הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 בפברואר, 2008 12 תגובות

עוד בטרם חלפו שבועיים ראשונים בשנת 2008 וכבר נודע כי שלושה צירי קונגרס אמריקאים מן המפלגה הרפובליקאית נועדו בארץ עם רב ועם חבר כנסת דתי, להחלפת רעיונות ביחס להידוק ההגבלות והאיסורים על ביצוע הפלות. הפגישה, כך נמסר בידיעה, נחתמה בהודעה משותפת על תוכנית להקמת שדולה שתפעל נגד הפלות לא רק בשתי המדינות, אלא במרחב הגלובלי כולו. מופרך? הזוי? וכי המציאות המוכרת לנו אינה מורכבת בחלקה מחומרים בלתי מתקבלים על הדעת? הבעיה היא, שהעולם הישן מסתגל למאה ה-21 ביעילות ובכוחות מחודשים, ואילו אנחנו ממשיכות במאבקינו הצודקים, שהעתיק והחשוב בהם הוא על זכות האשה על גופה, בכוחות מדולדלים. או, כך היה עד כה.


כדי שמאבק על זכויות האשה ישיג את מטרותיו, עליו להישען על סולידריות פמיניסטית דומה לזו שהניעה מאבקים בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. היעלמותו של הקול הפמיניסטי הפוליטי מאז אותה תקופה מהפכנית החלישה את כוח המיקוח של כלל הנשים בשאלות החשובות לנו ביותר ובראשן, הזכות על גופנו. ואולם ארגוני הנשים שלקחו על עצמם לטפל בכל צורות האלימות כלפי נשים עוסקים יותר מדי בהגנה על נפגעות תקיפה מינית, ופחות מדי במאבק פוליטי המצביע על מקורות האלימות ועל ביטוייה כפן נוסף של דיכוי חברתי.


לכן, התארגנותה של קואליציה רחבה של ארגוני נשים שיצאה בשנה שעברה, בעקבות פרשיות קצב ורמון, למאבק נחוש נגד עברייני מין המכהנים במשרות שלטוניות, היא תופעה ראויה להכרה גדולה מזו שהיא קיבלה עד כה.


הולדת הקמפיין נגד עברייני מין בעמדות שלטוניות


ישנם זמנים, כתב ג’. מ. קוטזי, בהם האומץ והבושה הם כה גדולים עד שכל החישובים, כל מנגנוני הזהירות מתבטלים ונולדת החובה לפעול, כלומר, לדבר.


זמן מן הזמנים האלה היה בשבוע גורלי אחד ביולי 2006. ביום שלישי 11 ביולי נודע על פתיחת חקירה פלילית נגד משה קצב, אז נשיא המדינה, בגין עבירות מין; ביום המחרת, בסביבות השעה שמונה בערב, ביצע חיים רמון, אז חבר כנסת ושר המשפטים, מעשה מגונה בקצינה אשר שירתה בלשכת ראש הממשלה בקריה, בתל אביב. בעשר וחצי בלילה הוא השתתף בישיבת הממשלה בה הוחלט לצאת למה שהפך למלחמת לבנון השנייה.


לצומת האירועים הזה יש חשיבות גדולה בהבנת הזעם שהוביל למאבק פמיניסטי שכוון הן נגד האליטות הביטחוניות והפוליטיות המסכנות אותנו במלחמות מיותרות, והן נגד אישי הציבור שהורשעו בעבריינות מין. ב-34 ימי המלחמה הומשל העורף האזרחי בצפון, שהופקר בידי מוסדות המדינה, לעורף האשה החשוף לפגיעה דווקא מידי מי שמתיימרים להגן עליה. זה היה דימוי חזק שנשים לא יכלו להתעלם מכוחו המלכד. כך התלכדה קואליציה רחבה של ארגונים המייצגים נשים דתיות, מזרחיות, משפטניות, ערביות, עובדות במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ופמיניסטיות פעילות שלום למאבק משותף, יוצא דופן בעקשותו, נגד עבריינות מין בצמרת המדינה. בתוכן בלטה קבוצה של אקטיביסטיות נפגעות אלימות מינית, שבלי להכריז על "האישי הוא פוליטי" החזירו לזירה הציבורית את קולו הפוליטי של האישי הכאוב והוסיפו ממד רדיקלי למאבק כולו.


היוזמה לסילוקם של עברייני המין מן השלטון עלתה בשיחה שניהלו ביניהן דורית אברמוביץ’ ועדי דגן, דוברת קואליציית נשים לשלום, בינואר 2007. נבצרותו של משה קצב כבר אושרה, בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה על כוונתו להגיש נגדו כתב אישום, והכרעת הדין במשפטו של חיים רמון עמדה על סף פרסומה. אברמוביץ’, פעילת שלום ומרצה לאקטיביזם חברתי, שסיפור חייה כנפגעת גילוי עריות פורסם בספרה "המלך עירום" [הוצאת בבל, 2005], ניהלה באותה עת את התנועה למען נשיאה לישראל, מיסודם של שמונה ארגוני נשים. בחירתו של שמעון פרס לנשיאות הותירה את השדולה בלא עניין מרכזי, והמחשבה למנף אותה לתנועה פמיניסטית להרחקת עברייני מין מן השלטון נראתה כדבר בעתו. אלימות כלפי נשים, טוענת אברמוביץ’, היא "הכיבוש הכי ראשוני, שממנו נובעים שאר הכיבושים". פרשת קצב, בתפישתה, לא היתה תקרית בלבד: "לא במקרה כיהן עבריין מין כנשיא, ולא במקרה היו נפגעותיו נשים שהועסקו בלשכותיו והיו נתונות למרותו". המבנה החברתי, כפי שכתבה ברברה ארנרייך, הוא שמשמר את השורש העתיק, הביולוגי, של עליונות הגבר על האשה, והוא המאפשר לאלימות המינית לפרוץ את החוקים והנוהגים המסדירים בחיי היומיום את היחסים בין המינים.


קואליציית נשים לשלום נענתה לרעיון, שלא היה זר לה, ואישרה תקציב לארבעה חודשים (מאפריל עד יולי 2007) של קמפיין, שכלל פעילות שטח, עבודה משפטית, הופעות בכלי התקשורת, כתיבת מאמרי דעה ופרסומים אחרים. אברמוביץ’, שמונתה לרכזת הקמפיין, הצליחה לצרף אליו בזמן קצר תשעה ארגונים, שמספרם יגדל לשבעה-עשר עד סוף דצמבר, כאשר יעתרו לבג"ץ, בשם קואליציית ארגוני הנשים, נגד חזרת רמון לממשלה.


המטרה שנבחרה היתה שינוי השיח התקשורתי על אלימות כלפי נשים: מהתרכזות בקורבנות של תקיפה מינית להתמקדות בעברייני המין. אברמוביץ’ מייחסת להתקת המבט הזו מן הקורבן אל התוקף חשיבות רבה. הפניית המבט מן הנכבשת (שבדימוי הרווח היא מתוארת כמסכנה, מנוצלת, מוסתרת ומוצללת) אל התוקפן, הוא מעשה פוליטי: "הנפגעות מאלימות מינית מסרבות להיתפש כקורבנות סבילות; אנחנו מצביעות על התוקף, מאשימות אותו ואומרות לו, תתבייש!".


הפניית אצבע מאשימה לעבר נשיא ושר בהקשר של עבריינות מין נעשתה מרכיב חשוב בביקורת הפמיניסטית על השלטון ונתפשה כמעשה פוליטי. וזאת, מפני שהיא קושרת את העוצמה השלטונית (ולמעשה, את כל צורות הכוח) לאפשרות של ניצול אותה עוצמה נגד נשים שנמצאות בסביבתה. כך מצאו את עצמם מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שדולת הנשים וארגונים אחרים המקפידים על דימוי א-פוליטי, שותפים למסע פוליטי שנצבע בגוון רדיקלי בידי קבוצת אקטיביסטיות נפגעות אלימות מינית. התקשורת שהתעניינה בדרכה הפולשנית בסיפוריהן האישיים קיבלה מהן, בכ-150 ראיונות, מסר שכוון נגד עברייני מין בעלי שררה. ב-18 ביוני הן יצאו להפגנת המחאה הראשונה שלהן נגד חזרתו של רמון לחיים הציבוריים בסיסמה, "עברייני מין בשלטון פוגעים לי בביטחון".


רמון – כן! קצב – לא!


הקמפיין הפמיניסטי הרדיקלי סימן את חיים רמון כמוקד המאבק נגד עברייני מין בשלטון בשל תופעה שאברמוביץ’ מכנה, "תופעת רמון". רמון, בניגוד לקצב, המזרחי מן הפריפריה שעלה לגדולה, מייצג את זה שהוא "אחד משלנו". אורחת מכוכב אחר היתה עלולה להתרשם מגילויי התמיכה ברמון שהוא הנפגע העיקרי בפרשה. וממה? מאכיפת החוק נגד הטרדה מינית. ומי מסכן את תרבות החיזור במסדרונות הממשל והורס קריירות של פוליטיקאים מחוננים? ומי מותח את גבולות החוק עד כדי סיכון מקומן של נשים בעולם העבודה? נשים צדקניות, כמובן, התומכות בנפגעות ניצול מיני ותובעות להחמיר עם אישי ציבור שהורשעו בעבירות מין, גם אם הוסר מהן קלון במובן המשפטי. ואולם, לטענת אברמוביץ’, "קבלת הפנים החמה שציפתה לרמון בכנסת, עם שובו לחיים הפוליטיים ולממשלה, חיזקה בנו את ההכרה שעבריינות מין של בכירים אינה סטייה חולנית, אלא דרך השלטון".

לפיכך, חרף לא מעט תגובות עוינות שהופנו כלפיהן, כאילו הן אשמות בהפרת הסדר הציבורי ולא עברייני המין, התעקשו האקטיביסטיות למקד את מחאתן במעשה רמון ולא להסב את הדגש ממנו לפרשת קצב. לעומתן, חלק ניכר מארגוני הקמפיין בחרו לכוון את המחאה בעיקר נגד הסכם הטיעון מופחת האישומים שנרקם בין היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ובין הנשיא המתפטר. חילוקי הדעות בין נציגות הארגונים קיבלו ביטוי מוחשי בהפגנה הגדולה, שיאה של הפעילות המשותפת, שהתקיימה בכיכר רבין בתל אביב, במוצאי השבת האחרונה של יוני 2007, בהשתתפותם של כ-20 אלף איש ואשה. בשעה שבימת הנאומים נמסרה לידי פוליטיקאיות ולנציגות אחדים מן הארגונים, נשמעו מן הכיכר קולות שביקרו את אופיה הממסדי של העצרת והונפו כרזות שקראו ל"אינתיפאדה של נשים". כמה מאות פעילות יצאו מן הכיכר אל הרחובות הסמוכים, קטע ברחוב אבן גבירול נחסם לתנועה וחמש מפגינות נעצרו בידי המשטרה.


אם יש מאבק שבשבילו ראוי לוותר על אידאל הפרטיות הרי זה המאבק על האוטונומיה של האשה. אם יש טעם בחשיפה פומבית של צלקות ישנות הרי זה המאבק למען נשים פגועות המסתגרות מאחורי מסך של שתיקה והשתקה. בנסיבות אלה עשויה להועיל לנו סיסמת שנות ה-70 למודת הקרבות, "האישי הוא פוליטי", שהוכיחה את כוחה כאיזמל חד לניתוח תופעות של דיכוי נשים וכאמצעי לבניית ניסיון קיבוצי כתשתית משותפת לפעולה משחררת. אי אפשר להעלות לסדר היום הציבורי נושאים שהשתיקה כבר לא יאה להם בלי לשבור את קשר השתיקה, ואי אפשר לשבור את קשר השתיקה בלי לספר על הניסיון האישי. לכן שבירת שתיקה היא מעשה פוליטי אמיץ.


האם תוצאות הקמפיין הצדיקו את העבודה הרבה שהושקעה בו?


כמצופה מקמפיין חברתי ופוליטי הוא העביר את המסר המרכזי שקשר בין אלימות מינית של אנשי ציבור לאיום על ביטחונן של נשים, ובו בזמן הכעיס והרגיז לא מעט גברים ונשים.


עדיין מוקדם להסיק מסקנות בנוגע להשפעת הקמפיין על שינוי השיח התקשורתי על אלימות מינית, שהיה אחת ממטרותיו המוצהרות.


יש לנו סיבות טובות להניח שחיים רמון הוחזר לממשלה, לא כשר אוצר, אלא בתפקידים דלי סמכויות ביצוע, בזכות המחאה ובגלל החשש מעתירות נוספות לבג"ץ.


ואולם ההישג הגדול ביותר שרשם הקמפיין לזכותו הוא שיתוף הפעולה של ארגוני הנשים וארגוני הזכויות בקואליציה, שהתרחבה והלכה עם חלוף הזמן, על אף המחלוקות הפנימיות. וזו הוכחה מספקת לאפשרות של יצירת סולידריות פמיניסטית סביב מה שחשוב לנשים; אפשרות שמעוררת תקווה לשיתופי פעולה נוספים ולשובו של הקול הפוליטי הפמיניסטי אל המרחב הציבורי.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. אירית הגיב:

    הצבעת בדיוק על הנקודות החשובות. הקואליציה חשובה כי היא יצרה איחוד והידברות סביב נושא חשוב. נקודה שניה – תוצאות המאבק הזה הן לא מדהימות. כלומר, קצב עדיין מנצח (אין כתב אישום בינתיים) ורמון ניצח בגדול, במיוחד לאור העובדה שהורשע, וחזר לממשלה בגדול. עכשיו ניכרות בעיות מסויימות בקריירה של חיותה כוחן ששפטה בעניינו.

    חסרה נקודה שיטתית אחת אצלך בדיון לדעתי, וזה הקשר הישיר והמיידי בין מצב ארגוני הנשים ובין נושא הקמפיין, שהוא ה"חסינות של בכירים". מבחנם של ההשגים הנאים משנים עברו היה ביישום הערכים גם על החזקים והחשובים. הכירסום החל כבר לפני עשר ועשרים שנה, כאשר בחדרי חדרים "נסגרו" תלונות נגד בכירים, וארגוני הנשים סגרו דילים. (לא אומרת בביקורת אלא בתיאור המציאות כפי שהיתה). הדילים המסריחים הובילו לזילות ולשחיקה, ולבסוף למחזה שאנו צופות בו היום – כאשר בכירים יוצאים מהאישומים וידם על העליונה, יתר על כן, כמו בסעודיה, אישה שנאנסה על ידי בכיר סופגת גם "עונש" מהמערכת.

    הזיכויים של הבכירים מחרבים את כל ההישגים הקודמים שהיו בשטח והתבססו לפחות לגבי "בוזגלו ובוריס". אין לי הצעה קונקרטית ותרופת פלא, למעט כמה הרהורים. אחד, ארגוני הנשים צריכים לתבוע יותר מחוייבות בשורות ארגוני השמאל (השותפים הטבעיים).בשתי הפרשות לעיל, רמון וקצב, הבקיעים התגלו דוקא בתוך המחנה הטבעי של "שמאל", כאשר לצד רמון עמדו נשים רבות מן הפעילות לזכויות האשה, ולצד קצב עמדו פלדמן וחלק מהכותבים של הפלג המזרחי רדיקלי (בנוגע למוצאו של קצב וכולי).
    במצב כזה איך אפשר לבוא בטענות לרבנים חשוכים שמראש לא טוענים למחוייבות לשוויון האשה ? קשה.
    הרהור שלישי, לפזר קצת את המוקד מבכירים בפוליטיקה לבכירים אחרים (שירות ציבורי, בעלי הון , גנרלים וכולי).

  2. פשקוויל לחדוה ישכר הגיב:

    אני תומך ומסכים עם רוב המאמר, אולם כל מה שקשור לחיים רמון פשוט אינו נכון ואף מזיק למאבק הצודק של הנשים.
    היום אף אמרה ב"ידיעות אחרונות" פרקליטת מחוד ת"א רות דוד שהפרקליטות התרשלה בהעברת חומר החקירה לפרקליטי רמון, ואף הודתה שבמידה וכל חומר היה עובר בשלמותו
    יתכן ורמון היה מזוכה!
    האם גם עכשיו חושבת חדוה ישכר שחיים רמון הוא "מוקד המאבק נגד עברייני מין בשלטון"?

    כל קשר בין מקרה רמון למקרה קצב הוא קלוש ולא רלוונטי, וצריך להודות על האמת:
    העבירה של חיים רמון (באם אכן היתה עבירה) היא קלה שבקלות.
    הוא לא עשה דבר בניגוד לרצונה המפורש של החיילת, וכל חטאו היה שבדיעבד התברר שהיא נדחתה מהנשיקה. חשוב לציין שהיא הראתה כלפיו סימני חיבה רבים וגם פיזיים.

  3. לאירית מחדוה ישכר הגיב:

    תודה על תגובתך המפורטת. את צודקת ביחס לתוצאות ה"בלתי מדהימות" בעליל של המסע, אך נראה לי שהקמפיין ענה על הציפיות הריאליות שהועמדו לפניו.
    בניגוד לדעתך, אינני חושבת שרמון חזר "בגדול" לממשלה. אל תשכחי שתיק האוצר יועד לו, אך לא נמסר לידיו. זה לא עניין גדול, אבל חשוב דיו.
    אכן החשש מפגיעה בקריירה של השופטת חיותה כוחן, בשל עמדתה המשפטית בעניינו של רמון, מדאיג מאוד. לא פחות ממנו מדאיגה התחושה שנוכחותה של אשה בראש מערכת המשפט מקלה על יריביה [שר המשפטים, לדוגמה] לפגוע במעמדה של המערכת כולה. אני מקווה שהנשים במערכת המשפט ידעו להיחלץ מן המארבים הרבים שמוטמנים להן.
    ואחרונה חביבה:לקואליציית נשים לשלום, אשר תמכה מבחינה חומרית ואידאולוגית בקמפיין, אין עבר רחוק מן הסוג שכתבת עליו. היא הוקמה בנובמבר 2000 כתגובה של השמאל הפמיניסטי הרדיקלי לאינתיפאדת אל-אקצא, ואין לה יד ורגל בפוליטיקה של ארגוני הנשים ההיסטוריים בישראל.

  4. אירית לחדוה הגיב:

    תודה.
    לא מכירה את הארגון שציינת, אני רק מניחה שיש חפיפה בפעילות, ובנשים החברות, ולא "כוחות חדשים" שלפתע נוספו.
    בקשר לחיותה כוחן, אני חושבת שהיא עשתה טעות באופן שבו היא לקחה על עצמה את "הקרב על רמון" היה ברור שהיא תיפול כתוצאה מזה. לפחות לי זה היה ברור. לפני שקופצים להגן עליה כדאי לבדוק מה היו העמדות והפסיקות שלה בנושאים פמיניסטיים לפני רמון. (התיק שלו הוא לא משהו אופייני טיפוסי המעיד על הכלל).
    —כך גם לגבי בייניש, לא התרשמתי שהיא סמל הפמיניזם. כרגע היא נחשפת לטעמה של הטרדה במקהלה, ואולי עכשיו היא תפנים איך זה מרגיש למזכירה קטנה (שאין לה בכלל כוח) שפתאום מתנפלים עליה עדר זאבים, כאשר היא מעזה להתלונן על הבוס המטריד או האנס.
    בכל מקרה, אני לא מציעה לתלות הרבה יהבים במערכת המשפט. צריך לחזור לרחוב, וליסודות, להעלאת תודעה. לסולידריות

  5. לפשקוויל ידידי העלום הגיב:

    הדבר האחרון שאני רוצה הוא לחדש את הדיון המתלהם סביב שאלת אשמתו של רמון. הרי כפי שהראיתי, גם נשים שהשתתפו בקמפיין היו חלוקות לגבי חומרתה. אך דווקא עבירתו, "שלא עברה את הרף התחתון של עבירות המין", כפי שנכתב בהכרעת דינו, עזרה לנשים לחדד את המסר, התובע אחריות מבעלי שררה זחוחי דעת, המשתמשים בזכויותיהם לרעה, בסביבה שנוטה לטובתם. זה העניין. חדוה ישכר

  6. פשקוויל לחדוה ישכר הגיב:

    אני מקווה שהעבירה של רמון תעזור גם לגברים לחדד את המסר התובע איזושהי אחריות מנשים המגפפות אותם (את הגברים) ונכנסות איתם לחדרים צדדיים, ואז מקבלות נשיקה "בהפתעה גמורה".
    האם עצם העובדה שלשונו של המנשק לא ערבה לחיקה של האשה – האם יש בעובדה זו כדי להאשים את הגבר בהטרדה מינית?
    מתברר שכן…

    כפי שאמרת – אין טעם להתחיל שוב באותו דיון מפרך לגבי תוצאות המשפט, אבל דחילק, גם בין הנשים ישנן כמה "זחוחות דעת" שיכולות פתאום להתחרט אחרי שאמרו "כן" (או לחלופין – בבירור לא אמרו "לא") ולהפוך את חייו של הגבר לסיוט.

  7. חוני למגיבות הגיב:

    "האישה היא הכושי של העולם" שר ג’ון לנון, ומאז שעמדתי על דעתי הפוליטית אני נושא את המשפט הזה חקוק בזכרוני, כמצפן אידיאולוגי. ואכן, דברי ימי העולם הם דברי ימי אונס, דיכוי, השפלה והתעללות של נשים בידי גברים, שרק בחלק קטן מן המאה האחרונה שלנו, בחלק קטן מן העולם, התמתנו והתבטלו, חלקית.
    ודווקא משום כך – מפליא ומעציב לראות נשים אשר נוקטות עמדה שובניסטית כל כך במקרה ברור כמקרה רמון.
    אדם בוגר אשר מפרש התנהגות של אדם בוגר אחר כהזמנה לקשר מיני (בצדק או שלא, קשה לשפוט – אך מן התמונה המפורסמת שצולמה לפני המקרה קיימים כנראה ראיות תומכות לעמדת רמון), ואשר אינו נוקט באלימות או בכפיה בהקשר זה – איך אפשר להאשימו בהטרדה מינית?!
    האם אותה קצינה היא בובה על חוט? אין לה פה? ואין לה ידיים? ואין לה דרך להגיד "לא, לא רוצה"?
    אין לי ספק שאם מדובר היה במקרה הפוך (שרה מבוגרת המנשקת קצין צעיר) לא היתה כל תלונה ולא היה כל אירוע. אגב, מן הסתם היו גיחוכים שובניסטים כלפי אותה אשה – אבל זהו כבר סיפור אחר. הראיה של הגבר כמפלצת כל-יכולה ושל האשה כגולם פאסיבי חסר דעה עומדת בבסיסן של האשמות נגד רמון – עמדה שובניסטית בעליל!
    לא פעם ולא פעמיים קרה לי שגברים הומוסקסואלים ניסו להתחיל איתי, בצורה יותר או פחות אקטיבית, כך שאת פעולת ה"הדיפה" שנשים מתרגלות כל כך הרבה, יצא לי לקיים בעצמי כמה פעמים. זה חלק מהחיים. מיניות היא לא חוזה בשלושה העתקים כולל ערבים, היא חלק מאינטרקציה שוטפת.
    "כשאת, אומרת לא…" את מתכוונת ללא.
    חבל מאוד שעקרון פמניסטי פשוט וטריוויאלי כל כך סולף ונשבר במשפט רמון.

    אגב – ישר כוחן של נשים פמיניסטיות באמת כמו שולה אלוני ואחרות שכתבו ואמרו את האמת – בזמן אמת.

  8. לנין לחוני הגיב:

    "ואכן, דברי ימי העולם הם דברי ימי אונס, דיכוי, השפלה והתעללות של נשים בידי גברים, שרק בחלק קטן מן המאה האחרונה שלנו, בחלק קטן מן העולם, התמתנו והתבטלו, חלקית".
    לא מדוייק.
    לא לכל אורך ההיסטוריה היא קיים דיכוי של האישה, היו חברות של ציידים וגם חברות חקלאיות קמאיות לפני הגיבוש של הרכוש הפרטי והמעמדות שלא היה קיים בהם דיכוי האישה.
    אז יוצא שדיכוי האישה הוא פועל יוצא של הרכוש הפרטי, ומכאן שפמיניזם אמיתי, שמבין את התנאים החברתיים/הסטוריים הוא רק הסוציאליזם!!!

  9. למר לנין הגיב:

    מאין לך שהיו פעם חברות שלא היה קיים בהן דיכוי של האישה ושזה היה המצב הנפוץ? זוהי הצהרה שאין לה שום עדות מדעית וגם לא יכולה להיות כזו שכן מדובר בתקופות שמהן לא נשארו כמובן עדויות כתובות. למעשה, רוב הסיכויים הן שמעמד האישה בתקופות הקמאיות הוא כמו מעמדן ברוב השבטים שעדיין מקיימים אורך חיים קמאי (כן אני שמעתי על השבט וחצי בגניאה החדשה ששם זה כביכול הפוך…).
    ככל שהחברה פרמיטבית יותר כך יש לעוצמת השרירים משקל רב יותר ולכן הזכרים שולטים!
    לך ומצא מה המצב בשאר הפרימאטים

  10. חדוה לתמר הגיב:

    למיטב ידיעתי המושג "עליונות ביולוגית" מופיע ברשימתי רק בשורות שלקחתי מברברה ארנרייך. אני בטוחה שהיא לא התכוונה לביולוגיה כשורש של עליונות "תרבותית" גברית. הרי זו כבר מוסכמה שאין לגברים כל עליונות "תרבותית" על נשים, וזאת בלי להיכנס לדיון המתיש על השאלה "למה את מתכוונת כשאת אומרת תרבות?". גם אני סבורה, כמוך, שהמערך הפטריארכלי נבנה, הוזן ונשמר בידי גברים [ונשים], במטרה לבסס בעלות על צאצאי המשפחה ועל רכושה. לפיכך היה צורך להוכיח בעלות גם על האימהות; בעלות שנרכשה באמצעות כוח פיזי, כלומר – באמצעות היתרון הביולוגי. אקרא בסקרנות את ספרו של טרנס ריל ותודה.

  11. תמר ארנסון הגיב:

    במאמר עצמו, וגם בחלק מהתגובות, עלתה ההנחה כאילו לגברים ישנה עליונות "ביולוגית" על נשים, והיא שורשה של העליונות התרבותית. אני רוצה להזכיר שהדברים מעט מורכבים יותר. ככל הידוע לי, היכולת ללדת היא בלעדית לאישה. בדרך כלל גם היכולת להניק. האם זו אינה "עליונות ביולוגית"? למעשה, פמיניסטים כמונטרוז (אוניברסיטת ברקלי, שנות השמונים) טענו כי שורש העליונות התרבותית של הגברים, כלומר המערך הפטריארכלי, הוא בניסיון לפצות על הנחיתות המולדת של הגברים בכל הקשור להולדה וטיפול בילוד. מונטרוז לקח בחשבון את האמצעים הטכנולוגים בתקופות קדומות, שלא אפשרו לגברים כל בטחון בזהות צאצאיהם – בניגוד מוחלט לנשים. מנגנון פיצוי זה בולט למשל בתנ"כ, ברשימות הגברים המוזרות בנוסח "אברהם הוליד את יצחק, יצחק הוליד את יעקב" וכו’, כאשר ברור כי דווקא חוסר הבטחון המוחלט בתקפותה של הרשימה הניע את הכותבים לנסחה באופן מופרך זה. המנגנון מובן עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את סמכותן הנרחבת של הנשים כלפי הילדים, המאלצת את הגבר הבוגר להשקיע מאמץ מיוחד בהשתחררות מהתפיסה הראשונית הטבועה בו, שלפיה האישה היא האם והסמכות, והוא כפוף לה. ממליצה גם על ספרו החזק של טרנס ריל, "אני לא יכול לדבר על זה", שדן בנושא.

  12. תמר לחדוה הגיב:

    אכן התייחסתי לציטוט מברברה ארנרייך. לגבי המושג "עליונות תרבותית", זה תלוי איך מגדירים אותו: אני בהחלט קוראת למצב של חלוקת תפקידים בלתי שוויונית וכפויה במידה רבה "עליונות תרבותית". כלומר: התרבות בחברה הפטריארכלית אכן מעניקה עליונות לגברים, ולכן זו "עליונות תרבותית". בכל אופן, חוץ מהסמנטיקה, נדמה לי שאנחנו מסכימות. לגבי טרנס ריל, עליי להזהירך – הספר מאד אמריקאי וייתכן שתזדקקי לכמה שקיות הקאה בבואך לקראו, אבל יהיה שווה, לדעתי…

הגיבו לתמר לחדוה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים