כל ימי בתקשורת אני עוסק בשחיטתן השיטתית של פרות קדושות, הזמן קצר והמלאכה מרובה ולעתים נדמה לי שמדובר בזן שאיננו כלה. הפרה הקדושה של השבוע היא אולי חביבי משכבר הימים, מנהל בית"ר איציק קורנפיין. השוער המצטיין לשעבר היה פעם דוגמה ומופת לרוח ספורטיבית, אולי האנטיתזה של התדמית הבית"רית הישנה. כיצד הפך איש כזה לעסקן מליגה ג’ בתוך חודשים אחדים? ממש קשה להאמין, ולא נותר לנו אלא לצטט שוב את קרל מארקס שטען, בצדק רב לדעתי, שההוויה מעצבת את ההכרה.

מאז שקורנפיין הפך לעסקן הוא מנסה כל הזמן לטהר את השרץ, להתרוצץ במסדרות ההתאחדות לכדורגל כדי להטיח האשמות בכל העולם, ובלבד שלא יצטרך לגנות את האספסוף הפשיסטי שגדל ביציע המזרחי. אני זוכר את התסמונת הזאת עוד מהימים שקורנפיין טרם נולד: כיצד ניסו עיתונאי החצר של בית"ר לנקות את הקבוצה ממכירת משחק כדורגל להפועל חדרה כדי שהפועל ירושלים לא תעלה לליגה הבכירה בשנת 1957. ואיך הם טייחו את מכירת המשחק להפועל תל-אביב (!) כדי שהיריבה העירונית לא תזכה במקום השני בעונת 1972-73, והפועל נאלצה אז להסתפק בגביע המדינה. ועכשיו, אחרי ההשתוללות הפראית של ההמון הגזעני, הנבער והפרוע מהיציע המזרחי ניסה אותו קורנפיין להאשים את הקורבן, את מכבי הרצליה. קשה לדבר נגד קורנפיין. פרה קדושה כבר אמרתי? אבל אין מנוס.

מובן שלא רק העולם הפרוע לשמצה של הכדורגל שלנו מספק פרות קדושות לכל דורש. בשבוע שעבר יצא לאור ספרו של העיתונאי לשעבר אריה אבנרי "זעקי ארץ מושחתת" בהוצאת "טפר". השקיפות העיתונאית מחייבת אותי לגילוי נאות: אשתי מימי עשתה את ההתקנה וההגהה של הספר והיא עובדת תכופות עם המו"ל. אחרי שתעכלו את הגילוי המרעיש הזה ותוכלו לקרוא את הדברים לאורו, עלי להודות שהגילויים וההאשמות בספר הזה, בעיקר נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט אבל גם נגד אביגדור ליברמן ואישים רבים אחרים, הם פשוט מסמרי שיער. לאבנרי, כמו לחושפי שחיתות אחרים בעבר ובהווה, יצאו מוניטין של איש לא-קל ואהרן בכר ז"ל אמר לי פעם עליו שהוא "כתב יותר ספרים מאשר קרא". ייתכן, מעולם לא פגשתי את האיש, אבל הדברים שהוא כותב, בצד הפיאור העצמי הבומבסטי, נשמעים מתועדים ואמינים.

די מוזר שהאישים הנוגעים בדבר לא תבעו אותו למשפט עד עצם היום הזה, ויש תיעוד חד-משמעי על ניסיונות של בריונים עלומים להתנכל אליו ואל רכושו, אולי כדי להרתיע אותו. כל עמוד בספר הוא חבית של חומר נפץ, ולכן מוזר שההד התקשורתי אחרי הופעתו היה עלוב. בירור קצר העלה שיש המשערים שהסיבה לשתיקה הרועמת היא לאו דווקא הפגיעה הקשה באולמרט וגם לא אישיותו השנויה במחלוקת של המחבר. ההנחה הרווחת היא שאבנרי פגע בעיתונאים אחרים, בעיקר בנחום ברנע ובאמנון אברמוביץ’. כך הפכו המאתרגים הראשיים של אולמרט לאתרוגים בזכות עצמם. מטהרי השרץ "למען השלום" או כדי להילחם בביבי נתניהו הם כמעט חסינים מביקורת, ואילו אבנרי, איש "ידיעות אחרונות" לשעבר ועסקן איגוד העיתונאים שהפך למנהיג של ארגון אזוטרי לחשיפת שחיתויות, נידון לגזר הדין החמור ביותר שניתן להטיל על עיתונאי. כמוהו כאיש במסכת הברזל של הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא האב.

אבנרי, שרואה את עצמו ככלב השמירה של הדמוקרטיה ושל המנהל התקין יכול אמנם לנבוח, אבל השיירה ממשיכה לעבור, כפי שאמר פעם, בהקשר אחר לגמרי, ראש הממשלה יצחק שמיר. אולמרט יושב בנחת בלשכת ראש הממשלה, ולא רק אריה אבנרי אלא גם אנחנו, ב"כל העיר", ידענו תמיד שהוא איננו ראוי מוסרית למשרתו הרמה. כולנו "נבחנו", אבל השיירה של אולמרט עברה וממשיכה להתנהל לה במסלול הממלכתי, ובאין מכלים.

החטא הקדמון רובץ, כרגיל, לפתחה של מפא"י ושל היורשת שלה, מפלגת העבודה. לפני כעשרים שנה ראיינתי לעיתון הזה את אחד מבכירי הכנסייה הארמנית שאותו הכרתי היטב בעבר, כיוון שגר בשכנותי במושבה היוונית בעיר. האיש סיפר לי, ממש לתומו, שהוא נהג להבריח במכוניתו עתיקות למשה דיין תמורת תשלום במטבע זר. דיין היה אז קצין צבא בכיר, ואחר כך גם ח"כ ושר בממשלות ישראל, וזה לא הפריע לו להיות עבריין כבד, שהונע לא רק על ידי אהבת עתיקות אלא גם על ידי תאוות בצע פשוטה ואלמנתו אמנם מכרה חלק מהעתיקות שבעלה גנב בממון רב. היחס כלפיו היה תמיד סלחני. שרר אז קשר שתיקה בעיתונות, שהופר רק בשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי בעיקר באמצעות סדרת כתבות בנושא מאת דן בן אמוץ. היה ידוע שדיין צובר עתיקות באורח בלתי חוקי וסוחר בהם במטבע זר, וחיילים רבים משנות השישים והשבעים יכולים להעיד (וגם העידו) שכשר ביטחון הוא השתמש ברכב ואפילו במסוקים של צה"ל כדי להעביר את האוצרות הגנובים לחצר ביתו בצהלה. פגשתי פעם (1964, אם אינני טועה) את דיין בשגרירות ישראל בלונדון כאשר עבדתי שם כשומר לילה ואף שוחחנו ארוכות. היה לו קסם אישי מסוים, וכיוון שהייתי בחור צעיר וחצוף התווכחנו קצת על פוליטיקה ואפילו על אחי עוזי ברעם, שאולי איכזב את דיין כאשר הצטרף למחנהו של ראש הממשלה לוי אשכול. לימים דהה בעיני הקסם הזה. האיש היה חכם בנושאים הטקטיים אבל קונפורמיסט מובהק בנושאים המהותיים ובסך הכול, כמו רוב בני דורו, היה תלמיד נאמן של האבות המייסדים.

אבל כאשר השתכנעתי אחרי מלחמת ההתשה שמדובר באיש מושחת עד היסוד, נתקלתי גם בקשר השתיקה. גולדה מאיר ושר החינוך אהרון ידלין (שהיה ממונה בתוקף תפקידו על עתיקות הארץ) לא רצו לפגוע ב"גיבור ישראל". האב המייסד האולטימטיבי, דוד בן-גוריון, העניק לו וגם למושחת הגדול השני מאותו בית יוצר, אריאל שרון, מעין חסינות שהשפיעה על התקשורת, על הפוליטיקאים, על חברי מפא"י ועל יריביה. דיין היה עבריין קטן לעומת המושחתים הגדולים של דורנו, אבל באורח עקרוני הוא יצר תקדים חמור ומסוכן שהפך את התהליכים הכרוכים בו להרי אסון.

כאשר מדברים על ניצני השחיתות הגדולה של שנות השישים והשבעים זוכרים כולם את אשר ידלין (מנהל קופת חולים שמעל) ואת אברהם עופר (שר השיכון שהתאבד), אבל ידלין שילם בחירותו על חטאיו המוכחים ועופר שילם בחייו על עבירות לכאורה, שמעולם לא הוכחו. ידלין ועופר לא היו פרות קדושות, אלא מופת לחטא ולעונשו ולכן גם לא השאירו אחריהם מורשת משחיתה. דיין, לעומת זאת, לא שילם מעודו על פשעיו וכולם, החל מבן-גוריון ובמנחם בגין וכלה בשמעון פרס התייחסו אליו בסלחנות בלתי נסלחת. כך הפך למקור הרע, לחוטא ומחטיא שכולנו סובלים כיום כתוצאה ממעשיו ובעיקר כתוצאה ממדיניות ההבלגה התמוהה כלפיו. כשר הביטחון הוא היה אחראי גם למדיניות הכושלת שהביאה למלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 (לצד גולדה מאיר וישראל גלילי) וגם למחדל הצבאי שגרם לאסון לאומי טראומטי, שמלחמת לבנון השנייה מתגמדת לעומתו. אבל דיין היה האתרוג הגדול הראשון. עיתונאים ופוליטיקאים שפכו את דמו של ד"ר ישראל קסטנר ז"ל, מנהיג ציוני הונגריה שהציל אלפי יהודים במחיר בלתי אפשרי, עד שהוא הסתבך כאן במשפט דיבה שגרם לרציחתו בשנת 1957. קסטנר היה קורבן של הנאצים והניסיון להאשים אותו הפחית מאשמתם הכבדה של הרוצחים הגרמנים. אבל הוא היה עולה-פליט, עם "חיתוך דיבור זר" (כפי שעמוס קינן אמר פעם, לחרפתו, על אורי אבנרי) ולכן גם לא פרה קדושה כמו הצבר המיתולוגי, יליד דגניה, חייל ואיש נהלל, משה דיין.

אם לא נדע להוקיע את המושחתים בצמרת השלטון בלי שום קשר לדעותיהם הפוליטיות או למוצאם, ואם נפלה לטובה את משפחת שרון כפי שעשינו לגבי משה דיין, פשוט נאבד. אבל כדי להצליח, עלינו לשבור את קשר השתיקה האופף את הזועקים נגד השחיתות.

Share on Facebook