הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 במרץ, 2008 20 תגובות

מהנגב לטולוז


בשבוע הקודם התבשרנו על סגירת מפעל "פולגת" בקריית גת ופיטורי כל עובדיו. המהלך השאיר מאות עובדים ועובדות ללא פרנסה, כאשר הבעלים מתנערים אפילו מתשלומי הפיצויים, לפי הכתוב בחוק, ומגלגלים את האחריות לפתחו של הביטוח הלאומי. רק לאחר משא ומתן בין ההסתדרות לבין בעלי המפעל הושגה הסכמה כי חלק קטן מהכסף ישולם מכספי החברה. שורת האשמים הקבועים: התחרות ממזרח אסיה, מחיר נפט, הדולר הנמוך, מיהרה להישלף על ידי הצדקנים והמצטדקים, כחלק מתהליך "התאמת המשק הישראלי לגלובליזציה" ("הארץ", 10.3). השורה התחתונה של טיעונים מסוג זה היא כי אין מה לעשות: הקידמה, הטכנולוגיה, התחרות וכמובן מלת הקסם "גלובליזציה" משמשות כמגן תמידי מפני המקטרגים, שהרי מדובר בדטרמיניזם עיוור, ולא חלילה בני האדם ממשיים והאינטרסים שהם מייצגים. מפעלים עתירי עבודה שעוברים לירדן ולסין, תעשיות שלמות שנכחדות במדינות המתפתחות, ערי פועלים שהופכות למוקדי אבטלה – אנחנו מכירים את השיר הזה בעל פה. אין על מי לצעוק. אין מה לעשות. ככה זה.

מה שחדש בסיפור בקריית גת, לעומת זאת, הוא שמעט לפני ההחלטה על סגירת המפעל משך אחד מבעלי המניות של החברה, צביקה ברנבוים, דיבידנדים (רווחים מאחזקת מניות) מקופת החברה בשווי של 34 מליון דולר. דיבידנדים אלו מתווספים לרווחים של 25 מליון דולר מהנפקה מוצלחת של החברה בבורסה, וזאת ארבעה חודשים בלבד לאחר רכישתה. ברנבוים גרף לעצמו את הרווח לא לפני שסיים להנות מסובסידיות ממשלתיות נדיבות, מה שנקרא אצלנו "מענקי סיוע" ("הארץ", 12.3). מה שיש לנו כאן אם כן, אינו טרגדיה יוונית, בה האשם הוא הגורל האכזר והעלום, אלא פשוט אשפי בורסה שהצליחו "להביא את המכה", ועוד להתחזות במשך שנים ל"יזמים" ו"תעשיינים" אלטרואיסטים. את מי יש להאשים, אם כן? בראש ובראשונה את מדיניות הדה-רגולציה של משרד האוצר, שמקדשת את החופש של בעלי המניות לקנות ולמכור ולעשות ככל העולה על רוחם, בלי להתחשב בעובדים, במפוטרים, או אפילו בייצור עצמו. אותה מדיניות ש"שכחה" לאכוף את חוק שכר המינימום במפעל "פולגת" היא זו שאפשרה לברנבוים לנפח ולזרוק את החברה.


המקרה הנוכחי אצלנו דומה באופן לא מקרי לשערוריה אחרת בשנה שעברה, בה פיטרה חברת המטוסים האירופאית Airbus עשרת אלפים עובדים וזאת על מנת לשמור על שולי הרווח הנאים שלה והעברתם לבעלי מניות. מאז הפרטת איירבוס ב-1999 נע שוויה הבורסאי בחוסר עקביות, בלשון המעטה, עם נתוני הייצור והמכירות האמיתיים של החברה. תהליך זה נמשך, תוך תמיכה ממשלתית רחבה, עד שבשנה שעברה, על מנת להבטיח את הציפיות העולות וגובהות לרווחים, ביצעה החברה קניה עצמית של מניותיה על חשבון קופות העובדים ותקציבי המחקר והפיתוח (לה מונד דיפלומטיק, מאי 2007). את מחיר הצעד משלמים, מלבד אלפי העובדים המפוטרים, גם הציבור הצרפתי שמחזיק בחלק הארי של מניות החברה ולכן יישאר בסביבה ויספוג את ההפסד לטווח הארוך. אין כמובן צורך לומר שלהתנהלות כזו אין קשר לפיתוח, קידמה טכנולוגית, תעסוקה או צמיחה כלכלית ממשית. למעשה, השעבוד של תאגידי ייצור לקרנות השקעה המצפות להחזרים גבוהים ומיד, מנטרל כל אפשרות לגבש מדיניות תעשייתית לטווח ארוך.


מהש.ג לביבי


מכה נוספת שנחתה לאחרונה על הציבור הישראלי, ושמדגימה את כניסת המשק הישראלי לג’ונגל הניאו-ליברלי הפראי, היא הפסד קופת הגמל "פריזמה חרמון" של כ-8.3% מהכספים שהיו מושקעים דרכה. כספים אלה הם כמובן כספי ציבור, השייכים לעובדים החוסכים לפנסיה או למטרות אחרות, ושיום אחד פשוט התנדפו בעקבות גחמותיו של שוק המניות. העיתונות הכלכלית כמובן מיהרה לתלות את האשם בש.ג – בן גביזון, מנהל השקעות בקרן, שממנו מיהרה החברה להתנער ושלחה אותו הביתה ("הארץ", 24.2). גם הכהן הראשי של כנסיית היד הנעלמה, נחמיה שטרסלר, מיהר להוקיע את פזיזותו ותחמנותו של גביזון, בציון של גילו הצעיר ואופיו ההרפתקני ("הארץ", 7.3). שטרסלר לא מעיז להציב שאלות נוקבות בקשר למבנה שוק ההון בישראל, שהוא האשם האמיתי בפרשה, ובוודאי שאינו מבקר את הרפורמות שערך נתניהו ב-2003, שקיצצו בצורה משמעותית את קצבאות הפנסיה ושלחו את ציבור החוסכים ללכת לחפש את השאר בבורסה. שטרסלר פשוט ממליץ לצרכנים הפיננסיים הישראלים "להיזהר שם בחוץ" ולבדוק טוב טוב לאן הולכות ההשקעות שלהם, וזאת גם אם חברות ההשקעה בישראל לא מתנהלות לפי סטנדרטים מינימאליים של שקיפות והיצע מידע.


חשוב לזכור שלא מדובר בהמצאה ישראלית. חוסר יציבות בשווקים הפיננסיים היא אחת התופעות הבולטות ביותר של העידן הניאו-ליברלי, כאשר מאז החלת מדיניות ההפרטה והדה-רגולציה בקנה מידה עולמי נקלעת הכלכלה הגלובלית למשברים עמוקים בתדירות של שנתיים-שלוש. ההפתעה האחרונה היא כמובן משבר משכנתאות הסאב-פריים המתוקשר בארצות הברית, שהגיע גם לארצנו בדמות הפסדים כבדים שספג בנק הפועלים, הן בצורת נזק ישיר של מאות מיליוני דולרים והן כנזק עקיף משמיטת משכנתאות (דה מארקר, 14.3).


שלא כמו משברים פיננסיים אחרים, במשבר הסאב-פריים אין מרוויחים גדולים, ובניגוד לאותם משברים (כגון משבר המטבע הבריטי או המזרח-אסיאתי) הוא גם לא הונדס בצורה כזו או אחרת על ידי ספקולנטים בינלאומיים. המשבר הוא כולו תוצר של חוסר היציבות בשווקים, שמוחרפת על ידי בנקים חמדנים וחברות השקעה שמתקשות לראות צעד אחד קדימה. מהלכים בסגנון הזרמת הכסף של הבנק המרכזי, שנועדו להחזיר לשוק את הנזילות שאבדה לו, ממשיכים לחטוא בראיית העולם ה"היצעית" שלהם ולכן צפויים רק להביא לאפקטים כגון ניפוח בועה פיננסית חדשה והחמרת בעיית החוב הפרטי, שהן בדיוק אלה שהביאו אותנו עד הלום. הרטוריקה הצפויה של נשיא הבנק הפדראלי, שמטיל את האחריות למשבר ולפתרונו על לוקחי ההלוואות והצרכנים הפיננסיים היא מנדבכי היסוד של המחשבה הניאו-ליברלית, שמסרבת לקשר בין גורמים מבניים, כגון השחיקה המתמשכת בכוח הקניה של מיליוני העובדים והמובטלים בארה"ב לבין הצורך לקחת הלוואות בתנאים מפוקפקים.


שיח האחריות האישית, משטרסלר וביבי ועד ברננקי ובוש, הינו צדו השני של שיח הגלובליזציה, כששניהם מסרבים לראות את המנצחים והמפסידים, האדונים והעבדים, בכלכלה הפוליטית העולמית החדשה. בעיקר, שניהם הם אויביה של תכנון מדיניות חברתית-כלכלית שתהיה יציבה וברת-קיימא ותשרת את מרב האנשים.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. איתמר כהן הגיב:

    נכון ויפה מאוד.
    יפה מאוד שבמאמר יש אזכורים של ידיעות כלכליות – אולי כך סופסוף יותר פעילים חברתיים יבינו שמדור הכלכלה הוא החלק החשוב ביותר בעיתון, דווקא עבור פעילים כמונו, שדווקא מבקרים את הסדר הכלכלי הנוכחי.
    כדאי גם לציין לטובה את מירב ארלוזורוב מ"דה מארקר", שהיא, אמנם, ימנית מאוד בדעותיה הכלכליות, אך היא גם מאוד הגונה, ובטוריה החריפים תקפה גם היא בחריפות את התופעות שציינת במאמר.
    ואי אפשר לסיים בלי להזכיר (שוב) את הסמן הקיצוני – האחים עופר. רוצו לקרוא:
    — קישור —

  2. ד.ר הגיב:

    לזה שלא אוהב סלט:

    1. ראשית כל, התנודתיות בשוק המניות קשורה באופן ישיר לגורמים המבניים שהביאה המערכת הניאו-ליברלית, כגון הזרמת ההון העצומה לבורסה מאז שנות ה-70 בעקבות הרפורמות בביטוח הלאומי ובקרנות הפנסיה, הדרגולציה המוניטרית (ביטול הסכמי ברטון וודס ב-1971 היא אבן דרך חשובה) ועוד. אפשר להצביע על תכונות מבניות רבות נוספות האופייניות לניאו-ליברליזם, כגון מעבר להסתמכות מועטה על הון עצמי של חברות לטובת הסתמכות על גופים פיננסיים חיצוניים.
    מעבר לזאת, גם לרמת החשיפה של גופי השקעות למניות יש (כפי שצוין במאמר) סיבות מבניות עצם ההסתמכות על שווקים בלתי יציבים וסוערים כאשר מדובר בתכניות חסכון שאמורות להיות סולידיות באופן יחסי. על הכשלון האחרון, בדמות משבר הסאב-פריים, כתבתי לעיל.

    2. לא, לא אמרתי זאת. אחד הסממנים הבולטים של השיטה החדשה היא חוסר הרציונליות שבה. ככה זה כשקרנות גידור, שהן בבסיסן כלי להתקפה על חסכונות והשקעות, מחזיקות יותר מטריליון דולר.

    3. כפי שציינתי יש תנודתיות רבה הרבה יותר בשווקים מאז הזרקת כספי החסכונות לבורסה בשנות ה-80. משבר החוב במקסיקו, משבר המטבע באנגליה, המשברים ברוסיה, במזרח אסיה, שוב ברוסיה, בארגנטינה, ובין לבין קריסת בועת הדוט-קום, אנרון ועוד כמה חברים, הן תוצר של המערכת החדשה הזאת.

  3. תהיה רציני הגיב:

    מצד אחד אתה תוקף מטרה קלה – ביבי ומצד שני אתה לא מדייק בעובדות – בירנבוים לא משך את הכסף מפולגת אלא מחברת האם. אם לדייק יותר הרי שללא חמדנותו כן או לא של בירנבוים פועלי פולגת היו הולכים הביתה לפני שלוש שנים ובלי פיצויים. אז אולי בירנבוים לא צדיק אבל במקרה זה הוא דוקא עשה טוב יחסית לפועלים. מי שיבקש לדעת למה הממשלה לא תומכת בפועלים אלה יש לכך שתי תשובות: האחת – בגלל סוג התמיכות הזה הקומוניזם לא הצליח בשום מקום. השניה – בכל שלב מעבר משיטה לשיטה (במהפיכה התעשיתית למשל) נפגעו השכבות החלשות שלהן באופן טיבעי יותר קשה לעשות התאמות.

  4. יאן פאלאך הגיב:

    איפה התנועה האנטי–נאצית שתשיב מלחמה?

  5. איזה סלט! הגיב:

    לא יאומן איזה סלט עושה מחבר המאמר מעובדות, משאלות לב, פרטים לא מדוייקים ואידיאולוגיה בגרוש:

    1. ההפסדים שנגרמו בקופת הגמל חרמון של פריזמה אינם קשורים כלל לגלובליזציה ולניאו ליברליזם.
    אולי הכותב מרבה להשתמש ב"איזמים" שונים ביד רחבה, אבל ניכר בו שאינו מבין דבר וחצי דבר בניהול השקעות:
    במקרה של פריזמה ההפסד נגרם כתוצאה מהגדלת הרכיב המנייתי בקופה
    השיקול הזה התברר כלא נכון שכן סמוך לאותה עת צנח שוק המניות בשיעור ניכר, ועימו גם תשואת הקופה.
    במקרה או שלא במקרה התשואה אותה השיגה הקופה בשנים עברו הייתה גבוהה בהרבה מרוב התשואות של קופות הגמל האחרות, כך שלאורך זמן גם אחרי ההפסד הזה לעמיתי הקופה נותר רווח נאה ביותר, וכידוע ההשקעה בקופת גמל היא השקעה לטווח ארוך – ירידה זמנית ברווחים אינה משפיעה על התשואה הנצברת לאורך שנים.

    2. גם אם נצא מנקודת ההנחה שאכן נגרם הפסד, איש לא "נהנה" ממנו.
    יתרה מזו – פריזמה התחייבה לפצות את עמיתי הקופה במלוא סכום ההפסד שנגרם להם!

    3. הטענה כי ההפרטה והשינויים במדיניות הכלכלית היא הגורם לתנודתיות היתר בשוקי ההון אין לה על מה שתסמוך – שווקים מתנהלים במחזוריות שאינה קשורה כלל לדברים האלה.

    יש לזכור כי שוק המניות התל אביבי היה תנודתי לא פחות – ואפילו יותר – בשנות ה70 וה80, שנים בהן ההפרטה לא הייתה קיימת כלל. יש לזכור כי בשנים ההן המעורבות הממשלתית בשוק ההון הייתה גדולה בהרבה מאשר כיום, ותהליך הגלובליזציה עדיין לא היה קיים.

    כך שלייחס לגלובליזציה ולהפרטה את האירועים האחרונים בשוק ההון היא דבר מופרך לחלוטין.

    יש לזכור כי בועות פיננסיות נוצרות פעם ביובל- האחרונה שבהן קרסה בשנת 2000, וזו שלפניה בשנת 1929, ולכן הקשקשנות התקשורתית בדבר "המשבר החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה" היא לכל היותר נסיון לקידום מכירות של כלי התקשורת בו מועסקים אותם כתבים כלכליים המנסים לשווק פחדים והיסטריה כהרגלם מימים ימימה.

    רבותי, תרגיעו – לא קטסטרופה פיננסית ולא משבר חסר תקדים.
    צריך גם לזכור שהשוק אינו בשל לנפילות בסדר גודל שהתרחש בתחילת שנות ה2000 מן הסיבה הפשוטה שהוא לא מצוי אחרי מהלך עליות של אלפי אחוזים, אלא לאחר עליות מתונות יחסית.

  6. ד.ר הגיב:

    למגיב "תהיה רציני":
    דמגוגיה האייקית טיפוסית. כמובן שכל תמיכה ממשלתית היא באופן אוטומטי "קומוניזם", אלא אם כן מדובר בסתם איזו תכנית חילוץ ממשלתית או בחוזים ציבוריים נדיבים בסגנון cost-plus מהסוג שמהם נהנים תאגידי הנשק בעיראק. אז לא מדובר בקומוניזם, אלא ב"הבראת המשק", "מדיניות עידוד צמיחה" וכדומה. כמה טוב שהאייק כבר בקבר ולא יכול לראות את היזמים הגיבורים שלו הולכים לוושינגטון לקבץ שם נדבות. לא שאני חושב שזה היה אחרת בתקופתו אבל מילא.
    וחוץ מזה, גם האייקיסט, גם לא מתמצא בעובדות וגם לא קורא את המאמר? קודם כל, הדיבידנדים נמשכו מהחברה אותה רכש בירנבוים, ששמה בישראל "פולגת" –
    — קישור —
    עיון קצר במאמר גם מראה כי בגיר היא חברת הבת של פולגת, ולא להיפך.
    ונמשיך עם העובדות – החברה, יהיה שמה אשר יהיה, כבר זכתה לתמיכה ממשלתית נדיבה. כפי שצוין במאמר, המפעלים זכו לסובסידיה נדיבה מאז שרכש אותם בירנבוים (נקרא בשיחדש "מענקי השקעה"), מה שגם איפשר לו להצטייר כתעשיין עצמאי וגם לזכות בעידוד ממשלתי ממנו לא נהנו אותם עובדים ארורים, low life commoners, שנאלצו לעבוד 12 שעות עבודה ביום בשכר מינימום (סימוכין בעיתונות היומית).
    אבל מילא, הגנה ממשלתית על תעשיית הטקסטיל היא גם מה שאפשר לתעשיית ארה"ב להתפתח במאה ה-19. העניין שהוא שאצלנו אלו פשוט רווחים שמזנקים ישירות לכיסי המעסיקים, שאחר כך עוד חומסים את תקציבי המו"פ שהיו יכולים להציל את המפעל ומסתלקים. תחי היוזמה הפרטית.

  7. ד.ר הגיב:

    לאיתמר:
    מירב ארלוזרוב הכריזה שהטלת ספק בדוקסה הכלכלית כמוה כהכחשת שואה-
    — קישור —
    לא ממש סימן להגינות בעיני.

    וכן, היא באמת תקפה את התופעות האלה, ממש כמו ששטרסלר תקף אותן. אבל המגבלות של השיח הזה, כמו שציינתי במאמר, הן ההתמקדות שלו באחריות אישית ונקודתית והתעלמות עקבית מהתמונה הכוללת. הרי תופעות כלכליות לא יורדות ועולות על בסיס גחמות של כמה מיליארדרים, אלא הן תוצר של מדיניות ממשלתית מתמשכת ומכוונת. ארלוזרוב היא מהמקדמים הבולטים של מדיניות ההפרטה, שהיא-היא אמה מולידה של הצרות הללו. במצב כזה, אפשר לומר שארלוזרוב רוצחת את ההורים (מוכרת בנקים גדולים לאיילי ספנות) ואז בוכה שהיא יתומה (מתלוננת על זה שהם מפסידים מיליארדים בבורסה).

  8. זה שלא אוהב סלט לדניאל רוזנברג: הגיב:

    מודה לך על תשובתך, אבל אינני מבין איך אתה מגדיר תנודתיות: אני טוען כי זו לא השתנתה מאז שנות השבעים ואילו מתשובתך אני מסיק שאתה סבור כי היא השתנתה (לרעה)

    יתכן שכל אחד מאיתנו מגדיר תנודתיות באופן שונה ועל כן השונות בראיית העולם?

    ממה שאני רואה, בהסתמך על גרף הדאו-ג’ונס החל משנות העשרים של המאה ועד לעת הנוכחית התנודתיות הייתה קבועה למדי במשך רוב התקופה להוציא את תחילת שנות העשרים, ותחילת שנות ה2000.

  9. ד.ר הגיב:

    למגיב עם הסלט (או בלי):

    ראשית כל התנודות אולי יחסית קבועות, אבל הקשר בין עליות ונפילות בבורסה לבין רווחים ריאלים של חברות נהפך לעקיף הרבה יותר: איך אחרת אפשר להסביר מצב של משיכת דיבידנדים עצומה בזמן פיטורים המוניים? מלבד זאת, השינוי שתקף לגבי המשברים בשווקים אינו בהכרח כמותי, אלא איכותי: המשברים נעשים גדולים יותר בהיקפם מאחר והמכשירים הפיננסיים הופכים למסובכים יותר ויותר. אחד הדברים המאפיינים את המשבר הנוכחי למשל הוא חוסר היכולת לנבא את ההיקף והעוצמה שלו, בעיקר בגלל ההסתעפויות הרבות שהיו להלוואות הסאב-פריים ודומותיהן. מה שאנחנו מתחילים להרגיש עכשיו, יותר מתשעה חודשים אחרי תחילת המשבר הוא ההדף מהנזק המשני והשלישוני של שמיטת המשכנתאות. לפני 30 שנה לא ניתן היה לדמיין חילוץ ממשלתי של בנק השקעות גדול, או התנפחות של בועות פיננסיות ענקיות בענפים יציבים יחסית כמו משכנתאות למגורים (אלא אם כן אתה רוצה לחזור ל-29′, אבל זה רק מחזק את התזה שלי, רק באופן שונה).
    מעבר לכך, יציבות בשווקים לא נמדדת רק בעליה ונפילה של שערים. היא נמדדת גם בשינוים מהירים בערך המטבע, בצמיחה, עליה בתעסוקה ועוד. אפשר לראות שבכל המדדים האלו יש שינוים חדים מאז המפנה הניאו-ליברלי, כמו הזינוק בצמיחה בארה"ב בסוף שנות ה-80 שבא אחרי שפל משמעותי (ביחס ישיר אגב להגדלת החוב הלאומי). זאת בכל מקרה בניגוד מובהק לצמיחה בשנות ה-50 ה-60 שהיתה גם גבוהה יותר וגם יציבה יותר מאשר זוהי שבאה בעקבותיה.

    בנוסף לזאת, אחד הסממנים של מה שנהוג לכנות "הגלובליזציה" הוא העברת הסיכון ואי-היציבות לשווקים מתפתחים. זהו למעשה אחד מהדברים בו מצטיינת מדיניות הגופים הרגולטוריים הבינלאומיים, כמו קרן המטבע העולמית והבנק העולמי. מכאן אפשר לראות סדרה ארוכה של משברים הפוקדים מדינות כמו קוריאה, יפן, ברזיל, פולין, טרינידד ועוד ועוד. אני מתאר לעצמי שלפחות על חלקם קראת, מה גם שיש על הארועים האלה כמויות עצומות של חומר שאפשר למצוא אז אני לא ארחיב לגביהם.

  10. המגיב עם הסלט: הגיב:

    אם אתה מגדיר את התנודות כיחסית קבועות זו כבר התקדמות – במאמר טענת שחוסר הציבות בשווקים הפיננסיים היא אחת התופעות הבולטות ביותר של העידן הניאו ליברלי, ועד כמה שאני מצליח להבין המשפט הזה נועד להבהיר את הניגוד שבין השווקים הפיננסיים ה"רגועים" שלפני העידן הניאו ליברלי לעומת השווקים חסרי היציבות שלאחר העידן הזה.

    ובכן עכשיו אני מבין ממך שהתנודות יחסית קבועות.
    מה זה אומר בדיוק?
    שאין שינוי בתנודתיות?
    שהתנודתיות נשארת קבועה לכל אורך התקופה?
    אם כך הרי שהעידן הניאו ליברלי לא שינה במאום, הלא כן?

    יש לי חדשות עבורך: שווקים פיננסיים לעולם לא יהיו יציבים.
    אם הם היו כאלה הרי שהגרף המתאר את התנהלותם היה נותר ישר כסרגל ואופקי לחלוטין.

    התנהלותם של שווקים אינה קשורה בהכרח לרווחי חברות או ביצועיהן: לכל אורך שנות ה90 המאוחרות הונפקו חברות דוט.כלום בנאסד"ק מבלי שלחברות הללו יהיה רקורד עיסקי כלשהו, רווחים מפעילות עיסקית או הון עצמי.
    וראה זה פלא: מיד לאחר הנפקתן זינקו שעריהן בעשרות ולעיתים במאות אחוזים!

    באשר לחילוץ בנק השקעות גדול: מה רע בכך?
    הרי זה צעד שמרכסיסיטים אמורים לברך עליו: הנה התערבות ממשלתית בכלכלה כיאה וכיאות!
    הרי אם הבנק היה נזנח והממשלה לא הייתה תומכת בו היו באחת 15,000 עובדיו הופכים למובטלים בין לילה על כל הכרוך בכך. האם זה מה שרצית שיקרה?

    לגבי ביבי הזוכה לקיתונות של שופכין:
    קשה לי מאד להבין מדוע אין איש מן המקטרגים מזכיר ולו במילה אחת את הצעד השוויוני לעילא ולעילא אותו יישם בהיותו שר האוצר. כוונתי למיסוי על ההון המתקבל מרווחים במסחר בניירות ערך.
    עד לצעד הזה היו פטורים בעלי ההון ממס כלשהו על הרווחים האדירים שנצברו לזכותם בעוד שהמוני העמלים חוייבו במס על עבודתם.

    אין איזה מילה טובה שתאמר לזכות הצעד הזה?

  11. ד.ר הגיב:

    ככה זה כשלא קוראים, הא?

    אתה צודק רק במידה שתנודתיות מוגבלת לעליות וירידות בשוק המניות של החברות התעשייתיות. עם זאת, ראוי לבחון תנודתיות לפי אספקטים רבים (כמו שציינתי כבר). גרף המציג למשל את העליה בהשקעות ובפעולות פיננסיות לעומת עליה בפרודקטיביות ובצמיחה הכוללת (מוצג אצל ביכלר וניצן, לא הצלחתי למצוא גרסה מקוונת) – אפשר לראות שהראשון עולה, ומזנק אפילו בלי שום יחס למה שקורה בשני, שמדשדש ואפילו נופל. זו התנהגות קלאסית של בועות פיננסיות, שנבנות באופן מחזורי מאז שנות ה-70, עם קפיצה משמעותית בשנות ה-80 עם אופנת ההשתלטויות העוינות הרייגניסטית. בועת הנאסד"ק בשנות ה-90 היא תוצאה ישירה של המדיניות הזו.
    בנוסף לזאת תקרא שוב את ההודעה הקודמת שלי בסעיף של "יצוא" הסיכון.

    חילוץ בנקים בקשיים הוא צעד קפיטליסטי טיפוסי שהיה נהוג עוד לפני דורו של גרינספאן. מדובר באחד האספקטים הבולטים של שלטון ההון, שהוא "השקעה ציבורית ורווח פרטי". אם ממשלת ארה"ב היתה משקיעה את מה שהיא הזרימה לבנקים במניעת השחיקה המתמדת בכוח הקניה של השכירים בעשור האחרון, המשבר הנוכחי כנראה היה נמנע.

    המיסוי על הבורסה בתקופה של ביבי הוא צעד נכון כשלעצמו, קשה למצוא איך לבקר אותו. עם זאת, צריך לראות את התפקיד שהוא משחק במערכת – הוא מרחיק משקיעים קטנים מהבורסה לטובת קרנות פנסיה והשקעה שיכולות לעמוד במיסוי ולשמור על רווחיות גבוהה, בזמן שאת ההפרש סוחטים המשקיעים המוסדיים מהתעשייה, בעיקר על גב השכירים. בניגוד למס חברות, שמגדיל את הכנסות הממשלה בצורה משמעותית ותורם לחלוקה מחדש של ההון, מס על הבורסה, כאשר הוא בא בד-בבד עם מדיניות "פיננסיסטית" קיצונית פשוט מנפה את החלשים.
    אגב, מיסוי הבורסה נוסה כבר כמה פעמים בישראל, בשנות ה-60 וה-80 וכל פעם בוטל מחמת סכנה של נפילות קיצוניות ובריחת משקיעים מהבורסה. מה שונה הפעם? לדעתי מדובר בחוב הלאומי ובגרעון של ישראל, שבניגוד לדעה הרווחת דווקא גדלו בשנים הללו. הוצאות הממשלה גולגלו לבורסה בצורה של אג"ח ממשלתיות והיוו מקור הכנסה יציב ומהימן למשקיעים. שאלת מחקר שנועדה לבדוק את הדעה הזאת יכולה להציב את הרכב החוב החיצוני של ישראל מול הפנימי, ולראות לאיזה מהם פקידי האוצר בדיוק מתכוונים כשהם מדברים על צמצום החוב הלאומי.

  12. ברל שמרל הגיב:

    בלי קשר לבעד ונגד, אני מאוד מרוצה מהכיוון שלקח האתר לאחרונה, של התעסקות לעומק בנושאים חברתיים וכלכליים. זה הרבה יותר כיף ומועיל מהמי-לקח-למי הישראלי\פלסטינאי הרגיל. וגם אנג’לו איידן לא נראה באופק!

  13. ד.ר הגיב:

    תודה, אבל אני מכיר את משבר 1929. שאגב בחלקו דווקא כן נובע מעניינים כלכליים-גרידא כגון חוסר פיקוח מרכזי ומחסור חמור במידע נגיש למשקיעים (חפש את השם צ’ארלס פונזי בגוגל כדוגמא לאחד הנוכלים שניצלו את המצב הזה). בכל מקרה, לומר שהיו רק שתי בועות פיננסיות במהלך המאה ה-20 זה אבסורדי. איך עוד אפשר לקרוא לעלייה העצומה של רווחי ההון בשנות ה-80, שתודלקו על ידי מה שנקרא בז’רגון העיתונות הכלכלית "מיזוגים ורכישות" (ובלשון פחות צחה קונסולידציה, ריכוזיות ובזיזה), ללא פרופורציה לעליה בפרודוקטיביות, או סתם לנתוני מכירות, של אותן חברות? ומה בדבר התנועות הפיננסיות העצומות של שנות ה-70 של לאחר ביטול הצמדת הדולר לזהב, דבר שהביא לכמות עצומה של ספקולציות מטבע מתודלקות במיליארדי הפטרו-דולרים שנכנסו לבנקים בניו-יורק לאחר משבר הנפט? ומה בנוגע למשבר הנוכחי, שנובע בבסיסו דווקא כן ממכשירים פיננסים מסובכים, מרגולציה רפויה מדי ומבנקים חמדנים מדי?
    כמו שכבר ציינתי שוב ושוב, בועות פיננסיות לא חייבות להתפוצץ בקריסה בסגנון 1929. הן יכולות להתגלגל על מדינות מתפתחות בצורה של ריבית גבוהה, לחסל את הבסיס התעשייתי או סתם לקבל הזרמת כספים ציבורית גדולה.

    אני מסכים באופן עקרוני עם הטיעון של הפסיכולוגיה. הרי מהי הכלכלה אם לא מדע התנהגות הסתברותי. אבל בכל זאת, תופעות כלכליות ניתנות להערכה, כימות ולפעמים אפילו ניבוי. כל זה לא משנה את העובדה שהכלכלה הפוליטית היא ביסודו של דבר צורה לרישום יחסי הכוח החברתיים.

  14. זה שאוהב סלט: הגיב:

    תשמע, בהגדרה "בועות פיננסיות" נדמה לי שאינך מדייק:

    במאה השנים האחרונות היו בסה"כ 2 בועות פיננסיות – זו של שנת 1929 וזו של שנות ה2000, ושתיהם היו שונות תכלית השינוי זו מזו: לפני שארחיב מה המשותף לשתיהן, אתעקב מעט על השונה – זו של 29 הוזנה ע"י אשראים נדיבים, בשיעורים שהגיעו עד למינוף של פי 10 על תיק מניות: פירוש הדבר בפועל היה כי משקיע ממוצע, לא עשיר במיוחד, שהחזיק בתיק ניירות ערך בשווי של 1000 דולר יכול היה לקבל מן הבנק או חברת ההשקעות שלו 10.000 דולר כנגד ניירות הערך. בשוק עולה בהתמדה כפי שהיה השוק בסוף שנות העשרים אך מובן מאליו היה כי חלק ניכר מן ההלוואה יושקע בחזרה בבורסה, וכך התנפחה לה הבועה עד להתפוצצות הבלתי נמנעת.
    כשקרה הדבר הזה דרשו הבנקים את הלוואותיהם בחזרה ובכך לא יכלו הלווים לעמוד שהרי תיק ניירות הערך שלהם נשחק בעשרות אחוזים (בשיאה של המפולת השיל מדד הדאו ג’ונס 83% מערכו!)
    כך נוצר מצב שסטיב וג’וני ואליוט נשארו חייבים לבנק 10.000 $ ואילו תיק ניירות הערך שלהם עמד על פחות מ200 דולר, ובמילים אחרות בבת אחת הפכו מיליוני משקיעים אמריקנים לחדלי פרעון פחות או יותר.
    המלווים דרשו כמובן את ההלוואות בחזרה ולשם כך נאלצו רבים למכור את רכושם, לשעבד את דירותיהם ולהפרד מנכסיהם, מה שהפך את כוח הקנייה שלהם לאפסי וזה בתורו החריף עוד יותר את המשבר שהגיע לשיאו כשבנקים התמוטטו עפ התמוטטות בנקים בכל רחבי המדינה.

    הנה, ללא מכשירים פיננסיים מורכבים, ללא קרנות גידור מניפולטיביות, ללא מערכות מסחר אינטרנטיות – הבורסה התמוטטה.

    70 שנה לאחר מכן נוצרה בועה נוספת – מסיבות שונות לחלוטין: הפעם חברות הדוט.כלום הן שהביאו לעליות חסרות הפרופורציה, וגם העובדה שדור ה"בייבי בומרס" לא חווה מעולם משבר פיננסי וסבור היה כי שוק מניות הוא חד סיטרי.

    אבל המשותף לשתי הבועות האלה לא קשור כלל ועיקר לתשואת הדיווידנדים, למכפילים היסטוריים ולרווחי החברות. את הקרע להן ניתן להסביר בראש ובראשובה, ובעיקר, במניע הפסיכולוגי, שכן למרות ש70 שנה מפרידים ביניהן האופי האנושי נשאר כשהיה: חמדני ושואף לרווחים מהירים.

    כך שהסברים כלכליים כבודם במקומם מונח, אבל נראה שכלכלנים מתקשים להבין ששוקי הון מונעים בעיקר על ידי רגשות וסנטימנטים.
    אחרת קשה מאד להסביר מדוע בסוף שנות ה90 הסתערו על מניות דוט.כלום ללא אבחנה ושנתיים שלוש לאחר מכן הן נסחרו במחירים נמוכים מעלות הדפסתן.
    ההנחה שהמשקיע מונע משיקולים רציונליים הופרכה בידי שני זוכי פרס נובל – טברסקי וכהנמן.
    לכן כל נסיון לנתח את המציאות הפיננסית בהתבסס על התנהגות שקולה של משקיעי עדר נדון – תמיד – לכישלון.

  15. ד.ר הגיב:

    אגב, ממש לא במקרה שתי הדוגמאות הבולטות של משברים כלכליים בעולם המפותח באות בשתי הפאזות ההיסטוריות של נסיון לדה-רגולציה גורפת וחזרה לאשליות ה-Laissez Faire. בתגובה למאמר אחר המלצתי על קארל פולאני, והנה אני ממליץ עליו שוב.

  16. לזה שאוהב סלט הגיב:

    אתה באמת אוהב סלט

  17. ד.ר הגיב:

    אמת, לא התקיים מיסוי על הבורסה לטווח ארוך בשנים הללו. וזאת בדיוק מהסיבה שציינתי: בריחה של משקיעים, שאכן התרחשה בשנות ה-60 וזיכרה גרם לממשלה לרדת מראש מהרעיון בשנות ה-80. מה שאיפשר את המהלך הפעם הוא כניסה של קרנות ומשקיעים זרים, שקנו כמה שיותר מהאג"ח הממשלתיות שהונפקו בתקופה זו בנדיבות (א-פרופו חוב לאומי) וכך נמנע החשש ממפולת נוספת. בנוסף, לא צריך להיות גאון בשביל להבין שהטלת מס בשיעור כזה תרחיק את מי ששולי הרווח שלו עלולים להתקזז באופן משמעותי מהמיסוי, ותשאיר במשחק רק קרנות השקעה שמנות כאלה ואחרות. זו בדיוק היתה והינה האסטרטגיה של ביבי: להעביר לבורסה את כספיהם של החוסכים הקטנים, לא בצורה ישירה אלא באמצעות קרנות פנסיה, חברות ביטוח ושאר גופים מוסדיים. ה-20% העלובים האלה הם באמת חלק קטן מהעניין, אם אתה רוצה פאקטור משמעותי יותר זוהי הרפורמה בפנסיה מ-2003, שעליה נכתב במקורות רבים כולל באתר זה.
    אנחנו צריכים להתייחס לצעדים במסגרת המדיניות שבה הם ננקטים, ולא באופן מנותק, גם אם זה נראה פראדוקסלי לפעמים.
    החלת חוקי ספינהמלאנד באנגליה של המאה ה-19 היו יכולים להיות צעד חברתי נפלא, אלמלא דווקא תרמו להתרוששות האיכרות ולהתגברות הפרולטריון העירוני חסר הכל. בשום פנים ואופן לא תוכל לשכנע אותי שנתניהו, שקיצץ במס החברות ובמיסי ההון, פעל איכשהו בצורה "חברתית". מס על הבורסה לא מנפה ספקולנטים אלא רק תורם להתחזקות הגופים המוסדיים, ברגרסיביות שלו. כאמור, המטרה היא להזרים את כספי החוסכים לבורסה ויהי מה.
    אגב בנושא חוב לאומי: מדיניות ההפרטה הניאו-ליברלית במדינות העשירות באה לרוב תוך הגדלת הגרעון והחוב הלאומי, לרוב למען ניפוח תקציב הבטחון. יש לכך גם משמעויות מאקרו-כלכליות (קונסולידציה של קבוצות נשק למשל) אבל גם משמעויות חברתיות ואידיאולוגיות: על ידי סתימה מלאכותית של מסגרת התקציב אפשר להתלונן ש"אין כסף", ולכן יש לקצץ, להפריט, לשבור איגודים ושאר הטריקים.

    כן, עזרה ממשלתית במשבר מניות הבנקים ובמשברים אחרים אכן הצילה רבים מחורבן אישי. הבעיה היא שהממשלה לרוב לא עשתה הרבה בשביל למנוע מלכתחילה את אותם משברים, במיוחד מאז שנות ה-80. ההצלה ההירואית שאתה מדבר עליה היא לרוב לא יותר מסבסוד לבנקים ולמשקיעים חסרי אחריות, או סתם מושחתים. במשבר מניות הבנקים אצלנו הממשלה קנתה את מניות אותם בנקים והפכה אותם בכך הלכה-למעשה לאיגרות חוב ממשלתיות, כשבעלי הפקדונות המסכנים חוו מפולת ורוב הבכירים האחראים יצאו ללא שריטה (ארנסט יפת מבל"ל ישב בכלא סך הכל מספר חודשים כמדומני).

  18. זה שאוהב סלט: הגיב:

    ובאשר למיסוי הבורסה:
    בכל תולדות שוק ההון הישראלי לא היה קיים מיסוי על רווחי הון להוציא תקופה של כמה חודשים באמצע שנות ה60.

    בשנות ה80 לא הוטל מס על רווחי הון:האוצר הגדיל את העמלה על קניית או מכירת ניירות ערך הועלתה ל2% בין אם העיסקה הייתה רווחית ובין אם לא.

    כך שביבי אויב הפרולטריון היה למעשה הראשון שהעז להטיל מיסוי של ממש על רווחי הון.

    אני מבין שדי קשה לך להחמיא לביבי, זה מובן, אבל מדוע לקמץ במחמאות?
    מדיניות פיננסיסיטית? מה הקשר להטלת המס על רווחי העשירים?
    למקרא הדברים אפשר להגיע למסקנה כי הטלת המס הייתה שגיאה נוראית וצריך היה לבטל אותו מן הסיבה שהוא מלווה בצעדים המיטיבים עם העשירים.
    תראה,את המס על רווחי הון, בניגוד למיסים אחרים שבהם לעשירים יש יתרון על העניים -בגלל העובדה שהראשונים יכולים להעסיק יועצי מס ממולחים ורואי חשבון שעיסוקם העיקרי הוא הפחתת המס עד כמה שניתן – לא ניתן בשום אופן להפחית או לעקוף בשל העובדה שבכל עיסקה המתבצעת בבורסה 20% מן הרווח (אם נוצר כזה) מועבר ישירות למשרד האוצר.

    ואין זה נכון כי המס מרחיק משקיעים קטנים מן הבורסה – הנתונים מראים שדווקא אחרי הטלת המס גדל מספר המשקיעים הקטנים ולא פחת.

    ולגבי הנפקת אג"ח על ידי הממשלה – לא מובן לי האם אתה מתכוון לומר כי כמות ההנפקות גדלה בשנים האחרונות ביחס לשנים עברו או שהתכוונת לומר כי תמיד החוב הממשלתי מומן בחלקו הגדול על ידי הנפקת אג"ח ואין הבדל בין הממשלות היותר שוויוניות לבין הממשלות הדוגלות בקפיטליזם דורסני?

    אגב, אינני מקבל את גישתך המגדירה את היחלצות הממשלה לעזרת הבנקים כצעד קפיטליסטי טיפוסי:במשבר מניות הבנקים בשנת 83 אי התערבות ממשלתית הייתה גורמת להתרוששותם של מאות אלפי שכירים קשי יום שכספם הושקע במניות הבנקים.
    אינני יודע מה גילך ועם חווית את האירוע ההוא.
    ברשותך אספר לך כמה דברים ואולי תשתכנע כי עזרה ממשלתיתי לבנקים הצילה אנשים רבים מהרס כלכלי מוחלט:
    פקידה שעבדה עימי בבנק בשנה ההיא הפקידה את הכספים המיועדים לקניית דירה במניות סטוק בל"ל, וגם כך היו היא ובעלה המיועד חנוקים כמעט בשל נטל המשכנתא.
    קריסה של מניות בל"ל הייתה גורמת להם לצרה צרורה – לא די שנטל המשכנתא היה מעיק מאד, אלא שהסכום המיועד לרכישה הראשונית היה מתכווץ לעשירית מערכו במקרה הטב, אם הבנק לא היה פושט את הרגל.
    ומה היה גורלם?
    בשל אי היכולת לפרוע את המשכנתא וחוסר היכולת לשלם בעבור הדירה היו הופכים לחסרי בית.
    זה מה שרצית שיקרה?
    אולי כדאי לחשוב בצורה שונה?
    אולי התמיכה הממשלתיתי בבנקים מנעה משבר כלכלי איום שבו דווקא מחוסרי היכולת והשכבות החלשות היו נפגעים בצורה אנושה כפי שקרה במשבר הכלכלי של שנות ה30 בארצות הברית?

  19. סלט ואלדורף הגיב:

    הטלת מס רווחי הון ב10 ביוני 1964 לא הבריחה משקיעים מן הבורסה. מה שקרה הוא התכווצות של מחזורי המסחר בעיקבות תהליך הירידות שהחל שנה קודם לכן והסתיים רק בראשית 1967.
    אותן ירידות למעשה "צפו" את המיתון העתיד לבוא.
    אחד מן המאפיינים של שוק דובי הוא ירידה נמשכת בהיקפי המסחר כך שהטלת המס לא היא שגרמה לבריחת המשקיעים – אלה הדירו את רגליהם משוק ההון שנה לפני שהמס הוטל.

    ובאשר לשנות ה80 עד כמה שזכור לי ראש הממשלה רבין ושר האוצר שלו לא הטילו בסופו של דבר מס על רווחי הון בשל מכבש לחצים אגרסיבי שהפעילו עליהם תעשיינים ואנשי הון המקורבים לצלחת כדוגמת אלי הורוביץ, דוב לאוטמן, בני גאון וחבריהם.

    אני לא סבור כי ההגדרה "משקיעים חסרי אחריות או סתם מושחתים היא במקומה.
    אולי אינך זוכר זאת אבל רוב חלק ניכר ממעמד הפועלים והשכירים החזיק במניות הבנקים באותן שנים כך שלהגדירם כחסרי בינה או כבלתי מוסריים היא קצת מקוממת, לפחות אותי.

    אינני מבין מדוע הפיכת מניות הבנקים לאגח"ים ממשלתיים הייתה מעשה שלא במקומו: וכי כיצד היה ניתן לפתור את התיסבוכת שנוצרה?
    הפיכת המניות לאג"ח דולריות היוותה קרש הצלה לרבים מאד מקרב השכירים והפועלים ובניגוד לדבריך הם לא חוו מפולת שכן מי שרצה בכך היה יכול להצטרף לאחד משני המסלולים שהוצעו על ידי הממשלה:
    מסלול ארבע שנתי שבו יוצמדו הכספים לדולר וישאו ריבית של 4% לשנה או מסלול שש שנתי שבו תוענק ריבית בשיעור של 6%.
    שני המסלולים היו אטרקטיביים ביותר ביחס לאפיקי השקעה אחרים באותה תקופה, האמן לי.

    מי שהחליט על אף כל זאת להמתין לפתיחת המסחר ולמכור את מניותיו בבורסה עשה זאת על אחריותו בלבד ועל כן אין שום הצדקה לטרוניות ומענות על הפסדים שנגרמו לו.
    הנסיון להנגיד בין "הפרולטריון" לבין ה"קפיטליסטים השמנים לועסי הסיגר המשובח" אינו ישים במקרה הזה.

  20. ד.ר הגיב:

    יש בינינו אי הבנה חוששני. ראשית כל, לגבי משבר המניות, אני לא טוען שמי שהרוויח ממנו היו המשקיעים "הקטנים", בדיוק כמו שמי שהרוויח (אם היו כאלה) ממשבר 1929 היו המשקיעים הקטנים. מי שהרוויח ממשבר מניות הבנקים היו בראש ובראשונה אנשים שהיו מעורבים בסוד העניינים, בעיקר "אנשי שלומנו" מהפוליטיקה, שהצליחו לשמור על הרווחים הנאים שלהם ולהסתלק בזמן. זה לא סוד שלמשברים גדולים יש לפעמים מרוויחים גדולים. למשבר הליש"ט בתחילת שנות ה-90 היו מליוני מפסידים, ואחד ג’ורג’ סורוס. משברים לא קורים מעצמם.

    בנושא המס על הבורסה: המקור היחידי ברשת שהצלחתי למצוא הוא זה:
    "שלוש פעמים בהיסטוריה של מדינת ישראל הוחלט להטיל מס על הבורסה. ביני 1964 הודיע שר האוצר פנחס ספיר על הטלת מס רווחי הון בשיעור 20% על הבורסה. הפעילות בבורסה שהיתה בעת ההיא מועטה ביותר, הצטמצה עוד יותר עד שביולי 1965, 13 חודשים אחר כך, נאלץ ספיר לבטל את החלטתו". שני המקרים הנוספים מובאים בהמשך, אתה מוזמן לקרוא בעצמך:
    — קישור —
    מתוך אתר "המכון למחקרים אסטרטגים ופוליטיים", קבוצת חשיבה ניאו-שמרנית אמריקאית. לא בדיוק מקור אובייקטיבי, אבל הדבר היחידי שהצלחתי למצוא בהתראה כה קצרה בשבת (ספריית האוניברסיטה סגורה). בכל מקרה אי אפשר לחשוד בכך שהם מוטים לכיוון שלי…

    ההצמדה לאג"ח היתה אחד הפתרונות היותר אלגנטים של המשבר – מספיק אנשים הלכו הביתה עשירים, נכסי הבנקים ניצלו ברובם, והחוב התגלגל על משלמי המיסים. הפרשה הזאת באמת חריגה בקרימינליות הבוטה שלה, אבל יש עוד הרבה דוגמאות לפעילויות לפי הלוגיקה של "השקעה (או סיכון) ציבורית, רווח פרטי", שהיו חוקיות לחלוטין ואפילו זיכו את מנהליהן בשבחים על "יזמות אמיצה" ולפעמים אפילו בפרס ישראל. אתה מוזמן לדפדף למעלה למאמר בשביל לסקור כמה מהן.

הגיבו לד.ר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים