המטרה של הרצאתי זו היא לעמוד על הקשרים בין הפילוסופיה של מרטין היידגר (1889-1976 Heidegger), לבין הוגי הדעות הצרפתיים שניתן לראותם כאבות הפוסט-מודרניזם. חשיבותו של היידגר בזירה הפילוסופית של המאה הקודמת אינה טעונה הוכחה. איש לא ערער על הידע המופלג שלו, על הפריון המדהים של מחקריו, ועל ההיקף האדיר של פרשנותו את היצירות הקנוניות. להיידגר, יסתבר, הייתה מטרה מאוד ברורה שלשם השגתה גייס את כל משאביו האינטלקטואליים.

היידגר קיים קשרים הדוקים מאוד עם המשטר הנאצי, נחשב לאידיאולוג של המשטר והעריץ באופן פומבי את אדולף היטלר. בהרצאה זו לא אטפל בסוגיה המסובכת של היחס בין עמדותיו הפוליטיות של היידגר ובין הפילוסופיה שלו. גם לא אטפל בשאלה האם יש דבר כזה "פילוסופיה פאשיסטית". לעומת זאת, אי אפשר שלא למקם את היידגר בזרם הרעיוני והחברתי של "המהפכה השמרנית". המהפכה השמרנית קמה לפתור את המבוכה של האינטלקטואלים בגרמניה (ובעלי בריתה) שביקשו להתייצב מחד נגד המהפכה הבולשביקית הקומוניסטית ומאידך נגד הערכים הליברליים-דמוקרטיים שייצגו צרפת ואנגליה – הארצות שהנחילו תבוסה לגרמניה במלחמת העולם הראשונה.

הערה על המרקסיזם ופילוסופיה

במאמרו "שלושת המרכיבים העיקריים של המרקסיזם" עמד לנין על הזיקה שבין המרקסיזם ובין הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית. ניתן להבין שמרקס, כמו לנין, לא ביקש להתנכר לחלוטין לעיקרי המסורת הפילוסופית המערבית. יחסם למסורת זו מתפרשת במושג aufhaben. הכוונה היא קליטה, עיבוד, זיקוק, וטרנספורמציה. כלומר, תמורה מתוך המשכיות. אך המטרה הפילוסופית של היידגר הייתה הפוכה לחלוטין – במסגרת המהפכה השמרנית ביקש היידגר לערער עד היסוד את אושיות הפילוסופיה המערבית מאפלטון ואילך.

המהפכה האונטולוגית של היידגר

היידגר עמל כדי להוכיח שהפילוסופיה המערבית פנתה פנייה מוטעית כאשר קיבלה את ההוויה (Sein, being) כמובנת מאליה. במבנה המשפט (ואני מתנצל על האנגלית שאין להימנע ממנה) What is this? התחמקו הפילוסופים מהדיון בסוגיה What is is?. היידגר ביקש לחולל מהפכה בראיית סוגיה זו באמצעות אונטולוגיה – תורת הוויה – חדשה לגמרי.

ב-1927 פרסם היידגר את יצירת המופת שלו, Sein und Zeit ("הוויה וזמן"). הספר פתח את המסע הארוך של היידגר לרוויזיה שלמה של ההוויה. רוויזיה זו הייתה מלווה בדחייה מוחלטת של היסודות הנאורים ההומניסטיים והרציונאליים של הפילוסופיה. היידגר שלל את כל ההישגים של המדע והידע שהתבססו על הגישה הרציונאלית. הוא ביקש להוכיח שההוויה אינה ניתנת להבנה בדרכים רציונאליות מקובלות וכי ידע והבנה אמיתיים נוצרים באופן מסתורי. כדוגמה, טען היידגר שהאמת אינה תוצר של תהליך מצטבר של הנחות והסקות אלא תוצאה של התגלות וחשיפה לאמנות גדולה. ועוד הרחיק לכת וביקש למצוא תובנות בפילוסופיות מיסטיות בתזות האלה ואחרות ביקש היידגר לבצע סיסטמזציה של הפילוסופיות הפסימיות של ניטשה וקירקגור לפניו.

הקשר הצרפתי

במשך שנות השלושים עסק ז’ון פול סארטר בניסיון למקם את הפרט בעולם הסוער של כוחות אדירים בלתי פרסונליים. ואכן, עולם המלחמות והמהפכות העמיק את הניכור בין האינטלקטואל ובין החברה.

קשה מאוד היום לעמוד על האופי המוזר של הקשרים בין הפילוסופיה הגרמנית ובין הפילוסופים בצרפת. הפילוסופים בצרפת העריצו את הפילוסופים המובילים במקצוע בגרמניה, אשר נחשבה למרכז הפילוסופיה הקונטיננטלית. נוסף על כך, היו קשיים עצומים בפענוח הטקסטים הגרמניים שהיו מורכבים ומסובכים במקור, בעוד שהתרגומים הקיימים היו ברמה נמוכה. סארטר, מבלי שהיה לו מידע מושלם, סבר שהיידגר מפלס דרך בהבנת הניכור של האדם, נושא שהיה במרכז מפעלו האישי.

היידגר, בדרך לפירוש ההוויה בפני עצמה, אכן ביקש לתאר את מצוקת הפרט האותנטית. הוא ציין רשימה של תכונות ואיכויות כגון קשקוש, אופנה, רכלנות, נפילה בפיתוי, בטלנות וניכור הבאים כולם לפגוע בקיום אותנטי. אך הסתבר במשך השנים שסארטר חיפש הבנה עמוקה יותר של הקיום (existence) האנושי. כלומר, סארטר ביצע את חיפושיו במסגרת ההומניזם שבמרכזו האדם. ב-1949 טרח היידגר להבהיר שאין שום קשר בין האקזיסטנציאליזם של סארטר לבין הפילוסופיה שלו, הבודקת את כלל ההוויה הקודמת ומקיפה יותר מקיומם של בני אדם, שאינם אלא פרט מתוך הכלל.

בעקבות הקשרים שהתהוו בין הפילוסופים בצרפת ובין היידגר, צמח והתחזק מחנה היידגריאני בצרפת. בנסיבות אלה הופיע ובלט זרם פילוסופי שאימץ את העיקרים של היידגר לגבי הפילוסופיה המערבית. הנאורות, ההומניזם והרציונאליזם נתפשו כמכשולים להבנת המציאות או יותר נכון הצגה פשטנית ושטחית שלה. בין אלה שנפלו בקסמו של היידגר אפשר להזכיר את ליוטאר (Lyotard), שהוביל מערכה נגד הגישה המדעית כיסוד של הידע. דרידה פיתח סוג של רלטיביזם חריף הקובע שידע אינו מצטבר והוא תוצר מתחלף של נסיבות חברתיות חולפות. מכאן בא פוקו עם הטענה שידע אינו אלא השתקפות של יחסי כוח בחברה, ללא תשתית אובייקטיבית.

הצטברות התרומות הפוסט-מודרניסטיות הסתכמו בניצחון של אלה שטענו כל הזמן שהעולם אינו תופעה קוהרנטית ושהמקריות שולטת בכל. אותו הקו הפסימי שהתבסס על ניטשה, קירקגור והיידגר הפך לזרם מאוד מרכזי בחוויה הרוחנית של השנים האחרונות.

אין בכוונת הדברים האלה לקבוע שהזרם הפוסט-מודרניסטי לא הניב פירות חשובים בתחומים שונים. יתר על כן, מסיבות שונות אין להתכחש לאפשרות שאנשים בעלי גישה פוסט-מודרניסטית יכולים להתייצב בשמאל הרדיקאלי הפוליטי. ויש אצלנו בארץ דוגמאות מבורכות לכך. יחד עם זאת, ממשיך המרקסיזם לשמש מוצא פילוסופי המקיף והמעמיק ביותר. ועל כך, בהזדמנות אחרת.

קיימת ספרות ענפה ביותר המוקדשת להיידגר. הנה ארבעה ספרים היכולים לשמש מבוא לטיפול הביקורתי במורשת היידגר.

 *כנס מרקס – תל אביב מאי 17, 2008.

Bibliography

Rockmore, Tom, Heidegger and French Philosophy; Routledge 1995

Lowith, Karl, Martin Heidegger and European Nihilism; Columbia University Press 1995

Wolin, Richard, Politics of Being – The Political Thought of Martin Heidegger; Columbia University Press 1990

Bourdieu, Pierre, The Political Ontology of Martin Heidegger, Polity Press, 1991

Collins, Jeff; Introducing Heidegger; Icon Books Ltd. 2006

Share on Facebook