הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 ביוני, 2008 38 תגובות

אחרי חודשים של מאבק קשוח, מרוץ חסר-רחמים, ניצח ברק חוסיין אובאמה את יריבתו המרה והעקשנית, הילארי קלינטון. הוא חולל את הנס שלא ייאמן – בפעם הראשונה בהיסטוריה נבחר אדם שחור למועמד ריאלי לנשיאות המדינה החזקה ביותר בעולם.

ומה היה הדבר הראשון שעשה אחרי הניצחון המהמם? הוא רץ לוועידת השדולה הפרו-ישראלית, איפא"ק, ונשא שם נאום של חנופה והתרפסות שובר שיאים.


זוהי עובדה מדהימה. ועובדה עוד יותר מדהימה היא שאיש לא נדהם. זה נראה טבעי לגמרי.


זאת הייתה ועידה טריאומפלית. נדמה שגם אירגון עתיר-הצלחות זה לא ראה עדיין כדוגמתה.  7000  עסקנים יהודיים התקבצו מכל רחבי ארצות-הברית כדי לקבל את כניעת הצמרת של וושינגטון, שבאה להשתחוות. כל שלושת המועמדים לנשיאות נשאו נאומים, כשהם מתחרים בעוצמת הקילוסין. 300 סנטורים וחברי-קונגרס הצטופפו במסדרונות. כל מי שרוצה להיבחר לתפקיד כלשהו, כל מי שכבר נבחר ורוצה להיבחר מחדש, כל מי שיש לו שאיפה פוליטית כלשהי בא להידחק, להיראות ולהתבלט.


וושינגטון של איפא"ק דמתה לקונסטנטינופול של הקיסרים הביזנטיים בשיא תפארתם.


העולם ראה והשתאה. לא רק אמצעי-התקשורת הישראליים התפעמו. בכל בירות העולם רשמו והסיקו מסקנות. בכל כלי-התקשורת הערביים דיווחו בהרחבה. אל-ג’זירה הקדיש שעה ארוכה לוויכוח על משמעות התופעה.


המסקנות המפליגות ביותר של הפרופסורים ג’ון מירשיימר וסטיוון וולט אושרו במלואן. ערב בואם של השניים לישראל, ביום החמישי הקרוב, עמדה השדולה הישראלית במרכז החיים הפוליטיים של ארצות-הברית והעולם.


מדוע, בעצם? מדוע מאמינים המועמדים לנשיאות ארצות-הברית שתמיכת השדולה הישראלית כל-כך חיונית לבחירתם?


הקולות היהודיים אכן חשובים, במיוחד בכמה מדינות העלולות להכריע במאבק. אבל לציבור האפרו-אמריקאי יש יותר קולות, וכך גם לציבור ההיספאני. אובאמה הביא לזירה הפוליטית מיליוני בוחרים צעירים חדשים. גם הציבור הערבי-מוסלמי בארצות-הברית אינו גורם מבוטל מבחינה מספרית.


אומרים שהכסף היהודי מדבר. היהודים עשירים. יתכן שהם תורמים למטרות פוליטיות יותר מאחרים. אבל למיתוס הזה של הכסף היהודי הכול-יכול יש ריח-לוואי אנטישמי. הרי גם שדולות אחרות, ובעיקר של חברות-הענק הרב-לאומיות, תרמו לאובאמה (ולמתחריו) סכומים גדולים. ואובאמה עצמו מתפאר בכך שהוא גרם למאות אלפי אזרחים קטנים לשלוח לו תרומות קטנות, שהצטברו לעשרות מיליונים.


נכון, הוכח שהשדולה היהודית יכולה כמעט תמיד למנוע את בחירתו של סנטור או חבר-קונגרס שאינו רוקד  – ובהתלהבות – לפי החליל הישראלי. בכמה מקרים-לדוגמה (שאכן נועדו לשמש דוגמה) הפילה השדולה פוליטיקאים פופולאריים, כאשר ריכזה את מלוא עוצמתה הפוליטית והכספית למען בחירתו של מתחרה בלתי-ידוע.


