הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 ביוני, 2008 15 תגובות

בשנת 1916 כתב לנין את ספרו הידוע "האימפריאליזם – השלב האחרון של הקפיטליזם", בו הוא אפיין את האימפריאליזם כמערכת עולמית של השתלטות צבאית וכיבוש המונעת על ידי גורמים מבניים בתוך השיטה הקפיטליסטית עצמה. 90 שנה ויותר לאחר פרסום ספרו של לנין יש לבחון מחדש את השאלה האימפריאליסטית תוך התייחסות לתפקידה של המעצמה הקפיטליסטית המובילה, היא ארצות הברית.

כדי לנתח את המצב הנוכחי יש לקחת בחשבון שני גורמים עיקריים: הראשון הוא המלחמה הקטלנית והיקרה בעיראק, המנהלת המעצמה זה יותר מחמש שנים, והשני הוא ההתרוששות ההולכת וגוברת של העובדים בארה"ב וברוב העולם, התרוששות המלווה במשברים פיננסיים חוזרים ונשנים. התהליכים אינם חופפים מבחינה כרונולוגית, אבל יש לראות בכל אחד מהם גורם המזין את משנהו, כתוצרים של הקונסטלציה האימפריאליסטית החדשה. על מנת להבין את המצב הנוכחי יש לתת תמונה היסטורית קצרה, המחלקת את עידן העליונות האימפריאליסטית האמריקאית לשתי תקופות – עידן הקיינסיאניזם הצבאי ועידן ההצבר באמצעות נישול.


עידן "הקיינסיאניזם הצבאי"


האימפריאליזם האמריקאי של העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה התאפיין במדיניות חוץ תוקפנית כלפי מדינות פריפריאליות, זאת על מנת להשיג מטרה כפולה: שמירה על שווקי העולם פתוחים לייצוא שתאגידים האמריקאים, ושמירה על שיעור הרווח של התעשייה הצבאית המתפתחת, שזכתה לכינוי "התשלובת הצבאית-תעשייתית". באותה תקופה שררה בארצות הברית, כמו ברוב המדינות האטלנטיות, רמת תעסוקה גבוהה מאוד (שיעור אבטלה שבין 1 ל-3% של כוח העבודה), מה ששיחק לידם של האיגודים המקצועיים בענפי התעשייה השונים שהצליחו לשמור על עליה מתמדת בשכר – בקצב צמוד לזה של צמיחת התוצר הלאומי. השכר הגבוה יחסית תרם להזנת כוח הקניה של חלק גדול מהאוכלוסייה, מה שסייע לשימור הביקוש המצרפי שבתורו הביא לאחוזי צמיחה גבוהים ונטולי משברים באופן יחסי. תחת שיטת הקיינסיאניזם הצבאי שיחקה הבירוקרטיה של האיגודים המקצועיים הגדולים תפקיד מרכזי: הנהגת ה-AFL-CIO, הקונפדרציה של האיגודים המקצועיים האמריקאים, נטתה לתמוך במדיניות החוץ של ממשלת ארה"ב, זאת בגלל היכולת של התעשייה הצבאית המסובסדת להבטיח תעסוקה, עליה בשכר ופיתוחים טכנולוגים חשובים שיקלו על מעמד הביניים העובד. למעשה, ה-AFL-CIO מילאה אפילו תפקיד בהפלת הממשלות השמאליות בברזיל ב-1964 ובצ’ילה ב-1973, וזכתה בזמנה לכינוי AFL-CIA.


הקונצנזוס הקיינסיאני-צבאי ששרר בין שתי המפלגות הגדולות והאיגודים כלל אם כן הזרמת אשראי וחוזים לעסקני התשלובת הצבאית-תעשייתית, כאשר את הפצצות שנופלות על קוריאה, גואטמלה, וייטנאם ומערב אסיה מייצרים עובדים מאוגדים בחוזים קיבוציים. תקופה זו ראתה את ההתגבשות של קבוצות ענק בתוך התשלובת הצבאית-תעשייתית, כמו גם את הכניסה של חברות מן התעשייה האזרחית אל הייצור הצבאי – תאגידים כגון בואינג, ג’נרל מוטורס ואחרים פנו יותר ויותר ליצור ציוד צבאי, שנטה להיות רווחי במיוחד בגלל האופי הבזבזני והאפלולי של תעשיית המלחמה המסובסדת. הגבול בין הייצור הצבאי לאזרחי הלך והיטשטש.


עידן "ההצבר באמצעות נישול"


החל משנות ה-80 של המאה שעברה חל שינוי בהרכב המעמד השליט האמריקאי, זאת כתוצאה משינויים מבניים גדולים שחלו במשק העולמי. הזינוק במחירי האנרגיה, עליית המגזר הפיננסי העצמאי ותחילת מיקור-החוץ התעשייתי לארצות הפריפריה הביאו ל"פיננסיזציה" הולכת וגוברת של הכלכלה הגדולה. רווחי התאגידים החלו להגיע יותר ויותר מעסקאות של הלוואות ואשראי, בועות ספקולטיביות החלו להיבנות ולהתפוצץ לסירוגין, והחוב הפרטי והציבורי זינקו. באותה תקופה החלה המתקפה הגדולה על האיגודים המקצועיים והשירותים הציבוריים הממשלתיים, שעד אז הוגבלה רק לארצות הפריפריה, בתהליך שהחוקר המרקסיסט דייויד הארווי (Harvey) כינה "הצבר באמצעות נישול" (accumulation by dispossession). התלות ההולכת וגוברת במנגנונים הפיננסיים הבלתי-יצרניים הביאה להחרפת המיתון הכרוני בו שרוי המשק הקפיטליסטי, כאשר מן הצד האידיאולוגי חדר לתודעה צירוף המילים "ניאו-ליברליזם" שבא להצדיק הפערים החברתיים ההולכים וגדלים, למרות שמבחינה היסטורית לא מדובר בתופעה "חדשה" ובוודאי שלא "ליברלית".


למרות הרטוריקה על "ממשלה קטנה" ו"יעילות השוק", מנגנון ההצבר הממשלתי-צבאי דווקא לא דמם באותה תקופה, נהפוך הוא – בתקופת כהונתו של רולנד רייגן זינק התקציב הצבאי ריאלית ביותר משליש. כדי להצדיק את ההוצאה העצומה הזו קודמו פרויקטים מופרכים כמו יוזמת "מלחמת הכוכבים" המפורסמת, שבפיתוחה לקחה חלק גם ישראל, כאשר בנוסף לכך מדינות זעירות ולא מאיימות בעליל כדוגמת איי גרנדה "זכו" לפלישה צבאית מתוצרת ארה"ב. בגלל השינויים המבניים הגדולים שעברה הכלכלה האמריקאית, שכללו קיצוצי מיסים גדולים ופגיעה בעבודה המאורגנת, ההכנסות הצבאיות החדשות נבלעו באופן מוחלט בסעיף הרווח של תאגידי הנשק, ולא חלחלו מטה אפילו במתינות כפי שהיה בעידן הקיינסיאני. תהליך זה נמשך לאורך כל שנות ה-90, עם ריכוזיות הולכת וגוברת בעסקי הנשק – מיזוגים שהולידו ענקים כגון לוקהיד-מרטין, מקדונלד-דאגלס ואחרים.


למלחמה בעיראק נכנס מעמד העובדים האמריקאי במצב רע מאוד: לאחר סטגנציה בשכר של יותר מעשור, חיסול השירותים החברתיים שתרמו לחלוקה שוויונית מעט יותר של ההון, והשתוללות של קרנות פנסיה, ספסרי מטבע חוץ ושאר פיראטים – הפועלים עם רישיון. זו התקופה שבה החלו להילקח הלוואות מסוג "סאבפריים" (בעברית: "שוק המשכנתאות המשנה), שלאחרונה קרסו ברעש גדול, ושאותן ניתן לתאר בקצרה כנוכלות מאורגנת של הבנקים הגדולים בסיוע סוכנויות ממשלתיות. הגורמים המלווים הציעו לציבור העובדים משכנתאות בריבית מקוצצת, תוך הבטחה שהריבית לא תעלה ושמחירי הבתים לא ירדו (כמובן, הרווח למתווכים הפיננסיים ולברוקרים הועבר מיד, ללא תנאי ובמטבע קשה); כאשר הריבית עלתה לבסוף ומחירי הנדל"ן צנחו, מאות אלפי אנשים מצאו את עצמם נטולי קורת גג. זהו שיאו של תהליך שהחל כבר בשנות ה-80, עם הניסיונות הנואשים לאפשר צמיחה והתרחבות כלכלית במציאות של התרוששות של רוב האוכלוסייה, כאשר את מקום "ניהול הביקוש" של העידן הקיינסיאני תופסות חברות האשראי והחדשנויות הפיננסיות המאפשרות לכל מובטל ועובד עני לקחת משכנתא שנייה ושלישית ולהיכנס לחובות אינסופיים.


כיבוש עיראק ורווחי האליטה התאגידית


הכלכלן ג’וזף סטיגליץ (Stiglitz) כתב לאחרונה ספר שכותרתו The Three Trillion Dollar War, בו הוא חושף את עלותה האמיתית הצפויה של המלחמה בעיראק. אבל גם הבזבזנות אותה מתאר סטיגליץ אינה שרירותית, או תוצר של מדיניות לקויה: היא מבטאת את הצורך לשמור על רווחי האליטה התאגידית בעידן שבו הקפיטליזם מחבל במנגנון הייצור שלו-עצמו. המבנה התאגידי החדש, שמאופיין במיקור-חוץ רב ככל האפשר תקף גם במקרה התעשייה הצבאית, כאשר חלק הולך וגדל מהייצור נעשה על ידי קבלני משנה במדינות פריפריאליות, בשכר נמוך מאוד. מיקור החוץ נעשה אפילו בקרב חלק מהכוח הלוחם עצמו, ומוביל לפערי שכר גדולים בין הצבא האמריקאי לבין החברות הפרטיות, ובתוך החברות הפרטיות עצמן. הגרעון העצום שמוביל משטר המלחמה של ארצות הברית תורם להעצמת הסקטור הפיננסי, שמשמש כמקור לקניית אגרות חוב של הממשל האמריקאי. אותו הסקטור הפיננסי שמוביל לכרסום בבסיס התעשייתי של ארה"ב ומדינות אחרות.


המלחמות האחרונות בתקופתנו, כיבוש עיראק ואפגניסטן, ממש כמו כל מלחמה אחרת בעבר, הן בראש ובראשונה מלחמה לשימור המעמד של בעלי זכות היתר בתוך החברה הלוחמת, ותמיד מתנהלת על גבם של כל השאר. "המערכה האמיתית היא המערכה הניטשת בין המלחמה לבין השביתה הכללית", כתב ג’ק לונדון.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. מעניין הגיב:

    מאיפה המידע על הAFL-CIO?

  2. ASHER FROHLICH הגיב:

    מאמר מבריק וחשוב ביותר שדורש דיון מעמיק

    עם השלכות עצומות גם במישור התיאורטי וגם

    במישור המעשי

  3. ד.ר הגיב:

    לאשר – תודה. המסקנה המעשית היחידה שאני חושב שאפשר לגזור מהמאמר היא שאי אפשר לתמוך בצדק חברתי בלי להתנגד למלחמה, ולהפך. זה דבר שהקונפדרציות האיגודיות הגדולות באירופה ובארה"ב כבר גילו (ב-1 במאי האחרון נערכה שביתה כללית נגד המלחמה בעיראק בחוף המערבי של ארה"ב), ואילו רק אנחנו תלויים בפסבדו-איגודים מקצועיים שהם שובניסטים כפי שהם מושחתים.

    המידע על ה-AFL-CIO לקוח בעיקר מהמאמר:
    Scipes, Kim, Labor Imperialism Redux?: The AFL-CIO’s Foreign Policy Since 1995, Monthly Review, May 2005.

  4. מיכאל שרון: בעיית העבודה והנושא האקולוגי הגיב:

    דברי נוגעים לגידול אוכלוסיית כדור הארץ ל-6.7 מליארד איש, וכתבי המהפכן הירוק, פרופ’ נורמן בורלוג.

    — קישור —

    עקב הגידול העצום הזה מוזלת העבודה השכירה בכל מקום.

    קיימת תנועת מהגרי עבודה לארצות בהם העבודה השכירה נשמרת ברמה גבוהה יחסית – באופן המוריד את רמת השכר, תוך הקטנת כושר המיקוח של איגודים מקצועיים. נוצר פער ענק בין כ"א אקסקוטיבי לשאר השכירים.

    ניתוחם של תאורטיקני אקולוגיה ודמוגרפיה מסוג בורלוג מתעלם מכך שבמציאות האנושית, נושא העבודה והייצור הוא הנושא המרכזי. היצרנות היא המאפיין המובהק ביותר של האדם בתורת בן מינו, Homo Faber .

    המחקרים האקולוגיים הללו, חרף ניראותם המתקדמת, עומדים בשרות מגמה עכשוית פוסט תעשייתית של הצברי הון פיננסי על חשבון יצור, תוך הרס החברות הקפיטליסטיות את המנגנון היצרני שלהם עצמו, למשל באמצעות מיקור חוץ. אמנות אקולוגיות כל עולמיות הינן בשרות הגלובליזצייה, ומכוונים לריסון היצור התעשייתי, וקיצוץ הצריכה בנפט, תוך הבאה לרווחי עתק של תאגידי הנפט עקב מגמות הקיצוצים ולהאמרת מחיריו, תוך קיצוץ בייצור. ניתן למזער פגעים אקולוגיים ממשיים, גם ללא המגמה הגורפת של ריסון תעשייתי. מדובר במגמות לרישוש מעמדות יצרניים, בשם הגברת הרווחים של הסקטור הפיננסי היוצר שפע של שירותים חסרי ערך ומוטי דעות קדומות ניבערות, המגבירות בתורן את טימטום האוכלוסייה.

    אובמה בארה"ב, שצץ בעקבות המשבר הפיננסי שם (המנגנונים הפיננסיים של חטיפת כסף מצטמק והולך מהמעמדות השכירים באמצעות ספקולציות נדל"ן), מנסה לתקן מגמה זאת, של התרוששות המעמד העובד בשרות הרווחים הפיננסיים.

    אלא שהמנגנון היצרני בארה"ב נשען על התשלובת התעשייתית-צבאית. בעתיד נראה את הרחבתה, ארה"ב לא תצא מהמזרח התיכון ומעירק אלא תעמיק אחיזתה המלחמתית (לכן אובמה קרוב בהשקפתו לרפובליקנים) וזאת תוך הידברות עם אירן וגורמים שיעים חזקים למטרת בריתות איזוריות תוך נוכחות אמריקנית צמודה.

    בעתיד נראה איפוא את העמקת המנגנון המלחמתי, תוך מעבר לשימוש במתקני גרעין קטנים הן מצד התשלובות התעשייתיות-צבאיות והן מצד גורמים נוספים כולל כוחות גרילה והתנגדות. הדבר יביא להצטממצות אוכלוסיות. במקביל יאכפו בעוד מקומות פרט לסין הגבלות מדינתיות על הילודה – כל זאת למען שימור שכר העבודה ברמה סבירה והעלאתו.

    הבעייה אינה איפוא כושר נשיאה אלא בעיית העבודה.

  5. ASHER FROHLICH הגיב:

    לד.ר.:

    נכון ביותר.התנגדות למלחמות היא אינטרס בסיסי של מעמד הפועלים וכמובן של כל האנושת אבל אין לשכוח מצבים כמו מלחמה כנגד גרמניה הנאצית ועוד מצבים של "מלחמות צודקות".וכאן נוצרת בעייה לא קלה של הגדרת מהיא "מלחמה צודקת".למשל,האם מלחמה ל"שחרור לאומי" היא צודקת תמיד ?.לדעתי לא.
    תשובתי היא שמלחמה כזו אם מונהגת על ידי מעמד הפועלים בראייה אינטרנציונליסטית (באחדות עם מעמד הפועלים של העמים האחרים,כולל של העם המדכה,היא כעקרון צודקת,אבל אם זו מונהגת על ידי הבורגנות של העם המדוכה,היא "בלתי מוצדקת". כמובן שזו לא נוסחה מטמטית ופשטנית,וכל מקרה יש לדון בו לגופו של עיניין.
    אשמח לשוחח אתך ולהמשיך להחליף מחשבות

  6. ד.ר הגיב:

    תתפלא, אבל גם בזמן המלחמה נגד גרמניה היתה בארה"ב מחאה מעמדית נגד המדיניות הכלכלית והחברתית, ששולבה במחאה נגד אופן ניהול המלחמה. מספר השביתות השנתי בארה"ב מ-1942 עד 1945 הוערך באלפים, יותר כל שנה עד אז. תוכל לקרוא על כך בספרו של הווארד זין.
    באנגליה לדעתי הועבר בתחילת המלחמה חוק נגד שביתות, וכמובן גם המצב היה שונה לחלוטין, אבל מעניין לראות מה היה הלך הרוח בקרב האיגודים והעובדים.
    דוקטרינת המלחמה צודקת היא פיקציה שהתקיימה אולי בקודקס המשפטי של האימפריה הרומית הקדושה. במציאות אין קשר בין מלחמה לבין מושגים מופשטים של צדק, פשוט כי זה לא מה שמנחה את מקבלי ההחלטות. מה שאני מנסה להראות במאמר הוא שבקפיטליזם המאוחר, בעיקר בחצי השני של המאה ה-20, המלחמה הפכה למטרה כשלעצמה על מנת להביא לחלוקה מחדש רגרסיבית של ההכנסות בחברה. לכן יש לעובדים במדינות הלוחמות את האינטרס הישיר להתנגד לכל יוזמה צבאית שנעשית על חשבונם.

    תודה על ההמלצה, אני מכיר טוב את הטקסטים של ביכלר וניצן. מדובר בחוקרים מצוינים. יש הרבה מה ללמוד מהם ללא ספק.

  7. ASHER FROHLICH הגיב:

    לדניאל שלום:

    אני ממליץ על החומר (במאמרים ובהרצאות ווידאו) של BICHLER ? NITZAN ARCHIVES שאפשר להוריד באתר
    http://BNARCHIVES.YORKU.CA
    ובמיוחד המאמר
    "ACCUMULATION THROUGH CRISIS
    גם בווידאו

  8. ASHER FROHLICH הגיב:

    לדניאל שלום:

    זה בדיוק מה שאני אמרתי=בארה"ב לא הייתה הנהגה של מעמד הפועלים שהחליטה להכנס למלחמה נגד הציר נאצי-פאציסטי אלא האינטרסים של ההבורגנות שפחדו שברה"מ תביס את גרמניה ומלחמת אוקטובר תשטלת על העולם.
    אבל מלחמת ברה"מ נגד גרמניה הנאצית,אפילו שהנהגת מעמד הפועלים בברה"מ הייתה מעוותת,ביורוקרטית ובלתי דמוקרטית בהנהגת סטלין,הייתה "מלחמה מוצדקת" בהחלט.
    אין "נוסחאות פשוטות",ולכן צריך להתייחס לכל מצב לגופו.כפי שאמרתי,המבחן למלחמות,כמו לכל דבר אחר,הוא איזה אינטרסים הן משרתות.
    התנגדות לכל מלחמה ללא הבחנה עלולה לשרת אינטרסים פסולים וסמויים.
    כפי שנאמר,"הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות"

  9. ד.ר הגיב:

    טוב, אני לא יודע בקשר לברית המועצות. אני לא ממש עוסק בזה. דבר אחד בטוח, והוא שהמבנה הכלכלי-פוליטי בברה"מ היה שונה לגמרי, ולכן התזה לגבי החלוקה מחדש של ההכנסות לא רלוונטית למקרה זה.

  10. ASHER FROHLICH הגיב:

    לד.ר.:

    לא הבנתי מה "התזה לגבי חלוקה מחדש של ההכנסות"
    אם הכוונה היא חלוקה בין "הון לעבודה "?
    כוון שכל הון הנו למעשה תוצאה של הצבר עבודה אנושית בלתי משולמת ,לא ברור לי מה הכוונה
    של "חלוקה מחדש "(של העבודה האנושית)

  11. ד.ר הגיב:

    כן, בין הון לעבודה ובין שכירים בעלי פריבילגיות לשכירים חסרי פריבילגיות.

    אני גם מאוד לא מחבב את אסכולת ה"עבודה המתה". אבל על כך בהזדמנות אחרת.

  12. ASHER FROHLICH הגיב:

    לד.ר:

    אין כל טעם ל"חלוקה מחדש" בין הון לעבודה.
    פשוט,ההון שייך רק לעובדים ולא לבעלי ההון.
    בעלי ההון מחזיקים בכל מיני שיטות בתוצרי העבודה ולא תורמים כלום לתוצרים האלה.
    כל הסיפורים על "יוזמה","לקיחת סיכונים","ניצול היזדמנויות" הם אגדות משוכתבות היטב כדי לכסות על ניצול ושוד מתוחכם ומאורגן.
    אני אוכל להסביר מבחינה מדעית ואפילו על פי יסודות הכלכלה הקלאסית והניאוקלאסית שהנאמר קודם הוא נכון וניתן להוכחה,אבל זה גם
    "בהזדמנות אחרת"(הקורה הרציני יוכל למצוא הסבר מפורט וכמובן טוב משלי בכתבי מארקס ובמיוחד
    בכרך השני והשלישי של "הקפיטל"

  13. ד.ר הגיב:

    אני נאלץ שלא להסכים איתך. חלוקה מחדש של הרכוש בין העובדים להון מתרחשת כל הזמן. בישראל של השנים האחרונות למשל, אחוז שכר העבודה בהכנסה הלאומית קרוב יותר ל-60%, לאחר שלפני בסך הכל עשור הוא היה באזור ה-80%. המספר הזה אולי לא משנה את יסודות החברה הקפיטליסטית אבל כן אומר משהו על חלוקת פירות הייצור.

  14. ASHER FROHLICH הגיב:

    מה הכוונה "אומר משהו על חלוקת פירות הייצור"??
    לא רק מארקס הסביר מפורטות שההון שנצבר אצל בעלי ההון הוא שכר שלא שולם במלואו,במילים אחרות שוד של העובדים,אלא גם הוסיפו הכלכלנים הניאוקלסים שהסבירו שמצב של שווי משקל בשווקים יתקיים כשהתמורה להון מגיעה ל0 מעבר לתרומה השולית לתוספת פיריון.
    לקבלת הסבר מפורט אני מפנה לא רק למארקס אלא גם לWALRAS,PARETO,HICKS ,BAUMOL ועוד כלכלנים לגמרה לא מארקסיסיטם.
    אני יודע שזה קשה,אבל אם רוצים להגיע לאמת,צריך להשקיע הרבה זמן ורצון בטקסטים לא קלים לעיכול

  15. ד.ר הגיב:

    מארקס לא אמר בשום מקום ש_כל_ ההכנסה מהייצור נשארת אצל בעלי ההון. אם זה היה כך העובדים היו גוועים ברעב. כמדומני הוא כותב איפשהו בקפיטל חלק 1 שהקפיטליסט נאלץ לשלם לעובד שכר שיספיק לו להתקיים. זה לא הרבה, אבל זה יותר מ-0.
    אני גם לא רואה איך אתה מסנתז בין מארקס לניאו-קלאסים. אליבא דווארלס ואנשים מהסוג הזה, השכר המפוצץ והדיבידנדים שמקבלים בעלי ההון מגיעים להם בזכות, מאחר והם משקפים את הפרופורציה המדויקת של מה שתרמו לתהליך הייצור. זאת בעוד שתאוריית הערך של מארקס רואה את הערך כתוצר של עבודה בלבד.

הגיבו לד.ר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים