הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 באפריל, 2008 32 תגובות

המדורים הפוליטיים בעיתונים, שאינם אלא מדורי רכילות מורחבים, עסקו בעיקר במריבות ובהדלפות של העילגים והשוטים המהווים את הנהגת מפלגת העבודה. אני מקווה שעד יום שישי כבר תתעייפו מזה ותהיו מוכנים לקרוא גם מאמר שמנסה לעסוק ברעיונות ושברם.

הרבה שנים חלפו מאז שנות השישים העליזות, אבל בני דורי עדיין זוכרים את הקולות ואת המראות, את המוסיקה, את הסרטים, את וודסטוק 1969 ואת התעוררות מהפכת הסטודנטים קיצרת הימים באירופה. הריאקציה הניאו-ליברלית, עם רונלד רייגן ומרגרט תאצ’ר בחוד החנית שלה, ארבה לגלי הקידמה באירופה ובצפון אמריקה, ובסופו של דבר הרסה כל חלקה טובה במסר הנאיבי, אבל ההומני שלנו, ופרטה הכול לדולרים ולסנטים. טובי ההוגים בשמאל ניסו להבין כיצד לא הצלחנו להכניע את המפלצת הרכושנית בתוך ביתה בארצות-הברית ובכך לשחרר את שאר העולם לחשיבה שוויונית שתרחיק אותנו מהאנרגיה הגרעינית בכלל ומהשימוש שלה לצרכי הפחדה והשמדה בפרט, ולהקדיש את היכולות ואת הפוטנציאל שלנו לחירות האדם ולרווחתו. רוב ההוגים הגיעו למסקנה, שהחשיבה שעמדה בבסיס התהליכים הפוליטיים והחברתיים בשנות השישים לא הייתה מעמיקה דיה. מהפכת שנות השישים במערב הייתה יותר סגנונית מאשר מהותית.


נכון שחיברנו שירים וסיסמאות על שלום ועל שוויון אבל לא התמקדנו במתקפה אמיתית על הבסיס הכלכלי של המדינות הרכושניות. לכן היצירתיות לבדה לא הספיקה. החוגים השליטים בפוליטיקה ובכלכלה עלו על הגל שיצרנו אבל החליפו את המלים, גם כאשר שימרו את המוסיקה. שירים ואופנות לבוש שעזרו לצעירים של אז לגייס דעת קהל נגד המלחמות בווייטנאם ובאלג’יריה, ולהניע נוער אידיאליסטי לנהור לדרום ארצות-הברית כדי להילחם נגד אפליית השחורים, עברו הסבה מקצועית. הם קלטו שבחברת המונים מודרנית עליהם לנצח במלחמה על התודעה. כך נולד פולחן הצרכנות, שחילחל היום גם לתת-ההכרה של ילדים בני שש. תעשיות שלמות של יחצנות ותקשורת חברו יחד כדי שמאות מיליונים ברחבי העולם ישננו ויפנימו את המסרים שהאלפיונים העליונים רצו לשווק להמונים: מותגים מפתים, פולחן כוח א-מוסרי, אמונה עמוקה בדרוויניזם חברתי, בהישרדות החזקים. הימין הכלכלי לא המציא את האידיאולוגיה מחדש, אלא רק ריענן אותה והפך את אמיתותיה הקלושות לקריאת הקרב שלו.


אמצעי התקשורת החדשים מפיצים עתה את הבשורות המכובסות בכלים שלא עמדו לרשותנו בשנות השישים. במסרים האלה שובצו אמירות אנטי-סוציאליסטיות בשתי רמות: מצד אחד, הקפיטליזם מוצג כשיטה הכלכלית היעילה ביותר; מצד שני, הסוציאליזם ואפילו הסוציאל-דמוקרטיה מוקעים כאידיאולוגיות דכאניות שמרסנות ללא צורך וללא הצדקה את היוזמה הפרטית ואת גאונות האדם. הפשע המוסרי, שהמדיניות העשירות בהנהגת ארצות הברית מבצעות נגד מאות מיליוני בני אדם באפריקה, בדרום ובמזרח אסיה ובמזרח התיכון, עובר כמעט בשתיקה כיוון שהקפיטליזם האכזרי ניצח את השמאל במאבק על התודעה.


רק הפנמת האמת הזאת תעזור לנו להבין מדוע שותקים מאות מיליוני אזרחים טובים בארצות הדמוקרטיות נוכח הרעבת אפריקה והתפשטות המחלות שם, ומדוע כל כך נוח להם להצטרף למסע האנטי האיסלמי בהנהגת ושינגטון, שהוא בראש ובראשונה ג’יהאד לבן נגד העניים.


בשנות השישים יצא השמאל החדש גם נגד הגזענות, ועזר לפעילים פוליטיים וחברתיים שחורים, שבהשפעת הפסיכיאטר והוגה הדעות פרץ פנון הבליטו יותר ויותר את הפן התרבותי במאבק שלהם. הסיסמה Black Is Beautiful נועדה לטפח את גאוותם של השחורים, אחרי מאות שנים של דיכוי. היא התפרשה, ובצדק, כחלק מהמאבק המשותף של כל קבוצות השמאל לעולם יותר שוויוני. מאז שנות השישים חלו תהליכים מרחיקי לכת בעולם, בעיקר התפרקותו של הגוש הקומוניסטי והמעבר של סין העממית לדפוסי ייצור, שיווק וצריכה עם מאפיינים רכושניים רבים. אבל החלשותו של השמאל בכל העולם, וגם בארץ, לא הפחיתה את עוצמת השנאה נגדנו. ניתן לטפח מיתוסים אנטישמיים גם בלי יהודים, כפי הדוגמה של פולין מוכיחה, וניתן גם להפיץ תעמולת זוועה נגד השמאל גם בלי שמאל של ממש.


בחודשים האחרונים עברתי באורח שיטתי על תגובות באתרי האינטרנט, ונדהמתי מעוצמת השטנה נגד עצם המושג "שמאל" גם מצד אנשים שאינם יודעים בכלל במה המדובר. בתגובות כאלה נתקלים גם ברחובות הערים, במקומות מפגש חברתיים ואפילו בנסיעות באוטובוסים. כך נרתעים אנשים טובים רבים מלהיות מוגדרים כאנשי שמאל. כמובן, שהנושא החברתי והנושא המדיני אינם ניתנים להפרדה, ושום גישה שוויונית מבחינה חברתית איננה יכולה להתקיים בכפיפה אחת עם הכיבוש ועם אפליית האזרחים הערבים. יותר מזה, הצלחת המרכז הלאומני והימין להפריד בין "חברתי" לבין "סוציאליסטי" יצרה מוטאציות כמו דוד לוי, שהרצון (הכן!) שלהם להיטיב עם העניים איננו מונע מהם לחבור לאנשי ימין קיצוני בנושא הכלכלי כמו ביבי נתניהו.


בשנים האחרונות המונח "חברתי" הפך לשם נירדף לפעולות צדקה, ולנישה הזאת הצליח להידחק גם אדם כמו ארקדי גיאדמק. קראתי בשבוע שעבר במגזין "ידיעות אחרונות" ראיון מיוחד במינו שדוד לוי העניק לצעירה בת-עירו מרב בטיטו. הפתיח המזהיר של בטיטו הבטיח רבות. בסגנון ספרותי נפלא היא תיארה את דמותו של לוי ואת חייה כשכנה צעירה ומעריצה שגדלה בצלה של ההבטחה הגדולה. אבל השאלות הכזיבו. בטיטו איפשרה לפוליטיקאי לשחרר שוב לחלל האוויר מליצות נפוחות על הנושא החברתי והעדתי, משולבות בנציות מלחמתית שקוטלת כל סיכוי לשינוי כלכלי אמיתי. לוי גדל בחממה של גח"ל, גוש חרות-ליברלים שנוסד בשנת 1965. זו הייתה ברית בין תנועת החרות הפופוליסטית של מנחם בגין (שגם בה היה אגף שמרני גדול בנושאים הסוציו-אקונומיים) לבין המפלגה הליברלית הבורגנית. שום דבר "חברתי" לא יכול היה לנבוע מאנשים, שהאמינו, בצדק מבחינתם, שדווקא הבדלי המעמדות, הפערים הענקיים בהכנסות והמיסוי הקטן על בעלי ההון מבטיחים את המשך ההגמוניה שלהם גם בפוליטיקה וגם בכלכלה. נכונותו של לוי להסתפק בפירורים היא אידיאולוגית ומבנית, ואין לה שום קשר לקנוניות הגדולות, האמיתיות והמדומות, שנרקמו נגדו בליכוד.


השנאה לשמאל העצימה בשנים האחרונות בגלל הנושא המדיני. גם כאן טמון פרדוכס גדול: השמאל קיפל את רוב דגליו, ודווקא תהליך אוסלו שהחל בשנת 1993, היה מקובל על רוב הציבור וזכה ברוב עצום בכל הסקרים, עד כדי כך שנתניהו נאלץ לקבל אותו על עצמו כדי להצליח בבחירות לראשות הממשלה בשנת 1996. אבל ההסתה (הכהניסטית במהותה) נגד השמאל, שהיא בעצם התקוממות פשיסטית-חרדית נגד הליברליזם, נגד הנאורות ונגד רצונם של רוב הישראלים להשתלב בעולם המודרני, הצליחה להכות שורשים אחרי שאהוד ברק הכשיל סופית את תהליך השלום. הימין נתן הכשר מוחלט להדרת האזרחים הערבים מן הישראליות, ובכך תרם לתחילת היווצרותו של הר געש מאיים, שעלול לפזר את לבתו הלוהטת על כולנו.


מתי המעט בקרב יהודי ישראל שמזדהים עם המדוכאים, הפכו לאנשים שנואים בקרב בני עמם. זה מעיד על ההשחתה האיומה שפשתה בנו. ישראלים טובים שהשקיעו את כל עוצמתם היצירתית בחברה הישראלית, צריכים להגן על שמם הטוב נגד ההסתה הלאומנית והגזענית. הגיע הזמן שהגרעין הקשה בשמאל הישראלי יציג את תעודת הזהות שלו, ויזכיר, למי ששכח, את היופי הטמון בהשתייכות לשמאל: זה יפה להיות הומניסט שאינו מבדיל בין אדם לאדם; זה יפה להילחם למען שוויון כלכלי-חברתי ולמען כינונה של מערכת שירותים חברתיים שלא תפגע בצלם האדם; זה יפה לגלות סולידאריות עם הציבור המזרחי ועם הציבור הערבי, ולדרוש זכויות שוות לכולם; זה יפה לתמוך בכל צעד המקרב את השלום, ולהתנגד לכל צעד המקרב את המלחמות; זה יפה להיות חלק מהעולם הנאור שמתנגד למלחמה נגד איראן והתנגד גם להרפתקה הנפשעת בעיראק; זה יפה להיות חלק מהמאבק נגד פשעי מלחמה ודיכוי בכל מקום בעולם, ולא רק בארצנו; זה יפה לחנך נגד הגזענות בתרבות, בספורט, בפוליטיקה ובתקשורת. רק אם נטפח בעצמנו את הגאווה הגדולה בעצם העובדה שהתייצבנו, בכל השנים האלה, נגד תהליכי ההתקרנפות והגזענות בחברה, נוכל להנחיל אותה גם לאחרים.

תגובות
נושאים: מאמרים

32 תגובות

  1. ק"נ הגיב:

    אני מציע לחיים ברעם לרדת פעם לתל אביב ולמקומות מפגש של שמאל רדיקלי כגון סלון מזל בקינג ג’ורג או ההפגנות בבלעין או "עיר לכולנו" (ראו אתר אינטרנטי). אכן אין ספק שהדורות של בני שלושים עד חמישים הם דורות אבודים לשמאל ולהומניזם אבל אם נעזוב את הזקנים, כמו חיים וכמו הכותב, אור עולה בבוקר ורבים מבני הנוער קוראים את המציאות ומגלים חסינות מפתיעה נגד התעמולה הצרכנית של ההון וזו הצרחנית של הימין המדיני, המוליך את כולנו אל עבר תהום וכאוס. אולי בני העשרה וקצת יושיעו? אולי עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה לה שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ללא "בית"ר ירושלים". (בית"ר כסמל לגזענות, לאומנות וניוון תרבותי)

  2. השמאל האמרקאי נכשל עוד בשנות השישים הגיב:

    במפלגה הדמוקרטית נבחר יוברט האמפרי שבתור סגן נשיא היה לו אחריות למלחמת ויטנאם ולא יוג’ין מקארתי( אין שום קשר למקארתי של ציד המכשפות) שהתנגד למלחמה למועמד לנשיאות.
    נקיסון הנכלולי לקח את הבחירות לבסוף תוך שימוש באסטרטגיה נבזית של מילות קוד נגד שחורים כמו: זכויות המדינות, וחוק וסדר. ג’ורג’ וואלס מועמד עצמאי וגזען מוצהר מנצח בכל מדינות הדרום הגזעניות.
    ההצלחה העיקרית של השמאל הייתה בתחומים של זכויות הפרט: ביטול האיסור על משכב זכר בכל מדינות המערב, סיום הגזענות הממסדית במדינות הדרום, אישור הזכות לבצע הפלה, חקיקה נגד הטרדות מיניות והכאת נשים וכו’…
    בתחום הכלכלי אכן ניצחה אסכולת שקיגו הסהרורית בראשות מילטון פרידמן.

  3. Goni הגיב:

    נו באמת
    אני בדרך כלל נהנה לקרוא את מאמריו של ברעם על אף אי הסכמות מהותיות פה ושם, אבל כאשר ברעם כותב "מדוע שותקים מאות מיליוני אזרחים טובים בארצות הדמוקרטיות נוכח הרעבת אפריקה" הוא עוסק בדמגוגיה ירודה ולא בעובדות, ואת זה אני כותב דווקא כמי שחושב שדרוש איזון בכלכלות השוק הפרועות במערב כיום.
    אף אחד במערב אינו "מרעיב את אפריקה" כבר שנים רבות. למרבה הצער מדובר ביבשת שמרעיבה את עצמה בשחיתויות שלטוניות מנקרות עיניים, מלחמות שבטיות, וגישת מסכנות עצמית שלא הביאה תועלת אף פעם בשום מקום.
    לא כאן המקום להרחיב בנושא אבל קניה למשל היא אחת ממפיקות הנפט הגדולות בעולם. לאן הולך הכסף של הנפט בקניה ? גם בזה "המערב" אשם ?
    זימבבווה הייתה ממדינות אפריקה היציבות והפורחות עד שהגיע הרודן הנוכחי מוגאבה והחליט לבצע "מהפכה אגרירית" בולשביקית, כמו חלומם הרטוב של רבים ממבקרי אתר זה, והלאים אדמות של חוואים לבנים – אזרחי המדינה מאות בשנים יש לציין – לטובת "העם". כולנו יודעים היום לאן זה הוביל ומי מצבה של זימבבווה כיום. האם גם בזה "המערב" אשם ?
    לא צריך להיות פופוליסט כדי להיות צודק מר ברעם, אפשר פשוט לנסות להיצמד
    לעובדות ולמציאות.

  4. שחר הגיב:

    יש להוסיף את הטקסט הזה למקראות ישראל ולספרי ההיסטוריה שלומדים בביה"ס

  5. איתן לרנר הגיב:

    חים שלום ,

    אמן כן יהי רצון !

    בקשר להפרדה שטענת שנעשית בין "חברתי "לסוציאלי – האם התכוונת לכלכלי וחבתי או לאיך שגורמים היום תודעתית ל"חברתיות " להיות מנותק מרעיון סוציאליסטי רחב יותר ?

    שאלה נוספת לגבי בגין ואנשי גח"ל . כתבת : "שום דבר "חברתי" לא יכול היה לנבוע מאנשים, שהאמינו, בצדק מבחינתם, שדווקא הבדלי המעמדות, הפערים הענקיים בהכנסות והמיסוי הקטן על בעלי ההון מבטיחים את המשך ההגמוניה שלהם גם בפוליטיקה וגם בכלכלה".אני יודע שלפחות הרטוריקה של בגין היתה בעד שיוויון מעמדי והשכבות החלשות . האם בפועל מדיניות המפלגה היתה של שימור המצב הנ"ל תחת שינוי שלו ?

    ודבר אחרון . אני שוב מנצל הזדמנות להזכיר לך שלא ענית משום מה לשאלתי מפוסט שלפני הקודם . מדוע ?

    שבת שלום

    איתן

  6. השנאה לשמאל הגיב:

    נובעת מתערובת של סיבות –

    1. עמדות השמאל נתפסות על ידי ישראל השניה כקונספירציה של ילדי-שמנת מפונקים, שמעמדם שלהם מוגן על ידי השתייכותם לאליטות, לעשות "כפרה" על העוול לפלסטינים כשישראל השניה על תקן התרנגולת…
    זו תמורתי, זו חליפתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני לחיים טובים וארוכים.

    2. יש לכם פה מלוכלך, אללה יוסתור, ואתם לא מפסיקים לקלל. כל היום "פשיסטים, גזענים, נאצים". אנשים נורמליים לא נהנים להיות המטרה של הצורך שלכם לשחרר תסכולים בחרפות וגידופים.

    3. משום מה נוצר דימוי כאילו ל"שמאל" יותר חשובות רווחת האוייב מאשר הזכות לחיים של ישראלים.

    4. משום מה נוצרה תחושה ש"השמאל" מנסה להרוס את הקשרים שיש לישראל בעולם על ידי התגייסות נלהבת למסע התעמולה האנטי-ציוני.

    5. בעיני העמך, "השמאל" לא מזדהה עם ה"מדוכאים". הוא מזדהה עם האוייב.

    לצערכם הרב ה"מדוכאים" מאווררים את עמדותיהם בפרהסיה, והורסים לכם את כל נסיונות ההסוואה והריכוך. אנשים מעדיפים לשמוע מה יש ל"מדוכאים" להגיד בעצמם, ופחות מתעניינים בתרגום השבעים, בפרשנות ובאפולוגטיקה של ה"שמאל" לדברים האלו.

    היות והם לא שייכים לעדה החרדית, אנשים גם מעדיפים להסיק מסקנות לבד ממה שהם שומעים, ולא לקבל פסק הלכה מרבי חיים ברעם או כל "נאור" אחר.

    קשה, קשה.

  7. אבי הגיב:

    איתן גרוע מזה, בגין הביא את מילטון פרידמן שייעץ לישראל בקשר למדיניות כלכלית.

  8. למה אתה מתפלא הגיב:

    שנאת השמאל אינה מקרית. היא אינה טבועה בשמאל אלא בתוצאות מעשיו בעשרות השנים האחרונות כפי שהאידאולוגיה המדינית חבויה במאמר שלך. אתה טוען נגד שנאת המוסלמים. האמנם שנאת חינם? איך קורה שכל הטרוריסטים ובעלי בריתם בשלושים השנים האחרונות הם מוסלמים. למה צריך לאהוב ומי מסוגל להשאר שווה נפש כלפי הצהרות של מוסלמים על רצונם להפוך את אנגליה גרמניה וספרד למוסלמיות. למה לאהוב את השמאל אם האופן שיטתי הוא יוצא להגנת כל רודן מתועב – סאדם חוסין אחמדיניג’ד המשטר הסיני ובעבר הרחוק סטאלין שעד היום יש קומוניסטים שמגנים עליו (אין הצהרות שאחמדיניג’ד צודק אבל מי שאומר שלא צריך לפגוע בסאדם או באחמדיניג’ד תומך בהם בפועל). כפי שלא כל המוסלמים הם פונדמנטליסטים מיליטריסטים כך גם בשמאל לא כולם אוהבי דיקטטורים רק כי הם שונאי ארה"ב אבל הנטיה של כל אדם היא לעשות הכללות לכיוון הטון השולט ומה לעשות והטון השולט בשמאל ובאיסלם הוא טון השנאה כלפי כל מה שאינו טרור ותמיכה ברוע האנושי. לא ראיתי ולא שמעתי מילה אחת נגד התבטאות כלכלית שמאלית במדינת ישראל אבל כן שמעתי וראיתי התבטאויות חריפות מאד חלקן אסורות ממש נגד השמאל המדיני בישראל. הרווחתם את זה בישראל כמו בעולם ביושר – מי שתומך שיטתית במי שמצהיר על רצונו להשמיד את ישראל לא יכול לצפות שיאהבו אתו ואפילו לא שיהיו סבלנים כלפיו. אף אחד לא אוהב את מי שמצהיר שהוא תלינו. לפני שאתה מתלונן על חוסר ההבנה של העולם ועל תעמולה מוצלחת כביכול של הימין נגד השמאל תבדוק היטב אם לא אתה וחבריך לדעה האחראים למפלתו של השמאל.

  9. אבי הגיב:

    השמאל עבר בישראל דמוניזציה כמו שלא עבר בשום מקום אחר (אולי בארה"ב בה ליברלי הוא מילת גנאי). אין כאן כמו באירופה תנועות אנטי גלובליזציה ואין כאן אפילו מפלגות ותנועות סוציאל דמוקרטיות שמתנגדות בכל תוקף לקפיטליזם הניאו-ליברלי. איפה סקנדינביה בהן אפילו מפלגות הימין טוענות שהן סוציאל דמוקרטיות?
    מייקל מור בסרטון על נורבגיה
    — קישור —

  10. תשובה לשי הגיב:

    האתר הזה הוא "שמאל רדיקאלי", והשמאל הרדיקאלי שונא את השמאל הציוני יותר משהוא שונא את כהנא. (לא מופרך להניחה שגם השמאל הציוני אוהב את השמאל הרדיקאלי באותה מידה).

    השמאל הציוני מאשים את השמאל הרדיקאלי ביצירת דימוי של פסיכים לשמאל כולו, והשמאל הרדיקאלי מאשים את השמאל הציוני בהתקרנפות ובימניות בפועל.

    לדידו של השמאל הרדיקאלי – שמאל ציוני זו חיה שלא קיימת. זו סתירה אינהרנטית. זה פשיסט שמתחפש ומתחזה להומניסט. עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס. ציונות = פשיזם, לאומנות, גזענות. איך היא יכולה לדור בכפיפה אחת עם "שמאל"? יותר נכון, איך שמאל יכול לדור בכפיפה אחת עם התועבה הזו?

    תשמע משהו מה זה מצחיק –

    השמאל יעני דוגל בביקורת עצמית עד הלקאה עצמית. אבל בתכלס הוא מבקר כל דבר חוץ ממה שהוא תופס כ "עצמו". מי שאחראי לכשלון השמאל, אליבא דחיים ברעם, זה הימין וקונספירציותיו…

    כמו הערבים, גם ה"שמאל" מאשים את כל העולם ואשתו בכך שהוא לא מצליח לשווק את עצמו.

    חיים אף פעם לא ישאל את עצמו איפה טעיתי. איפה לא קראתי נכון את המציאות. איפה פעלתי לא נכון.
    הוא תמיד פעל נכון. זה שהמציאות לא הגיבה כמו שהיתה צריכה להגיב, זו בעיה של המציאות, לא של חיים.

    אולי יש פה בעיה פרשנית של "נכון".

    אולי "שמאל" מפרש "נכון" כמשהו שצריך לעשות בין אם הוא עובד ובין אם לא. מין פעולה בחלל ריק שלא אמורה להניע שום דבר. לכן אם היא לא מתקנת כלום או למעשה מקלקלת, זה בכלל לא רלוונטי.

    יכול להיות שמכאן מגיע דימוי הבועה המנותקת.

    "ימין" יותר מחוייב לסיבתיות.
    זה עובד, זה לא עובד.

    "שמאל" יותר מחוייב למתן ציונים.
    זה טוב, זה לא טוב.

    צריך למצוא איזו תיאוריה משולבת שבה מתקיים קשר ישר בין "עובד" ו"טוב". אבל סביר שטהרנים משני המחנות יתנגדו.

  11. סמולן הגיב:

    אהם.

    השמאל בארץ נתון לשנאה, כמדומני, היות והוא סוג של הטעיה אידיאולוגית שמטרתה רמיסה, ריסוק ושעבוד של היהודים בישראל. אין לו מטרה אחרת, לפי התפיסה הרגילה.

    התפיסה הרגילה הזו חשובה, כי היא מייחסת לשמאל רציונאליות. היינו, קישור לעובדות. אומר לעצמו האנטי-שמאלני הממוצע, שכל אידיוט יודע לחזות מה יעשו הערבים בכל סיטואציה. ולכן, ברור שגם הנבונים מהשמאל מסוגלים לכך. אם הם פועלים באופן שהשיטה הימנית מאפשרת לראות אותו כהרסני ומרושע ליהודים, הרי שהם עושים את זה בכוונה.

    התיאוריות האחרות הן חלושות, היות וקיים מסתורין גדול מדוע התיאוריות של השמאל, ממרקס וצפונה, מעולם לא הצליחו לנבא התנהגות אנושית באופן סביר. אלו תיאוריות מצוינות, שנבנות בקפידה רבה, ובדרך כלל מסבירות היטב את העבר. העתיד הוא כספר חתום עבורן.

    תיאוריות הימין אינן הרבה יותר טובות, אולם בעשרים השנה האחרונות, הן נהנות מסטאטוס מדהים: דיוק מוחלט בתחזיות שלהן. כך שאם גדעון לוי רוצה לדעת מה יהיה כאן ברגע שבו תהיה שיבה, הוא יכול לשאול את הימני הקרוב למקום מגוריו. כל ימני. אני משער שהם ירצו חיסיון, היות ואמירת היגדים ימניים מיד מתייגת אותך כפרימיטבי, פאשיסט, ומרושע.

    המדהים הוא, שגם השמאל נתון לעתים מאד מזומנות לחזיונות אפוקליפטיים הקשורים לאחינו הערבים, אם וכאשר הם ישלטו בנו. למעשה, השמאל לעתים קרובות טורח לאיים בכך שאם לא נעשה כך ואחרת, ההגמוניה הערבית מבית תעשה לנו איזה פויה רציני, כמו שפעם הטענה היתה שאם לא נוותר על כל שעל, אזי מתישהו נפסיד במלחמה, ואז, אבוי, נוחרב עד היסוד. אם יש תוצאה מרתקת למלחמת לבנון השניה, היא ההדגמה שלא חייבים לנצח. אפשר להפסיד ולשרוד בכלל לא רע. כך שבדבר ההוא, די שיקרו לנו, או שיקרנו לעצמנו. האם יתכן שגם בעניין השואה שצפויה לנו אם הערבים ישלטו אנו טועים ?

    כנראה שלא, כי גם הימנים מאמינים שיהיה די רע. אבל הנקודה היא, שהשמאל לא באמת סומך על ערבים. אם כן, מה לעזאזל הרעיון שלו ?

    לדעתי, המפתח הוא בתיאוריות הפוסט קולוניאליסטיות. שמאל עוסק בברית עם כוחות התיאוריה והביקורת במערב. כלומר, מה שיש לנו כאן לא משעתק דיכוטומיה מערבית, אבל נמצא איתם ביחסי ייצוג וסחר חליפין סימבולי ורעיוני.

    אין לי שום ספק שגם הימין היה מאושר לייצג איזה ענק רעיוני מערבי, אולם ברם, אלו אזלו לגמרי. למעט התנועה הניאו-קונית בארצות הברית, שיוסדה על ידי ליאו שטראוס אחינו, ועוסקת בתיאוריות קונספירציה מחרידות למדי, אין שום דבר "ימני" לשאוב ממנו. בלית ברירה, סינתזו לעצמם הימנים משהו מוזר ונדיר במקומותינו: תפיסה עצמאית לגמרי.

    זו תפיסה מוזרה, שכן היא מתקיימת ללא שום תיאוריה או מבנה מושגי. מה שאנו יודעים, הוא שהערבים ינסו כל דבר אפשרי כדי להרוג ולגרש אותנו. אם כן, כל מה שנותר הוא לברר מה באפשרותם. היות ואת עצמנו אנו מכירים לא רע, נוכל בקלות לדעת מה הערבים יעשו. אם תרצו, הערבים הם מעין דבר לכשלעצמו, ואילו אנו מוגבלים על ידי הסינתטי-אפריורי שלנו. כלומר, הימין הוא די קנטיאני. בלית ברירה, ובלי להיות מודע לכך, והכל בגלל שהוא מחויב, מאותו מחסור בברירה, לחשוב בעצמו לגמרי.

    אבל ברגע שאתה מתמכר לחשיבה העצמאית, השמאל מתגלה, מעבר לדעות הפוליטיות הקונקרטיות שלו, שהן ביזאריות ביכולתן להתנתק מהמציאות ולהמציא תיאוריות קונספירציה, השמאל הזה מתגלה כעריצות מחשבתית.

    העריצות המחשבתית של השמאל מבוצעת דרך פרופסיונאליזציה של מדיה. כלומר, כדי להיות עיתונאי, יש להיות בעל גוון פוליטי מסוים, לפחות כאפשרות לגיטימית. התיאוריה של המדיה רוויה מלכתחילה במונחים מתחום התיאוריה הביקורתית, כלומר ניאו-מרקסיזם. על החומר הזה עיתונאים נבחנים. מקצועות מדיה אחרים, כמו קולנוע וכו, מתוווכים באופן דומה. עמדות לא שמאלניות מתקיימות כמרד אישי ופרטי, כזה שנשען על עובדות ועל זכרונות עמומים מימים אחרים, שבהם שמאל לא היה הגמוניה מחשבתית ואידיאליזם וולגארי. היות והמציאות כל כך רחוקה מהוולגאריה, העמדה הימנית מתקיימת, ויחד איתה, גם סוג של שנאה כלפי הדיכוי.

    אני מחבב שמאלנים, בגלל זה הניק. אוהב אותם ואותן, ושונא את השמאל. אבל הם אטומים כדבעי, ולא מסוגלים לראות את ה"אחר", אפילו אם הוא מתפוצץ להם בפרצוף. והוא דווקא עשה את זה כמה וכמה וכמה פעמים. כך הם מוגדרים כסוכני דיכוי, ושעבוד. אבל חמודים מאד, וכשהם לא עיוורים למציאות, אחלה אנשים.

  12. כפיר הגיב:

    הנה הוא בא ומספר לנו שהכשלון הסוציאליסטי הוא בגין סגנון ססגוני ונאיבי ולא בגלל מהות גופא, בעוד שהמהות הסוציאליסטית הטהורה המעמידה את ערך השוויון (החשוב כשלעצמו) אל מול ערך החופש נכשלה תמיד, ולא רק בגלל סגנון. במתח שבין שוויון לחופש אני אישית תמיד אעדיף חופש.
    האמת היא שאין שוויון בשום מערכת, וגם הניסויים הקומוניסטים הוכיחו זאת. נומנקלטורה נוצרה גם ברוסיה, וכך גם בקובה וסין של היום ובעבר. האמת היא שבמקום שיש אנשים ובמקום שהמציאות כופה עלינו הוויית חיים לא מושלמת תמיד יהיו שווים יותר ושווים פחות.
    יחד עם זאת, חובה על כל בן אנוש, לפחות מבחינת השאיפה האידיאלית, לשאוף לכמה שיותר שוויון, מבלי לאבד את החופש לבחור ולהצליח בזכות עצמו/או עצמה. הבעיה היא שכל נתון במשפט הנ"ל נתון לפרשנות סוביקטיווית.
    אין לי תשובות.

  13. רמי לכפיר הגיב:

    אתה מתכוון לחופש להעסיק הודים בני עשר בשכר רעב 15 שעות ביום כדי לייצר ולמכור ביוקר מוצרי צריכה באמריקה הצפונית? אז אולי גם החופש לצוד אפריקנים במולדתם ולהעביר אותם באוניות משא לארה"ב ולמכור אותם לכל המרבה המחיר בככר השוק. או אולי החופש למנוע מערבים, בישראל ובגדה המערבית כאחד, לבנות בתי מגורים ולהרוס את מה שבנו בצו שיפוטי כי "חוק הוא חוק". אז אם זה החופש שלך – אני לא שותף. (רציתי לכתוב: "אז תדחוף אותו לתרמיל אבל לא יפה לדבר כך…)

  14. סוציאליסט הגיב:

    שמאל זה יפה? חיים ברעם מזכיר לי את הרב אורי זוהר שבימיו החילוניים היה שואל "אני יפה"?
    יש שמאל יפה ויש שמאל מכוער, מפחיד, מרתיע.
    השמאל המכוער משתמש כמעט באותן סיסמאות כמו אלו של חיים ברעם היפה: שוויון, סולידיות, שלום ועוד.
    הצרה היא שבשמאל נותרו עדיין גרורות רבות מהעידן הסובייטי, (גם בגדה השמאלית – ראו הסרת רשימתו של ספירו בה הוא מבקר את סין בגין דיכוי טיבט). שמאל מכוער זה סין, צפון קוריאה, קובה (אם כי לא באותה רמת כיעור כמו השתיים האחרות) וחלק נכבד מהמפלגות הקומויסטיות שטרם הצליחו להשיל מעצמן את שכבות הרודנות והמפנה הבסיסי של העידן הסובייטי.
    כל עוד מוכןם חיים ברעם ואחרים "מהשמאל היפה" להסתופף עם השמאל המכוער במפלגות וארגונים משותפים, אל יתפלא אם רבים ידחו את המסר שדבק בו מידה גדושה של צביעות.

  15. לא מסכים בקשר לארה"ב הגיב:

    מדינת הרווחה האמריקאית (היחסית) התרחבה לאורך כל שנות ה-60 עם תכנית ה-Great Society של ג’ונסון. גם ניקסון לא טמן ידו בצלחת והתחיל תכניות חינוך רבות ואפילו הצעה לביטוח בריאות ממלכתי (שהותקפה וחוסלה על ידי השמאל!). זכורה גם אימרו We are all Keynsians now, שדיברה על כך שבעצם מבחינת מדיניןת חברתית-כלכלית אין הבדל מהותי בין הרפובליקאים לדמוקרטים.
    תחילת ההתדרדרות היתה עם רייגן (יש כאלה שאומרים שקארטר הקדים אותו) שביטל ורמס את הסדרי הרווחה שהונהגו עד אז, וזאת בתמיכה של כלכלנים ימנים כמו לאפר, וואניסקי ואחרים. המפלגה הדמוקרטית עדיין היתה שמאלית באותו זמן, כמו שאפשר לראות עם ההיבחרות של וולטר מאנדל בפריימריס ב-84′, מועמד איגודי באופן מובהק שנתמך על ידי ה-AFL-CIO.
    גם בארץ אגב שרי האוצר הליברלים של בגין, בסגנון הורביץ וארליך לא הצליחו באמת למוטט את מדינת הרווחה הישראלית, שדווקא הורחבה וצמחה תחת בגין (שיקום שכונות וכו’). ההחרבה התחילה בתכנית הכלכלית החדשה של 1985 שנעשתה דווקא תחת ממשלת אחדות לאומית שבראשה שמעון פרס המפא"ניק.

  16. אור ל-ק"נ הגיב:

    אני לא בטוח שיש מקום לאופטימיות בכיוון הזה.
    הרי בסופו של דבר על כל נער שמאלי רדיקלי אחד יש לך 100-200 שטופי מוח ואומרי הן.

  17. דני: תשובה לתהיות של ברעם הגיב:

    לצערי שיחקו "נציגי" השמאל לידי הימין בישראל ובעולם והצליחו להשחיר את המושג "סוציאליזם" למשך כמה דורות.

    כאשר מעצמה אימפריאליסטית דורסנית נוסח בריה"מ מייצגת בעינעי רבים את השמאל וסוציאליזם – לא תוכל למצוא שגריר גרוע מזה.
    לימין בארה"ב היתה עבודה קלה מאוד בשכנוע האומה לגבי וייטנאם, המרוץ לחלל (שחיסל משאבים ותקציבים אדירים)והמלחמה הקרה באופן כללי,
    כי כאשר מולך עומדת בריה"מ המהווה איום כל-כך גדול (איום אמיתי לחלוטין, אגב) על חרות האדם – אין ספק שהאדם הסביר יחשוב ש"סוציאליזם" הוא דבר רע, רע עד כדי כך שצריך להלחם בו!
    לכן, מר ברעם, נא להפנות את האצבע המאשימה לסטלין ויורשיו, ורצוי לא להתמם ולהרים קול צעקה על כך שלתוך הוואקום הרעיוני נכנס קפיטליזם דורסני נוסח ארה"ב הרפובליקנית.

    בישראל, אגב, היה המצב דומה. מפא"י לדורותיה ביחד עם ההסתדרות, מונהגים ע"י האליטה האשכנזית שלטו במדינה ללא עוררין תוך אפליה בוטה לטובת "אנשי שלומינו".
    אז למה אתה מצפה? מנחם בגין היטיב לתאר זאת ממני, ותומכיו מהימין היו ראקציה שהבהירה במדויק מה חושב אדם שאינו מפא"יניק על סוציאליזם, ושוב, האשמה היא בשגריר של הרעיון ולא ברעיון עצמו.
    על זה נאמר: "בכייה לדורות"…

  18. לק"נ: מכיר את האימרה על מי שלא היה קומוניסט בגיל 18? הגיב:

    אז ככה: מי שלא היה קומוניסט בגיל 18 הוא חסר לב, אבל מי שנשאר קומוניסט בגיל 40 הוא חסר תבונה.

  19. אלכס קון הגיב:

    לכפיר,

    בהיעדר שוויון חופש הוא לא יותר מאשר החופש להיות מנצל או החופש להיות מנוצל. כל אדם לכאורה חופשי לבחור, אך לכל אדם יש סט לא שווה של בחירות. תחת התימה של חופש מקדש הקפיטליזם את החוזה בין פרטים שונים, אך מתעלם מיחסי-הכוח איתם נכנסים הפרטים לחוזה. על פי ראייה זו אם ילדות בתאילנד נאלצות להשכיר את גופן כדי לפרנס את משפחתן אז זה לא שפל לנצל את חולשתן, אלא זו פשוט עסקה טובה. כמו גם שלחלק מהאנשים יש את החירות לקנות מפעלים, לרוקן אותם מכספיהם ולפטר את עובדיהם, ולחלק מהאנשים יש את החירות לישון מתחת לגשר.

    אני לא חושב שזו "המהות הסוציאליסטית הטהורה" שהעמידה את ערך השוויון אל מול ערך החופש, אלא התעמולה משני הצדדים בתקופת המלחמה הקרה. במציאות הקונקרטית לא ניתן לדבר על אחד מהמושגים הללו מבלי לדבר על השני. בחברה שערוצי הביטוי העיקריים שלה הם תקשורת המונים ופרסום הנשלטים על-ידי בעלי-הון לא ניתן לדבר על חופש הביטוי. בחברה שדרך התחבורה העיקרית בה היא פרטית ושהתחבורה הציבורית יקרה מדי או לא נגישה עבור חלק מהאנשים מכדי להשתמש בה בקביעות, לא ניתן לדבר על חופש התנועה. בחברה שבה קבוצה קטנה של אנשים מקבלת את ההחלטות כביכול לטובתם של ההמונים ולמעשה וכצפוי תוך דיכוי שלהם, לא ניתן לדבר על שוויון.

    כתבת על "החופש להצליח לזכות עצמו או עצמה", אך זה חופש מדומה. האדם הוא ברייה חברתית ואינו יכולה "להצליח" ללא החברה שמסביבו, מה שגם שהמושג עצמו של "הצלחה" הוא תלוי הקשר חברתי. אישים שהצליחו בזכות עצמם תמיד עשו זאת תוך מחיקה שיטתית של החלק בהצלחה שלהם של העובדים שמכרו להם את הכוח-העבודה שלהם כדי להתקיים, של המבנים החברתיים שאיפשרו זאת, של העלויות הסביבתיות שיצרו איתם מתמודדת החברה כולה וכיוצא בזה. אם המטרה שלך היא לשנות את החברה כך שכל אדם יוכל "להצליח בזכות עצמו" אז עלייך להפריד ולפתור את הקשרים הכלכליים, האקולוגיים, התרבותיים והפוליטיים בין בני-אדם שונים, מאמץ שהוא לא רק בלתי-אפשרי אלא גם חסר-תכלית. מטרה עדיפה תהיה חברה שבה כל אדם יוכל להצליח בתוך הקשר ההחברתי, ולא מחוצה לו.

  20. שי נ. הגיב:

    אתם ממש חבורה של יפי נפש.

  21. כלכלן גאון הגיב:

    חלוקה מחדש של ההון נשמעת כמו רעיון טוב, אבל באופן מהותי התערבות ממשלתית גורמת לחוסר יעילות מצטברת במשק, לאבטלה ולאינפלציה. בשביל לשפר את מצבם של רוב האנשים צריך להגדיל את העוגה, ולהפסיק לחשוב על לחלק אותה אחרת.
    לראיה אפילו בארץ מצבה הריאלי של רוב החברה השתפר מאז תחילת הליברליזציה – יש להם יותר מוצרים זולים יותר והם יכולים לקחת אשראי בתנאים טובים יותר ובריבית נמוכה. מושגים סטטיסטים כמו "קו העוני" עוסקים בחישוב לפי השכר הממוצע, שהוא בתורו הולך ועולה, ולכן עולה גם קו העוני.

  22. עופר נ. הגיב:

    חיים, אתה צודק כאן כמעט בכל טענותיך. אבל נדרשת התבוננות עצמית של כל מי שקשור לאתר הגדה.

    כיצד משפיעה לדעתך העובדה שאתר שמתיימר להוביל את המאבק בכיוון עליו הצבעת מצנזר ביקורת על הפרות זכויות האדם ע"י השלטון האכזר (והקפיטליסטי)בסין ("הקומוניסטית"..)? האם עלינו להתפלא שזה מרתיע תומכים אפשריים, וגם מקל מאד על מלאכתם של מי שמציגים את האתר וכותבים מובילים בו, כמוך, כאנשים לא דמוקרטיים, שיש לחשוש מפניהם ?

    (אגב, קראתי את תגובתך הנכונה בעניין בשבוע שעבר)

  23. מאן דהוא הגיב:

    לגבי הרעבת אפריקה (תשובה לגוני): השחיתות באפריקה היא לא לגמרי תוצרת אפריקה. לאחרונה שמעתי הרצאה מפי פעיל צרפתי, שניתח כמה דוגמאות של איך השיטה עובדת במדינות שהיו חלק מן האימפריה הצרפתית: בשלטון נמצא דיקטטור כזה או אחר. הצרפתים תומכים בו, גם ברמה הכספית, גם ברמה האישית (חברות במועדונים ממועדונים שונים עם ראשי השלטון בצרפת), ובעיקר – ברמה הצבאית. צרפת יוצרת ומאמנת את "משמר הנשיא", ששומר על הדיקטטור מפני ההמונים. אבל כל זה קורה כל עוד לחברות הצרפתיות יש מונופול על ניצול משאבי הטבע של המדינה. אם הדיקטטור מחליט להלאים, או להעביר את נאמנותו לאמריקאים, בא משמר הנשיא ומסיים את שלטונו. במקומו עולה לשלטון דיקטטור אחר, שכבר סיכם עם הצרפתים. ההרצאה גובתה בדוגמאות ספציפיות מרואנדה, זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) ומדינות נוספות.

    מעבר לכך, ישנן גם ה"המלצות" של קרן המטבע העולמית ושיטות ניצול רבות אחרות.

  24. עידן סתיו-ספידי הגיב:

    על אף שאני מסכים עם העמדות של חיים, ובאמת רואה בפירוק השמאל דבר טרגי. משהו חסר לי במאמר, וזה העובדה כי אין פה התייחסות ממש לגורמים לכישלונות, והדברים אשר יש חעשות על מנת לשפר את המצב.
    השמאל בישראל (לפחות הציוני) נתפס כאיבד מהרלוונטיות שלו. זה קשור לירידה ממושכת בכוחו והיעדר רעיונות חדשים. עמדות נחרצות יותר לגבי מלחמת לבנון השנייה היו מעוררות שנאה גדולה אף יותר נגד מחנה השמאל.

    נ.ב
    לגבי אותו אחד, לאותו אחד שכתב כי השמאל האמריקאי נכשל בשנות השישים. צריך לזכור כי בשנת 1972, המפלגה הדמוקרטית הריצה לנשיאות את ג’ורג’ מקגוורן, איש שמאל מובהק (ל]חות במושגים אמריקאיים), נכון שהוא השיג רק 37% מבקולות ולקח רק את מסצ’וסטס. אך עדיין היותו מועמד של אחת משתי המפלגות הגדולות, היה הישג מרשים עבור השמאל האמריקאי.

  25. כפיר; הגיב:

    לרמי,

    תמיד כשאומרים מה לא בסדר, לפחות לטעמי, צריך להציע פתרון יותר טוב. אם לא כך הדבר לפעמים מוטב לא להעלות את הנושא כלל. מכיוון שאנחנו לא אלים או בני אלים (לפחות לא אני) אזי למושג פתרון אופטימאלי יש משמעות רבה.
    הטיעונים שאתה מציג הם פופוליסטיים, וזאת מכיוון שאתה לא מציע שום מנגנון טוב יותר שמעלותיו יעלו על חסרונותיו. גם אני חושב שעבדות ילדים היא דבר מזעזע. גם אני חושב שאנשים צריכים לבנות את ביתם בכבוד, ויש לתת להם את האפשרות להתקיים בכבוד – ממש מוזר.

    כן ידידי, חופש משמעותו לבחור: תעסוקה, מקום מגורים, יצירה – וכן גם צרכנות, מקח וממכר. זה גם החופש לכתוב מה שרוצים, כמעט. יש לתופעות אלו נגזרות מזעזעות, בהחלט. אולם בפראפרזה לאמרתו המפורסמת והקצת חבוטה של צ’רצ’יל: זה הפתרון הגרוע ביותר, חוץ מכל השאר.

    אני אספר לך מה הפתרון שלי: בתוך ההוויה הא-פורמאלי דווקא יש לשפר משמעותית מנגנונים קיימים, יש לשאוף לחינוך ערכי, הומאני. יש לקדש את החינוך והספר, ויש להגביל ולשנות את טבעה המזעזע של תקשורת ההמונים. ובפרט לטפל בבעיה הנקודתית – הנקודתית – המחברת תקשורת המונים וקפיטליזם/ובכלל זה את עולם הפרסום. זה לא פשוט, ואפילו מסוכן. אני עדיין לא בטוח איך עושים זאת.
    בנוסף, את אלה השדרנים והפרשנים שבטוחים שהם נציגיו של אלוהים עלי אדמות יש ללמד צניעות מה היא. שיתביישו קצת, לא בושה. כאן החברה צריכה לומר את דברה ע"י יצירת נורמות אחרות, ע"י אנשים עם שאר רוח. כאן אתה ואני, וכל מי שקורא את מה שאנחנו כותבים, או כל מי שאיכפת לו חייב לתרום. במהרה המנגנון הפורמאלי כבר יעצב עצמו לתוך מציאות אחרת. אולם כל הדברים הללו יכולים להיעשות רק מתוך המסגרת הנוכחית, ולא מחוצה לה, רק מתוך אמונה בצדקת הדרך והבנה אמיתית של משמעות הדברים. זה קשה, קשה מאוד, אבל לא בלתי אפשרי.

    מה אתה מציע?
    זאת השאלה.

    לא חוכמה לשבת על רמה בקרן זווית ולבקר את כל מה שגרוע. אין לזה שום משמעות אמיתית, ערכית או מוסרית.

  26. כפיר הגיב:

    לאלכס,
    בהחלט כתבת דברי טעם. אני וודאי מסכים עם רוח הדברים. לטעמי ציינת מספר נקודות מפתח, אולם יחד עם זאת כולן טקטיות ולא אסטרטגיות. בראייתי, מרבית הנקודות שאתה מדבר עליהן – והן גם ישימות – נוגעות לסולידריות חברתית. הנקודה הרחוקה ביותר מעקרון זה היא תקשורת ההמונים.והנקודה הבעייתית ביותר היא שליטה ותמרון משאבים (או ההון). בהקשר זה לעולם לא שמעתי על אלטרנטיבת מקרו מוצלחת יותר משוק חופשי.נכון הוא הדבר שיש לשאוף לחברה שבה השלם הוא סך כל פרטיה. אולם לשם כך צריך חברה המוכנה להתגבש סביב עקרונות מסויימים המקובלים על כולם. חברה כזו יכולה להתקיים רק במקום שסך כל הפרטים מוכנים לקבל את עולה, או את עולם של העקרונות המאחדים. והבעיה היא שבמסגרת מדינות הלאום עקרונות אוניברסליים של רב-גוניות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם עקרונות דתיים אבסולוטיים, למשל. יש דוגמאות נוספות. חברה מאוחדת על מרבית עקרונותיה יכולה להתקיים רק במסגרות קטנות יותר. ציינת בעיות שבהחלט יש להתמודד איתן במרץ רב, אולם מבחינה עקרונית מה אתה מציע?
    אם אתה מציע יותר סולידריות חברתית, אני מסכים. אם אתה מציע מערכת סוציאליסטית סדורה שבה כולם לכאורה מבחינה פורמלית שווים, אז אני מתנגד בכול תוקף.

  27. עוזי ברעם הגיב:

    אהבתי את המאמר של חיים.מאמר חשוב וצודק בעקרון.אינני מסכים אתו תמיד ואני חושב שמשהו באבדן התמיכה בשמאל הקלאסי אפשר למצוא גם בו עצמו.אבל כמי שמכיר את חיים די טוב אני סבור שהוא הפיק מאמר מצוין

  28. יגאל הגיב:

    חיים – אתה חי בסרט או מה?

    "ונדהמתי מעוצמת השטנה נגד עצם המושג "שמאל" גם מצד אנשים שאינם יודעים בכלל במה המדובר. בתגובות כאלה נתקלים גם ברחובות הערים,"
    ובכן, מהיכן להתחיל:
    א. שמאל ממותג, כמו כל מותג אחר, כאליטיזם.
    לשיטתך, אליטיזם אשכנזי סוציו אקונומי
    גבוה.

    ב. המצע המדיני נראה עומד בסתירה מוחלטת
    מול המציאות. כן, גם אם ראיית המציאות
    מוכתבת ע"י תקשורת מגוייסת, וכיו"ב.

    ג. רובם מאמינים שהשמאל היה בשלטון בתקופת
    אוסלו. ואוסלו נחשב כישלון צורב, עד כדי
    אסון לאומי כמעט.

    ד. נראה גם שהשמאל הרדיקלי אימץ את הג’יהאד
    האסלאמי העולמי כצונמי של מדוכאים מול
    מדכאים, דבר שאין לא קשר רב למציאות.
    ההיפך הוא הנכון – הג’יהאד העולמי מנצל
    נחשלות כלכלית ועוטף אותה במסווה של דיכוי
    האיסלאם, והמדכאים הם בכלל כופרים – וכל
    האמצעים כשרים נגד כופרים, לא?

    לי נראה, מר ברעם, שהשמאל הרדיקלי חי עדיין המושגים ישנים/חדשים של מלחמת מעמדות, מבלי להבחין בשינויים אחרים שאינם נמצאים בסרגל המוסר שלו, ואינו אומר דברים כהווייתם.
    התיוג החד מימדי הזה, אינו מציע פיתרון מעשי, ובקשה הרדיקלי/אוטופי של הסקלה נמצאת מלחמה ואבדון, עוד אחת מני רבות שהיו לנו כבר.

  29. שי הגיב:

    היכן הם אנשי השמאל הציוני ומעבר לו שינהלו את הדיון על כישלון השמאל כדי לתקן?

    היכן חברי מערכת הגדה השמאלית שיתרמו מפרי עטם אן ממאמריהם כדי לנסות ולהבין איך כשל וכושל השמאל יום יום?

    היכן ברעם בדיון זה על התגובות?

  30. Haim Baram הגיב:

    Hello’
    I have read the comments very carefully but cannot write in Hebrew from London and it seems a bit phoney to answer in English. Even so, I enjoyed the comments, the positive and the critical and will write again on Friday.

  31. מור הגיב:

    להיות בשמאל: הכבוד גדול! אבל גם המאמץ רב!

    אכן כבוד גדול נפל בחלקנו להשתייך לשמאל.
    ונכונות מילותיו של חיים בעניין זה.
    יחד עם זאת, ההשתייכות לשמאל (ובמקרה שלי למק"י), אינה רק לצרכי יפי הנפש או סולידאריות עם המדוכאים – אלא חלק מן הצורך וההכרח להיאבק כנגד משטר קפיטליסטי שהפך את האדם והעבודה לסחורה ובאמצעות דיכוי העובד – מייצר ומרכז הון ורווחים בידי המעטים על חשבון בני המעמד העובד שהוא רוב האוכלוסיה.
    סולידאריות בלבד לא מועילה כאן. נחוץ מאמץ אינסופי של חשיפת המצב לאשורו בפני העובדים ושיכנועם בדרך לשנות (להפוך) את המשטר. נחוצה גם הצגה ברורה של הדרך הסוציאליסטית שלא רק על דרך סיסמאות (והיריעה הנוכחית קצרה מידי).

  32. ערן הגיב:

    הפתרון אין פשוט ממנו:
    למצוא את האיזון הנכון בין חירות לשיוויון.

הגיבו לסמולן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים