הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בפברואר, 2008 10 תגובות

ביום שישי שעבר קראתי כמה פעמים ברציפות את מאמרו של הסופר דויד גרוסמן ב"ידיעות אחרונות". למען האמת, נדהמתי מהשטחיות של הדברים אבל התרשמתי מהניסוח היפה, וגמרתי אומר לעיין במאמר שוב בתחילת השבוע הזה. העיון הנוסף רק הגביר את תחושת הריקנות ומפח הנפש. לפרסום המאמר קדם מסע יחצ"נות מסיבי, ואפשר היה להבין ללבם של עורכי "ידיעות". גרוסמן הוא סופר ידוע-שם, דעתן ואפילו אידיאולוגי עד גבול מסוים, והטרגדיה הנוראה שפקדה אותו בנפול בנו בשלב האחרון, המיותר לכל הדעות, של מלחמת לבנון השנייה רק העצימה את העניין הציבורי בתגובתו על מסקנות ועדת וינוגרד. האיש המקסים והעדין הזה מסוגל לגעת בנימים הדקות בנשמתם של הישראלים, ולכן שררה כאן ציפייה דרוכה לקראת המאמר. רק מעטים תיארו לעצמם שאיש רציני כמו גרוסמן יחפש פתרונות במנהרת הזמן ויחזור לשגות בנוסטלגיה מוזרה לתופעות הפוליטיות הבורגניות, הא-פוליטיות כלשונו, שהתרסקו כאן בעבר הלא-רחוק ברעש גדול. המאמר שלו כאילו נבע מנבירה מדכדכת בערימת המסמכים הקרועים, הלחים והדהויים שהצטברו כמו גל אשפה ענקי בזיכרון הקולקטיבי, וסייעו לסופר להעלות באוב את הרעיונות המיושנים שהמיטו עלינו את ד"ש, את מפלגת המרכז, את איציק מרדכי ואמנון ליפקין-שחק ואפילו את יגאל ידין.

קשה לחלוק על התיאור החצי-ספרותי חצי-פובליציסטי של הממסד הישראלי שניהל בצורה כל כך שלומיאלית את המלחמה. גרוסמן צודק גם כשהוא פוסל את התיאוריה המופרכת כאילו אהוד אולמרט מסוגל להפיק משהו מתהליך השלום ז"ל. אבל גרוסמן כושל לגמרי כאשר הוא מנסה לשטוח בפנינו את הצעותיו לפתרון המשבר. מאמרו שזכה לכותרת כה יפה ("תנועה בתוך הריק") מפריח בחלל האוויר פתרונות אווריריים ומופשטים, אם לא היה מדובר בסופר ובאדם כה חביב עלי הייתי מדבר על מליצות נאיביות. ישראל חייבת "לנסח תכנים שיתדלקו מחדש את הזינוק", טוען גרוסמן, וגורס ש"ללא בריאה חדשה היא תתקשה להתמיד בתנועתה".


גם אם נקבל את קביעתו של גרוסמן "שישראל היא כיום מדינה עכורה באופן בלתי נסבל" ואת קבילתו על כך ש"אין בנו חמלה, לא כלפי עצמנו ועל אחת כמה וכמה לא כלפי אחרים", ונסכים איתו שיש להדיח את אולמרט מתפקידו, לא נוכל שלא להתרשם שגם לגרוסמן עצמו אין אפילו רעיון חדש אחד שיצליח אולי "לתדלק את הזינוק", שלא לדבר על בריאה חדשה. אולמרט הוא ראש ממשלה גרוע, כמובן, אבל אין שום סיבה לראות רק בו את הגורם העיקרי להידרדרות מצבה של המדינה. ייתכן שהחברה הישראלית לא תוכל "להחלים", כלשונו של גרוסמן, אבל סילוקו של אולמרט כשלעצמו לא יספיק אפילו לשינוי מזערי, שלא לדבר על מהפכה אמיתית במצבנו. גם גרוסמן מודע לכך שצריך לפתור בעיות קיומיות, והוא מבקש מפלט דווקא בקרב החוגים האליטיסטיים, שגרמו למצב שאליו נקלענו.


גרוסמן רואה בעיני רוחו אנשים טובים שאין להם עניין בפוליטיקה המפלגתית, כלומר, הדמוקרטית. הוא מאמין בקיומם של "חוגים רחבים, דעתניים ואכפתיים" שחרף העדרו של מכנה משותף פוליטי או רעיוני הם מסוגלים להתלכד כדי לעשות משהו. מהו הדבר שהם אמורים לעשות, במיטב הלהט הבורגני שלהם, בלי פוליטיקה אבל כשהם מצוידים במנות גדושות של "אכפתיות"? דווקא תהיה להם המון עבודה: "התגייסות חירום לאומית", עבודה ציבורית "א-פוליטית ועל-מפלגתית", ואפילו הקמת "ממשלת צללים" שתציג לממשלה ולציבור מדיניות חלופית שתלווה בהשרשת נורמות ציבוריות נעלות והתנהלות יעילה. כך חזרנו לשנת 1977, למצע ד"ש, ורק יגאל ידין המנוח, כבד ראש ונפוח מרוב חשיבות עצמית, חסר לתמונה. אלא שידין כבר נפטר, אחרי שהצליח לפורר את התקווה שהביאה לכנסת סיעה של 15 ח"כים. עד סוף הקדנציה של הכנסת התשיעית התנפצה ד"ש לרסיסים ברעש גדול. גם ידין, אמנון רובינשטיין ושמואל תמיר התגייסו למען העם, האמינו שהם יביאו לפוליטיקה נורמות חדשות וראו בעצמם אנשי מקצוע נעורים מכל אינטרס כיתתי, ולא חלילה עסקנים בזויים.


באווירה דומה להפליא לזו של היום, של מיאוס מפוליטיקה ומשחיתות ושל אובדן אמון במערכת הביטחון ובצה"ל אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים (1973), ידין וחבריו הטיפו לפוליטיקה נקייה, בדיוק כמו גרוסמן מקץ 31 שנים. גם הם קראו ל"ויתורים כואבים" שמעולם לא פורטו די הצורך ובסך הכול תפסו מקום רע באמצע. כמו בממשלת הצללים העתידית של גרוסמן (אנשים ש"חלוקים ביניהם מאוד מבחינה פוליטית") גם אנשי ד"ש לא הסכימו ביניהם על פתרון אמין לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובעצם אימצו את המצע של גולדה מאיר שדיבר על פשרה טריטוריאלית סתמית, שלא הייתה אז ואיננה גם היום בסיס למשא ומתן רציני לשלום. מרוב א-פוליטיות הם לא הצליחו ליישם אף רעיון פוליטי חדש, לא בתחום המדיני ולא בתחום הכלכלי-חברתי. גם מפלגת המרכז התיימרה לייצג רעיונות דומים והתפוררה בדיוק כמו ד"ש. המסקנה שאני מציע לקוראים מכל ההתרחשויות האלה היא פשוטה: מי שרוצה לחולל שינוי, חייב לבנות מצע פוליטי ברור וחד-משמעי שיתמודד עם חוליי החברה הישראלית. ההנהגה היא אולי "בינונית" כפי שמגדיר אותה גרוסמן באיפוק מלאכי, אבל הרעיונות החלופיים חייבים להיות משמעותיים, ולא חלולים וסתמיים.


ואלו הם הדברים שגרוסמן לא דן בהם, או רק רפרף מעליהם בקלילות, וזאת במאמר פרוגרמטי כה יומרני: אין במאמר מלה וחצי מלה על האוריינטציה הבינלאומית של ישראל; על היחסים עם אירופה; על המתח בין הנושא האקולוגי לנושא הפוליטי; על יחסנו לעולם הערבי ולעולם המוסלמי; על הצורך בשינוי מבני בכלכלה הישראלית כדי לגשר על הפערים הבלתי נסבלים שנוצרו כאן, ושאינם מאפשרים את תפקודה התקין של חברה במצור. אין גם הצעות ענייניות לקידום הפתרון המדיני עם הפלסטינים שלא לדבר על הסורים, וכיצד להתכונן לעימותים הפנימיים שכל התקדמות משמעותית לשלום לא תתקיים בלעדיהם. אני מציע לגרוסמן להתאמץ קצת יותר, ולהציג לציבור הישראלי כמה שאלות נוקבות הטעונות הכרעה חדה. בשאלות האלו יצטרכו כמובן לטפל גם אנשי הצללים שלו שיציעו לנו פתרונות ויצילו אותנו מהשילוש הבלתי-קדוש, אולמרט-ברק-נתניהו. כמו מרדכי זאב פיירברג בחיבורו הפרוגרמטי המפורסם "לאן" (1898) שומה על סופר כמו גרוסמן, שמציע לנו נתיב ל"תנועה בתוך הריק", להאיר לנו קצת את הדרך:



  1. האם לדעת גרוסמן משפיעה האוריינטציה האמריקאית המוחלטת של ישראל על מעמדה של המדינה באזור ועל העמדות שלה ושל שכנותיה בסכסוך?


  2. האם הוא ממליץ על אוריינטציה יותר אירופית, שתתמוך בתיווך ממושך וממוסד של האיחוד האירופי בסכסוך?


  3. מה חושב גרוסמן, ומה תעשה ממשלת הצללים (המפולגת מבחינה רעיונית) שלו, בנושא הכאוב ביותר המבעת את המדינה והוא יחסיה עם המיעוט הגדול של האזרחים הערבים?


  4. האם הוא תומך בירידה מרמת הגולן והחזרת כל השטח לסוריה, כדי להוציא את הסורים מהסכסוך ואולי לשפר את היחסים עם שאר העולם הערבי והמוסלמי?


  5. מה חושב גרוסמן על ההכנות לתוקפנות נגד איראן, העלולות להביא למלחמה אזורית מתמשכת שישראל איננה מסוגלת לעמוד בה?


  6. האם מוכן גרוסמן לרתום את החוגים ה"רחבים, דעתניים ואכפתיים" שלו ליוזמה שתביא להפשרת המתח לא רק בין יהודים לערבים באזור, אלא גם בין יהודים למוסלמים בכל רחבי העולם, כולל אירופה? האם הוא מקבל את האנטי-איסלמיות הכוללנית והפרימיטיבית של חלק מהאליטות כאן?


  7. האם, בצד מס השפתיים לגישור על פערים במאמרו, מבין גרוסמן את הצורך בשינוי מבני של הכלכלה הישראלית, במטרה להעמיד את הסולידריות החברתית בראש סולם העדיפויות ולרסן את מוטיב הרווח ככוח המניע בכלכלה? ומה תהיה עמדת ממשלת הצללים האליטיסטית שלו כלפי הגלובליזציה וכלפי נשק ההרתעה הגרעיני, שכל התקשורת העולמית גורסת שהוא מצוי בידי ישראל? האם יש לו פתרון לבעיות האקולוגיות שנובעות מהגירעון?


  8. האם הוא מעדיף הידברות עם חמאס, אפילו בדרך להפסקת אש ממושכת ולאו דווקא לשלום, על פני ההסלמה שהורסת את שדרות ואת עזה? האם הוא וממשלת הצללים ידרשו את פירוק כל ההתנחלויות בשטחים?

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. אחת משם הגיב:

    ברעם מייצג קוטב מנוגד להלך הרוח של גרוסמן שכבר איבד את היקר לו וחש את התיפלות בניסיונות הקודמים "לשנות". ברעם, לעומת זה, מחזיק בעמדות ברורות בתוך המטריצה הקיימת, אלא שעמדותיו הולכות ומתרחקות מהמציאות כאן ועכשיו גם אם הם נכונות ויפות. ניראה שגרוסמן מבטא הלך רוח. לא פרוגרמה. הלך רוח של אבדן דרך בכנות, הודאה בחוסר אונים ובתעיה. הוא צודק בדבר אחד, יש לו הרבה שותפים לתעיה – אנשים שעברו את הריסוק ולא יכולים יותר לאחוז בקיים.
    ברעם אולי מתכחש או מצוי בהכחשה רגשית של עומק השבר, כאשר הוא שואל שאלות מעשיות, בהנחה שיש מישהו שבכלל שומע (בעמדה ביצועית).
    גרוסמן עומד על נקודה חשובה והיא אבדן דרך עמוק, שמחייב קודם כל ניסוח שקט ופנימי של ערכים, ורק אחרי כן פוליטיקה. תנועה דומה קיימת היום במקומות אחרים בעולם, קבוצות שהיפנו עורף, זמנית, לפוליטיקה, כדי "לחפש את הדרך". בארצות הברית אפשר לראות את דניס קוצ’יניץ’ כמייצג על תנאי וחלקי, של קבוצות אאלה. מה שברעם מתעלם ממנו הוא עובדת הטבע, שכאשר אין לך מה להגיד כדאי לשתוק ולחפש. כלומר, מי שאינו שותף לוודאות של ברעם, לא יכול להגיב או להציב מודל חלופי בשלב שעדיין אין לו מה להגיד. גרוסמן צריך אולי להגיד לנו ולעצמו, שכאשר נעים בחלל ללא כיוון, כדאי לשתוק ולהקשיב, ולקוות שיצא סימן וכיוון. הפוליטיקה של ברעם היא הטוב שקיים כרגע במצאי, אבל היא לא מעשית במובן זה שאין שום כוח פוליטי שתומך בזה, וקשה לצפות שכוח כזה יצוץ. אפשר לתאר מצב, שאחרי "בירורים וחיפושים א-פוליטיים" יהיה מקום להישען על השאלות של ברעם, ולנסח תשובות פוליטיות הנובעות מתוך תשתית רחבה יותר של ערכים.
    גרוסמן, הסיפור שלו, האבדן שלו, מייצגים שכבה רחבה של אזרחים תמימים ש"זרמו" עם האירועים ומצאו את עצמם שכולים מאד, כלומר נבגדים לריק.

    זה ברמה הכללית. ברמה הפרטנית, לדעתי המקום שבו גם חיים ברעם וגם גרוסמן מגלים "עיוורון" הוא לזרמים התת קרקעיים האפלוליים שהרעילו את המדינה לחלוטין, ונמצאים בהשתקה מוחלטת. אלה נגעים שקיימים גם בשמאל וגם בימין, בלי הבדל. אפשר להמחיש זאת סימבולית כאורגיה פאגאנית של הקרבת ילדים, שנעשית כבר זמן רב, ומוצאת ביטוי גלוי ומובהק, במלחמת לבנון 2, כבר בלי הסתרה.
    זה קושר יחד את השחיתות עם הפוליטיקה והעבריינות האלימה, נפיצות הפדופיליה בישראל, ועניינים נוספים, כולל ההישענות הכלכלית המוחלטת על יצוא וסחר נשק. ברעם מעדיף לעסוק במופשט המעשי, וגרוסמן בערטילאי-רוחני.בינתיים אין תשובות מוכנות, כניראה, משני הכיונים הללו.

  2. איתן לרנר הגיב:

    "וראו בעצמם אנשי מקצוע נעורים מכל אינטרס כיתתי, ולא חלילה עסקנים בזויים". חיים , מה פשר המילה נעורים מ…?

  3. האקדמיה (האלטרנטיבית) לעברית הגיב:

    לאיתן,
    אם הבנתי נכון, נעורים בא מהשורש להתנער, או אז המשפט מובן.

  4. חיים ברעם הגיב:

    איתן היקר,

    נעורים ממשהו, כאילו ניערו מעצמם את הדבר. זה מצוי במקורות ובספרות העברית.
    התרגום האנגלי הקרוב ביותר הוא אולי
    devoid of sectarian interests

  5. חיים ברעם הגיב:

    לאחת משם,
    אהבתי מאוד את תגובתך היפה. אל תחשבי שאינני מודע לדקויות שציינת, בצורה מאוד מרשימה. נדמה לי שאנחנו שותפים לחלוטין להתייחסות לנושא העקדה, ולהתנגדות להקריב את ילדינו למולך הממלכתי. את סבורה שאני שאנן ושכלתני לעומת גרוסמן "הרוחני", אבל הפחדים המבעתים את כולנו אינם זרים לי כלל ועיקר. די אם אציין שיש לי בן בכיתה י"ב, באותו בית ספר ניסויי שבו למד בנו של דויד. עם זאת, די הזדעזעתי מהעדרו של ניתוח אנליטי כלשהו במאמר של גרוסמן, שהתיימר להיות מתווה דרך ולא רק ביטוי רוחני של ההתלבטויות האישיות שלו.אני מאוד מחבב את גרוסמן, אבל יש לדעתי צורך, אפילו כורח, לקיים איתו את הוויכוח הזה.

  6. אחד הגיב:

    איתן, בשביל זה יש מילון, לא?…

    "נעור" (וו שרוקה):
    מנוער מכל אשר בו, ריק.

  7. עופר נ. – לאחת משם הגיב:

    שלום לך, נדמה שלדניס קוצ’יניץ’ יש בהחלט פרוגרמה מפורטת בענייני השעה. נראה שאינך יכולה להיתלות בו כדוגמה ל "חיפוש דרך".

    גרוסמן יכול לחפש את דרכו בסדנאות ויפאסאנה, בהתנדבות במעון לילדים בסיכון, ומצידי אפילו בפסטיבל שנטיפי, לפני במקביל או אחרי גיבוש משנה פוליטית סדורה. אם הוא נכנס לספירה הפוליטית, אפשר וצריך לדרוש ממנו מסרים ברורים.

    חבל שלא הבאת תימוכין לטיעונים המכלילים שלך על ההתפוררות בישראל. כך למשל, האם הפדופיליה נפוצה יותר בימינו, או שמא הדיווח והחשיפה הציבורית שלה רווחים יותר? האם הפדופיליה בישראל נפוצה יותר מבהולנד?

    להבהרה, אני חושב שבהחלט ניכרים סממני התפוררות בישראל אבל צריך לבסס את הדיון על נתונים מדוייקים ולא צריך היוועדות "ערטילאית-רוחנית" כדי להתמודד עם ההתפוררות.

  8. לאחת הגיב:

    איך דניס קוסיניץ’ מייצג את הבריחה מהפוליטיקה? הוא לא סנאטור מהמפלגה הדמוקרטית?

  9. בין השורות הגיב:

    את החיבור האנמי של גרוסמן אפשר לתלות במשרדיהם המצוחצחים של "צו פיוס".
    זה אמנם עושה נעים לעיניים אך לא מקדם שום עניין.

  10. ניצ’ו הגיב:

    אכזבתם של הכותבים כאן ממאמרו של דויד גרוסמן מבטאת ציפיות לא מציאותיות. הסופר אינו מנהיג פוליטי ואינו מתיימר להוביל את העם. גם "הזמן הצהוב" לא בא עם משנה סדורה ולא היה בו פתרונות וכך גם "נוכחים נפקדים". כוחם היה במימד "הנבואי" בהפניית זרקור אל חיינו. ואכן, בעיני גרוסמן הוא נביא מודרני מתריס בשער.
    הכעס הגדול שאני קורא כאן הוא פרי תיסכול מההעדר – מהריק הגדול שנפער בהנהגת השמאל. לא גרוסמן הוא זה שימלא אותו.

הגיבו לעופר נ. – לאחת משם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים