשטחים". וזה בכדי לשכנע אותי למען "תבוא חברה שפוייה שיודעת להתגמש ולכבד את האחרים שבתוכה". וזה, באותו היום בו שלח ‘ תגובה ל"נכון אבל " ‘ בעקבות פרסום המאמר "בלי להניד עפעף"– "הוכחה לפאשיזם הגואה בארץ ומחלחל מהשטחים אל הארץ", מילים – של אותו איתן לרנר עצמו.

    הציונות העקבית, שהיא לא אחרת מאשר אותו ‘הפשיזם הגואה’ של לרנר, ממשיכה והורסת את החברה בה אנחנו חיים. כוכב הקסגרמה, הוא הסווסטיקה שלה.

    שאלות: איך סירוב של אנטי-פשיסט להניף את הסווסטיקה מתקשר עם המסקנה התולה את השנאה העצמית על אותו האנטי-ציוני? אתה יכול להסביר לי את זה, חבר איתן לרנר? מי הם "האחרים שבתוכה" של החברה שלנו? למענם קיים צורך "להתגמש ולכבד"? האם אני טועה או שבכל זאת אתה באמת מתכוון לציונים העקביים? "האחרים" הפשיסטים?

    ספר לנו איך אני טועה או איך אתה התבלבלת.

    אנג’לו איידן

  31. יובל הלפרין הגיב:

    רצ"ב תגובה שכתבתי במאמר "כולם אשמים", אך נראה שהיא מתאימה יותר לכאן עקב העניין שהתעורר כאן לאחרונה:

    במסורת של התנועה המרכסיסטית-לנינית יש שני סוגי חזית:
    חזית מלמטה וחזית מלמעלה.

    חזית מלמטה היא שיתוף פעולה המוני, בין קאדרים של תנועות וזרמים שונים.
    חזית מלמעה היא שיתוף פעולה קר, בעיקר בין הנהגות, הנובע ממטרה משותפת, אינטרס משותף או סכנה משותפת אד-הוק.

    במצב בארץ יש לנו שורה של סיבות לשיתוף פעולה נרחב עם תנועות אסלאמיות-פונדמנטליסיות. אני אפילו לא מוציא מכלל אפשרות הליכה משותפת לבחירות, מקומיות או ארציות.

    אבל מבחינתי תהא זו חזית מלמעלה.
    במצב הנוכחי השמאל צריך לעמוד לצדו של ראאד סאלח נגד ניסיונות המסד להשתיקו, כי הממסד הבורגני-ציוני רודף אותו בשל היותו ערבי ומתנגד לציונות, לא בשל עובדת היותו פונדמנטליסט וגזען. אחרת היה צורך לטפל קודם כל בגזענים ובפונדמנטליסטים של קבוצת הרוב (כל המחנה הציוני).
    אבל אין פירוש הדבר שהוא לא פונדמנטליסט וגזען.
    בנסיבות אחרות, באירופה למשל, מי שחוזר על העלילה העתיקה בדבר "שימוש בדם ילדים לפסח" וכד’, אכן ראוי לעמוד לדין על הסתה גזענית.
    מי שדורש זאת הן מפלגות השמאל הרדיקאלי, בעוד מי שמגן על "חופש הביטוי" של אמירות כאלה הן מפלגות הימין.

    אני גם תוהה מדוע ראאד סאלח ואחרים לא מבינים שטיפוח המיתוסים האנטישמיים, שמקורם במערב ובנצרות, בקרב ארצות וציבורים שהם כמעט לא היו קיימים בהם (אלא דרך ההשפעה הקולוניאלית) – אכן יפגע בכל השמיים:
    הוא נותן זריקת עידוד לגורמי הימין באירופה, מגביר את ביטחונם העצמי ואת פעילותם הגזענית, המופנית כעת דווקא נגד ערבים ומוסלמים (טענה דומה אני מעלה נגד ציונים המשתפים פעולה עם "ידידי ישראל" אנטישמיים כאוואנגליסטים, לה-פן ועוד).

    ובאשר לאתרנו הצנוע:
    שנים היה מקובל בארגוני שמאל רדיקליים לסמן פעילים כפרובוקטורים בפועל בשל התבטאויותיהם. היו שפרובוקטורים הם עובדה קיימת בשמאל הרדיקלי, אבל בדרך כלל אי אפשר להוכיח מיהו פרובוקטור – ישנן שורה של התבטאויות שמי שמביע אותן הוא בחזקת פרובוקטור ויש להרחיקו מהשורות.
    בהפגנת תעיוש מול בית לחם לפני כמה שנים הוסגר מפגין אחד לשוטרים (אולי לחבריו השוטרים), כי אמר לעיתונאי משהו "בעד הרג מנהיגים במסגרת המאבק" וכד’.
    בעידן האינטרנט זה שונה קצת. אין מדובר על אנשים ממש, אלא על התבטאויות שאינך יודע מי או מה עומד מאחוריהם. יש התבטאויות שהן מכרה זהב לתעמולה נגדנו. מי שחושב שכאנטי ציוני, או מכל סיבה אחרת, הוא רשאי להקיא כאן משפטים שהם נחלת הימין הגזעני באירופה,
    הוא מבחינתי בחזקת פרובוקטור, בלא קשר לכוונותיו.
    למען מאבקנו, למען כבודנו ולמען כבודו של אותו מגיב יש למחוק אותן ביד לא רועדת.

  32. רמי הגיב:

    אם זה בכלל חשוב, מאשר את דברי ראינה שאני לא ערבי.

    אני מתקשה להבין את רמות הציניות כאן בכל מה שנוגע לחיים משותפים יהודים ערבים וכינון מדינה חילונית ודמוקרטית מראש הנקרה ועד רפיח, מהים עד הנהר. אם מוסלמים ונוצרים יכולים להסתדר בכפיפה אחת, מדוע שיהודים לא יהיו חלק מזה:

    — קישור —

  33. אסף הגיב:

    קראתי את הסיפור כשהתפרסם, שוב עם ההפניה שלך.

    זו לא פנטסיה ימנית. זה מה שיש. את אמנת החמאס לא אני כתבתי. גם לא את האידאולוגיה של האחים המוסלמים. תיאוריות הקשר בעולם הערבי, והשנאה התהומית לאחר באשר הוא מוצלח – הכל מהבית.

    החברים המחמאס לא נחתו בחללית מפלנטה איסלאמית. נכון. גם אלו בלי הזקן לא נחתו מפלנטה ארית. כדור הארץ מספק שפע של רוע וטפשות מתוצרת עצמית, מסתבר. אין צורך ביבוא מהחלל.

    חמאס זו בחירה. נורית פלד-אלחנן לא הפכה לפעילת כך למרות שגם את הבת שלה פוצץ פלסטיני, ואבא של עביר ערמין גם לא הפך לחמאסניק. זאת אומרת שיש אלטרנטיבה תקפה.

    האלימות באלג’יריה בין האיסלאמיסטים וה FLN לא קרתה בגלל הכיבוש, וגם לא האלימות הבין עדתית בעיראק לפני ואחרי הפלת סדאם חוסיין. מליוני עיראקים ואיראנים שנהרגו במלחמה בין עיראק ואיראן לא קשורים לשום כיבוש. האלימות בפקיסטאן לא קשורה לכיבוש. האלימות בהודו בין הינדים ומוסלמים לא קשורה לכיבוש. וגם לא האלימות בקונגו, קניה, וזו ברואנדה.

    הטבח בחברון לא קרה "בגלל הכיבוש" וגם לא הטבח בכפר קאסם.

    אנשים עושים בחירות רעות מסיבות שונות ומשונות, אבל באותן סיטואציות אנשים אחרים עושים בחירות אחרות. עובדה.

    אדם צריך לקחת אחריות על הבחירות שלו. גם אדם ערבי. היכולת לבחור היא בדיוק מה שמייחד אותו כאדם.

    שותף אמין להסדרי שלום לא יכול להיות כזה שמראש מודיע לך שאין תוקף מוסרי להסכמים ואין לו שום כוונה לעמוד בהם. צר לי.

    מי שבוחר בחמאס או בכך לא מעוניין בהסדר דו קיום סביר, ולא מאמין בהסדר דו קיום סביר (מה קרה למילה שלום? גם אתה, ברוטוס?)

    ההסדר היחידי שנראה בעיניו סביר הוא כזה שבו הסטטוס האזרחי של הצד השני הוא נמוך יותר באופן קבוע. שכל השליטה נמצאת בידיים של צד א’.

    לערבים אין סיבה להסכים להיות צד ב’ בהסדר כזה, וגם לנו אין.

    מה שנפלא בהיות אדם זה שאנשים יכולים לשנות את הבחירה שלהם, אם הם מבינים שהבחירה שגויה.

    אתה אולי לא מאמין שלערבים יש יכולת להבין שהבחירה שלהם שגוייה. אני כן.

    הם גם בני אדם, אתה מבין? הם יכולים להיות רעים כמונו, והם יכולים להיות טובים כמונו. ההחלטה בידיים שלהם.

  34. אנג’לו על מה שבין הנמושה והמשת"פ הפרובוקאטור – 1 מתוך 3 הגיב:

    קחו את יובל הלפרין, למשל.
    בשביל הלפרין, "למען כבודנו ולמען כבודו" של הפרובוקאטור עצמו, יש להרחיק את האחרון על פי "שורה של התבטאויות שמי שמביע אותן הוא בחזקת פרובוקטור". אחרי שנוכיח כי הנוסח הזה הוא מצוץ מן האצבע, כדאי לפענח את המטרה בכוונת של הלפרין. וזה בגלל שהלפרין התרגל להתבטא ברמזים.

    אנחנו נבחין כי, בנוסף לבעיית הרמזים, להלפרין מנה גדושה של בלבול; הוא גם מדלג על ביסוס דבריו ושולף ביטוי תחושותיו, שלפי דעתו, רכשו יכולת קליעה ברוח של ציבור מסוים בקרב יהודי השמאל. וזה באמת מספיק עבור מי שואף להציג את הרוח המבולבלת הזו.

    למרות כל זאת, הלפרין מציע להרחיק את הפרובוקאטור גם "למען מאבקנו". וזה בזמן שכולנו יודעים כי אקט הפרובוקציה הוא רגעי בעוד ש-"מאבקנו" הוא מעש מורכב שרשרת של מבצעים של פעולות מגוונות מבוססות על חשיבה אידיאולוגית מנוסה. לכן, עליו לדעת גם כי, נטרול הפרובוקאטור נועד לשמור על מהלכים ועל השותפים של מבצע אחד בודד, ולא על הכבוד או על ההשקפה של מישהו.

    אמרנו ‘השקפה’ מפני שעקב התנהגותו, אין לפסול את הסבירות המצביעה על כוונותיו של הלפרין להשליט את העמדות הריאקציוניות שמלוות אותו כבר זמן רב. סוג התנהגות זו פותרת את המכשולים בהתמודדות עם הטיעונים באמצעות תקנות. זאת היא טקטיקה מאוד פחדנית ועצלה – עצלה כי לא זקוקה לפנאי בכדי לבסס את יצירותיה. היא יכולה להסתובב מתגובתו של הלפרין "במאמר ‘כולם אשמים’, אך נראה שהיא מתאימה יותר לכאן עקב העניין שהתעורר כאן לאחרונה"; יכולה לגעת בתיאוריה דמיונית "במסורת של התנועה המרכסיסטית-לנינית" על "חזית מלמטה" עד למעלה; מכאן יכולה להגיע "לשיתוף פעולה נרחב עם תנועות אסלאמיות-פונדמנטליסיות" ועוד סיבובים פה ושם, הכול בכדי לסכם על שאלת הפרובוקאטור.

    אנג’לו איידן

  35. אנג’לו איידן על מה שבין הנמושה והמשת"פ הפרובוקאטור – שני מתוך 3 הגיב:

    מה הוא האקט הפרובוקטיבי שהתבצע על גבי הדפים האלה?

    בכדי לענות על השאלה הזו, עלינו לקבוע את יעדי המשימה של הדפים עליהם מתבצע האקט האמור. הלפרין עצמו קבע, ב-1 לפברואר, כי "אסור לוותר על דגלים. לא על דגל פלסטיני ולא על דגל אדום, ואם המחיר הוא שמי שרוצה בכך יביא דגל ישראל, שיביא." ב-14, הלפרין חיזק את הקביעה הזו עם המילים הבאות:
    "מחר המושב השני של ועידת חד"ש,
    ואני מקווה שתתקבל שם בין השאר החלטה מפורשת שדגלים לא מקפלים."

    אם זה הוא היעד, אז ניתן להיווכח כי על גבי הדפים האלה מתרחש דיון למען החלטה ברורה. איזה אקט הפרובוקטיבי יכול לסכן דבר כזה? רק אחד: זה שמוביל להחלטה מנוגדת לשאיפות של אדון הלפרין ומרעיו. ומה עושה אדון הלפרין בכדי לסתום פיות? הוא מזהיר אותנו בפני ה-"פרובוקאטור"!

    הוא לא מתאמת עניינית עם הטיעונים של ה-"פרובוקאטור" – הוא פשוט מסלק אותו. עשייה כזו בדיוק, בתדירות, אדון הלפרין מנסה להדביק אותה על עשייתו של חבר סטלין. עכשיו אפשר להבין את הפרוש שאדון הלפרין מייחס למינוח ‘סטליניזם’ כאשר הוא מבטא אותו: כל שקרן נאלץ לפסול את השקר בכדי להסיר לעליו את החשדות. אדון הלפרין רוצה ליהנות מההונאה הבורגנית על הסטליניזם: מי יחשוד שהוא "סטליניסט"? סטליניסט, כלומר, מרקסיסט שלא מתעסק במסכות – זאת אומרת, דמוקרט של מעמד הפועלים ולא של שיכבה אינטלקטואלית כזו או אחרת, כביכול על מעמדית – ולא מתעסק בחשדות, יכול לחשוף את תחבולותיו. ולמה זה?

    לסטליניסט תחבולות בעלות ביסוס מדעי; ללא הרף, עליו לבחון, את עצמו עוד לפני האחרים; מתאמת עניינית עם הטיעונים; לא מייצג את המעמד, בגלל שהוא ניסחב אחרי רוח כזו או אחרת הנושבת בקרב המעמד או כל שיכבה שהי, אלא רק בגלל שהוא נתון בעקביות לשמירת האינטרסים של הפועל, שהם הכי מתקדמים שיש, בתקופות המהפכניות השונות, תוך התחשבות בתנאים המתקיימים בממשות.

    ומה הם התנאים האלה בהקשר הענייני "באשר לאתרנו הצנוע" (מילים של הלפרין עצמו)?

    נתחיל בעוד ציטוט על מה שהלפרין כתב: "מי שמגן על ‘חופש הביטוי’ של אמירות כאלה [ראויות "לעמוד לדין על הסתה גזענית" על פי דרישתו של אותו הלפרין, 'נציג' של "מפלגות השמאל הרדיקאלי"] הן מפלגות הימין". לא רק בגלל חופש ביטוי זה, אדון הלפרין, המשטר הפשיסטי מנחיל את הצורה דמוקרטית הקיימת בישראל, שגם אתה מתפנן בזכויות היתר שבה. בית הדין הפשיסטי לא צריך את עזרתך נגד ערבים ושמאלנים – יש לו בעיות חריפות מצידה של הצורה הדמוקרטית שהמשטר נאלץ להנחיל. ללא הבעיות האלה, הרבה יהודים בשמאל היו כבר נרקבים בכלא.

  36. יובל הלפרין הגיב:

    היום ביפו זכינו לשידור חוזר של המחזה המביש מההפגנה שעליה נכתב המאמר הזה.

    שוב מישהו קיבל החלטה מקארטיסטית, היאה למשטרים ימניים וריאקציונריים, שאסור להניף "דגל מפלגתי".
    מדובר בשם קוד לדגל אדום, כי איש לא יבוא בטענות לאנשים הנושאים שלטים שעליהם כתוב "מרצ" או "חד"ש", ובצדק.
    הדגל האדום מייצג מאבק ורעיון. הוא היה קיים כמה שנים לפני שחד"ש, או כל מפלגה ידועה אחרת כיום, נוסדו.
    לקבוע שדגל לאומי (פלסטיני במקרה זה) מותר ודגל אידיאולוגי אסור, פירושו של דבר פוליטיקה של זהויות:
    אנחנו שייכים רק ללאומים ולמוצאים אתניים.

    מה יעשה מי שאצלו הזהות האידיאולוגית עומדת בראש סדר העדיפויות? בשבילו זה כמו לאסור על האדם הלאומי להניף את דגל הלאום שלו.

    לעצם השאלה אם הייתה החלטה כזאת זיהיתי חילוקי דעות.
    אבל היחס הראוי להחלטה כזאת, אם הייתה, הוא חד משמעי:
    צפצוף ארוך.

    הריני להצהיר שהפרתי בדעה צלולה וביודעין את החלטת המארגנים (אם הייתה) שלא להניף דגל אדום.
    הפעם ההפגנה הייתה קרובה לביתי, כך שיכולתי לחזור ולקחת את דגלי האדום הפרטי, השמור בדיוק למקרים מבישים כגון אלה.
    אם הייתה החלטה כזאת, הרי שזוהי החלטה לא לגיטימית שחובה לנהוג כאילו לא הייתה ולא נבראה.
    מי שרוצה לגרום לי למלא אותה, יכול לנסות זאת בכוח הזרוע, או להתלונן באוזני אחד השוטרים הצמודים להפגנה. אני אודה באשמה מיד:
    לא קיימתי את הוראות המארגנים.

הגיבו להחיים קשים

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים