כחלק מנסיונות החסכון שלי חזרתי בעת האחרונה לפשפש בחנויות ספרים משומשים, בתקווה להפחית את ההוצאות על ספרים חדשים, שהם פשוט נורא יקרים. לאחרונה רכשתי ספרים שקראתי לפני שנים אבל התחשק לי לקרוא אותם מחדש, ולו רק כדי להשוות את התרשמותי מהם אז והיום. ובכן, השבוע הייתי שקועה בקריאת "המרגל שחזר מן הכפור" של ג’ון לה-קארה. הספר יצא לאור בשנת 1963, והיה רב-מכר עולמי. גם סרט עשו ממנו, עם ריצ’ארד ברטון וקלייר בלום.
זה היה הראשון בספרי הריגול שכתב ג’ון לה-קארה, והוא תיאר באורח ריאליסטי את המערכת המורכבת של ריגול וריגול-נגדי שנבנתה בשני הגושים הגדולים, מזרח ומערב. ספרו הבא נקרא "מלחמת המראות", שכפי ששמו מציין, משקף את הסימטריה בין המבנים הענקיים והמסובכים שבנו המעצמות כדי לרגל אחת על השנייה, עם צבא שלם של מרגלים וסוכנים וסוכני-משנה, תעלולים טכניים מסובכים, סכומי עתק שהתבזבזו בחשאי, וכמובן "פחת" אנושי עצום – סוכנים שנתפסו ונכלאו, עונו ונרצחו, אווירה פראנואידית רוויה חשדות ומתח, קרבנות-שווא והררי שקרים.
ואז יום אחד כל העסק התמוטט כבניין קלפים – בריה"מ קרסה וגדודים של "סובייטולוגים" מצאו את עצמם מחוסרי תעסוקה. (אין מה לדאוג להם – היום או שהם כותבים ספרי היסטוריה, או שהם מיישמים את שיטותיהם הישנות כלפי אירן או סין או אפילו רוסיה. אמנם כאשר מדובר בארצות כמו סין, או פקיסטן, שלא לדבר על אירן, יש להם בעיות קשות, כי הם לא מבינים כלל את השפות והתרבויות המקומיות. מה שכמובן לא מפריע להם לכתוב מאמרים חשובים ולייעץ לממשלותיהם.)
וראה זה פלא – הם ידעו את הכל על הכל. הם ידעו איזו ריבה אוהב גנרל איוונוביץ’ למרוח על הלחמניה שלו בארוחת הבוקר, מהו הבושם האהוב על אשתו של השר פבלוביץ’, ועם מי התעסק החבר דימיטרביץ’, מנכ"ל מערכת הטלגרף, באותו סוף שבוע כאשר ביקר בקראסנויארסק. הם בחנו כל צילום של ההנהגה, גברים כבדי-גוף במדים חורפיים עומדים בשורה על חומת הקרמלין וסוקרים מצעדים צבאיים, וידעו מתי נחלש מעמדו של א’ ועלתה קרנו של ב’. הסובייטולוגים והקרמלינולוגים האלה ידעו הכל – חוץ מן העובדה שבריה"מ עומדת לקרוס בבת אחת. הדיאגנוזה שלהם היתה לקוייה באיזה-שהוא היבט חיוני.
מספרים שהביון הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, משפיצח את הצופן הגרמני "אניגמה", ידע כמעט בדיוק היכן הלופטוואפה מתכוון להפציץ בימים הקרובים. יום אחד נודע להם שהגרמנים מתכוונים להמטיר מבול של פצצות על העיר קובנטרי, ואז עלתה השאלה הקשה, האם לפנות את העיר בעוד מועד? שכן אם יעשו זאת, הגרמנים יבינו שהצופן שלהם פוענח ויפעילו צופן חדש, והמצב יהיה יותר גרוע. מספרים שווינסטון צ’רצ’יל עצמו הורה שלא לפנות את קובנטרי כדי להגן על הצופן… אינני יודעת אם הסיפור הוא אמת היסטורית, אבל הוא בהחלט ממחיש את בעיית-השורש של הריגול.
ומה השתנה מאז? בראשית המאה ה-21 החליטו האמריקנים והבריטים, על סמך סיפורים שסיפרו להם "מומחים" שכאלה – ביניהם העירקולוג הישראלי הדגול אמציה ברעם – היינו, אגדות על אל-קעידה שיש לה בסיסי היי-טק תת-קרקעיים משוכללים להפליא בהרי אפגניסטן, שמתוכם מתכנן אוסאמה בן-לאדן התקפות מסיביות על ארה"ב; על מאגרי הנשק הלא-קונבנציונלי של עירק ובסיסים בגודל ערים שלמות מתחת לארמונותיו של סדאם חוסיין. כמו תמיד במצבים האלה, ממשלות שמעו מה שרצו לשמוע, כולל פנטזיות צבעוניות כיצד האוכלוסייה המדוכאת באותן ארצות תקבל אותם, את הפולשים האמריקניים, הבריטיים ונספחיהם, בזרועות פתוחות ובפרחים, וכי ההשתלטות על ארצות אלה, משאביהן היקרים ומעמדן האסטרטגי, תהיה טיול של יום אביב (שלאחריו, וזה חשוב, ישרור שם משטר אוהד שיפתח את כלכלתו לתאגידים המערביים)… אחר כך התברר שבאפגניסטן לא נמצאו שום בסיסים תת-קרקעיים משוכללים, ואם בן-לאדן היה שם הוא הסתתר באיזה כפר עלוב או במערה; שהנשק הלא-קונבנציונלי של עירק הושמד לפי הוראותיו של סדאם חוסיין כבר בשנת 1991, ותחת ארמונותיו לא היו שום בסיסים. אבל שתי ארצות אלה הפכו לעיי חורבות, ואוכלוסיותיהן היום במצב הרבה יותר גרוע משהיו לפני הפלישה.
מאז תפיסתו של אדולף אייכמן בשנת 1960, הפך "המוסד" הישראלי לאגדה בעולם. בעיקר הצטיין במה שנקרא "חיסולים" – היינו, רציחות של אויבים שונים, אמיתיים או מנופחים (ולפעמים בטעות מישהו אחר, כמו אותו מלצר מרוקאי בנורבגיה – אבל את אלה לא זוכרים). על הכוונת תמיד נמצאים מנהיגי הארגונים הפלסטיניים הלוחמים נגד ישראל בשיטות המקובלות בארגוני מחתרת ְ- שיטות נבזיות, גם אם פחות קטלניות מבחינה כמותית מאשר הפצצות מן האוויר של ערים וכפרים או שימוש בפצצות-מצרר – ורציחתם היא תמיד סיבה למסיבה בישראל. הידד, עוד זבאנג וגמרנו!… (אמנם עד מהרה מישהו יורש את מקומו של המחוסל, שצורף לרשימת גיבורי עמו שיש לנקום את נקמתם, והפיגוע הבא כבר בדרך.) אבל העיקר שהבחורים המוכשרים שלנו ידעו בדיוק איפה הוא גר, אצל מי הוא מבקר, באיזו מכונית הוא נוסע, ושאר פרטים המעידים עד כמה אנחנו מוכשרים ומבריקים.
למרגלים של ג’ון לה-קארה לא היו אמצעים כה משוכללים כמו אלה העומדים לרשות שירותי הביון היום – לווייני ריגול, האזנות סתר, כל מיני פעלולים של עולם התקשורת האלקטרונית. אבל הפרדוקסים העקרוניים של הריגול והריגול-הנגדי עומדים בעינם. בשלב זה או אחר המצב משתנה או אפילו מתהפך, ולפעמים תוצאות הפעולות הפוכות ממה שמתכניהם ביקשו להשיג… או אולי לא? – אולי מושכי החוטים לא ממש להוטים לסגור עניין? אולי עצם המאבק הסמוי, המעסיק רבבות סוכנים וסוכני-משנה, עם חברות קש ברחבי העולם, וכל מיני ספקים (מודעים או לא מודעים), והנהנה בשקט, שנה אחר שנה, מתקציב אסטרונומי שאין צורך לתת עליו שום דין-וחשבון – אולי התאגיד הענק הזה הפך להיות גורם גדול וחשוב מכדי שיירצו לפרק אותו. כך, למשל, מתנהלת ה"מלחמה נגד הסמים" – תמנון ענק המקיים את עצמו, ואין שום סיכוי שינצח (כלומר, יגרום למין האנושי להפסיק לצרוך סמים למיניהם), או יוותר על משימתו (כלומר, יניח לאנשים לצרוך סמים כאוות נפשם באופן חוקי, ובכך ישמוט את הקרקע מתחת רגליהם של יצרני וסוחרי הסמים). בחסות ה"מלחמה" זאת חדר צבא ארה"ב לתוך מדינות אמריקה הלטינית, וזוהי השקעה משתלמת. אבל אכתוב על כך בפעם אחרת.
אסיים בשתי מובאות מן הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (בתרגום מהיר שלי):
"מקצוע ההונאה כשלעצמו איננו קשה – זהו עניין של ניסיון, מקצוענות, זוהי יכולת שכל אחד מאיתנו יכול לרכוש. אבל בשעה שהנוכל המצוי, השחקן או המהמר יכול לסיים את תפקידו ולחזור אל הקהל, הסוכן החשאי לא זוכה לרגיעה כזו. עבורו ההונאה היא עניין של הגנה-עצמית. עליו להגן על עצמו לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים: גם אם הוא אדם אמיד, תפקידו יכול למנוע ממנו לקנות אפילו סכין-גילוח; הוא אולי אדם משכיל, אבל בתוקף תפקידו הוא חייב לפלוט דברי הבל; יתכן שהוא איש משפחה אוהב, אבל הוא אנוס להסתגר מפני אנשי-אמונו הטבעיים." וקרוב לסוף הספר אומר הגיבור לבחורה שאיתו: "את חושבת שמרגלים הם כמרים, צדיקים, קדושים-מעונים? – הם חבורה של כסילים יהירים, וכן, גם בוגדים. רכרוכיים, סדיסטים ושיכורים שמשחקים בשוטרים בגנבים כדי לגוון את חייהם הרקובים. את חושבת שהם יושבים כמו נזירים בלונדון ועורכים שיקולים של צדק ואי-צדק?"
אכן משתלם לקנות ספרים משומשים ולא רק מטעמי חיסכון.
תודה, על המאמר. נהניתי לקרוא.
מאמר מעולה ומהנה. עם זאת, מן הראוי להוסיף שג’ון לה-קארה למד המון והפיק לקחים. לספריו האחרונים יש אופי אנטי-אימפריאליסטי חד משמעי, והם מבטאים גם הזדהות עם מאבק העמים נגד ההגמוניה האמריקאית.
כבר שנים שאני קונה רק משומשים וישנים. כך הכרתי חנויות נפלאות וקניתי ספרים נהדרים. תרשו לי להמליץ על המחסן של אלכס מתחת לחלוץ בחיפה. אוצר גנוז, פשוטו כמשמעו.
רשימת המציאות ענקית אבל אזכיר ביוגרפיה על מרי קירי שכתבה ביתה (הפנינה הספרותית הזו עלתה 5 ש"ח) וספרם של סוויזי והוברמן על קובה והמהפכה, המתאר את דיכוי העם הקובני בידי ארה"ב באמצעות נבלים מקומיים מהסוג של בטיסטה וכיצד בעטו אותם בררה פידל וצ’ה וחבריהם בעוז וחכמה מדינית. תענוג. הלוואי עלינו. יש גם הוצאות ישראלית זולות כמו פרדס בחיפה ואם אני עושה פרסומת – זה לא ח"ו למעני אלא למען מטרה טובה. ע"ע וא’ב’ עולים 80 ש"ח ולא שווים בעיני 80 אג’ ולעומת זאת את אונייגין מהד’ ראשונה 1937 קניתי בחמישים.
רציתי גם להמליץ על כתבי הרולד רובינס, אבל לא אם עולה יותר מ-20-30 רובל לכל היותר.