הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 ביוני, 2008 14 תגובות

את טומי לפיד המנוח נשאיר לפעם הבאה, ונניח לו ללכת לעולמו בכבוד ובשקט. שהרי את האמת עליו אין לכתוב במהלך השבעה, ואינני רגיל להלעיט את קוראי בשקרים. אסתפק בינתיים במשפט אחד: הסתלקותו של לפיד משנה באורח בולט את הנוף בארצנו. נעקר אדם שמילא תפקיד מרכזי בחיינו, ולא ניתן להתכחש לזה. אבל באמת עדיף כרגע לעסוק דווקא בחיים גורי.

רבים מבני דורי, ואפילו מהדור שקדם לנו, מנסים כמיטב יכולתם להסתגל לנורמות של העולם החדש והזר כל כך שבו אנו חיים. קראתי השבוע ריאיון שערך ניר ברעם עם גורי, משורר וסופר בשנות השמונים שלו, והתרשמתי מאוד מהכנות של ותיק הפלמ"ח, אבל גם מניסיונו הנואש כמעט להפנים את המרחש סביבו ולשמור על מידה של הומור ושל רלבנטיות, ובלבד שלא יסווג כעובר-בטל, כאיש שאבד עליו הכלח.


אני מעריך ומחבב את גורי הישר כפלס, חרף העובדה שכאחד מיתומי יצחק טבנקין הוא שגה בעבר בלאומנות טריטוריאלית לא רציונלית שקירבה אותו בשנות השבעים האפלות למטורפים שבקנאי גוש אמונים. אבל בשני העשורים האחרונים עשה גורי חשבון נפש נוקב עם עצמו ועם החברה, ובהדרגה הגיע למסקנה שהמכנה המשותף שלו עם הלאומנים הדתיים (הזיקה לכל שעל באדמת ארץ-ישראל) הוא רופף יחסית למשקלם המכריע של הערכים האחרים, ההומניסטיים והליברליים. גורי איננו גזען, וכאיש חילוני הוא איננו חדור בתחושת אני ואפסי עוד שמבטלת את עצם אנושיותם של ה"גויים" בעיני רבני השטחים הכבושים. הניכור שלו מבני בריתו בעבר היה תמיד שאלה של זמן. עד מתי יוכל איש כמו גורי, עם תדמית עצמית הומניסטית וליברלית, להזדהות עם שודדי הקרקעות ומנשלי האוכלוסייה המקורית בשטחים? הקרע שלו איתם הוא חד-משמעי, ובמסר שלו בראיון עם ניר ברעם הוא מיזג את הדאגה הקיומית לגורלה של ישראל בצורך הנפשי שלו לשוות תדמית אנושית ל"ציונות" ההיסטורית והעכשווית כאחד.


את הסתירה הטרגית כביכול בין השיקולים הפרגמטיים שיש להם ממד ביטחוני, לבין הדבקות הרעיונית בצדק ובשוויון שיש להם ממד אוניברסלי, אנחנו רואים כדבר מובן מאליו. אבל אני כופר בעצם הכרחיותה של הדילמה הזאת. לדעתי גם השיקולים הביטחוניים מכתיבים מידה רבה של התגמשות, כיוון שמזעור ממדי הסכסוך והקטנת הלהבות הם אינטרס ישראלי חד-משמעי. מנקודת מבט אסטרטגית כל מלחמה תזיק מאוד לישראל ולכן קיימת קירבה רבה, מבנית, בין האינטרס הישראלי לבין הרצון להגיע להסדרים צודקים וארוכי טווח שיתקרבו ככל האפשר ליעדים שמכתיב הצדק הטבעי. כיום ההימנעות מהסלמה נגד איראן, אולי באמצעות הסדר מדיני עם סוריה על חשבון המשך הכיבוש ברמת הגולן, היא יעד שתואם גם את האינטרסים המיידיים שלנו וגם את הציווי הרעיוני להימנע משפיכות דמים מיותרת, שלנו ושל אחרים.


לא נוכל לשכנע בכך את הקנאים מהימין הקיצוני אבל ייתכן שישראלים רבים הנמנים (רעיונית) על המרכז הלאומני יבינו זאת בסופו של דבר. אולי גם חיים גורי.


גם בפן החברתי-תרבותי של הגותו עשה גורי מאמצים גדולים ללכת עם רוח הזמן, ובמקום שבו לא היה מסוגל להזדהות הפגין לפחות מידה רבה של הבנה כלפי האינדיבידואליזם הקיצוני של דור הסופרים בעשור הראשון של המאה ה-21. את הניכור שלהם מהחברה הוא רואה כגילוי של מצוקה פסיכולוגית קשה. הדור שלא גדל ליד המדורות, שרוצה להגשים את עצמו גם על חשבון הכלל, שיכול לחיות היטב בלונדון או בניו-יורק ולאו דווקא בירושלים או בתל-אביב, ראוי בעיקר לרחמים על כך שנשללה ממנו תחושת הביחד שגורי וחבריו ייצגו באורח אולטימטיבי. הנהנתנות של צעירי דורנו משתלבת היטב בפוליטיקה ובתרבות "המעטפות" שאהוד אולמרט מגלם בדמותו. אבל גורי, שחי בעבר אבל משתוקק מאוד להשתלב גם בהווה (ובגילי אני מתחיל להבין אותו יותר ויותר), לא מציע פתרונות, שמא ייחשב לריאקציונר זקן. האם הפוריטאניות של שנות החמישים (בעצם האתוס של הפוריטניות, שכן לא כולם היו כל כך צנועים) היא המוצא מהשבר הפוליטי-מוסרי שבו אנחנו שרויים? ואם כך הוא הדבר, למי מאיתנו יש אומץ לומר את הדברים האלה בגלוי?


זה לא כל כך פשוט. כל גילוי של נוסטלגיה כלפי שנות החמישים ודור מחוללי הנכבה נתקל מיד, ובמידה רבה מאוד של צדק, בקיתונות של ביקורת נוקבת כלפי דוד בן-גוריון, האחד ודורו. אני זוכר היטב את ח"כ ישראל גורי ז"ל, אביו של חיים, שהיה נוהג לסעוד את לבו במסעדה הקואופרטיבית ליד קולנוע תל-אור, חובש כובע קסקט ומדיף ניחוח עז של צניעות מופגנת. הוא כיהן שנים רבות כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ונהג בכספי ציבור בחסכנות מוקפדת, כפי שנהג גם בחייו הפרטיים. היה ביושר שלו גם משהו מתריס, כאילו אמר: מי שלא נוהג כמוני חוטא לציבור שבחר בו לכנסת או שלח אותו למנגנון הממשלתי. ישראל גורי היה מפא"יניק מושבע, ואילו בנו היה חלק ממפ"ם עד שהתפלג עם חבריו והקים את התנועה לאחדות העבודה בראשות יגאל אלון, ישראל גלילי ויצחק בן-אהרון. כל הזרמים האלה חברו להקמת מפלגת העבודה בשנת 1968, אבל בתחילת שנות החמישים הקרע בין מפא"י לבין אנשי הפלמ"ח לשעבר היה עמוק. לא רק היחס לברית המועצות של סטאלין הפריד בין המפלגות, אלא בעיקר פירוק מטה הפלמ"ח על ידי בן-גוריון. אבל לענייננו חשוב עתה דווקא המכנה המשותף בין ישראל גורי לבין בנו חיים: נקיון הכפיים נראה בעיני שניהם כדבר מובן מאליו.


אין פלא שכיום ישנם רבים המתגעגעים לאנשים כאלה, שנעלמים בהדרגה מהנוף הציבורי שלנו. במקומם צמחו לנו מקבלי מעטפות, גנבים ממש או סתם מושחתים והרבה מזוכים מחוסר הוכחות או סתם מתעשרים חשודים מעצם הווייתם, שמסתתרים במגדלי השן החדשים שצמחו בתל-אביב, כדי שאלה יסתירו את הציבור מעיניהם ואותם מעיני הציבור.


לא נוכל לחזור לעבר. לא העבר הוורוד באמת ולא זה המדומיין, שאותו איווינו לעצמנו מחמת הייאוש והתסכול. הציבור הוא אחר, וגם העולם השתנה. הסוציאל-דמוקרטיה ספגה מכות קשות ברחבי העולם, ותודעת הערבות ההדדית נעלמה כמעט בעולם המתועש. את גלגלי הכלכלה מנווטים אנשים עלומים בשלט-רחוק, ולנו רק נדמה שהצבעתנו בבחירות לכנסת קובעת באמת את גורלנו. משנת 1980, שבה השתלטו רונלד רייגן ומרגרט תאצ’ר על התודעה הבורגנית והפכו את תאוות הבצע לאידיאל מפרה ויצרני, נעלמו בהדרגה ועדי העובדים והאיגודים המקצועיים, ואיתם גם מוסדות העזרה ההדדית ותודעת השיתוף והקהילתיות. קשה לעצב כיום בארץ בסיס חברתי לאידיאולוגיה חלופית לרכושנות הקניבלית ולהגמוניה של הכלכלנים הניאו-ליברלים באקדמיה, בסקטור הפרטי, בסקטור הציבורי ובעיקר במשרדים הכלכליים של הממשלה. כיוון שגם חלק מאנשי הרוח במחנה "השמאלני" כביכול מותנים עתה על ידי המחשבה הפוסט-מודרניסטית להימנעות מכל מאבק חברתי כוללני, מנהרת הזמן הוצאה מכלל שימוש. היא איננה מסוגלת לקחת אותנו לעבר, וגם לא להוביל אותנו לעתיד טוב יותר.


ייתכן שדווקא המאבק בשחיתות יציל את השמאל הישראלי, אם יתגייס למענו באותה נחישות שבה לחם למען השלום. הציבור לא רק מאס לאחרונה בשחיתות, אלא גם התחיל לפחד ממנה. רבים במעמד הבינוני מבינים עתה שבלי טוהר מידות בצמרת לא רק שתיהרס החברה, אלא יתערער גם הביטחון הצבאי ואיתו גם הקיומי. הגיעו מים עד נפש, כל סלחנות כלפי המושחתים היא בלתי נסבלת, וציפי לבני, אם וכאשר תעמוד בראשות הממשלה, תהיה חייבת להדיח מיד את שר המשפטים הכושל דניאל פרידמן. השר איננו מושחת, חס וחלילה, אבל עצם תפקודו במנגנון המדינה מפריע עתה מאוד למאבק בשחיתות.


חיים גורי ועברו לא יצילו אותנו מההסתאבות, אבל אנחנו יכולים אולי להציל את עצמנו; אביו ישראל גורי כבר לא יישב במסעדה הקואופרטיבית ברחוב ההסתדרות (שאיננה קיימת עוד) אבל כדאי לזכור אותו בשעה הקשה והחשובה הזאת, שבמהלכה אנחנו מטהרים את עצמנו כדי שנוכל לטהר גם את הממסד.


*התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. הצעה לדיון הגיב:

    הסוציאליזם העביר את האחריות לתמיכה בחלש מהיחיד ומהקהילה המצומצמת למדינה, והפך את השיח של חובה (של החזק) לשיח של זכות (של החלש.

    הבעיה היא שחובה היא בעלת משמעות משום שהפוקוס שלה הוא על מבצע הפעולה. על הפועל.
    "זכות", לעומת זאת, חסרת משמעות בהיעדר "ספקים".

    בתיאוריה החלפת ה"צדקה" ב"רווחה" היא מהלך "נכון", אבל בפרקטיקה היא חיסלה את האמפתיה ברמת היחיד ואת המחויבות האישית כערך מוסרי.

    זהו מהלך שהיה אמור להרחיב את מעגל הזכאים מהקבצן השכונתי ומ"עניי עירך" ל"נדכאי כל העולם", אבל בפועל יצר ניכור בלתי הפיך בין הנותן והמקבל, על ידי הצבת מתווך חסר פנים (מוסד במקום אדם).
    כאשר ל"נדכא" אין פנים ושם, כאשר הוא אנונימי ואבסטרקטי למעשה, ה"נותן" יתן רק בכפיה, וינצל כל פרצה להשתמט.

    המהלך הזה שבר וריסק מסורת תרבותית עתיקה ומושרשת והחליף אותה במשהו זמני – קונסטרוקט ליגאליסטי אשר בעצמו נתון לשינוי לפי השבשבת האידאולוגית ההפכפכת.

    יצאנו קירחים מכאן ומכאן – המדינה מגדירה מחדש את גבולות חובותיה כלפי הנזקקים, והפרטים אחוזים בתודעה שזו לא אחריות אישית שלהם, כי "בשביל מה אני משלם מסים"?

    במציאות, העתקת מרכז הכובד מהקהילה המצומצמת למדינה או ל"קהילה הבינלאומית" הרגה את העולם הישן, אבל לא הצליחה לבנות עולם חדש.

    העולם החדש נשאר בגדר רטוריקה אוטופיסטית חסרת אחיזה ושורשים במציאות.

    ניכור היא מילת מפתח, כי אם לא מוסרי להעדיף את אבא שלי על אדם לא מוכר בטימבקטו, או על אביו של זה שיורה עלי קסאמים מעזה, התוצאה ברוב המקרים לא תהיה אהבה אוניברסלית, אלא אדישות במקרה הטוב ומיזנתרופיה במקרה הרע גם כלפי הקרוב, לא רק כלפי הרחוק.

    כשמנסים למרוח את החמאה על פרוסה גדולה מדי, בסוף נשארים בקושי עם הזיכרון שלה.

    אנשים שמתיימרים לא לעשות העדפות, נכנסים למצב של שיתוק מעשי משום שאין אף פעם אפשרות לתת שווה בשווה לכל דצריך.

    בפועל הם לא יתנו כלום לאף אחד, ויסתפקו בדיבורים מרוממים על כך ש"צריך לתת".

    מי צריך? "המוסדות".
    אה.

  2. שי נ. הגיב:

    הריני מחזק את ידייך, חיים. אתה רלוונטי מתמיד, ובכל זאת…

    * גורי לא מציע פתרונות כי הוא לא יכול. הוא כבר לא מבין את העולם שבו הוא חיי. לאמנים זה קורה תכופות ואז הופכים ל-has been כמו אביב גפן לדוגמא.

    * "מחשבה הפוסט-מודרניסטית להימנעות מכל מאבק חברתי כוללני," לא נכון. ביקורת של הסדר הקיים היא דבר קריטי ויהי הסדר אשר יהיה. תבדוק את המאמר התפרסם במקביל למאמרך של הפילוסוף של החינוך, פאריירה. תמיד יהיו אנשים שיפרשו דברים בצורה לא נכונה – זה לא אומר שאין אמת בדברים הללו.

    * אולי תתפלא אבל אני מסכים אם המלחמה במשפטיזציה של החיים. מה שאהרון ברק עשה היה מתוך פרספקטיבה צרה והיעדר הבנה של המציאות. הגיע הזמן לבתפכח מסוגיית "הכל שפיט" ולחזור לדמוקרטיה ולחינוך לדמוקרטיה. זהו מאבק ארוך ומתיש ואי אפשר לקצרו על ידי התערבות בית דין. אם העם הזה רוצה להיות אתנוקרטיה פשיסטית אז יש להיאבק בכך בכל האמצעים הפוליטיים אבל לא להתיימר להיות "הציבור הנאור" כפי שכינה זאת ברק.

    * אנחנו היום בעידן של התפכחות. התפכחות מאשליות והתפכחות "מהתפכחויות". לפני כמה ימים התפרסם כאן טור של חררדו לייבנר שמדבר על הריאליסטיות של השמאל החדש. לא אידיאולוגיה – כן פרקטיקה.

    אין הרבה הניחנים בכנות כזאת, תודה.

  3. לשי הגיב:

    אז פריירה היה פוסט מודרניסט עכשיו? זה מעניין. אולי גם לנין היה פוסט מודרניסט?
    ואיך זה משתלב עם מה שאתה אומר על "לא אידאולוגיה – כן פרקטיקה"? איזו "פרקטיקה" יש לפוסט מודרניזם חוץ מלכתוב מאמרים? אה, אני יודע – ללכת לכנסים!

    ברצינות שי, תפסיק לעשות לנו מבוא לסוציולוגיה. חלקנו עברנו אותו לפני שאתה נולדת.

  4. עידו לם הגיב:

    רציתי קודם כול לכתוב לך שאני מסכים לדבריך בקשר לחיים גורי אכן מדובר בבן אדם צנוע וישר דרך שבין הלאומנות להומניות בחר באפשרות השנייה ועל כך מגיעה לו קרדיט. כמן כן רציתי לשאול אותך שאלה לא ממש קשורה אבל מעניינת אותי מהתחום הפיקנטי: האם אתה מעריך את אלברט איינשטיין כאיש שמאל עקבי והומניסט? בתודה מראש עידו לם

  5. אלי חמו – אף מלה על מזרחים הגיב:

    ששמשו עבדים בתקופת "הצנועים" האשכנזים.
    מה זו הנוסטלגיה הזו?
    לאבי ז"ל הימים ההם היו לו לסיוט עד סוף ימיו. (ימח שמם וזכרם של כל אותם אשכנזים צנועים וענווים שגרמו לו לכך).

  6. אבי הגיב:

    למגיב הראשון, הצעתך היא מעין מעבר לחברת עמותות ונדבנים. זוהי האידיאולוגיה של הימין הכלכלי והיא קיימת בארה"ב, התוצאה של חברה שכזו היא שיעורי עוני ופערי שכר מחפירים, ניידות חברתית אפסית, אי שיוויון ברפואה ובחינוך ופגיעה אנושה בזכויות העובדים (והתוצאה הסופית היא עובדים משוללי זכויות כמעט לחלוטין).
    רק שתדע את ההשלכות של האידיאולוגיה שלך.

  7. חיים ברעם הגיב:

    לאלי חמו,

    לא הייתה בטור אף הברה של נוסטאלגיה לעבר אלא רק ניתוח של היבטים מסוימים, כמו השחיתות ואורח החיים. אשר לביקורתך על היחס למזרחים, אני שותף מלא והתייחסתי לכך במאות טורים.

  8. אחת משם הגיב:

    מפחידות ההצהרות של ברעם שהשמאל הולך למגר את השחיתות. כניראה הולכים לסגור עיסקה עם אולמרט, קבורת חמור לשחיתות, הראש של דני פרידמן, תמורת חזיונות התעתוע של הסכם עם אבו עלא. אין חדש תחת השמש. קורבנות השלום מוזמנים להכין את המצבות על חשבונם.
    חיים ברעם, אם אתם הולכים לטייח שוב, לפחות תדאגו לפצות את ה"מפונים" שלכם…הימין נוהג לעשות זאת כאשר הוא מתאבד אידיאולוגית.

  9. מגיב ראשון לאבי הגיב:

    עם כל הכבוד, לא הצעתי בהכרח לחזור למה שהיה קודם, אלא לבדוק מה הסיבות לכשלון האלטרנטיבה, והאם מדובר בחולשה מבנית.

    נראה שלדעתך יש רק שתי אופציות. אם אחת נכשלת המסקנה היא לאמץ את השניה, ואם השניה גם גרועה, אנחנו תקועים.

    אבל הציביליזציה האנושית יחודית בכך שהיא תמיד ממציאה אפשרויות נוספות. אולי מה שאנחנו צריכים זו התפתחות ורפורמה, ולא מהפיכה? למה אי אפשר לעבוד עם הטבע האנושי, ולא נגדו?

  10. מסכים עם הראשון הגיב:

    דיבורים על חלוקה מחדש של ההון זה טוב ויפה. אבל צריך לזכור מאיפה מגיעים המשאבים לכך – ממיסוי על השכבות היצרניות באוכלוסיה, מה שמוביל לכרסום בצמיחה הכלכלית ולהעמקת העוני בפועל. שלא לדבר על כך שלמיסוי אין הצדקה מוסרית כשלעצמו, מאחר והוא בבחינת גזל והפרת חוזה בין אנשים חופשיים.

  11. כן, ברור הגיב:

    בואו נחזור לשיטת הסעד הכנסייתית של ימי הביניים, או אפילו לכלכלת המתנות הניאוליטית. כי הרי שום דבר לא השתנה מאז, לא צמחה ציביליזציה תעשייתית, לא היתה אורבניזציה, לא נוצרה חברת ההמונים. אז יאללה, בואו פשוט נשליך מודלים מלפני 400 שנה, שכבר אז היו רקובים ומנוונים, על העולם שלנו. לא צריך איגודים מקצועיים, לא צריך השקעה ממשלתית, לא צריך חינוך ציבורי.
    ובכלל מה זה "דמוקרטיה"? עוד שקר מודרני שמנוגד לטבע האדם. אני מציע לחזור לדוגמות הכנסייתיות ולקתכיזם הרומי. אבל כמובן עם בורסה ותאגידים, שהם לא דברים שמנוגדים לטבע האדם חלילה. רק התערבות ממשלתית\ציבורית\איגודית זה פויה. התערבות של רוקפלר זה בסדר גמור. אה, וגם צבא מודרני זה אחלה. ואל תשכחו – אין דבר כזה "חברה", רק פרטים ומשפחות. ומלחמת ציביליזציות.
    ברוכים הבא למאה התשיעית. מי בא איתי לעלות על ההונים?

  12. חיים ברעם הגיב:

    לאחת משם,
    אני עונה לך בשיא הסבלנות חרף העובדה שאת לא טורחת לקרוא את הטקסטים שעליהם את מגיבה. יש לך לצערי תגובה פאבלובית אחידה, בלי קשר ובלי הקשר.
    אז אם הסקת מדברי כאן ובטורים הקודמים שאני בעד עיסקה עם אולמרט, אז את טועה טעות מרה. ייקוב הדין את ההר, ויש לבער את השחיתות בלי קשר לתהליכים שאינם קיימים ממילא. אני גם לא מאמין בשום הסכם עם הרשות מבלי שהחמאס מעורב בו.
    אז על מה את מדברת? את החשבונות שלך עם המרכז הלאומני, שדובריו הם שמאלנים לעומתך, את יכולה לערוך בלי קשר לטור הזה שאותו כותב, ממש באורח מוצהר, איש שמאל רדיקלי שמעולם לא הצביע מרצ.

  13. אבי הגיב:

    בטח שאפשר עם התפתחות ורפורמה ולא רק עם מהפכות, אלא שנחוצה רפורמה סוציאל דמוקרטית ולא סיסמאות קפיטליסטיות. יש לך דוגמה חיה למדינה שמיישמת את סיסמאותיך והיא ארה"ב, התוצאות של יישום המודל שאתה מציע הן עיוותים גדולים בהרבה מהעיוותים שהמודל של מדינת הרווחה הסוציאל דמוקרטית יוצר (בו נניח ואין מודל מושלם וכל מודל יוצר עיוותים מסוגים שונים). החברה כיום לא זקוקה להפוך לחברת נדבנים ועמותות, לחברה של קהילות עשירות כקורח ולחברה של קהילות עניות אשר לא מסוגלות לעזור לחבריהן, או לחברה בה בעלי הון מועילים בטובם לעזור כשמתחשק להם ומסרבים לעזור אם לא מתחשק להם או שהם נעלבים ממשהו או ממישהו.

  14. מגיב ראשון לאבי הגיב:

    העניין הוא שמה שצריך כבודו במקומו מונח.

    עדיף ללכת על מה שאפשר, כי מי שתופס מרובה, סופו שתופס לא כלום.

    יש מבין?

הגיבו ללשי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים