הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בפברואר, 2008 18 תגובות

מנהיג העבודה ושר הביטחון אהוד ברק התגלה שוב כשקרן וכנמושה. הוא חזר בו מכוונתו להתפטר ולדרוש את פיטורי ראש הממשלה, וכל זאת בציניות המאפיינת אותו. אם הייתי עורך חדשות בעיתון יומי גדול לא הייתי נותן משקל רב מדי לידיעה כזאת. היא צפויה מדי, ומהווה תוצאה ישירה של כישלונו של ברק בסקרים האחרונים. גם אחרי הפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה והביקורת החמורה שוועדת וינוגרד האנמית בכל זאת הטיחה באולמרט, ברק מפגר אחרי ראש הממשלה בכל סקרי דעת הקהל.

מסתבר שלא כולם שירתו בסיירת מטכ"ל, ולא כולם משועבדים לאתוסים ולמיתוסים שלה. ברק הוא פשוט שקוף מדי, ותחכומו הילדותי כבר הפסיק להרשים את רובנו. נדמה לו שהוא עדיין ילד פלא, גאוות התנועה הקיבוצית ואיש רב עלילות במלאכת המלחמה. אבל אנחנו רואים לנגד עינינו איש עבה נפש, אטום רגשות עד כדי נכות נפשית, מתעשר שניצל את המוניטין כ"ראש העם היהודי" כדי לעשות לביתו. ברק הוא מיליטריסט ישראלי טיפוסי, שחיבל בהצלחה גם בהסכמי השלום וגם בתהליכים הפוליטיים שהביאו בעבר לקירבה משמעותית בין האזרחים הערבים לבין המחנה המתון בקרב האזרחים היהודים.


נכון שהחלטתו של ברק להמשיך ברומן הכושל עם אהוד אולמרט היא עלובה ומעצימה את הבוז שכל אדם הגון רוחש לו. אבל ברק חושב שהאנשים ההגונים הם בקושי "חצי מעברה", כפי שאמר פעם הפוליטיקאי החיפאי המנוח יוסף אלמוגי בהקשר אחר לגמרי. קראתי השבוע כמה מאמרים מלומדים, אחד מהם של מפא"יניק מהזן היוני ששמו צבי כסה, שזלזלו בפומבי בעצם הבטחתו של ברק לנטוש את אולמרט אחרי ממצאי ועדת וינוגרד. אין ערך להבטחה כזאת, טען כסה, איש הגון בעברו הרחוק. ההתחייבות איננה אלא גיבוב מלים, לעומת האתגר הגדול העומד בפני המדינה, כלומר, גירוש המתנחלים מהשטחים. היו כותבים רבים, פחות מתוחכמים מכסה, שהסוו את המסר הברוטלי והציני הזה במסך עשן מעובה, אבל בכל זאת שקוף שלא בטובתם, וקל להבחין בהתחסדות ובצביעות.


כל הפרשנים שהפכו בן-לילה למעריצי אולמרט ניסו לשכנע אותנו, שהוא וברק יגרשו את המתנחלים למען השלום, בעידודו של הנשיא האמריקאי שיפרוש בסוף השנה. זוהי בדיחה. ראשי המתנחלים ואנשי שדולת הידידים החזקה שלהם מתקשים להסתיר את חיוכם מעבר למחאות, מעשה שגרה שלא שווה אפילו את הנייר שעליו מודפסת הודעת הדובר שלהם.


בעצם, כולנו הרווחנו משהו מההצהרה של ברק, והנחת היסוד שלו שכולנו אידיוטים או ניהיליסטים, הסבורים שהציניות עדיפה על עקביות אידיאולוגית, איננה מדויקת. הפוליטיקאי הכי כושל בתולדות המדינה התגלה שוב בתור שכזה, ומחוות הייאוש האחרונה שלו לא תציל את עורו. אין לו מה למכור, יש שקרנים לא פחות ממולחים ממנו בזירה הפוליטית, והתירוצים שלו בדבר הצלת תהליך השלום הם כוזבים לחלוטין. קודם כל, ברק איננו איש שלום אלא בן בריתם של המתנחלים חרף מס השפתיים שהוא משלם לעתים לסוגייה המצחיקה של "המאחזים הבלתי חוקיים". כזכור, התקופה הקצרה שבו הוא כיהן, לאסוננו, כראש ממשלה היתה גם תור הזהב של המתנחלים, עידן של פריחה אדירה בכל המובנים, והזרמת תקציבים עצומים, גלויים ובעיקר סמויים, לפרויקט המזיק הזה.


שנית, גם בחודשים האחרונים היה ברק אויב גדול של כל התקרבות ישראלית-פלסטינית והביקורת שלו על אולמרט היתה נצית, ולא יונית. שני הפוליטיקאים האלה, אולמרט וברק, לא יצליחו להזיז אפילו צריף אחד, למעט אולי כמה אוהלים פורחים באוויר שהוצבו על ראשי ההרים למראית עין, וכמוהם כתערוכה ניידת העוברת ממקום למקום להנאת הצעירים משובבי-הנפש, חובשי הכיפות הסרוגות.


כיוון שאיש איננו מעלה בדעתו את האפשרות לפרק התנחלויות גדולות וממאירות, שצמחו על אדמה לא-לנו על מנת לחבל בכל סיכוי של שלום הכרוך בנסיגה מלאה מן השטחים, אין לנו בעצם בחירה אמיתית בין שתיים או שלוש חלופות, המתגלמות באישיותם של המועמדים הראשיים לראשות הממשלה בבחירות הכלליות הבאות. בלי לתכנן את הנסיגה מאריאל, ממעלה האדומים, מקריית ארבע ומכל ההתנחלויות האידיאולוגיות והאחרות, אין מה לדבר על הסכם בר קיימא עם שותף פלסטיני שיש לחתימתו ערך כלשהו. ההשקעה הרגשית, החומרית והפוליטית באנשים כמו אבו-מאזן רק תגרום נזק לטווח ארוך. יש כאן הונאה כפולה: הממשלה כאילו מטפחת אותו רק כדי להוכיח שאין עם מי לדבר ואין למי לתת; הוא עצמו מדבר איתנו בעיקר כדי להרוויח זמן, לאמריקאים נוח לטפח את האשליה שיש תהליך שלום, וג’ורג’ בוש עדיין מקווה שיהיה לו הישג משמעותי כלשהו באזור שימתיק קצת את עגמומיות הפרישה וישפץ במשהו את תדמיתו בביוגרפיות הרבות שלו שיופיעו בהמוניהן, כמו פטריות אחרי הגשם, כבר בשנים הקרובות.


פרשנים מהמרכז הלאומני חיבקו השבוע בחום את ברק, והתייחסו לפריעת המוסר הציבורי שכרוכה בהפרת התחייבות פומבית בקלות ראש רבה. רבים שיבחו את הנוהל הקצר שהוא אימץ, את הודעתו הקצרה ונעדרת הפלפולים, ורק העדר אופקים תרבותיים מנע מהם לאזכר את אלכסנדר מוקדון, שהתיר את הקשר הגורדי המפורסם באבחת חרב אחת, אחרי שכל קודמיו נכשלו במשימה הזאת. אבל הפרשן הפוליטי החדש-ישן של "מעריב", שלום ירושלמי, שניסיונו העשיר כעיתונאי בעירנו לימד אותו לתעב את אולמרט, דווקא גינה את ברק. מצויד ברקורד של הכרות אמיתית עמוקה עם אורחו ורבעו של ראש הממשלה ירושלמי ניסה להסביר לשר הביטחון שאולמרט ואנשיו הממולחים יבגדו בו בהזדמנות הראשונה, עוד לפני ההתמודדות האמיתית נגד ביבי נתניהו.


ברק הסביר את צעדו הנפסד בעיקר בעזרת נימוקים ביטחוניים. הוא מנה, אחת לאחת, את הסכנות הרובצות לפתחה של ישראל: החמאס, איראן, החיזבאללה, מצבו של הצבא אחרי המכות המורליות והאסטרטגיות בשנים האחרונות. אנשים חשדנים במיוחד אולי יסיקו מזה, ששר הביטחון מדבר בעיקר על הסכנה שהוא מהווה לכל הגורמים האלה. כיוון שהוא, אולמרט ונתניהו שותפים לקונספציה שאסור להידבר עם הגורמים האלה אלא לתקוף אותם בעוצמה רבה בהזדמנות המדינית הראשונה שתאפשר זאת, נשלל מאיתנו בעצם חופש הבחירה גם בנושא הזה. ברק הוא התוקפני וחסר האחריות ביותר מבין השלושה, ולכן הפקרת נושא הביטחון בידיו היא סכנה לישראל ולשכנותיה, כאילו מינו פירומן למפקד תחנת מכבי האש.


לכן אין הרבה טעם לנפח את הפחדים הלא-רציונליים מביבי. כמו אולמרט, גם הוא ספג חינוך רעיוני מבית היוצר של תלמידי זאב ז’בוטינסקי, אבל זיקתו בנושאי חוץ היא פרו-אמריקאית עד תום. ברק, שרואה את עצמו כתלמיד של דוד בן-גוריון, שותף מלא לגישה הזאת. לא מדובר כאן בנושא תיאורטי, אלא בקו מנחה להתנהגותם של כל השלושה בזירה המדינית: איש מהם אינו מכיר באחריות מוסרית לאסונו של העם הפלסטיני, וכולם שוללים גישה שוויונית בנושאים חברתיים חרף מס השפתיים שהם משלמים פה ושם לנושא הזה. הניאו-ליברליזם של נתניהו הוא קיצוני קצת יותר, אבל המדיניות שמתווה משרד האוצר מזה שלושה עשורים, גם בימי שמעון פרס ובייגה שוחט, מדריכה ומלווה את שלושתם.


תזכורת: כאשר נבחר נתניהו לראש ממשלה בשנת 1996, הוא ביסס את מערכת הבחירות שלו על נאמנות להסכמי אוסלו, כדי לרצות את דעת הקהל שתמכה בתהליך השלום, ברוב עצום, בכל הסקרים. הוא השתתף במשא ומתן, וגם הכשיל אותו במיטב יכולתו, בדיוק כפי שעשו ועושים שני האחרים. גם כאיש אופוזיציה לאריאל שרון ולאולמרט בתוך הליכוד, ביבי פזל כל הזמן לכיוון וואשינגטון ועשה הכול כדי שלא יצטייר שם כאיש קיצוני שלא ניתן לסמוך עליו. יש להניח שכך ינהג גם אם ייבחר שוב בעתיד הלא רחוק. חבריו הרפובליקאים הקיצונים לא יצילו אותו מנשיא דמוקרטי כלשהו (ברק אובמה? הלוואי) וגם לא מנשיא רפובליקאי, שייאלץ לתקן את עיוותי בוש. לעומת זאת, אם הנשיא החדש בבית הלבן לא ידרוש מישראל בתוקף לעשות ויתורים משמעותיים, אין סיכוי שאולמרט החלש יעשה אותם מרצונו החופשי.

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. חיים, נדמה לי שאתה טועה בעניין "הרוב העצום" הגיב:

    עד כמה שזכור לי הסקרים שנערכו במחצית השנייה של שנות התשעים ובשנות האלפיים הראו תמיכה הולכת ופוחתת בהסכמי אוסלו.

    מה הייתה הסיבה לכך לדעתך?

  2. עופר נ. הגיב:

    חיים, מדוע אתה תולה תקוות באובמה?

    אולי תתייחס לכך בהרחבה באחד מטוריך.

    לא רק שהצהרותיו ופועלו בעניין הכיבוש, בשנים האחרונות, מבישים, לא ברור מה יעשה למען העניים והמעמד הבינוני המתרסק בארה"ב. גם תכניתו ביחס לעיראק אינה כוללת סיום מיידי של הכיבוש.

    נכון שהוא עדיף על הילארי…

  3. חיים ברעם הגיב:

    התמיכה בהסכמים בזמן שבו דנתי, שנת 1996, הייתה עצומה ולכן ביבי נתניהו נאלץ להצהיר על נאמנותו לאוסלו. כך נוצרה אצל הרבה אנשי שלום בארץ האשליה, שאפילו הימין ויתר על חלום ארץ ישראל השלמה. הימין הלאומני והמרכז הלאומני גם יחד, חרף ההבדלים ברטוריקה, לא ויתורו מעולם על טרפם, כלומר, על השטחים הרחבים שעליהם הם הצליחו להשתלט ולהחדיר אליהם מתנחלים. ברור שאיש לא הסביר מעולם לישראלים את משמעות ההסכמים בעיניים ערביות. אף מדניאי ערבי לא הסכים שישראל תחזיק בשטחים שנכבשו בשנת 1967. אחרי תקופה קצרה של התלהבות התפכחו גם תומכי ההסכם בשטחים מהאמונה הכוזבת שישראל תתייחס ברצינות לתהליך השלום. כבר אז גרסתי שאם ישראל איננה מתכוונת לסגת מכל השטחים אז התהליך יגרום רק נזק. אנשי שלום רדיקליים אחרים האמינו לאורך שנים רבות בעצם הדינמיקה של ההידברות, אבל ההידברות היא מכשיר מוגבל בהעדר אופק אמיתי להתקדמות. את שאר הסיפור אתה בוודאי מכיר. החלום חלום, אך אחריתו מי ישורנה, כפי שמנחם בגין המנוח היה נוהג לומר.

  4. מישהו הגיב:

    כבר מההצהרה הראשונה הבנתי שזו דעה פוליטית שמנסה להיות מוצגת בתור עובדה ולא יותר .

    ברק מעולם לא אמר שברגע שהד"וח ייצא הוא מיד יתפטר . מי באמת חשב ככה? רק המתנגדים שלו . מה שהוא אמר זה שאם הד"וח יהיה חמור (והכוונה לכך שינקוט אצבע מאשימה כלפיי הממשלה בנוגע לדברים חמורים ובלתי הפיכים במיוחד) אז הוא באמת יתפטר . אבל הד"וח היה סבך הכל די חיובי , לא מושלם ויש המון ליקויים וטעויות אבל לא משהו שדורש החלפת ממשלה .

  5. מיכאל שרון: פוקח עיניים, מרתק. וגם צימוקים הגיב:

    תודה לחיים ברעם על מאמר חכם ועשיר במידע חשוב ולפעמים מידע עסיסי – מסוג פסוקו של יוסף אלמוגי בשנות ה-50 (חצי מעברה…) כשדברים כגון הא הם "צימוק אמיתי למי שמבין בזה משהו…" (כפי שאומר אחד הגיבורים במחזהו האלמותי של חנוך לוין "חפץ" משנת 1975)

  6. מיכאל שרון, אתה יודע מהם עמדותיו של אובאמה? הגיב:

    אם כן, גלה לי יען כי אין לי מושג ירוק שכן המסרים שלו מעורפלים להחריד ובעיקר חוזרים על הביטוי "שינוי" לנגזרותיו השונות. כמו כן, דווקא הוא משופע הרבה יותר במשאבים מקלינטון. בעוד היא לןןה באופן פרטי מליונים לצורך הקמפיין שלה, הוא מקבל מליונים. ממי ולמי הוא יהיה מחויב בעקבות זאת. אני מותיר לך לנחש.
    זה המועמד הוא שחור לא אומר דבר מלבד זה שהוא שחור. לטוב ולרע.

  7. אסף הגיב:

    למה בכלל להכנס לתהליך שלום כאשר אין כל כוונה להחזיר חזרה את פליטי 48′ (לחיפה, יפו, אשקלון, מאות כפרים)? לא עדיף לשקם את כל הפליטים? הרי אפשר לשקמם היכן שהם נמצאים (לבנון, ירדן, סוריה, מצרים) ואת השאר לשקם בארצות שיקבלו אותם? אחרי זה אפשר לדבר על שלום.

  8. מיכאל שרון: נתפלל כולנו לניצחון הצדק – אובמה הגיב:

    נתפלל כולנו לניצחון הצדק – אובמה. ניצחון על כל מה שמדכא ובאוש.

    ניצחון הצדק על כל מה שצדקתני, מסריח מכסף עושק, מדיכוי. אזרחי ישראל – הילרי שם מייצגת את כל מה שמדכא ורומס אתכם פה.

    בחלק זה של המאה ה-21 תוזז הילרי קלינטון הצבועה, חסרת הנשמה, האטומה, החוגגת במלון וואלדורף אסטוריה המפואר עם מיליונרים חסרי נשמה המממנים את רמיסת הרוח בארה"ב ובעולם -תוזז לפח הזבל של ההיסטוריה, היא וכל הקשור בה.

    העולם משתנה, זה באמת כך, הצדק מזיז את הגזענות החשוכה, את הנשמה הצפודה, את הדיכוי מצד מאנייקים – דיכוי החודר לתוככי נישמתכם, עד שאתם מזדהים עם כל מה שנוטל חיים, חוגגים בתאוות בשרים, מזניחים את נישמתכם, צונחים לכם לפתע בדום לב או בסרטן ממאיר, או בחרב הנוקמת לאיטה על כל מה שנטלתם והישבקתם מרוח האדם החופשי. סוף הצדק והאמת לנצח, רדו מההיסטוריה מאנייקים.

  9. ניצחון החיים על כל מה שגורם לכם להקאה הגיב:

    ניצחון ברק אובמה – ניצחון החיים על כל מה שגורם לכם להקאה

    כתבה מאויירת:
    — קישור —

  10. מיכאל, אפשר תשובה לעניין במקום הפניה למאמר התמוה? הגיב:

    אני באמת רוצה להבין מהם עמדותיו של אובאמה למען אוכל להשתכנע להצביע עבורו בבחירות (במקרה, יש לי הזכות לכך). זה שהוא שחור עור ומדבר על "שינוי" לא מספק. דווקא הילארי היא זאת שמדברת באופן קונקרטי יותר ונשמעת רצינית יותר.

  11. דוד החפש/אובמה מזכיר את עמיר פרץ הגיב:

    אין לו נסיון רב, כולם מייחלים לתבוסתו,הימין מטקבק עצמו לדעת -למה מסוכן להצביע לו(שמו האמצעי הוא חוסין- רח"ל),כולם שונאים אותו, השמאל מראה כמה הוא כביכול "ליברלי" -בדיוק כמו עמיר והכתף הקרה מהקיבוצים.

  12. חיים ברעם הגיב:

    תודה אסף, אני מסכים לכל הברה בתגובה שלך כך שאין לי צורך להוסיף דבר וחצי דבר.

  13. אסף אורון – לעניין אובמה הגיב:

    בזמן מסע בחירות קשה לתהות על קנקנו של מועמד זה או אחר, מכיוון שמסע בחירות הוא נשף תחפושות.

    גם אובמה והילרי קובעים את "עמדותיהם" המוצהרות בזמן המסע, יותר באופן יחסי וטקטי זה ביחס לזו, מאשר בהתאם למה שהם באמת מתכוונים להשיג. כרגע המטרה היא להיבחר (כמו בכל ארץ, כמו בכל מסע בחירות).

    עם זאת, יש הבדלים תהומיים בין השניים אפילו ברמת הרקע. אובמה בא מרקע רב-תרבותי – אמא אנתרופולוגית שהתחתנה קודם עם אביו האפריקני, אחר כך עם פרופסור מאינדונזיה. ילדות שעברה בהוואי ובאינדונזיה. לאחר לימודי המשפטים – פעילות שטח בנושאי צדק חברתי בשיקגו ועלייה לאט לאט בסולם הציבורי-פוליטי, מן השטח.

    הילארי גם היא היתה פעם צעירה ואידיאליסטית. אבל מזה למעלה משלושים שנה שהיא מסתובבת במסדרונות השררה – כאשת מושל, כחברת מועצת המנהלים של וול-מארט (אם כל הטומאות בכלכלה האמריקנית), כאשת הנשיא ובנחיתה רכה למושב הסנאט בניו יורק (לו לפחות היתה בוחרת להתמודד במקום שקשה לדמוקרטים להיבחר בו). והיא לא עשתה הרבה בתור סנאטורית.

    אובמה מוכר מהימים הצעירים והצנועים יותר שלו כשמאלני אמיתי בתפיסת עולמו. אבל מרגע שהשאיפות שלו גדלו, הוא פיתח רטוריקה א-מפלגתית (יחסית). בנושא ישראל הוא התחיל ללקק לאייפא"ק כמו כולם – אבל הקפיד לעשות זאת קצת פחות, כדי למצב את עצמו כמועמד ה"שפוי יותר" בנושא למי שמבין עניין (ואין הרבה כאלה כאן, לצערי).
    מה שמעניין, שהטקטיקה הזאת עובדת פנטסטי עם הקול היהודי: אובמה הצליח אולי לראשונה בהיסטוריה לפצל אותו. בניו יורק ופלורידה, שם יש רוב לדתיים ולזקנים יוצאי ברוקלין (בקיצור, דמויי איפא"ק וקרובים לישראלי הממוצע בדעותיהם), הילארי ניצחה ברוב גדול בין היהודים. לעומת זאת, במדינות כמו מסצ’וסטס וקליפורניה שם היהודים הם מדור אחר ועם תפיסות אחרות, אובמה לקח את הקול היהודי בגדול. אפשר לראות את הנתונים באתר CNN תחת exit poll בכל אחת מהמדינות.

    יותר בגדול, המירוץ הילארי-אובמה הפך להיות מלחמת עולם בין הממסד הדמוקרטי הלוזרי והמסואב, לבין פעילי השטח שהביאו למפלגה את הניצחון ב-2006 והצילו את קרי מתבוסה משפילה ב-2004. כמות הזעם שנאגר פה, לא רק על בוש אלא גם על הדמוקרטים שכל פעם מתקפלים (היום שוב – בהצבעה בנוגע להאזנות סתר). אובמה הצליח לתעל את האנרגיות האלה. הוא מגייס פי שניים ויותר תרומות מהילרי, והכל מתרומות צנועות של "האזרח הקטן".

    מעבר לזה, אני לא יודע למה אנשים מתחרים על הכבוד המפוקפק לאכול משך ארבע שנים את כל החרא שג’ורג’ בוש השאיר בכל רחבי האימפריה. לא משנה מי ייבחר, יהיה לו קשה מאוד לצאת מזה טוב.

    ואולי כל אחד ייראה טוב אחרי אסון טבע כזה.

  14. שניים רבים, שלישי לוקח הגיב:

    זהו זמן ה-מק’קיין 🙂

  15. אסף, אמרת הרבה ולא כלום הגיב:

    בקיצור, אובאמה הוא מועמד לא מוכר שמקבל תמיכה בגלל ה"רקע" שלו (שם קוד בעיקר לצבע שלו-אמריקאים מרגישים נורא ליברלים ואין לתמוך בשחור לנשיאות) ולא כל כך בגלל עמדות. להילרי יש עמדות שמוכרות עוד מולפני מסע החירות, כגון בנוגע לביטוח בריאות ציבורי, עניין חשוב מאין כמוהו בארה"ב.
    אבל היי, מה זה משנה? העיקר שאובאמה "מלקק פחות לאייפא"ק". זה כנראה מספיק על מנת שיקבל תמיכה באתר "הגדה השמאלית". אם ייבחור, בל יופתע מי שיופתע.
    איך אומרים? הכל נרשם.

  16. לאסף מהמגיב האלמוני הגיב:

    כאמור, אין לך הרבה מה לומר על אובאמה מעבר לכך שהוא מתקשר בתודעה עם "שינוי" (בעיקר בגלל המוצא האתני השונה שלו) וזה שהוא "מלקק פחות" לאיפא"ק.
    זה בסדר, אתה לא היחיד שלא יודע מה בעצם אובאמה מציע בנושאים השונים. זה לא מפריע מדי לציבור האמריקאי השיטחי. מעניין עם זאת לציין שלאובאמה אין ממש תמיכה בציבור המהגרים ממקסיקו…
    ואגב, אני חי בקליפורניה כבר יותר מ-3 שנים ואווירה "אנטי מימסדית" אני לא ממש רואה. למעשה, הציבור האמריקאי רגוע להפליא יחסית בהתחשב בכך שמתרחשת מלחמה שאיש לא מסוגל להצדיק ושמתחולל משבר כלכלי חמור ביותר שפוגע בשכבות רחבות.

  17. אסף למגיב האלמוני הגיב:

    במקרה אני נמצא כאן בסיאטל יותר מחמש שנים, עוקב, מעורב ולעתים גם פעיל. אשמח אם תוסיף לידיעותי אבל לא נראה לי שיש לך יותר מדי מה לתרום.

    הדברים כמובן מעמיקים ומקיפים בהרבה ממה שניתן לתמצת בתגובה לכתבה. בכל מקרה, מבחינתי ומבחינת רוב המחנה הנלחם בכיבוש, אובמה ליקק יותר מדי לאיפא"ק, הרבה יותר ממה שהיה צריך – אבל ללא ספק הוא עדיין הרע במיעוטו כרגע בנושא זה, והוא עולה עליה לאין ערוך ברוב שאר הנושאים.

    בביטוח בריאות יש להילארי יתרון קל (שנמחק אם נזכרים בכישלון המהדהד שלה לארגן ביטוח כזה בשנות ה-90), והיא מנסה לרכב עליו חזק כי אין לה יותר מדי מה למכור חוץ מזה, במצב הרוח האנטי-ממסדי שהשתלט על הציבור האמריקני בכלל והדמוקרטי במיוחד.

  18. רמי הגיב:

    בעניין ברק אובמה, ניצחונו של מועמד שחור הוא בשורה טובה לכל מי שבוחל בגזענות ומתפלל לנפילת דגליה. מאידך, אין לתלות תקוות ב"שינוי" שהוא מבטיח. גם קונדוליסה שחורה וזה לא מפריע לה להיות מה שהתברר שהיא (איני מוצא מילים פרלמנטריות המספיקות לתיאור סלידתי ממנה וממעשיה). אפשר לקוות אבל לא יותר מזה.

הגיבו למיכאל שרון: פוקח עיניים, מרתק. וגם צימוקים

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים