הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 במאי, 2008 9 תגובות

בארבעת החודשים האחרונים התחוללה דרמה שקטה אך רבת משמעות בין כותלי חדר הישיבות של משרד הבינוי והשיכון בבאר שבע, שם התכנסה עד השבוע הועדה להסדרת ההתיישבות הבדווית (‘ועדת גולדברג’). הוועדה שמעה כ-120 עדים – נציגי המדינה, ארגונים, מומחים ונציגי קהילות ויישובים בדווים. בעוד מספר חודשים תגיש הוועדה את המלצותיה לממשלה.

הוועדה מונתה בזמן של משבר עמוק: שישים שנה לאחר קום המדינה, הנכבה עדיין מהווה מציאות יומיומית בקרב כ- 80-90,000 תושבי הכפרים ‘הלא מוכרים’, כאשר רובם חיים ללא הגנה מאלימות השלטון ומהריסות בתים תכופות, ללא מעמד מוניציפאלי, וללא אפשרות לבניית עתיד קהילתי על אדמותיהם ההיסטוריות.


הקמת הוועדה לוותה בבעיות לא קלות. במיוחד בלט חסרונו של נציג לכפרים, אם כי מונו שני נבחרי ציבור בדווים מהעיירות, מתוך ששת חברי הוועדה. כך או כך, הוועדה קיבלה מנדט חשוב ביותר לתת מענה לשאלות הקרקע, התכנון והמבנה המוניציפאלי של כפרי הבדווים בנגב. דרך נתיב זה ניתן אולי לתת מענה למצוקות המיידיות של האוכלוסייה הערבית המנושלת והמקופחת בנגב.


אך מעבר לכך, היות והוועדה דנה בנושאים הנוגעים ‘בעצבים החשופים’ של היסטוריית היחסים בין יהודים לפלסטינים בארץ (כגון – קרקעות, יישובים, גירוש, פליטי פנים, זכויות אזרח), לעבודתה השלכות אפשריות על עתיד היחסים בין שני העמים, והכרה בזכויות ההיסטוריות של אזרחים שנושלו מאז 1948.


דיוני הוועדה לוו גם במשברים פוליטיים סביב שאלת ייצוג הבדווים. כוחות מרכזיים בקהילה הערבית-פלסטינית בישראל ובחו"ל קראו להחרמת הוועדה, וסחפו איתם את רוב ארגוני זכויות האדם, אשר נמנעו מלהציג בפני הוועדה. המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים (גוף וולונטארי ונבחר שקם כדי להילחם בנישול הבדווים מכפריהם ואדמתם), בראשות חוסיין אל-רפאעיה, הציגה את עמדתה השואפת להכרה מלאה בכפרים ובזכות הבעלות על הקרקעות. בפוליטיקה הפנימית של הערבים בנגב, המועצה עמדה מול כוחות אופוזיציה אשר ניסו לנגוס בסמכותה, וכך היא נאצלה למשוך את המסמך אותו הגישה לוועדה. עשרות בדווים אחרים הופיעו כיחידים לפני הוועדה, כולל טלאל אל-קרנאווי, סגן יו"ר ועדת המעקב הערבית.  מצב זה איין למעשה את החרם שהוכרז על-ידי וועדת המעקב, ויצר בלבול וכרסם באפקטיביות הייצוג.


צוות התכנון במועצה לכפרים הלא מוכרים, בו אני שותף עם סעיד אבו-סמור ועטווה אבו-פריח, עובד באסטרטגיה של ניצול כל הזדמנות למען קידום המטרה של הכרה בכפרים ובאדמותיהם. מהלך זה כולל מאבק בבתי משפט, ועדות תכנון, כנסת ישראל, הממשלה, וזירות בינלאומיות וגם מול ועדת גולדברג. לגישה זו שותפים כמעט כל הארגונים היהודים-ערבים העובדים בנגב, כולל ‘במקום’, ‘הפורום לדו-קיום’, פורום ‘הכרה’, רופאים לזכויות אדם, האגודה לקידום זכויות הבדווים, ‘סידרה’, ‘אג’יכ’, האגודה לזכויות האזרח ומכון הנגב.  ארגונים אלה ואחרים הופיעו בפני הוועדה והיו חשובים ביותר ביצירת איזון מסוים אל מול רשויות המדינה אשר מיררו את חיי הבדווים במשך שנים.


כצפוי, נציגי המדינה הגיעו מוכנים ומתואמים, ועל שולחן הוועדה נערמו דוחות והמלצות רבות של גופי האכיפה והתכנון, להמשיך ולרכז את הבדווים במספר מצומצם של יישובים, תוך התעלמות בוטה מזכויותיהם ההיסטוריות ואפילו ממראית עין של שוויון לאוכלוסייה היהודית השכנה. כך הגישו גופים כמו ‘המינהלת לקידום הבדווים’ (שם אורוולאני במיוחד), מינהל מקרקעי ישראל, קק"ל, משרד הפנים, הפרקליטות, המשטרה, וסדרה של ‘מומחים’ לעניין וכגון הפרופסורים ארנון סופר או גדעון קרסל, אשר דיברו בקו אחיד למדי – יש לרכז את הבדווים, אפילו בבניינים רבי קומות –  למען ‘רמת החיים שלהם’ והסיכוי שלהם ‘להשתלב בחברה המודרנית’, וכמובן למען ‘שמירה על הנגב’. כל בר דעת מבין שבין השורות מדובר על ייהוד הנגב כנגב זכויותיהם של האזרחים הערבים היושבים שם דורות.


בעקבות בעיות הייצוג, המועצה לכפרים הלא מוכרים ארגנה שתי משלחות בינלאומיות– הראשונה מטעם ארגון human rights watch שגם פרסם דוח ציבורי מקיף בנושא, והשנייה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת הארוורד. הצגות אלה לפני הוועדה היו חשובות, בכך שהשוו את המצב המחפיר בנגב לדרישות המשפט הבינלאומי, והצביעו בבירור על הפשעים אותם מבצעת ישראל מול אוכלוסיית אזרחיה הערבים בנגב.


תשובה נוספת לבעיות הייצוג הייתה התארגנות של קבוצה של פעילים למען העניין באקדמיה, אשר הגישה לוועדה גילוי דעת מקיף, המצורף להלן. על גילוי הדעת חתמו 34 מרצים ופרופסורים ממוסדות רבים בארץ. המסמך תומך בעקרונותיה של המתווה אותו הגישה המועצה לכפרים הלא מוכרים לוועדת גולדברג. במקביל שוקדת המועצה על הפיכת המתווה לתוכנית אב אלטרנטיבית לאזורי המחייה של הבדווים.


וועדת גולדברג סיימה את שלב העדויות הציבוריות. נראה שלמרות המאמצים הגדולים שהמועצה לכפרים הלא מוכרים והארגונים בנגב השקיעו, היא הפכה מסיכוי לסיכון. נסיבות מינוי הוועדה, האילוצים הפוליטיים עליה, ומשבר הייצוג של הבדווים מעלים חששות רבים בקרב הבדווים לגבי מסקנותיה. אלה עלולות להחריף את המצוקה ולנסות ולכפות שוב פינוי על הכפרים, וכך להכניס את האזור לסדרה מחודשת של מאבקים אתניים, בכל תרחיש, תושבי הכפרים נחושים להישאר, ולא יקבלו שום ‘פיתרון’ כפוי המאלץ אותם לנטוש את אדמותיהם בניגוד לשוויון האזרחי ולצדק הטבעי.


גילוי דעת: תמיכה בזכויות הקרקע והתכנון של הכפרים הבדווים בנגב


אנו קבוצה של חוקרים באוניברסיטאות הישראליות העוקבים אחר סוגיית הכפרים הבדווים הבלתי מוכרים בנגב. עקב חשיבותו העליונה של הנושא לשיפור היחסים בין יהודים לערבים במדינה, ועקב דחיפות העניין, בחרנו לפנות לוועדה בגילוי דעת משותף. קוצר היריעה לא יאפשר לנו להיכנס לעומקן של הסוגיות הכבדות, אם כי העמדה אותה אנו מביעים מבוססת על היכרות עמוקה עם הנושא.


אנו סבורים שהמנדט אותו קיבלה ועדת גולדברג להציע לממשלה תוכנית מקיפה להסדרת שאלת הקרקעות וההתיישבות הבדווית, הכוללת הצעות לחקיקה, פיצויים ותכנון יישובים, מציב אותה בצומת בעל חשיבות היסטורית.  המנדט המקיף מעיד על עומק הבעיה, אך גם מספק ההזדמנות נדירה לפעול למען פיתרון צודק של אחת הבעיות הכואבות והסבוכות ביותר בישראל.


רקע


כידוע מצבם של הכפרים הבדווים הלא מוכרים בכי רע: עוני עמוק, היעדר בשירותים בסיסיים כמו מים, חשמל, כבישים ומבני ציבור, חוסר מעמד מוניציפאלי, הריסות בתים תכופות, איום תמידי בסילוק מאדמתם, ושיח ציבורי המייצר סטיגמות ושנאה.  בכפרים מופרות תדיר זכויות אדם בסיסיות ביותר, ועשרות אלפי אזרחים המתגוררים בהם חשופים לסכנות יום-יומיות אשר מקומן לא יוכר במדינה מודרנית ודמוקרטית. במקביל איבדה המדינה כל שליטה על הבנייה באזור הכפרים בו שורר כאוס תכנוני ומשטרי, המוביל לרמת פשיעה גבוהה, אבטלה עמוקה, ניכור ותסכול עמוק.


חשוב להדגיש שתושבי הכפרים הבדווים אינם ‘פולשים’ כפי שנטען תכופות בשיח הציבורי. הם הגיעו למצבם בשתי דרכים: מגורים במקום לפני 1948 או העברה כפויה על-ידי המדינה לאזור הסייג בשנות הממשל הצבאי. נסיבות אלה מעידות ששלילת זכויותיהם הבסיסיות מהווה פגיעה קשה בעקרונות השוויון וכבוד האדם.


שורש הבעיה הוא בסירוב להכיר בבעלות המסורתית של הבדווים בקרקע עקב אי רישומה בתקופה העות’מאנית והבריטית. מדינת ישראל ניצלה את אי רישום הקרקע כדי לסווג את הקרקע כ-’מתה’ (‘מוואת’) –  כלומר כקרקע לא מעובדת, מוקצית או מיושבת, השייכת לריבון. ב-1984 עוגן המצב המעוות בפסיקה של בית המשפט העליון (‘הלכת אל הוואשלה’ שנפסקה על ידי השופט חלימה) המאיינת למעשה אפשרות של הכרה בבעלות בדווית בקרקעותיהן ההיסטוריות.


עם זאת, הזכויות ההיסטוריות של הבדווים בקרקע ברורות למדי: מחקרים רבים מעידים שבנגב תפקדה היטב מערכת בעלויות קרקע מסורתית, ושאזור נרחב היה בשימוש, עיבוד, בעלות והחזקת הבדוויים לפני 1948. כלומר, חלק ניכר מקרקעות הבדווים לא הולם סיווג של ‘מוואת’, ונישול תושביהם ממעמדם כבעלים יוצר עיוות היסטורי ואי-צדק פוגעני.


אי ההכרה בבעלות המסורתית בקרקע לוותה באי הכרה בכפרים, ויצרה דפוסי אפליה תכנונית עמוקה לעומת האוכלוסייה היהודית בנגב, אשר התיישבה באותו אזור במגוון רחב של יישובים, ולאחרונה גם בחוות בודדים. בו בזמן, לאחר הסרת הממשל הצבאי, התירה המדינה לבדווים להגיש תביעות בעלות על קרקעותיהם ההיסטוריות, אך הקפיאה את תהליך הסדר המקרקעין. כך נותרו אלפי תובעים בדווים ללא החלטה בעניינם במשך עשרות שנים.


בד בבד, ניסתה המדינה לדחוק בתושבי הכפרים להגר לשבע עיירות, אשר סבלו עצמן ממצוקה כלכלית וחברתית, ואשר אילצו את הבדווים לוותר על דרך חייהם המסורתית.  רוב תובעי הקרקעות סירבו להתפנות, ונותרו על אדמתם עשרות שנים בתנאים קשים ביותר, ותוך מאבק ברשת רשויות אכיפה שהוקמו במיוחד עבור ‘טיפול’ בבדווים. המאבק הבדווי נשא פירות חלקיים כאשר לאחרונה  הוכרו/הוסדרו תכנונית 10 יישובים, אך הכרה זו חלקית ביותר, כאשר קיימים עדיין כ-35  כפרים ללא כל הכרה. גם ההכרה שניתנה עדיין לא הביאה לשיפור אמיתי בשטח, כיוון שהיא לא הסדירה את נושא הקרקע. עקב כך, פיתוח היישובים והענקת שירותים ממשיכים להתעכב, וחיי הבדווים ממשיכים להתאפיין במצוקה ושוליות. התקדמות לקראת פיתרון דורשת אם כך פריצת דרך על-ידי הענקת זכויות היסטוריות לבדווים כמהלך שיניע את הסדרת האזור הבדווי ופיתוחו.


ההיבט הבינלאומי


המחקר הבינלאומי מראה שפריצות דרך כאלה התרחשו לאחרונה במספר מדינות בהן מתגוררים מיעוטים ילידיים אשר מצבם דומה לבדווים. במדינות אלה קיימות קבוצות גדולות להן היסטוריה של חיים שבטיים וחוק מסורתי, אשר לא רשמו את קרקעותיהם. במקרים שכאלה, הכוללים את ניו זילאנד, דרום אפריקה, קנדה, מלזיה, ברזיל, בוליביה, הודו ואוסטרליה, אומצה לאחרונה גישת ‘הצדק המעברי’ (transitional justice), הפועלת למען אוכלוסיות אשרו איבדו את רכושם וזכויותיהם במעבר בין משטרים שונים. כך החל גם במספר מדינות תהליך של השבת זכויות קניין בקרקע לאוכלוסיות המסורתיות היושבות עליה, או לאלה שפונו בכוח מקרקעותיהן. הדוגמא הבולטת ביותר היא אוסטרליה, שם יצר ב-1992 בית המשפט העליון, במקרה ‘מאבו’ התקדימי, קטגוריה חדשה של  ‘בעלות ילידית’ (native title) בקרקע, המתקיימת על בסיס החזקה רציפה והמשכיות תרבותית, גם ללא רישום בטאבו.


ב-2007 גם אישר האו"ם את ‘הצהרת העמים הילידים’ אשר קובעת בפירוש שאסור להזיז אוכלוסיות מסורתיות מאדמתן בכפייה, ויש לתכנן את יישוביהם בשיתוף מלא עם התושבים, ובהתחשבות בצרכיהם הקרקעיים, התרבותיים והכלכליים. הצהרה זו נוספה למגוון של אמנות בנוגע לזכויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות האמורות להגן על מיעוטים בפני נישול מרכושם ואדמותיהם, שמדינת ישראל חתומה עליהם ומחויבת ליישמם. הדוגמאות והחקיקה הבינלאומיים פותחים איפה אפשרויות לפריצת דרך בעניין הבדווי.


לקראת פיתרון


מיותר לציין שאנו רואים בפיתרון הסוגיה צורך דחוף וחובה מוסרית כאחד, וצעד הכרחי לפתיחה בתהליך פיוס בין האוכלוסייה הבדווית למדינה ולאזרחיה היהודים.  כל תהליך ההסדרה ראוי שייעשה תוך שיתוף מלא של הקהילות בקביעת עתידן, ותוך ייצוג הולם של הקהילה הבדווית בכל המוסדות והוועדות אשר יוקמו לצורך העניין.


הפיתרון בו אנו תומכים מבוסס על תפיסת ‘הצדק המעברי’ ועל עיקרון השוויון האזרחי.  אימוץ עקרונות אלה מוביל לפיתרון משולב קרקעי, תכנוני ומוניציפאלי. ראוי לציין שהניסיונות לפיתרון תכנוני ללא הסדרת המקרקעין נכשלו פעם אחר פעם, כפי שמעידות בעיות הפיתוח הכרוניות בעיירות ובכפרים המוכרים, עקב קיומן של תביעות קרקע לא פתורות. אך גם  הפתרון הקרקעי לבדו לא יספיק, כיוון שגם אם יוענקו זכויות קניין לבדווים בקרקע, היא לא תוכל לשמש לפיתוח ללא הסדרה תכנונית. עקב כך, הפיתרון צריך לכלול הכרה קניינית ותכנונית גם יחד.


עקרונות הסדרת המרחב הבדווי בו אנו תומכים, כוללים:


• הקמת מנגנון הסדרה קרקעית, בו יוכלו הבדווים לקבל זכויות בעלות בכל הקרקעות אותן הן תובעים, על סמך המצאת ראיות היסטוריות (ולאו דווקא משפטיות) מתאימות; המנגנון יכלול גם אפשרויות לפיצוי בקרקע חלופית או בכסף עבור קרקעות אשר הוקצו על פי חוק לאוכלוסיות אחרות; מנגנון ההסדרה יכלול גם קרקעות נתבעות אשר נרשמו על שם המדינה לפני רישום תביעות הבדווים;
• הכרה בזכויות קנייניות ומעין קנייניות – כגון רישיון במקרקעין, והכרה בהחזקה ארוכת טווח כמקימה זכויות.
• הכרזה על הקפאת הריסות הבתים הקיימים בתקופת ההסדרה;
• הכרה בכפרים הלא מוכרים, על פי קריטריונים המקובלים של יישוב במערכת התכנון הישראלית, ובהתחשב ברשימת 45 הכפרים אותה הכינה המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים המייצגת את האוכלוסייה בנושאי תכנון וממשל מקומי;
• הצעת מניפת פתרונות יישוביים לבדווים ותכנונם על פי מגוון אפשרויות המקובלות על הקהילות, כגון חוות בודדים, יישובי רועים, חקלאיים, כפריים ופרבריים, ותוך שימוש בסטנדרטים ישראליים בנוגע לגודל, צפיפות, ושירותים ציבוריים;
• במידת הצורך, הקצאת קרקעות מדינה לכפרים כתוספת לקרקעות הבדוויות, על בסיס תבחינים שוויוניים לאוכלוסייה היהודית באזור;
• הענקת אפשרות לכפרי עקורים לשוב לאדמתם ההיסטורית אם זהו רצונם, ואם קרקע זו איננה בשימוש לגיטימי אחר;
• כיבוד הזכות לשימור אורח החיים והתרבות הבדווית בתכנון היישובים;
• הפסקת פעילותם של גופי שלטון מיוחדים שהוקמו עבור ‘טיפול’ בבדווים;
• הקמת מוסד מיוחד שיפעל כנאמן עבור הבדווים בשאלת הקרקעות. הגדרת הנאמנות ותנאיה תיעשה בשיתוף עם בדווים ואנשי אקדמיה;
• הענקת העדפה מתקנת לכפרים הבדווים בתשתיות חברתיות וכלכליות, כפיצוי על שישים שנות הזנחה;
• הקמת מערך מוניציפאלי מייצג אשר ינהל את המרחב הבדווי;
• דפוסי אכיפה שוויוניים לאחר ההסדרה הקרקעית-תכנונית;
• הנהגת דפוסים ארוכי טווח של ייצוג הולם לבדווים במוסדות התכנון והשלטון באזור.


לוועדת גולדברג הזדמנות נדירה לחולל מפנה היסטורי לטובה, אך היא עלולה גם, לחלופין, להעמיק את המשבר אם תבחר להמשיך את המדיניות הכושלת והמפלה שפעלה בנגב עד היום.  אנו תקווה שהיא תבחר באפשרות הראשונה למען פתיחת דף חדש ביחסים בין יהודים לערבים בנגב, ובמדינה כולה.


-שמות החותמים שמורים אצל:


אורן יפתחאל, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע


המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. מגיב ימני גנרי הגיב:

    אני אחסוך למגיבים הימניים ואשטוח את טיעוניהם הרגילים: הבדויים גונבים אדמות, הבדויים גונבים משאבים, הבדויים פושעים, הבדויים גונבים מכוניות לשטחים, הבדויים סוחרים בסמים, הבדויים סוכנים עוינים, הבדויים מפתים נערות יהודיות, הבדויים מתעללים בנשים.
    ולכן יש להרוס להם את הבתים.

    זהו. עכשיו כשנפטרנו מזה אפשר להתחיל עם התגובות האינטלגנטיות.

  2. יגאל הגיב:

    כמה קרקעות מדובר?

    בהינתן והתוכנית המוצעת תתקבל (אני בספק רב לאור ההיסטוריה), כמה קרקע תישאר למטרות מדינה אחירות, כגון שטח צבאי, שטח עירוני עתידי (גם של ערבים וגם של יהודים), וכו’.

  3. דוד החפש הגיב:

    הבעיה שכל אחד מסתכל דרך זוית הראיה הצרה שלו,מדוע א"א להיות נגד גרוש גוש קטיף ונגד גרוש הבדואים, גרוש כפר שלם והפקעת האדמות הדרוזים , גרוש יפו וגרוש יהודים ממזרח י-ם?

    נגד מעצר מינהלי למרזל בן גביר ולא למעצר מינהלי לטלי פחימה.
    לא למנוע כניסה לחיים בן פסח ולא לנורמן פילקנשטין.

    נגד כל גרוש ובעד זכויות אדם

  4. רמי יובל הגיב:

    מה שחסרונו בולט ברשימת הדרישות של הכותב הוא עניין החינוך. דרושים הקמת גני ילדים מגיל רך עד גן חובה, הקמת בתי ספר נאים ופונקציונלים לכל שנות הלימוד, תמריצים לסטודנטים וסטודנטיות לחינוך ולגננות ולהוראה, הטבות למורים מעולים מכל ה"מגזרים" על מנת שיבואו וישקיעו בחינוך ילדי האזרחים הבדואים שזה עשרות שנים סובלים מהזנחה נוראה (המהווה גורם לעליה ברמת הפשיעה וכל מי שמתלונן על פשיעה כלכלית בדרום יידע שהוא וממשלותיו אחראים לכך!). היה רצוי להביא בפני ועדת גולדברג נתונים על מצבו העלוב של החינוך ב"מגזר" הבדואי (כגון פקיד בכיר במשרד החינוך שהתבטא באופן גזעני ומעליב) ותכנית מתוחשבת ומתוקצבת לשיפור המצב בתהליך של מספר שנים.

  5. שואלי הגיב:

    שאלות:
    1.הפתרון מחייב דו שיח. מי מייצג את הבדווים – לא ברור?
    (ללא ייצוג מוסמך – הסיכומים עקרים מייסודם)
    2.הרצוי והמצוי אינם הולכים יד ביד – האם ישנה נכונות מצד המדינה ומצד הבדווים, לוויתורים, ומה הם הוויתורים?

  6. בדואי הגיב:

    הגיע הזמן לפתור בעית הפזורה הבדואית .אנחנו הבדואים לא בחרנו לגור במצב זה,אלא המדינה גרמה במכוון להנציח את הסבל של הבדואים וחוסר ההשקעה בחינוך ואורח חיים נורמלי וזכיות בססיות לחיים כגון חיבור למים ןחשמל ופתרון דיור וישוב מתאים לאורח חיי הבדוים.יש לזכור שהבדואים היו מאז ותמיד נאמנים למדינה ושרתו בצה"ל מקום המדינה ועד יום זה.יש לציין שהבדואים מתחתנים עד ארבע נשים מאלפי שנים ולא בשביל ביטוח לאומי,כמו כן אסור אצלנו לגנוב למדנו את זה מאורח החיים המביש שאנו נמצאים בו.

  7. א.אבראהים הגיב:

    אדוני פרופסור אורן יפתחאלי
    שלום רב,
    אין מיעוט שפוי שיתמוך ויעודד את רעיונותיך
    הפתרון טוב עם כוונות טובות ובזה אין לי ספק
    והשאלה שנותרת וכנראה תישאר עוד זמן מה
    האם המדינה,המנהל או כל גורם אחר ממקבלי ההחלטות בעניין יסכים?
    התקווה

  1. […] מאמר נוסף על ועדת גולדברג פרופ' אורן יפתחאל 2008 […]

  2. […] מאמר נוסף על ועדת גולדברג פרופ' אורן יפתחאל 2008 […]

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים