יַלְדוּתִי טִיְּלָה בִּכְפַר אֶל עַבָּאסִיָּה
יָרְדָה לְמַרְגְּלוֹת מִבְצַר אַנְטִיפַּטְרוּס
לְהַטְבִּיל מַעֲרוּמַי בְּנִבְעֵי יַרְקוֹן פְּתוּחִים
בִּכְפַר מַעַיְנוֹת הַמַּיִם רָאס אֶל עֵין.
שוֹבְבוּת נְעוּרַי נִתְּקָה
כִּבְלֵי אָסוּר וּמֻתָּר,
הִרְחִיקָה לְעִתִּים עַד
לֵיל עֲשִשִּיּוֹת בְּאָהֲלֵי רַנְתִּיָה
וּבקֶר חֲלִילִיּוֹת בְּכָרֵי מִרְעֶה בְּקוּלָה
וְלא פָּסְחָה עַל כְּפָר עָאנָה וְעַל חִירִיָּה.
לָאן הָלְכוּ הַכְּפָרִים וְהַחַיִּים
אֵיפה הַכְּפָרִים כֻּלָּם
אֵיפה הַחַיִּים כֻּלָּם –
הַצָּבָא לָקַח אוֹתָם.
תגובות
נהניתי מאד מהשיר,
שיר חזק, השיר הזה כבש אותי,
הכותב מתרפק על עולם שנעלם.
כפי שכתב כותב אחר באתר זה לא ניתן לעשות ביצה מחביתה ,אין שום סיכוי שכפרים אלו יחזרו לתחייה וטוב שכך גם ככה ישראל לא מסתדרת עם שארית הפליטה הפלסטינית שנשארה בארץ איך היא תסתדר עם עשרות ומאות אלפים שרוצים לחזור ?
הפתרון היחידי הנו ישראל בקוי 67 מתוקנים,פלסטין בגדה וברצועה,ירושלים בירה משותפת לדעתי רצוי עם כוח בינלאומי שיפקח על ההסדרים בעיר .את הפליטים יש לשקם בפלסטין ובמדינות בהם הם נמצאים .
את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור , כיום צריך להציל את מה שאפשר – להקים כפרים חדשים ולטמוע זכרונות חדשים .
הכותב העלה באומץ לב בעיה שאנחנו בורחים מלהתמודד איתה, כשם שאני תומכת בזכות השיבה של בני עמי שהוגלו מכאן לפני אלפים שנה, אני בעד זכותם של ערבים שגורשו-ברחו ז מכאן לפני ששים שנה,
אנחנו נחליט , רק אנחנו ניקבע , וכןלם יתישרו אך ורק עם מה שאנחנו נחליט, ממרומי היוהרה וההתנשאות אנחנו ניקבע לצד השני שארבע מאות כפרים הרוסים הם בחזקת בטטה,,,,, אדוני , בוסתנים, בתים וחיים של אחרים הם אינם דמויי בטטה, יש לי מלים טובות לכותב השיר שמבקש להתמודד באומץ עם בעיה אנושית,
אין כאן עניין של יוהרה ושחצנות,וודאי שאיני מצפה מהפלסטינים לשכוח את העבר הקרוב ,צריך להיות מעשי מאוד. על מנת להתקדם לשלום יש לשכנע את הציבור היהודי שהשלום אפשרי וכדאי
בשביל הציבור היהודי כולו למעט אולי כמה זכות השיבה לישראל משמעה ביטולה של ישראל כמדינה של יהודים שבה היהודים יהיו אדונים לגורלם.ואם להתלות באילנות גבוהים אצטט את עראפת לפיו עוול לא מתקנים על ידי יצירת עוול חדש.
לנו מותר לשבת על נהרות בבל ולבכות בזוכרנו את ציון, ואני אישית מזדהה עם הכאב הטמון בזכרון ההסטורי של עמי.
לדבריך, לאחר אסור לשבת אי שם ולבכות בזוכרו את ביתו, ואני אישית חשה כבוד לכאב האישי הטמון בזכרון ההסטורי של האחר. אני גם מבקשת שיבינו את כאבו ולא ידרשו ממנו להצניעו , כפי שמדינת ישראל דורשת זאת מאזרחיה בני המיעוט הלאומי הערבי.
אני חשה כבוד לכל בן עמי שדורות ישב ובכה בזוכרו את ציון ונכסף לשוב אליה.
אני גם באותה מידה חשה כבוד לאחר שלפני ששים שנה נעקר מביתו, אם זה אחרי גירוש מכוון ואם זה אחרי מנוסה .
אצל בטטה ישנה הפטרונות גם על סבלו של האחר, וזה בעוכרנו.
עלינו ללמוד שבצד הכאב שלנו על ששת אלפים יהודים שנקטפו חייהם , גם האחר מבכה חיים שנקטפו ובתים שנהרסו.
אני לא חושב שיש בתגובותיו של בטטה פטרונות או ביקורת על הסבל והקינה הפלסטינים,
הוא רק מביע דעה לגבי השאלה "מה הלאה?".
כל מי ששוגה באילוזיה של חזרת הפליטים טועה ומטעה. לא תיתכן חזרת הפליטים לתוך גבולות 67 מפני שהכאוס שישרור כאן אחרי מהלך כזה יהיה אדיר.
כמובן שכל המפנטזים למיניהם לא נדרשו לשאלות הפרקטיות:
– מה יהיה דינם של יישובים יהודיים שהוקמו על חורבות כפרים ערבים? הם יפונו? האם יתנהל משפט על כל בית וכל עץ?
– מה יהיה גורלם של מאות אלפי הפליטים החוזרים שיצטרפו מייד למעגל האבטלה? האם מצבם של הבדווים בנגב לא מלמד אותנו משהו?
– מה יעשה מהלך כזה ליחסי יהודים וערבים
כאשר ימצאו עצמם כולם גרים זה לפתחו של זה בצפיפות ובדוחק?
– מה עושה החייאת הרעיון הזה ליחסי יהודים וערבים היום?
ועוד כהנה וכהנה שאלות שמאוד נוח לשכוח מהן ולהמשיך לצעוק בחוסר אחריות "ייקוב הדין את ההר".
חוששני שהמגיבים הנכבדים לא ירדו לסוף דעתי וחבל.
אני בהחלט מבין את כאבם של הפליטים הפלסטינים ותומך בפתרון הגיוני לבעייתם.
צריך להיות מעשיים – לא יכון שלום ללא שכנוע דעת הקהל היהודי ומה לעשות צבור זה לא מוכן לאפשר לפליטים לחזור .
מבחינה מעשית -המשמעות האמיתית של חזרת מאות אלפים ומיליונים הנה המשך המלחמה בצורה אחרת.
לא תקום מדינת כל אזרחיה אלא תקום מדינה שבה הצבור החזק דהיינו היהודי ימנע בכוח שוויון אמיתי וזהו מתכון בטוח למדינת אפרטהייד .
מוטב כפי שאמרתי כבר שאת בעיית הפליטים יפתרו בפלסטין והיכן שהם נמצאים לכל היותר יש להתיר למספר סימלי לחזור במסגרת איחוד משפחות .
ליוסף ולבטטה,
ישראל לא מכירה בזכות השיבה לא מפחד שיחזרו מאות אלפים אלא משום שלא מוכנה לשלם להם פיצויים על האדמה והרכוש שנגזלו. תקדימים לכך היו אחרי מלחמת 67 כשאפשר היה לפתור את בעיית חלק מהפליטים ע"י פיצויים וישראל סירבה.
ראשית ישראל צריכה ליטול על עצמה אחריות.
לאחר מכן יש מקום למשא ומתן שלוקח בחשבון את המציאות בשטח.
אין כל מקום להפחיד את הציבור היהודי עם זכות השיבה של הפלשתינאים.
א) יש זכות שיבה ליהודים שהוגלו לפני 2000 שנה ולפלשתינאים שהוגלו לפני 60 שנה..
ב) יש מקום למו"מ על דפוסי היישום לאחר שקימת ההכרה .
נהפוכו,
1. את ישראל לא מעניין לפתור את בעית "חלק" מהפליטים, משום שהבעיה של החלק שלא יסכימו לקבל פיצוי משאירה אותנו באותו מקום בדיוק.
2. אם מדברים על פיצוי, יש להתנות זאת בפיצוי גם לפליטים היהודים מארצות ערב על הרכוש והאדמה הגזולים. כמובן, לפי הערך היחסי בתקופת האובדן.
עיסקה מצויינת. אנחנו נצא בעודף גדול…
3. פיצוי בא *במקום* הכרה בזכות השיבה, לא כנגזרת.
4. אם כבר בפרינציפים עסקינן, ישראל לא תכיר בזכות השיבה, משום שלצד התוקפן שהפסיד במלחמה אין זכויות. מקסימום אפשר לדבר פה על אספקטים הומניטריים.
5. "עורכי הדין" של הפלסטינים פה מנסים לרקוד על שתי חתונות, וסופם שנופלים בין הכסאות.
אם מעלים דרישה להתייחס לפלסטינים כקולקטיב וכיוצא מכך לתבוע עבורם זכויות "לאומיות", נגזר מכך שלפרטים הפלסטיניים יש אחריות קולקטיבית לפעולות המלחמתיות שנעשו ונעשות בשמם.
אם אין קולקטיב פלסטיני, וכל פלסטיני עומד כפרט, התביעה של הפליט יכולה להיות אך ורק לרכוש הפרטי, ולא ל"נכסי ציבור" וממילא כל התביעות ה"לאומיות" של הפלסטינים בטלות ומבוטלות.
אי אפשר להחזיק את המקל משני הצדדים.
בצד של הזכויות הם רוצים להיות קולקטיב, ובצד של האחריות הם רוצים להיות אנשים פרטיים. יש פה סתירה.
מה שדרוש פתיחות לכאב של האחר,ןאת זה עשה כותב השיר,
בראית כאבו של האחר לא מבטל האדם את עצמו אלא מעצים אותה עד שלא נכיר בכאבם של הפלסטינים שכננו לא נוכל לכונן לעצמנו מקום ונהיה כימי פומפיה האחרונים אמפתיה וחמלה משפיעות על האדם רגישות ואהבה ויהיה נכון לערוך בדק בביתנו וליברור את המוץ מהתבן
פעם, ממש לא מזמן, בערך באותו זמן שהתקיימו אותם כפרי-ילדות שאליהם מתגעגע "המשורר הנאיבי והרגשני – והבכלל לא פוליטי-מגויס", התקיימו במזרח אירופה אלפי שטיטלים ועיירות ושכונות של יהודים – כולם מקומות ציוריים ושוקקי חיים ממש כמו בסיפורי שלום-עלייכם…
גם בארצות ערב והאסלאם, אגב, התקיימו אין ספור מקומות בהם חיו כשלושה מליון יהודים – וגם הם ציוריים…
גם כל המקומות הללו נעלמו – ובנסיבות חמורות בהרבה (אף אחד מיושביהם לא נלחם באף אחד ולא ניסה לטבוח אף אחד – ובכל-זאת הם נשחטו וגורשו) – ואין איש מתגעגע ואין איש חולם לדרוש ולממש את "זכות השיבה" אליהם…
ליהודים יש כיום מדינה עצמאית משל עצמם, בה הם יכולים לחיות את חייהם במצב של חרות לאומית, וכך יש לקוות שיהיה גם עם צאצאי הפליטים של אותם כפרים…
ואגב,משורר קשיש ויקר, כמדומני היו ל"צבא" סיבות די טובות "לקחת" את אותם כפרים – או שאת זה כבר הספקת לשכוח ממרומי גילך?!?
כשם שלעמי יש בצדק זיקה לאדמת הארץ הזו אחרי 2000 שנות גלות, אני מבינה לרחשי לבו של מי שנעקר מכאן לפני 60 שנה,
בס"ד
נהניתי מאד מהשיר.
נהניתי מאוד מהשיר, מזכיר לי שיר ש זמר יווני
שר על הסכסוך שהיה עם הטורקים, בכלל מוזיקה יוונית גם היא מלאה בטקסטים כאלה על העצב הרב שבמלחמה.
ארז מזור, אני מכיר גם את השיר של ה זמר יווני שדיברת עליו, והקטע שגם אני נזכרתי בשיר הזה.
קוראים לזמר יאניס פאריוס ויש בישראל זמר בשם אודי סאלאס שנותן ביצוע מטורף של השיר.
השיר נקרא "אימנה איטורקה – אימנקה איגירקה" כלומר אמה טורקיה – אמא יווניה. באמת מוזיקה יוונית בהיבטים רבים מזכירה את העצב הקיים כאן, על המלחמה ארוכת השנים, הכפרים שנמח ועוד ועוד.
אז אם אני לא טועה זה יאניס פאריוס במקור ואודי סאלאס עם קאבר ישראלי.
נניח שאתה צודק. לפי זה היה צריך לגרש את כל הגרמנים מגרמניה ואת כל האוסטרים מאוסטריה ואת כל האיטלקים מאיטליה ואת כל היפאנים מיפאן. בראש כולם עמדו צוררים נאצו-פשיסטים שהובילו את עמם לאסון.
זה לא הצבא לקח אותם
המופתי הנאצי(אין כאן גנאי ועובדה ידועה היא שחאג’ אמין אל חוסייני שיתף בפומבי פעולה עם הצורר האכזר שבאכזרים) דאג לזה יחד עם ראשי הישוב הערבי דאז כששלל את תוכנית החלוקה על הסף למרות שהייתה בעלת מנדט בין לאומי על שטח במנדט בריטי מטעם האו"ם לאחר שזה נכבש מהעותמנים לאחר מאות של שנים
לכן את הכפרים לא לקח הצבא אלא המופתי
ונכון, אמפתיה היא הצעד הראשון בדרך לפתרון כל הכבוד על שאר שורות השיר
הצורר האכזר שבאכזרים? אני די בטוח שהמלך ליאופולד מבלגיה והמלכה ויקטוריה מבריטניה כבר מתו אז.
לישראלה כהן שלום
רגשת אותי בתגובה שלך.
בברכה
איתן קלינסקי
כל הדיון הארוך והמלומד הזה לא הזכיר דבר אחד קטן – מי התחיל במלחמה ההיא? מי קבל את הצעת החלוקה, ומי ניסה לבטלה בכח הנשק?
הערבים גם דחו את הצעת החלוקה, גם התחילו במלחמה, גם הפסידו וגם מתבכיינים (ואני מדגיש מתבכיינים).
לא יהיה פתרון לבעיית הפליטים (ולית מן דפליג שקיימת בעיה) – עד שהערבים לא יקחו אחריות על מעשיהם.
הטלת כל האחריות על הצד היהודי היא אוננות רוחנית. מאוד נהנים מזה – אבל ילד לא יצא מזה.
טוב שיש קול יהודי הכואב את כאב האסון שנגרם לעם הפלשתימאי, טוב שיש קול המגלה הבנה שגאולתו של האחד אסור שתהיה על חורבנו של האחר,