הערה: אינני מבקש להיכנס לדיון פילוסופי-מקצועי. וספק אם יש לי הכישורים הדרושים לכך. עם זאת, אני משוכנע שהדיוט יכול ואף חייב לרדת לסוף דעתן של מגמות פילוסופיות. אין צורך להיות מכונאי כדי להבחין בכיוון הנסיעה.
המרכזיות של מרטין היידיגר
האישיות הדומיננטית בפילוסופיה של המאה ה-20 הוא הגרמני מרטין היידיגר. היידיגר מסתבר, לא התעמת עם המשטר הנאצי, אלא היה פעיל חשוב במסגרתו. פרטים בדבר מעורבותו הרעיונית-פוליטית של היידיגר במשטר הנאצי יכלו להתבהר במלואם רק לאחר נפילת המשטר ב-1945. לנוכח הגילויים החמורים על התנהגותו הבזויה של היידיגר בשנות השלטון הנאצי התאמצו חבריו של היידיגר ומעריציו, די באופן טבעי, להמעיט בחשיבות תפקידיו הציבוריים ברייך השלישי. כמו כן חידשו את מאמציהם לנתק כל קשר שבין מורשתו הפילוסופית החשובה ובין אותה פעילות שלו במסגרות הנאציזם. הטענה שלהם מוכרת. אין הביוגרפיה האישית-פוליטית של האיש מספיקה בכדי לפסול את הישגיו הפרופסיונאליים בתחום המקצוע שלו.
נכון שבשמאל היתה נטייה לזהות זיהוי מלא בין אישיותו הציבורית-פוליטית של פילוסוף (או סופר או אמן) ובין תוכן תרומתו העיונית או האסתטית. אבל, במשך השנים וכתוצאה של תהליכים שאין פנאי לעמוד עליהם כרגע, הלכה ונדחתה נטייה זאת בשמאל והיא נחשבה כביטוי של מחשבה דוגמטית ופשטנית. ובכן ייתכן משורר גדול שהוא פאשיסט, ייתכן מוסיקאי גדול שהוא שונא בני אדם וכו’. אבל אין בכישרונו זה כדי להסיר מהאדם את האחריות הפלילית המלאה למעשיו כפי שאין "להרשיע" את פרי עמלו בגלל העמדות של היוצר. אפשר וצריך לחקור את הקשר בין חייו של האינטלקטואל ובין פרי עמלו תוך כדי הבאת כל הגורמים בחשבון, תוך מלאכת ניתוח מורכבת ומדעית. תשובות פשטניות בסוגייה זו אינן תורמות דבר.
לכן, הקביעה שהפילוסופיה של היידיגר היא פילוסופיה פאשיסטית, אחרי שהוכח מעל לכל ספק שמדובר בפאשיסט בכיר, אינה קבילה. אך אם נעצרים כאן ומתעלמים מן הצורך לבדוק את הזיקות שבין היצירה הפילוסופית של היידיגר ובין פועלו הפאשיסטי יש חשש להחמיץ ממדים חשובים בביוגרפיה שמסבירים את ההתפתחות הפילוסופית של האיש. הממדים האלה אמורים להיות מפתח להתפתחות הפילוסופית וכך אכן היו הדברים אצל היידיגר.
קדמה וריאקציה בפילוסופיה
כל זרמי השמאל נקטו בגישה פילוסופית המבוססת על הרציונאליזם ועל המרכזיות של יחסי הגומלין שבין האדם ובין הטבע. גישה זאת אפיינה את השמאל המרקסיסטי (על כל הגוונים והפלגים שלו), את האנרכיזם ואת ההומניזם הרדיקאלי.
בלב יחסים אלה בין האדם בטבע והאדם בחברה ניצב מפעל אנושי שמטרתו לארגן את חיי החברה לטובת מירב האנושות. גישה הומניסטית זו היא המשך של גישה מרכזית בפילוסופיה הקלאסית שניזונה מן הנאורות אך ביקשה לעדכן את עקרונותיה למציאות הקשה של העולם הקפיטליסטי על ניגודיו האכזריים.
עוד לפני הופעתו של היידיגר בזירה הפילוסופית הופיעו זרמים וגישות שונות שכפרו ביכולתם של האדם והחברה לנהל, על סמך ידע ומחשבה, פעילות רצונית שיש בכוחה לשנות את המציאות. מול האסכולה הרציונלית האופטימיסטית התייצבו אסכולות פסימיות של הריאקציה המודרנית שהדגישו את מגבלות התבונה וחוסר התוחלת בפעולה רצונית חברתית לשינוי פני הדברים. קירקגור וניטשה ביטאו את הזרם הזה במובהק.
אנו רואים שיש בפילוסופיה זרמים מתקדמים וזרמים ריאקציוניים. ויש גם "מפלגות" בזירה הפילוסופית. הרי הפילוסופיה ניזונה בצורה זו או אחרת מהרקע החברתי שבה היא מתגבשת והיא חוזרת ומשפיעה על התהליכים החברתיים.
קשה כמובן לאפיין מפעל פילוסופי רב היקף כזה של היידיגר בשורות ספורות. הבסיס של מחשבתו היה מעין מהפכה שמרנית. הוא יצא לשלול את הפילוסופיה שקדמה לו בטענה שזו התעלמה מבעיה יסודית אונטולוגית. היידיגר ביקש להבדיל והפריד בין "קיום של" ובין "קיום בפני עצמו". מכאן קצרה הדרך לראות בביטויים המשתנים של המציאות לא יותר מתופעות מקריות ובלתי מהותיות. התברר שאפשר לבנות מתוך החלל הריק שנוצר לאחר שלילה כל תוכן ממשי – מגדל של פירושים שרירותיים. נוסף על כן, היידיגר, בכבודו ובעצמו הסתמך על עמדותיו הפילוסופיות כהשראה לזיקתו לתיאוריה ולפרקטיקה של השלטון הנאצי.
בכל מקרה, העמדות הפילוסופיות של היידיגר, על גלגוליהן, תהפוכותיהן והשפעותיהן, הן המשך חד-משמעי לאסכולת הריאקציה המודרנית. אין בקביעה זאת בפני עצמה כדי לאשש או לסתור דבר מסוים בפרי יצירתו. היידיגר היה פילוסוף חשוב ובעל כשרון אדיר. אך הכישורים לחוד והמשמעות החברתית לחוד. מומחים רבים מצביעים על כך שהיידיגר מבטא את שיאה של התפנית אל הריאקציה המודרנית.
היידיגר ואקזיסטנציאליזם
עליית הנאציזם לא חסמה את ההשפעות של היצירה ההיידגריאנית בפני חוגים פילוסופיים ואינטלקטואליים ביתר היבשת האירופית. בלי צורך להרבות בעדויות וראיות אפשר לראות כיצד הריכוז של היידיגר בנושא ההוויה האינדיבידואלית (being) עודד את תחושת הבידוד והחיפוש אחרי אוטנטיות שעיצבו קווים מרכזיים באקזיסטנציאליזם. האקזיסטנציאליזם, למרות קרבתו לשמאל, שלל ניסיון קולקטיבי מאורגן והתרכז בדילמה של היחיד. סארטר והדומים לו הבינו שהם נאלצים להכריע הכרעות פוליטיות אקטואליות קשות אך ראו בכך השתקפות של דילמה אישית מוסרית – "הצורך בהחלטה". האקזיסטנציאליסטים מתחילים במסע אידיאי ארוך. בראשית הדרך יש עדיין התייחסות בלתי ישירה אל החברה המעמדית. אך בסופו יש רק התייחסות אל "האחר".
"הסוציאליזם "האקטואלי" והפוסט-מודרניזם
המשטרים של "הסוציאליזם האקטואלי" (בריה"מ, סין והמדינות הקשורות עימהן) קידמו את הפופולריזציה של המטריאליזם ההיסטורי במישור החינוכי והפוליטי. יחד עם זאת, המנגנונים הבירוקרטים שנוצרו באקדמיה "מטעם" כפו גרסה פשטנית ורדודה של המרקסיזם על החיים הפילוסופיים. מצב נתון זה סיכל את האפשרויות להתמודד עם זרמים פילוסופיים שמרנים וריאקציוניים במערב. הפילוסופיה הרשמית בארצות "הסוציאליזם האקטואלי" הסתפקה בעלבונות ובהשמצות נגד יריבים. הדוגמטיקנים האמינו שניתן להביס באסכולות יריבות על ידי חשיפת משמעותם המעמדית והחברתית. אך המרקסיזם גורס שאין לנצח אסכולות יריבות אלא תוך כדי חשיפת שורשיהן הפילוסופיים ותוך כדי עמידה מפורטת ועניינית על שורשי הופעותיהן של אסכולות אלה. פרט ליוצאים מן הכלל הפקירה הפילוסופיה המרקסיסטית הממסדית את השיח הפילוסופי לפילוסופים לא מרקסיסטים ואנטי-מרקסיסטים שחקרו ולימדו במערב. במשך השנים הלכו והתרבו שינויים מרחיקי לכת בקפיטליזם בה בשעה ש"הסוציאליזם האקטואלי" הלך ואיבד חלק ניכר מהדינמיות החברתית והאינטלקטואלית שאפיינה אותו בשלביו הראשוניים.
ככל שהלכה ונחלשה היוקרה של ארצות "הסוציאליזם האקטואלי" וככל שהקפיטליזם לבש צורה נוצצת של "קפיטליזם מאוחר" נקלעה הפילוסופיה הביקורתית במערב למבוך קשה ביותר. אלה שהבחינו שהסוציאליזם על מטענו האינטלקטואלי אינו מתמודד עם הקפיטליזם במערב העשיר נאלצו לגבש אלטרנטיבה משלהם. האלטרנטיבה הייתה נסיגה לאורך כל החזית מהרציונאליזם ומההומניזם ומכל פרספקטיבה חברתית – מהפכנית.
משבר הסוציאליזם מצד אחד והשגשוג היחסי של הקפיטליזם המאוחר במערב (צרכנות, מהפכת המידע וכדומה) מצד שני הקימו תשתית לפילוסופיה שערערה על כל הנחות הנאורות והמודרניזם תוך כדי תפנית קיצונית ביותר אל עבר הניהיליזם והסובייקטיביזם. היידיגר סיפק את "הגשר" עליו עברו קודם האקזיסטנציאליסטים ואחר כך הפוסט-מודרניסטים. אותם הכלים להבנת המציאות כגון השפה והמדע, איבדו את יוקרתם אצל הפוסט-מודרניסטים ששללו את עצם יעילותם. התופעה של הדגשת השוני הלכה והשתלטה על המחשבה תוך כדי הטענה כי החיבורים החברתיים המשותפים הינם מלאכותיים. הפילוסופיה נקראת לעסוק בסוגיות צרות ומוגבלות כיוון שהאמת אם היא קיימת בכלל שוכנת בפרט הממשי ולא בכלל המדומה.
הרדיקליזם של הפרט המתמרד
הרדיקליזם הפילוסופי של הפוסט-מודרניזם הצהיר מלחמה משלו על כל צורות הרציונאליזם המדעיות והפילוסופיות. שלילה הטוטאלית זאת העניקה אשליה של הריסת העולם הישן. אך נעדר ממנה כוונה כלשהי להקמת מערכת חדשה שתענה על השאלות הגדולות של המציאות לקראת סוף המאה ה20. התפנית הפוסט-מודרניסטית הייתה קיצונית ופיתחה טכניקות שונות ומגוונות לבדיקה מקרוב של התופעות. לדה-קונסטרוקציה היה קסם משלה אך כשתנופתה נחלשה נשארנו עם הפסימיות וההתבודדות של ניטשה ושל היידיגר. החיים נמשכים והרה-קונסטרוקציה חוזרת בצורה בלתי נמנעת ומתייצבת על סדר היום.
במקומותינו הפוסט-מודרניזם ממלא תפקיד כפול. מצד אחד הוא העיז לקרוא תיגר על הפילוסופיה והאידיאולוגיה הממסדית תוך כדי פניית עורף ללאומנות ולציונות. כבודדים האינטלקטואלים הפוסט-מודרניסטים ערים לחובה להכיר ב"אחר" ומכאן הם נוטים להתייצב ביחד עם תנועת השמאל ותנועת המחאה ביחד עם זרמים הומניסטים ומרקסיסטים במערכה עקבית נגד הכיבוש ונגד הכובשים.
אך ככל שהשנים עוברות הפוסט-מודרניזם נע מהשוליים אל מרכז החיים האינטלקטואליים. מבחינות רבות הופך הפוסט-מודרניזם להיות הממסד הפעיל בחיים האינטלקטואליים והאסתטיים. הוא אינו נותן שום קבלה ושם הנחה למרקסיזם ולתורות הומניסטיות אלטרנטיביות כיוון שהוא שולל כל מחשבה פרוגרמטית מעיקרה. מכאן נאמני המרקסיזם והמחשבה החברתית הרדיקלית האלטרנטיבית כולה ניצבים מול הפוסט-מודרניזם הניאו-ממסדית וחייבים להיאבק על מקומם תחת השמש.
המלאכה של עיצוב כלים אינטלקטואליים מהפכנים חדשים היא חיונית והכרחית מאי פעם. אפשר ללמוד מלקחי הפוסט-מודרניזם שהשמאל טעה רבות כשלקה בזלזול כלפי השוני. הפרספקטיבה השמאלית חייבת להתבסס מכאן ואליך על בנייה מאומצת וקפדנית של אחדות חדשה תוך כיבוד השוני אך בלי לפנות עורף לצורך באחדות שהיא לבדה יכולה להתמודד עם אתגרי השעה.
הפוסט-מודרניזם ממלא תפקיד מייאש כשהוא מקדם את הניהיליזם ואי-הרציונאליות בשעה שיש כורח לפתח אידיאליזם תוך ריאליזם. הגישה האל-פוליטית של הפוסט מודרניזם והפניית עורף לניגודים החברתיים המרכזיים מבטיח כישלון. הפירוש של "היות שמאל" היה ונשאר המאבק על הסיכוי לשנות באופן יסודי את המציאות.
"אותם הכלים להבנת המציאות כגון השפה והמדע, איבדו את יוקרתם אצל הפוסט-מודרניסטים ששללו את עצם יעילותם."
משפט זה מראה על חוסר הבנה בסיסי במה זה פוסט-מודרניזם. הפוסט-מודרניזם מעולם לא שלל את המודרניזם, אלא הוא התייחס אליו בצורה הוליסטית, כלומר, שעניין לא שהמודרניזם לא נכון אלא זהוא לא מספיק כדי להבין את התמונה הגדולה שמפאת היותה אולי אינסופית אזי קשה עד מאוד להבינה. דוגמא מצויינת לכך הוא האסון האקלימי הממשמש ובא:
האם המדע והמודרניזם תרמו רבות לאסון זה? בוודאי שכן. האם כדי להוציא את העגלה מהבוץ צריך לשלול את המדע? בוודאי שלא. המדע לבד אינו הפיתרון. איינשטיין בעצמו אמר: "התרופה היחידה לנזק שמסבה ההתקדמות המדעית היא ההתקדמות המוסרית." ובנוסף: "לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותם."
הפוסט-מודרניזם אולי טוען שמדיי פעם יש לנסר את העץ שאנו יושבים עליו, אבל קודם כל צריך שיהיה עץ, וגם הניסור עצמו לא אומר שעל הקרקר שהעץ גדל לא יכולים לצמוח עצים רבים אחרים.
לפני שנים רבות קרסה האקדמיה הצרפתית לאמנות שהיתה הממסד המרכזי של האומנות מפאת לחצים חברתיים של גידול אוכלוסין וגידול אמנים. מתוך הריסותיה קם ממסד חדש וגמיש הרבה יותר לתמורות חברתיות-היסטוריות.
נכון, נכון, נכון. הפוסט מודרניזם הוא תוצר של אקדמאים מנותקים, הפוסט מודרניזם הוא ריאקציה חברתית, הפוסט מודרניזם מנוון מכל בחינה פוליטית, הפוסט מודרניזם לא מסוגל להרחיב את אופקיהם של בני האדם, הפוסט מודרניזם היה יכול להתאפשר רק בחברת רווחה מתקדמת ונאורה בדיוק מהסוג שהוא נשבע לחסל.
אבל מה, זה לא מעניין. צה"ל הרג תשעה בני אדם בעזה, ואני לא צריכה לבסס את זה על שום "נראטיב חתרני". הרבה יותר רלוונטי וחשוב לכתוב על זה מאשר על התפלפלויות אינטלקטואליסטיות.
"הפוסט-מודרניזם מעולם לא שלל את המודרניזם, אלא הוא התייחס אליו בצורה הוליסטית"
יעני – שם את נפוליאון, קאנט, מארקס, אייכמן, א"ד גורדון, קרומוול, קפקא, לנין, ביבי, פורד, תאצ’ר, צ’ה גאוורה, רוזוולט וש"י עגנון באותו סל?
מאוד מחוכם, ללא ספק.
אם להגיד את האמת, אני לא רואה מה הפו"מ תורם למחשבה השמאלית? רוב הטיעונים המוסריים-פוליטיים שלהם הם מיחזור של רעיונות ליברלים וליברטריאנים, אודות חשיבות הפלורליזם והמאבק בדיכוי על רקע מין, מוצא ונטייה/סטייה מינית והם גם החזירו את העליונות של החברה האזרחית על-פני הספרה הפוליטית.
הטענה שנגד דיכוי פוליטי ואפלייה יש להיאבק היא תיאוריה ליברלית פשטנית שהפו"מ ניכס אותה לעצמו. הוגים ליברלים בכירים כמו ג’ון לוק כתבו עוד במאה ה-17 שכנגד דיכוי פוליטי, כלומר עריצות ושליטה של עם אחד על עם אחר יש להיאבק בצורה אלימה ובמובן הזה התיאוריה הפוסט קולוניאלית (אחותה של הפו"מ) לא חידשה בכלום.
צריך רק לקרוא את ישיעהו ברלין וטענתו כנגד תיאוריה דוגמטית אחת שמסבירה את העולם וטיעוניו בזכות הפלורליזם (מה שנקרא בשפתנו הפלצנית של ימינו "ריבוי קולות"), כדי לראות שבאמת ואין חדש בפו"מ.
מה שהסוציאליזם חידש לעומת הליברליזם, זה טיעוניו בדבר הדיכוי הכלכלי והחשיבות שלהם. הפו"מ כמו הליברליזם לפניו ממעיט בחשיבות דיכוי זה וכשהוא מדבר עליו זה הוא מס שפתיים בלבד. בעוד ולפו"מ יש פיתרון לדיכוי על רקע גזע/מוצא, מגדר ונטייה מינית בריבוי הקולות שאותו הוא מציע ובחשיפת הייצוג השלילי של קבוצות מדוכאות בתרבות, אין לו כל פתרון לדיכוי הכלכלי ולמעשה עוני, פערים ויחסי עובד-מעביד לא מעניינים אותו כלל. פוקו התעסק ללא הרף בדיכוי ההומוסקסואלים, האסירים והפדופילים בחברה (פוקו הוא סוג של ליברטריאן שמתנגד לכל התערבות של המדינה או החברה במעשיו של הפרט ולכן הוא סבור שלמדינה אין זכות להעניש ולכלוא אנשים או למנוע פדופיליה), אך היה אדיש לעובדים ועניים ומעולם לא כתב כלום בנושא שלהם. הפו"מ אוהבים להתעסק עם המדינה הרעה והמתערבת ולגנות אותה, אולם הם מעולם לא ניסו למצוא פתרון אלטרנטיבי שימנע מהחברה להפוך לשוק חופשי חזירי.
אנשים המאמינים בכל ליבם למודרניות, מעולם לא יכולו לתפוס את הביטוי הבא: "1+1 = 3″. למה הם לא יוכלו? כי כך הם יצטרכו לכפור באל שלהם. לפוסט-מודרניות לעומת זאת אין שום אל – גם לא אלים של חילונים.
יבוא המודרניסט הטהור ויגיד לי – 1+1 = 3? אתה שרלטן!
מה שהוא לא מבין שהתשובה לשאלה: האם 1+1=3 היא לא כן. והיא גם לא, לא. היא: כן, ולא.
ובמונחים חברתיים:
ובר אמר פעם: המציאות היא התוצאות הבלתי-מכוונות של מעשי האדם. אדם עושה מעשה אחד, ואדם אחר עושה מעשה שני, ופתאום, למרות חוקיות שלכאורה נראית תקפה, התוצאה שונה לגמרי.
אם ניקח לדוגמא את הפסיכואנליטיקאי הסוציאליסט אריך פרום, הרי שבמובנים רבים הוא היה פוסט-מודרניסט: ניתוח חוצה פרדיגמות בין האינדיבידואל והחברה. הוא היה אולי הראשון שאפיין את ה- "טיפוס הקפיטליסטי", לא כנגזרת של החברה באופן אקסיומי, אלא כנגזרת שלו עצמו – הוא הופך את עצמו לכזה וגם יוצר בעצמו אחרים כאלה.
טענו של קמינר פסולה מהיסוד, כי השינוי שכאן מדובר עליו הוא שינוי הרבה יותר עמוק והרבה יותר אינהרנטי לחברה האנושית. שינוי שאמור לשחרר מדיכוי כלשהו.
"הגישה האל-פוליטית של הפוסט מודרניזם והפניית עורף לניגודים החברתיים המרכזיים מבטיח כישלון." – סליחה ????????????
מישל פוקו מתהפך בקברו. אל-פוליטי??? הרי שהכל פוליטי!
שי, לא ענית לאף אחד מטענותי. מה חידש הפו"מ מבחינה פוליטית לעומת הליברליזם והליברטריאניזם? כולנו יודעים מה הפתרון של הפו"מ לדיכוי ואפלייה מבחינת מוצא/גזע, מגדר ונטייה/סטייה מינית, הפתרון הוא ריבוי קולות וחשיפת הייצוג השלילי של הקבוצות הנ"ל בתרבות ותיאוריית האחות של הפו"מ הפוסט קולוניאליזם מציעה מאבק שחרור אלים כנגד דיכוי פוליטי של עם אחד על עם אחר (ומבחינה זו הפו"מ והפוסט קולוניאליזם זהים לחלוטין עם הליברליזם, להזכירך האבות המייסדים של ארה"ב הצדיקו את מרידתם בבריטניה בטיעונים ליברלים של מאבק בעריצות ובדיכוי פוליטי וציטטו את לוק בין השאר ואין כל הבדל בין תיאוריית ריבוי הקולות לתיאוריית הפלורליזם של ברלין), אך מה פתרונם בנושאים כלכליים? מה הפתרון שלהם לבעיית העוני? הפערים? יחסי עובד-מעביד? האם היה איזשהו הוגה של פו"מ שהתייחס לנושאים אלו?
תזכור שהדיון פה הוא לא במטאפיזיקה ואונטולוגיה, אלא במוסר ופוליטיקה ולכן לא מעניינים אותי דיונים על אפשרות הידיעה ואחדות האדם, אלא פתרונות בנושאי פוליטיקה, מדינה ובעיקר כלכלה.
שני הגרוש שלי: הטיעונים נגד האוניברסליות של המחקר המדעי, התופסים את הידע האמפירי והריאלי כדבר אירופאי ומערבי בלבד שלא חל על שאר העולם, למעשה סוגרים את הקידמה המדעית בגבולות אירופה. אם רק האירופאים הלבנים יכולים להבין ש"1+1=2″, אז אולי גם רק האירופאים מסוגלים להרים פרויקטים הנדסיים, להגיע להישגים טכנולוגיים משמעותיים ולפתח תרופות, ואילו האפריקאים והאסיאתים מקומם בפולחנים שמאניים והקרבת בתולות לאל השמש. דבר שמונע כמובן כל סוג של יכולת להבנה הדדית, לחיים משותפים ולשיוויון חברתי ותרבותי. בקיצור, חלומו הרטוב של כל גזען.
חוץ מזה, ש"חציית הגבולות בין האינדיבידואל והחברה" קיימת במחקר כבר מראשית ימי מדעי החברה, ואפילו קודם לכן, אצל פילוסופים כמו אריסטו, רוסו, וכמובן אצל מארקס. גם לי לא ממש ברור מה רוצה הפו"מ לחדש חוץ מאמיתות בנאליות שכבר הוצגו.
טוב, בואו נסגור זאת כך:
לא פוקו, דלז, בודריאר, לאקאן, ליוטר, ניטשה, פרויד, קנדינסקי, באומן, מאן, מונדריאן, קנדינסקי, בארת’, רורטי, דרידה, קון. אף אחד מאלו (ורבים אחרים) לא תרם כלום חוץ מבנאליות. האם יש מישהו מהנכבדים שמשתתפים בדיון הזה (כולל כותב המאמר) שקראו את כתביהם של ההוגים הנ"ל? יש לי תחושה שלא. למרות זאת הם בוודאי יטענו להבנה של תיאוריות שונות בגלל שהם קראו את זה בויקיפדיות שונות.
אין כאן ויכוח בכלל כי אין דבר כזה פוסט-מודרניזם.
כן, למען האמת קראתי את רבים מכתביהם של ההוגים שציינת. אני בוגר החוג לפילוסופיה, ובמסגרת לימודי יצא לי לקרוא, לבאר וגם להתעמת עם חסידיהם השוטים של הנ"ל. אני יכול לומר לך בוודאות למשל, שניטשה לא מחדש כלום, אבל כלום, על הסופיסטים היוונים, שבודריאר לא מציג טיעון קוהרנטי אחד ברוב כתביו, שמנוסחים יותר כמו מאמרי דעה מאשר כמו טקסטים מדעיים, ושדלז התמחה באפוריזמים שנונים יותר מאשר ברעיונות. גם בקשר לפוקו אפשר לומר בבטחון רב שהוא לא מוסיף הרבה על כתבי אסכולת פרנקפורט (אני חושב שהוא אפילו הודה בזה בשלב מסוים), שבעצמם לא ממש היו מאורות גדולים. הייתי רוצה גם להוסיף כי הנסיון לנכס את פרויד, באומן, קון ועוד כמה לקאנון הפו"מ עושה להם עוול. ומה עניין קאנדינסקי ומונדריאן? אולי תמצא גם מסרים אפיסטמולוגים גם במשיכות המכחול של חואן מירו?
שי, לא הייתי קורא לפרויד פו"מ, בעיני הוא מודרניסט מוחלט.
אין מחלוקת על תרומתם של ההוגים הנ"ל להגות המטאפיזית-אונטולוגית-פילוסופיה של הלשון, אך האם מישהו מהם באמת תרם משהו חשוב למחשבה המוסרית-פוליטית? האם מישהו מהם התייחס לדיכוי הכלכלי והציע איזשהו פתרון לדיכוי זה?
מה עוזר דקונסטרוקציה של דרידה לבעיית האבטלה או בעיית "העובדים העניים"? כיצד הליברטריאניות של פוקו עוזרת לצמצם פערים חברתיים? מה כבר יש ללמוד מ"המצב הפוסט מודרני" של ליוטר כדי להציב אלטרנטיבה להפרטת הבריאות, החינוך ואפילו בתי הסוהר? כיצד רולאן בארת’ מציע להיאבק בגלובליזציה הכלכלית ההרסנית?
פו"מ היא תיאוריה אומנותית-לשונית-אונטולוגית שאין לה הרבה מה להציע מבחינת הגות פוליטית מלבד חזרה לעקרונות ליברליים ותיקים של זכויות אדם, פלורליזם, החברה האזרחית וסלידה מהתערבות ממשלתית.
לסיכום, לפו"מ אין שום אלטרנטיבה לשוק החופשי החזירי.
נו, באמת! איך אדוני מגדיר פוסט מודרניזם כך שיגיע למסקנה המופלאה הזו?
התגובות אתמול והיום של י.ר ושל רונין מצערות אותי. אם ירצה זה או זה לברר את הדברים, שיואילו להתקשר אלי:
rkaminer@netvision.net.il
ואני דווקא חשבתי שיש קשר בין מותם של פלסטינים לבין שיחים עקרים והזויים אחרים, כמו השיח בין הרצל, נורדאו ואחד העם, או בין מחמד וסובביו, או בין ישעיהו וירמיהו לבין סביבתם, או אפילו בין משה, או אברהם, לסביבתם.
נדמה לי שאפילו המרקסיסטים האדוקים ביותר כיום יסכימו שיש יחסי גומלין בין הוויה ותודעה, ולא השפעה חד כיוונית של הבסיס על מבנה העל.
אני חושב שאתם קצת מחמירים עם הפוסט מודרניזם, אולי פוקו, דרידה וליוטר באמת לא תורמים למאבק בקפיטליזם העולמי, אבל אני חושב שביזור הכוח וחתרנות כן יכולים לתרום למאבק זה.
בגלל שאני פוסט מודרניסט חדש, אני מקווה ששי נ שכבר בקיא בנושא, יחזור לפורום ויעזור לי להגן יותר טוב על הפוסט מודרניזם.
הסוציולוג פייר בורדיה כתב ספר שבו הוא טוען כי תורתו של היידגר מכוונת למעשה כולה להצדקת הנאציונל-סוציאליזם, גם לאחר שהתנער ממנו רשמית. הספר נקרא "האונטולוגיה הפוליטית של מרטין היידגר", והוא מומלץ במיוחד לבעלי יומרות אינטלקטואליות ומוסריות שנפלו ברשתו של השרלטן מהיער השחור.
פלסטינים מתים כמו זבובים וכל מיני פסאודו-אינטלקטואלים מנהלים דו-שיח הזוי ועקר על מה התכוון פילוסוף חרטטן כזה או אחר …
צורה לנו וצורה לשמאל האקטיבי בארץ.
יכול להיות באמת שמחשבתי היא דוגמטית ופשטנית, כפי שטוען ראובן קמינר. אך אינני יכול להתייחס ברצינות לכתביו ורעיונותיו של אדם שקיבל החלטות מוסריות נוראיות כל-כך בעיניי (אגב, תורתו איננה לא-מוכרת עבורי: נאלצתי לקרוא חלק מכתביו וללמוד את תורתו, במסגרת כמה קורסים באוניברסיטה…).
מהמוזיקה של וגנר עוד אפשר ליהנות, מדובר בכל זאת ב*דעותיו* של האדם ולא ב*מעשיו*; אבל איך אפשר להתפלפל בשלוות נפש בתורתו של היידיגר בידעה שקיבל על עצמו את הנאציזם, יזם צעדים אנטי-דמוקרטיים, הפליל ופגע בקולגות שמאליים ויהודים וכד’? אחרי זה כל דבר שיש לו לומר נראה לי חסר ערך וריק מתוכן.
ושוב, יכול להיות שמדובר בחוסר בגרות מצידי…
לא טענתי שהקשר ישיר, אבל טענתי שיש קשר. אי אפשר להבין מה שקרה בברית המועצות אם מתעלמים לחלוטין מכתבי מרקס. היצירה האינטלקטואלית איננה רק שיקוף עקר של המציאות; יש לה השפעה על המציאות.
שטויות. הרצל לא ניתק את החשמל לעזה, נורדאו לא הקים מחסומים, ואחד העם לא יורה בילדים. כמו שלא שופטים את מרקס לפי מה שקרא בברית המועצות, לא שופטים את משרבטי הטקסטים הציונים לפי מה שקרה מאה שנה אחרי שמתו.
לא, אין לה. פקידי האוצר לא מתייעצים עם אדם סמית לפני שהם מקפיאים את שכר המינימום, הקבינט הבטחוני לא שוקד יומם וליל על כתבי א.ד גורדון ובוש לא שואל את עצמו מה אלכסנדר המילטון היה אומר על הרפורמות בביטוח לאומי.
כן, הם כן. התרבות הגבוהה, למשל פילוסופיה או ספרות יפה, משפיעה מאד על התרבות הפופולרית. התרבות הפופולרית, למשל עתונים או קולנוע, משפיעה באופן ישיר על המציאות.
ובכל זאת, גבי אשכנזי לא מחליט אם לתקוף בעזה לפי הפרק האחרון בטלנובלה האהובה עליו. תפקיד התקשורת בעיצוב מדיניות משני, ולרוב מתנהג כנגרר אחרי הציבור, המושפע בעצמו מהתעמולה הרשמית של הצבא והממשלה. חוץ מזה שגם העיתונות יכולה להיות מנותחת בכלים חומריים-פוזיטיבים, הנוגעים למבנה השליטה הכלכלי והפוליטי שלה.
בקיצור, קשקוש של אקדמאים מנותקים.
גבי אשכנזי מושפע בהחלט מייצוגים תרבותיים מגוונים, רובם כנראה לא מודעים (של ערבים, של זהות מזרחית, של השואה ועוד) כשהוא מחליט לתקוף בעזה. מההכרזה על "אקדמאים מנותקים" קצרה הדרך להכרזות על "הבועה התל-אביבית", "רק המתנחלים מחוברים לשטח" ו"אני מכיר את הערבים הרבה שנים", ראה הסרט על משה זר בתגובות למאמר השכן של גדעון ספירו. כדי להשתחרר מתודעה כוזבת, דרושה חשיבה ביקורתית, וזו מתפתחת בעיקר באקדמיה.
לדעתי צריך לגמור עם ההפרטות ועם הכיבוש, ויפה שעה אחת קודם.
קודם כל, זה שטיעון דומה באופן חיצוני לטיעון אחר לא הופך אותו דומה אליו מבחינה תוכנית. זה כמו לומר שבגלל שהקריאה "לחם עבודה" או "כל הכוח לעובדים" דומה ל"יחי הפרענקים בוז לווזווזים עם העיגולדים" היא גם דמגוגית ופופוליסטית כמוה.
מלבד זאת, אכן יש צורך באקדמיה, על מנת שתעשיר את עולמנו ותעזור לנו לבחון את המציאות, אבל רוב הקריאות האקדמאיות עושות אובר-קיל עם תיאוריות של עיצוב תודעה ודימויים פופולרים. למארקס יש עוד ספרים חוץ מ"האידיאולוגיה הגרמנית" כידוע, ומה שקובע אצלו בסופו של דבר היא הכלכלה הפוליטית ולא איך שמציגים ערבים בערוץ 2.
גבי אשכנזי אולי מושפע מהדימויים האלו כשהוא משחק פינג פונג עם חברים שלו, אבל כשהוא בישיבות מטכ"ל הוא שם יותר את דעתו לרשת ענפה של לחצים ואינטרסים המופעלת עליו, בעיקר מכיוון הממשלה, ארגוני המתנחלים, הקצונה הבכירה וכו’. מה שאת\ה טוענ\ת בעצם הוא שהרמטכ"ל חולק את התודעה וההתנהלות עם נהג מונית מצוי, ולא כל שכן.
פקידי האוצר ובעלי הון רוצים למקסם רווחים, לא מעניין אותם הייצוג שלהם בתקשורת. זה מזכיר לי את התיאוריות האמריקניות של "לבייש" (shaming), שנועד למנוע מתאגידים להתנהג בצורה לא ראויה. באופן לא מפתיע השיטה היא כישלון מוחלט. הפערים והעוני בארה"ב הם הגדולים במערב ורמת הזיהום בארה"ב היא הגדולה בעולם, ממש לא מעניין אותם שהם תמיד מוצגים כרעים בתרבות הפופולרית.
הבעיה שלפי השיטה הפוסט מודרנית אי אפשר לקבוע בכזו נחרצות שההפרטות והכיבוש הם רעים ולא מוסריים, כי מה זה "רע"? ומה זה "מוסרי"? בנוסף, בגלל שהפו"מ לא מאמינים בתיאור אוניברסלי של המציאות, הם יגידו לך רע ולא מוסרי למי?
אבל אני גם חושב שצריך לגמור עם הפרטות ועם הכיבוש.
וברשימת הדברים שצריך להיפטר מהם גם ולנטיין דיי… מדוע צריך יום אהבה אחד בשנה, במקום שכל השנה תהיה שנת אהבה? וגם… זה ידוע שולנטיין דיי, ע"ש קדוש נוצרי, מנוגד להלכה האיסלמית, גם אם הצבע האדום שולט
אין דבר כזה ראינה מונס, מדובר במגיב פיקטיבי. ולראיה: ראינה מונס הפוך זה סנום הנאיר, והמבין יבין….
לשי: קודם כל, במאמר של שנהב אין שום דבר מהמתודה הפוסט-מודרנית – עדי אופיר ודלז מופיעים בו רק בביבליוגרפיה ולא צצים בגוף המאמר, תודה לאל. כך שככתב הגנה על הפו"מ הוא לא רלוונטי.
מלבד זאת, המאמר לוקה בחוסר מקוריות קיצוני וכמאמר אקדמי הוא פשוט רצוף קלישאות. שנהב מקבל כמובן מאליו את הדוקטרינה של "השליטה האידיאולוגית" שמניעה את הגלובליזציה, כאילו שמדובר במזימה של כמה מומחים אמריקאים ולא בקונסטרוקציה חדשה של ההון והמדינה, דוקטרינה נפוצה בשיח האנטי-גלובליסטי אבל מופרכת ביותר. אי אפשר לנתק את הגלובליזציה הקפיטליסטית מעליית המבנה התאגידי, מהגמשת סחר המט"ח ומ"הלם העלויות" של שנות ה-70.
שנהב גם מקבל את הטיעון המופרך לחלוטין של היחלשות המדינה בעידן הגלובליזציה, תזה שמוכה למוות חדשות לבקרים במאמרים של חוקרים מרקסיסטים רציניים (על דפי ה-Monthly Review למשל). אבני היסוד של הגלובליזציה, שהן מעבר חופשי של הון וסחורות, לא תוכלנה להתקיים בלי כוח הדיכוי של המדינה שמגביל את התנועה החופשית של האנשים. למעשה, גם המעבר החופשי של הסחורות וההון מוגבל, לרוב על ידי מכסי מגן וסובסידיות שמפעילות המדינות העשירות, על ידי חוקי פטנטים, על ידי טראסטים גדולים בתחום האנרגיה והבנקאות ועוד ועוד. וכמו שאנחנו יודעים, הפרטה היא אקט של המדינה במלוא כוחה וכוחניותה.
בנוסף לזאת, שנהב מדבר על ניתוק בין "ההון לכלכלה". מעבר לחוסר ההגיון שטמון במושג הזה (ניתוק של הפיל מעולם החי?), שנהב פשוט חושף את בורותו במה שקשור לניתוח כלכלי ביקורתי. הסימפטומים שהוא מתאר הם של ניתוק בין ההון הפיננסי להון התעשייתי, שהיא הפרדה שהומשגה כבר בשנות ה-20, והיא זו שמובילה באמת לעליה מסחררת בספקולציות בורסאיות ואחרות ללא עליה מקבילה בביקוש ובהיצע.
אגב, לדעתי הפוסט-מודרניסטים קיבלו את מה שרצו – חברה נוזלית וגמישה (מבחינת תנאי העסקה וצריכה), חיסול הנראטיבים הגדולים (של תנועות השחרור העממיות) ועמימות מוסרית ופוליטית (שמשרתת את אלה שמחזיקים במושכות ממילא). רק שמה שאקדמאים בסורבון ובראטג’רז חיפשו במשך 50 שנה, משיגות קרנות הפנסיה והבנקים במשך שני עשורים.
זה מאמר מעניין מאוד שי, אבל איך הוא קשור לדיון שלנו? המאמר מודרניסטי במובהק בכך שיש לו נרטיב ברור ומובחן, במאמר שנהב מאבחן שיטה אשר הוא מתנגד לה משום שהיא רעה, מזיקה ולא מוסרית ואפילו מציע דרך אחרת ראויה ומוסרית יותר לטעמו. המאמר אפילו מציג נתונים סטטיסטיים ובכך מקבל באופן מוחלט את המדע.
— קישור —
אחוז המועסקים בסקטור התעשייה בארץ, שהוא היחיד שיכול "לברוח" לחו"ל, עמד נכון ל-2006בסך הכל על 15.9% (הנתון מאתר משרד האוצר). אז לא צריך לפחד מאאוטסורסינג לסין והודו – מפעלי הטקסטיל שיכלו לעשות את זה עשו את זה מזמן בשלהי שנות ה-90, ובכל מקרה משק מפותח לא יכול להתחרות בשכר של דולר ליום, חברות קבלן או לא. אז מה יקרה בדיוק אם יועלה שכר המינימום, למשל? דוכני פלאפל יעקרו לירדן? מקדונלדס לא יפתחו כאן סניפים? מפעלי ים המלח יעברו לכרות פוספטים בטורקיה?
חוץ מזה, שאבטלה המונית רחוקה מלהיות סיפור חדש. בתקופת המשבר הגדול האבטלה בארה"ב הגיעה לרבע מכוח העבודה, יותר ממה שאפשר לדמיין בכל מקום בעולם המפותח היום. הדבר לא נפתר על ידי "שינוי כללי המשחק הפרולטרי", אלא בדיוק על ידי התאגדות ומאבק חברתי שהובילו להתחלה של תכניות רווחה ומגזר ציבורי גדול.
— קישור —
"הגישה הדמוקרטית המודרנית – שיפור המצב האישי והכללי ע"י ההשפעה של האזרחים על השלטון, נזנחה לטובת גישה כלכלית – בחירה של המוצר הטוב ביותר. תופעה זו מתוארת בספרו של זיגמונט באומן ‘מודרניות נזילה’. באומן טוען כי עם הסרת ההגבלות על תנועת ההון שהתרחשה בעקבות הגלובליזציה (והיא למעשה עצם מהותה) הוסרו גם ההגבלות על יכולת התנועה של המעמד העשיר. פעם בעל האחוזה או המפעל היה תלוי בעובדים שלו במידה מסוימת, הוא היה חייב לדאוג לכך שהם יבואו לעבוד אצלו ותהיה להם המיומנות הדרושה לעבודה. כך התקיימו יחסי הדדיות, מאוד לא-שוויוניים, בין ההון לעובדים. כיום בעלי ההון יכולים לנייד את עצמם ואת הונם בקלות רבה. כאשר העובדים עושים בעיות, הם מעבירים את המפעל למקום אחר. כאשר המדינה בה הם גרים לא מורידה מיסים כמו שאר המדינות, הם עוברים לגור במקום אחר. כך הפועלים נשארים במקום שאינם יכולים להיחלץ ממנו, בעוד בעלי האחוזות שלהם מתחלפים."
כפי שאפשר לראות, כללי המשחק הבורגניים השתנו. האם כנגד זאת לא צריכים להשתנות גם כללי המשחק הפרולטרי?
אפשר להתאגד ולהתאגד ואז יקרה מה שקרה בסרט הישן ההוא של מייקל מור על המפעל של אביו שפשוט נסגר והועבר במיקור חוץ. עכשיו תגיד לי, אתה רואה ציבורים בישראל שישבתו כי מנצלים ילדים במקסיקו או בהודו?
אולי התשובה היא כמו שאמר פעם נסראללה, שהם (חיל האוויר) משחקים בכדור-עף ובזה אני לא יכול להתחרות בהם. אני משחק כדורגל. לכן, אם פעם עובדים היו שובתים כנגד הרעה בתנאים, כיום שביתה כזו יכולה לקרות רק כשמדבור בעסקים נותני שירותים כמו קופי-טו-גו אבל לא בעסקי הון שכפי שכבר הבאתי בפוסט קודם – הוא אינו כרוך עוד בהגבלים מטריאליסטיים קלאסיים.
נקודת המוצא שלי היא הסתכלות פרקטית ומציאותית ולא הסתכלות אידיאלית שספק אם אי פעם הייתה קיימת.
הייתי מעדיף אם תתמקד בהמשגה הוובריאנית של שנהב ועל האפיון השונה של הקפיטליזם המאוחר לעומת הקודם, בכך שלמעשה כללי המשחק כולו השתנו, ולכן יש להתייחס אחרת לגמרי לחלוקת שמאל-ימין וכו’.
למה יש להתייחס אחרת לחלוקה של ימין-שמאל? האם הפערים הכלכליים נמחקו? האם העוני כבר לא קיים? האם נגמרו בעיות העובד-מעביד?
מה בדיוק נשתנה בכללי המשחק? הקונצנזוס הקיינסיאני של שנות ה-50-60 פשוט הוחלף בקונצנזוס הניאו-ליברלי\מוניטריסטי\Supply-Side, עקומת לאפר פשוט החליפה את עקומת פיליפס בתור הדו?גמה הכלכלנית השלטת, והבנק העולמי עדיין מעביר החלטות מחוץ לכל ביקורת ציבורית בכפוף לבעלי המניות שלו – המגזר הפיננסי בארה"ב. הוגים "ראדיקלים" ו"חתרנים" כמו שנהב פשוט מתגעגעים לעידן שבו היה אפשר להתפרנס אקדמית מלצעוק על כמה ששירותי הרווחה והבריאות הממלכתיים הם "דכאניים" ו"אידיאולוגים", כאילו שיד שמאל של המדינה ויד ימין הן אותו דבר. היום היד השמאלית קוצצה, והנה הלך מקור לחמם של השנהבים.
מאמר של פרופ’ דני גוטוויין על הקשר בין חבורת "תיאוריה וביקורת" למדיניות ההפרטה:
— קישור —
ראשית, בישראל כמעט ואין כבר מפעלי ייצור, כך שרוב השכירים הם בפירמות שמעניקות שירותים ושביתות הן כלי אפקטיבי מאוד בגלל מצב זה.
שנית, בסקנדיניבה שבה עדיין יש הרבה מפעלי ייצור מצאו כבר מזמן דרך להילחם בתופעה זו, לאיגודים יש ייצוג נכבד בדירקטוריון המנהל (שליש מהדירקטוריון המנהל) והם מטרפדים ככל יכולתם מעבר של פירמות. מלבד זאת, האיגודים בסקנדינביה שולטים על פירמות רבות בפועל, משום שהם רוכשים באמצעות הקרנות שבבעלותם מניות של פירמות שבדיות רבות.
שלישית, אפשר בחוקים למנוע או לרכך את השלכות של המעברים למדינות עולם שלישי. כך, לדוגמה, בדנמרק לפי החוק כל פירמה שמפטרת בגלל מעבר שכזה, חייבת להעניק הכשרה הולמת למפוטרים כדי שיוכלו להשתלב בתפקידים אחרים בפירמה ויש לה חובה לנסות ולשלבם לפני שהיא מגייסת עובדים חדשים. לפני שנתיים בערך, עובד דני תבע פירמה שגייסה עובד חדש לפניו, בית המשפט הכריח את הפירמה להחזיר את אותו עובד ולתת לו את העבודה. בבחירות של 2004 בארה"ב, ג’ון קרי הציע למסות פירמות שעושות גלובליזציה ועוברות, המס הכבד, הוא טען, יגרום להם לחשוב מחדש, או לפחות יתן למדינה כסף בכדי לשקם את העובדים שפוטרו. עם קצת יצירתיות אפשר לחשוב על פתרונות כנגד הגלובליזציה.
רביעית, זו יכולה להיות סיבה טובה למניעת הפרטות ממשלתיות לידיים פרטיות ולהקמה מחדש של מפעלים ממשלתיים אשר לא יעזבו ויעברו למדינות עולם שלישי.
חוץ מזה מה אתה מציע בכדי לשנות את המשחק הפרולטרי? להרים ידיים ולהיכנע?
המודל הסקנדינבי לא עלה בזכות יחודו התרבותי, זו פשוט טעות. חברה הומוגנית יחסית התקיימה גם בהולנד ובאנגליה, אבל המודל החברתי במדינות האלה היה שונה לחלוטין. גם אוסטריה וגרמניה הן פרוטסטנטיות, אבל גם שם השיטה החברתית השתנתה מאוד מאז שנות ה-80. ובכל מקרה לומר שמדינת רווחה היא אפקט של תרבות נוצרית ולבנה זו גזענות ממדרגה ראשונה, וגם התעלמות מחברות רווחה לא אירופאיות (יפן ודרום קוריאה עד לא מזמן, למשל). הסיבה שדווקא במדינות סקנדינביה נוצר מודל מצליח נובע מעובדות היסטוריות שונות, שהראשונה בהן היא המבנה העממי והדמוקרטי של האיגודים. לא משהו שאי אפשר לייבא לפה, ואכן יש כאלו שכבר מנסים ("כוח לעובדים").
משבר הסאב-פריים הוא אכן תולדה של הגלובליזציה הניאו-ליברלית, אבל הוא לא נובע מ"שינוי מהותי בתרבות האנושית" אלא מניפוח בועת המשכנתאות על ידי חמדנות של בנקים וספקולנטים, שהתאפשרה על ידי כוח הקניה המתדלדל של השכירים בארה"ב. אם תרצה, זו תגובה על הרס תכניות הרווחה ב-80 וה-90 ועל ה"וול-מארטיזציה" של מעמד העובדים, שגם אינו מהווה משהו חדשני מדי, לפחות לא מאז שהנרי פורד הביא את המאפיה לשבור את התאגדות הפועלים במפעל שלו בדטרויד.
תצטרך לעבוד יותר קשה אם אתה רוצה להוכיח שינוי איכותני בפסיכה האנושית.
התנאים שהביאו לניו-דיל בארה"ב שונים לגמרי מאלו שעלולים להביא לבחירתו של אובמה. חוץ מזה, שרוזוולט, בניגוד לאובמה, לא היה תלוי בתרומות תאגידיות ושאר מרעין-בישין. אם כבר, הדעות שהשמיע רוזוולט בשנות ה-30 קרובות היום הרבה יותר לעמדת ה"שוליים" של ג’ון אדוארדס, או אפילו ראלף נאדר מאשר לזרם המרכזי בוושינגטון. מה שרק מראה כמה שהקונצנזוס הפוליטי בארה"ב זז ימינה.
אגב, הדגם של הפועל קטמון לקוח מקבוצות אחרות בעולם המנוהלות על ידי האוהדים, באיטליה למשל. הדגם הזה לא פוסט-מודרני או משהו כזה, והתקיים ברוב קבוצות הספורט עד אמצע המאה ה-20. למעשה, הקפיטליזם הוא זה שהשחית את אופיים החברתי והשיתופי של משחקי ספורט, והפך אותם לתחרותיים והישגיים מאוד.
אם אתה לא מבין איך יחסי הבורגנות-פרולטריון הביאו ליצירת המדינה המודרנית אתה מוזמן לקרוא את אריק הובסבאום, או את מארקס ואנגלס.
לא יודע בקשר לדוכני הפלאפל, אני לא אנליסט שווקים.
ל- ד.ר:
אתה ממשיך להתכנס בעולם הכלכלי שלך בלי להבין את השינויים מרחיקי הלכת שחלו על התרבויות האנושיות באשר הן. אני אומר זאת בפשטות – האדם שנולד היום שונה בתכליתו מזה שנולד בקפיטליזם המוקדם שאפשר את ההתאגדות כמנגד.
אני חי בפרקטקה ולא בתיאוריה. אבי רוצה לעשות כאן סקנדינביה, אתה יודע מה? גם אני רוצה, אז? אתה יכול להמשיך להתעלם מההבדלים האקוטיים בין ישראל והתרבויות אחרות.
יש לי שאלה אליך – כתבת על כל דוכני הפלאפל וחבריהם, לפי דעתך, עד כמה שוק זה יכול לגדול ולהתפתח? עד כמה הוא יכול להוות אופציית תעסוקה לאוכלוסייה גדלה? הוא הפתרון? קשה לי להאמין.
אבי:
לא. לא להיכנע כפי שאתה מנסח זאת באופן כה רומנטי. פשוט להפנים שהיחסי בורגנות-פרולטריון התשנו לגמרי. שהסימביוזה הראשונית ששררה בין המעסיקים ועובדים סטייל צ’ארלי צ’פלין ב- "זמנים מודרנים" חלפה לה. לזה הכוונה במונח: "היפרדות ההון מהכלכלה."
קשה לתפוס כיצד המדינה עצמה נוצרה והתקיימה כתוצאה מאותם יחסי בורגנות-פרולטריון וכיצד התמורות האחרונות יתכן ויגרמו לביטולה של המדינה הקלאסית. ארה"ב כבר בדרך לשם.
יש לי רעיון: אתם מכירים את קבוצת הפועל קטמון בכדורגל שהקימו האוהדים? זה יכול אולי להוות רמז לתגובת הנגד שצריכה לקרות. האוהדים באו ואמרו – לא איכפת לנו מנצחונות, אכפת לנו מזהות. הינתקות ההון מהכלכלה יכולה לגרום גם להון לאבד מערכו המטריאליסטי (ראה משבר הסאב-פריים). יכול להיות מצב שלאנשים לא יהיה אכפת מההון?
ד.ר: "חוץ מזה, שאבטלה המונית רחוקה מלהיות סיפור חדש. בתקופת המשבר הגדול האבטלה בארה"ב הגיעה לרבע מכוח העבודה, יותר ממה שאפשר לדמיין בכל מקום בעולם המפותח היום. הדבר לא נפתר על ידי "שינוי כללי המשחק הפרולטרי", אלא בדיוק על ידי התאגדות ומאבק חברתי שהובילו להתחלה של תכניות רווחה ומגזר ציבורי גדול."
אז אולי זה מה שיקרה/קורה? אולי ברק אובמה הוא הנצנוץ הראשוני כפריים מיניסטר בתקופה של שפל שיאגד מחדש את העובדים? אני מסופק בעקבות השינויים שהתרחשו שכבר ציינתי קודם.
חוץ מזה, אני מציע לך גם לקרוא את המאמר של גוטוויין שציינתי לעיל.
שי, באמת שאני לא מבין את התשובה שלך. הראינו לך שרוב השכירים היום בישראל הם לא פועלים ולכן לאיומים של מעבר למדינות עולם שלישי אין כל שחר והם לא מפחידים, אתה בוחר מתעלם מנתון זה.
הראיתי לך שאיגודים כמו אלו שיש בסקנדיניבה מצליחים להילחם במגמה זו, הן ע"י ייצוג ניכר בדירקטוריון המנהל והן ע"י קניית מניות של חברות שבדיות, דבר שהופך אותם לבעלים של הפירמות ואתה בוחר להתעלם מפתרון זה.
הראיתי לך פתרונות למנוע או להפחית את הסבל שמעברים למדינות עולם שלישי גורמים (בדנמרק המדינה מחייבת כל פירמה שמעבירה את הייצור להעניק הכשרה מקיפה לעובדים המפוטרים בענפים אחרים שלה ומתחייבת להעסיק אותם ראשונים לפני כל עובד חדש שהיא מגייסת, ג’ון קרי הציע למסות בצורה כבדה פירמות שמעבירות את ייצורן) ואתה בחרת להתעלם מפתרונות אלו.
והסברתי לך שמצב זה הוא סיבה מצויינת להפסיק את הפרטות ולהקים מפעלים ממשלתיים שלא יעבירו את ייצורם למדינות עולם שלישי והתעלמת גם מפתרון זה.
כששאלתי אותך מה הפתרון שלך, לא היה לך שום פתרון, אלא רק להרים ידיים ולהיכנע (מה שכינית "להפנים שהיחסי בורגנות-פרולטריון השתנו לגמרי"). אבל מה לעשות שהעוני, הפערים, האבטלה ויחסי העובד-מעביד שרירים וקיימים ולא חשוב איזו זהות רב-תרבותית נאמץ וצריכים לתת להם פתרונות. גם בתוך עולם גלובלי יש מדינות עם שיעורי עוני ופערים גדולים יותר (ארה"ב, בריטניה וישראל) ויש מדינות עם פערים ושיעורי עוני נמוכים יותר (שבדיה, הולנד, נורבגיה). האם מדובר במקרה? לא, אני לא חושב כך. מדובר רק באימוץ של מדיניות מיושנת, ארכאית ופרימיטיבית שנקראת מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית אוניברסלית ותראה מזה, היא אפילו עובדת ועוזרת לצמצם פערים ואת שיעורי העוני יותר מתיאוריות רב-תרבותיות של העצמה אישית וקבוצתית.
בסופו של דבר אתה מצדיק לחלוטין את הטענות הקודמות שלי, הפו"מ היא תיאוריה פוליטית ליברלית-ליברטריאנית שלא פיתחה אלטרנטיבה שתמנע מהחברה להפוך לשוק חופשי חזירי (כי אין היא מסוגלת ולא ממש אכפת לה).
נ.ב. למה אתה חושב שברק אובמה ישנה במשהו את ארה"ב? כי הוא שחור? הוא ליברל שמאלי מתון ולא יותר, השינויים שהוא מציע הם קטנים ומתונים מדי ולא ישנו את שיעור העוני, הפערים הכלכליים ואת הניידות החברתית המזערית שקיימת בארה"ב.
אגב, הפועל קטמון בנויה בצורת קואופרטיב כמו שברצלונה (ואפילו ריאל מדריד) בנויה, מה חדש ופו"מ בזה? התיאוריה הס"ד תמיד תמכה בקואופרטיבים שמעניקים כוח לעובדים ונותנים משמעות אמיתית למונח דמוקרטיה (לא רק בחירה פעם בארבע שנים, אלא אפשרות להשפיע על החלטות יומיומיות גם במקום העבודה). ישנם הוגי ס"ד רבים שהסבירו שמטרתם היא בהרחבת הדמוקרטיה לכל תחומי החיים, הרי אפילו הרעיון של איגודים זה השמעת קולם של העובדים דרך בחירות לאיגודים ומו"מ בין המעבידים לעובדים ולא קבלת פקודות והוראות מהמעביד, שיטה אשר יותר מזכירה דיקטטורה, פיאודליזם או צבא.
מה עניין לנו ההלכה האיסלמית? אנחנו 80% מאוכלוסיית ישראל. אנחנו צריכים לדאוג לשוויון זכויות לכל, ללא הבדלי דת גזע ומין. אנחנו צריכים להפסיק את האפליה שיש כלפי ערבים, ומיעוטים אחרים.
למה מה ההלכה האיסלמית חושבת או לא חושבת על ולנטיינ’ז דיי (בואו נשים בצד את מה שההלכה שלנו, היהודית, חושבת על זה. זה גם לא צריך לעניין אותנו יותר מדי) צריך לשנות לנו?
מדוע הביטול והזלזול הזה כלפי ההלכה האיסלמית? הרוב המכריע במזרח התיכון נוהגים לפי ההלכה האיסלמית, ולפחות חשוב לשמוע מה זה, אם לא יותר.
בכל מקרה, תודה רבה על ההתייחסויות לתגובותי. למי שנתן טלפון כדי שאתקשר, מצטערת, אבל לא יכולה להתקשר בטלפון, לא מקובל בחוגים שלי.