אבל במרוץ על הנשיאות?



ההתרפסות השקופה של אובאמה בפני השדולה הישראלית בולטת יותר מזו של המועמדים האחרים.


הצלחתו המסחררת בבחירות המקדימות נבעה כולה מהבטחתו לחולל שינוי, לשים קץ לשיגרה העבשה של הפוליטיקאים בוושינגטון ולהחליף את הציניקנים הקשישים באיש צעיר, אמיץ, שאינו מתפשר על עקרונותיו.


והנה, ממש בצעד הראשון שלו אחרי שנבחר כמועמד, הוא מתפשר על עקרונות. ועוד איך!


המעשה הגדול, שהבדיל בינו לבין הילארי קלינטון וג’ון מקיין היה התנגדותו הנחרצת למלחמת עיראק מהרגע הראשון. זה היה אמיץ. זה היה בלתי-פופולארי. זה היה מנוגד לחלוטין לשדולה הישראלית, שכל שלוחותיה פעלו באופן קדחתני כדי לדחוף את ג’ורג’ בוש למלחמה, שהסירה את האיום העיראקי מישראל.


והנה בא אותו אובאמה ומתפלש בעפר לרגלי איפא"ק, יוצא מגדרו כדי להצדיק מדיניות המנוגדת לחלוטין לתפיסתו.


מילא הבטחה לשמור בלי תנאים ובכל התנאים על ביטחון ישראל. זה מקובל. מילא האיומים הקודרים נגד איראן, למרות שהוא עצמו הציע לא מכבר להיפגש עם מנהיגיה וליישב את הבעיות בדרכי-שלום. מילא שהבטיח להחזיר את שלושת החיילים השבויים שלנו (בחשבו, בטעות, ששלושתם נתונים בידי חיזבאללה – דבר המעיד על ידע די שטחי בעניינינו).


אבל דבריו על ירושלים פורצים את כל הגדרות. לא תהיה זאת הגזמה לומר: הם שערורייה.


אין פלסטיני, אין ערבי, אין מוסלמי שיעשה שלום עם ישראל אם מתחם חראם-אל-שריף (הר הבית), אחד משלושת קודשי האיסלאם וסמל-הסמלים של הלאומיות הפלסטינית, לא יעבור לריבונות פלסטינית. זוהי אחת מבעיות-הליבה של הסכסוך.


בגלל הנושא הזה התפוצצו ב-2000 ועידת קמפ-דייוויד, למרות שראש-הממשלה אהוד ברק היה מוכן לחלק את ירושלים בצורה כלשהי.


עכשיו בא אובאמה ומעלה מן האוב את הסיסמה "ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לנצח-נצחים". מאז קמפ-דייוויד הבינו כל ממשלות ישראל שמנטרה זו מציבה מכשול בל-יעבור לכל תהליך שלום. לכן נעלמה – בשקט, כמעט בחשאי – מאוצר הסיסמאות הרשמיות. רק הימין הישראלי (והיהודי-אמריקאי) עדיין דבק בה, ובגלל אותה הסיבה: כדי להחניק באיבה כל סיכוי לשלום, שיביא לפירוק ההתנחלויות.


במערכות-הבחירות הקודמות בארצות-הברית הסתפקו המועמדים-המתחנפים בהבטחה להעביר את השגרירות הישראלית לירושלים. אף אחד מהמועמדים לא קיים הבטחה זו בשעה שהגיע לבית הלבן. כולם שוכנעו על-ידי משרד-החוץ האמריקאי שהדבר נוגד אינטרסים אמריקאיים בסיסיים.


אובאמה הרחיק לכת הרבה יותר. יתכן מאוד שזהו רק מס-שפתיים, שהוא אומר בליבו: או.קיי, אני צריך להגיד את זה כדי להגיע לבית הלבן. אחרי-כך אלוהים גדול.


אבל גם אז אין להתעלם מהעובדה: אימת איפא"ק כל-כך נוראה עד כי גם המועמד הזה, המבטיח שינוי בכל התחומים, אינו מעז. בתחום הזה הוא הולך בתלם השיגרה הגרועה ביותר בוושינגטון. הוא מוכן להקריב אינטרסים אמריקאיים מהותיים, שהרי ארצות-הברית מעוניינת בשלום ישראלי-פלסטיני, שיאפשר לה למצוא נתיבים אל לב ההמונים הערביים מעיראק עד מרוקו. הוא פגע בתדמיתו בעולם המוסלמי ומישכן את עתידו – אם וכאשר ייבחר לנשיא.



לפני 65 שנים היו יהודי אמריקה חסרי-אונים כאשר גרמניה הנאצית השמידה את אחיהם באירופה. לא היה בכוחם להביא את הנשיא פרנקלין רוזוולט לעשות דבר משמעותי להפסקת השואה. (ובאותה תקופה לא העזו רוב השחורים באמריקה אף להתקרב לקלפיות, שמא ישסו בהם כלבים).


מה גרם לעלייה המסחררת הזאת בכוחו הפוליטי של הממסד היהודי? הכושר הארגוני? הכסף? העלייה בסולם החברתי? הבושה על אדישותם מול השואה?


ככל שאני מהרהר בתופעה מפליאה זו, כן מתחזקת אצלי המסקנה (שכבר כתבתי עליה בעבר) כי מה שקובע באמת הוא הדמיון הרב בין המפעל האמריקאי והמפעל הציוני, הן בתחום הרוחני והן בתחום המעשי. ישראל היא מין אמריקה קטנה, ארצות-הברית היא מין ישראל ענקית.


אנשי המייפלואר, כמו אנשי העליות הראשונה והשנייה, ברחו מרדיפות באירופה, כשבלבם חזון משיחי דתי או אוטופיסטי. (אמנם, הציונים הראשונים היו ברובם אתיאיסטים, אבל המסורת הדתית השפיעה מאוד על חזונם.) האבות-המייסדים של אמריקה היו "פילגרימס", עולים לרגל, הציונים היו "עולים". אלה גם אלה הפליגו לעבר "ארץ הבטחה", באמונה שהם העם הנבחר של אלוהים.


אלה גם אלה עברו בארצם החדשה תלאות רבות. שניהם ראו בעצמם חלוצים, מפריחי שממה, בבחינת "עם ללא ארץ בארץ ללא עם". שניהם התעלמו לחלוטין מזכויות העמים הילידים, שהיו בעיניהם פראים, מרצחים ותת-אדם. שניהם ראו בהתנגדות הטבעית של בני המקום סימן לאופיים הרצחני, המצדיק גם את הזוועות הנוראות ביותר. אלה גם אלה גירשו את המקומיים, גזלו את אדמותיהם כדבר מובן מאליו, התנחלו על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, כשבידם האחת המחרשה ובידם השנייה ספר התנ"ך.


נכון, ישראל לא עשתה לפלסטינים דבר המתקרב לרצח-העם שנעשה באינדיאנים. היישוב העברי גם לא ידע מעולם זוועה כמו העבדות רבת-הדורות באמריקה. אך מכיוון שהאמריקאים הדחיקו את הזוועות האלה מתודעתם, הן לא מפריעות להם להשוות את עצמם לישראלים. נראה שבתת-ההכרה של שני העמים רוחשים רגשי-אשמה מודחקים, המתבטאים בהכחשת העבר, בתוקפנות ובכוחנות.


איך זה שאיש כמו אובאמה, בן לאב אפריקאי, מזדהה לגמרי עם מעשי דורות של אמריקאים לבנים? הדבר מראה שוב מה רב כוחו של מיתוס להשתרש  בנפש של אדם, עד כי הוא מזדהה לחלוטין עם הנרטיב הלאומי המדומיין. נוספת לזה השאיפה הבלתי-מודעת להשתייך למנצחים, אם הדבר אפשרי.


לכן אינני מקבל בלי הסתייגות את האמירה: "נו טוב, הוא מוכרח לדבר ככה כדי להיבחר. אבל ברגע שיגיע לבית הלבן, הוא יחזור לעצמו".


אינני בטוח בזה. יתכן שיש לדברים אחיזה הרבה יותר עמוקה בעולמו הנפשי של האיש.


בדבר אחד אני בטוח: דברי אובאמה בוועידת איפא"ק רעים מאוד לסיכויי השלום. ומה שרע לשלום, רע לישראל, רע לאמריקה ורע לעם הפלסטיני.


אם ידבק בהם, הוא יצטרך להגיד, בבוא העת, בכל הנוגע לקידום השלום בין שני העמים בארץ: "No, I Can’t!".

תגובות
נושאים: מאמרים

38 תגובות

  1. ניידריסט הגיב:

    מידע מעניין כאן:http://www.youtube.com
    /watch?v=k7thPDNNEvQ&feature=user

    בסוף הסרטון

  2. אבי הגיב:

    מה בעצם דעותיו והצעותיו הקונקרטיות של אובמה בנושאים הללו?

  3. לדוב הגיב:

    בדיוק התפרסם כאן מאמר שמראה בדיוק כיצד המלחמה אינה מטיבה עם מעמד העובדים האמריקאי בלשון המעטה:
    — קישור —

  4. דוב הגיב:

    אבנרי אינו מרכסיסט. לכן, ככל שהוא "מהרהר בתופעות מפליאות" הוא שוקע יותר בחלומות, "החלום האמריקאי" ו"החלום הישראלי".
    אובאמה אינו רדיקל שנפל מאיזה כוכב לכת. הוא בשר מבשרו של הממסד הדמוקרטי האמריקאי וזוכה לתמיכתם של בעלי הון אדירים, אחרת היה יכול לשחק רק בשולי הפוליטיקה האמריקאית ולא כמועמד רלוונטי לנשיאות.
    סיסמת השינוי שמשמיע אובאמה קשורה בבעלי ההון התומכים בו. הם אלו שאינם קשורים לנפט ולתעשיות הנשק ורק משלמים על מלחמות הנפל של בוש (קודם כל בירידת שער הדולר).
    בניגוד למה שמקובל לחשוב (ומה שאבנרי חושב) ישראל אינה הציר שעליו חגים ניגודי האינטרסים האלו. על מנת להבטיח קצת "שקט תעשייתי" לבוש בנסיון ההשתלטות שלו על עירק והפלת המשטר האירני הוא יכול להשמיע "קולות של שלום" בזירה הישראלית פלסטינית וההיפך יכול לעשות אובאמה בדרכו לסיום המעורבות האמריקאית שם.
    במובן זה אובאמה הוא שמאל ולעומת זאת "הצווארון הכחול" הוא ימין מאחר שהמלחמה היא הממציאה לו מקומות עבודה ורמת שכר ואילו השלום רק מרחיק אותם לסין.

  5. חיים ו. הגיב:

    שוב אבנרי מתאכזב, הנה גם מועמד "חדש", "שונה" מדקלם את אותן אמירות. חוסר ההיכרות של הישראלי הממוצע עם הפוליטיקה האמריקאית מתחרה רק ביכולתו של אותו ישראלי לדבר וללהג על הפוליטיקה האמריקאית. אבנרי הוא ישראלי ממוצע מאד במובן הזה.

    אובאמה הוא בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, סנטור משיקגו הפעיל עשרות שנים בחוגים הדמוקרטיים באילינוי, למעשה מבחינה פוליטית(שהרי זה אתר שמאל) קלינטון נמצאת שמאלה ממנו, אלא שבארה"ב שלא בשונה מבישראל ה"שמאל" נחטף על ידי ארגונים אנטי-מלחמתיים, ארגונים "ירוקים" ומדבררי "שיח הזהויות" ולכן אובאמה הוא נתפס כ"שמאלי" יותר מקלינטון. כמובן שלכל אלו אין שום שיג ושיח עם העניים, העובדים ושאר החברים הטבעיים בשמאל, כך אנו מקבלים את אובאמה המכנה אנשי הצווארון הכחול מפנסילבניה "מרירים", כך המדינות העניות ביותר מצביעות לבוש ומקיין, כך בעמק הסיליקון ובסוהו מתעשרים חדשים מצביעים לאובאמה.

    בחירתו של אובאמה כמועמד דמוקרטי חשובה לאמריקה פנימה, הוא מבין בסכסוך שלנו בערך כמו שאבנרי מבין בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית. הוא חשוב להשלמת המהפך המתחולל בקהילה השחורה מאז נשיאותו של קלינטון(הנשיא השחור הראשון), תהליך שעבר במהלך המסע הזה אובאמה עצמו שהיה חייב להרחיק עצמו מהכומר שלו בשל אמירות שאינן נסבלות יותר ובוודאי שאינן מייצגות יותר את הלך הרוח בקהילה השחורה, תמו ימי הפנתרים השחורים, תמו ימי מלקולם אקס ולואיס פרחאן ושאר משמני המדורות ומציתי הגזעים, זה נפלא שתמו.

    אובאמה הוא לא מועמד שחור, הוא מועמד אמריקאי שבמקרה צבע עורו שחור. הוא לא מדחיק את "זוועות העבר" הוא לא קשור אליהן כפי ששום אמריקאי שפוי שחי היום לא צריך להדחיק את הרס התרבות הילידית או את העבדות, זו פיסת הסטוריה ותו לא. מעניין אם אבנרי חושב שהצרפתי הממוצע מדחיק את הזוועות מההסטוריה הקרובה מאד של הרפובליקה בת אלף השנים בקולוניות באפריקה.

    אולי עדיף שאבנרי ינסה פחות לנתח את נבכי נפשם של אנשים שאינו מכיר בהסברים פסיכולוגיסטיים רדודים, הדבר לא מכבד אף אחד מהצדדים.

    אוה ואגב, אובאמה הוא אפריקאי-אמריקאי ולא אפרו-אמריקאי, אפרו היא תספורת.

  6. רמי יובל הגיב:

    דומני, עם כל הזהירות, שאובמה לא אמר מה שמיוחס לו בעניין ירושלים. מה שאמר היה שאין לחלק את ירושלים. ללא התוספת "בירת ישראל". כל אחד יכול להכנס ליוטיוב ולראות ולשמוע את הנאומים שלו (וזו חוויה אדירה, למשל הנאום על שיפור האיחוד!). אכן, רע הדבר שהלובי היהודי כה חזק ומשפיע, שכן בנו ובעתידנו הוא נלחם, אך אובמה לא אחראי לכך. אבנרי בעצמו מתאר את כוחו והשפעתו של הלובי, אז מה הפלא שגם יועציו של אובמה שלחוהו שמה? כנראה שהשיקול שלו הוא שהוא יכול לסמוך על הערבים ושאר קבוצות החולשה בחברה האמריקאית שכן האלטרנטיבה שלהם היא מקקין… מכל מקום אובמה יכול לדבוק בבוא היום בפתרון של עיר בירה אחת ומאוחדת לשתי מדינות, וזה כמדומני גם פתרונו של אבנרי לתסבוכת האלקודצית. ומה שאבנרי מבקר את נימת ההזדהות של אובמה עם הנרטיב האמריקאי (המפלצתי, שכלל רצח עם ויבוא ומסחר בבני אדם) אני מפנה למאמר ב-IOL מהיום המשווה את אובמה למרטין לוטר קינג, שאף הוא השתמש בגוף ראשון רבים וחיבק את האמריקניות והיוניון, אבל תוך דרישה ליישום העקרונות החוקתיין של שוויון וחירות. קינג טען שמי שמתנגד לשוויון מתנגד לחוקה, מתנגד לבית המשפט העליון, … מתנגד לאלהים! וכך לכד את הלבבות הישרים (הרי הנחת העבודה של כל אדם ישר, כמו אבנרי למשל, היא שיש אנשים ישרים זולתו) לדבוק בקריאתו לשוויון בפני החוק. לדעתי עדיין אין הצדקה להתאכזב מאובמה ויש לתמוך בו בכל הכוח. מי שיש לו דרכון ארה"בי (רבים ביננו) יואיל להטריח עצמו לשגרירות ביום הדין ולתמוך במרטין לוטר קינג החדש ובמקביל להכות את המקק המגיח מסדקי הרקבון ומחרחר מלחמות.

  7. קלינטון לא נמצאת שמאלה מאובמה הגיב:

    בכל נושא אפשרי, ממדיניות חברתית-כלכלית ("פיסקאלית") ועד עיראק, כלה בזכויות צרכנים, הגנה על הסביבה וניהול תאגידי, אובמה מייצג עמדה מתקדמת יותר מקלינטון.

  8. רמי הגיב:

    תיקון: אובמה כן אמר שירושלים תהיה מאוחדת ובירת ישראל, ולא כמו שטענתי. אבל האמירה אינה מוציאה אפשרות של עיר אחת המשמשת בירה לשתי מדינות.

  9. עמי כהן הגיב:

    הדבר היחיד שחדש ושונה בברק אובאמה הוא צבע עורו. יש לו גם כריזמה לא מבוטלת ולכן אמריקאים רבים מהמעמד השבע מרגישים שבאמת הסיסמאות שלו על "שינוי" (הריקות למדי, יש לומר) מלמדות על משהו. שחורים מהמעמד הנמוך תומכים בו מתוך אתנוצנטריות.
    הוא זוכה לתמיכה רבה גם משום שבשכבות מסוימות ההצבעה עבורו היא קצת כמו ההצבעה לגימלאים בבחירות האחרונות בישראל-התרסה כנגד המצב הקיים והממסד הקיים שברק אובאמה (על רקע צבע עורו) נתפס חוצני לא.
    שאל אמריקאי ממוצע מה עמדותיו הקונקרטיות של אובאמה ותשמע בעיקר גמגומים.
    ולגבי הלובי: ובכן, הלובי נהנה מהסטראוטיפ האנטישמי של שליטת היהודים בכל (ממש כפי שויצמן, נטול הכח הממשי, נעזר בו ללחץ על הממשלה הבריטית. הכח הממשי שלו הוא לאו דווקא כספי אלא פרסונאלי. יש בארה"ב הרבה יהודים בתפקידים בכירים במגזרים השונים.

  10. יובל הלפרין הגיב:

    ההבדל בין המועמדים לנשיאות בארצות הברית הוא לא מהותי ואף לא איכותי. לכל היותר הוא טקטי.
    התמיכה במדיניות הכיבוש והנישול הישראלית (בתמורה לשיעבוד כל מדיניות החוץ הישראלית וכל החלטה כלכלתי בה לגחמות ארצות הברית) נתפסת בארצות הברית כעניין מהותי, ולכן ברור שכל מועמד ריאלי לנשיאות יתבטא בעניין זה באופן דומה.
    ההבדל בין אובמה למק’קיין מסתכם אך ורק בכמה נקודות מדיניות. יש סיכוי טוב יותר שאובאמה יוציא את כוחות הכיבוש מעיראק ומק’קיין לא. יכול להיות שאובמה יכפה על ישראל לסגת מהגולן ומק’קיין יכפה עליה מלחמה עם סוריה.
    יש גם אי אלו הבדלים במדיניות הפנים ובתוכניות ביחס לשאר העולם.
    האם זה אומר שיש להצביע ל"רע במיעוטו" או להציב מועמד שמאלי מחאתי?
    את זה רצוי להשאיר למי שיש לו זכות הצבעה. לנו יש מספיק עניינים אחרים לשבור עליהם את הראש.

  11. חיים ו. הגיב:

    מצטער לפוצץ לך את הבועה יקירי, "שמאליותו" של אובאמה היא מיתוס הנובע מתפיסה לקויה של הפוליטיקה הפנים אמריקאית. קלינטון למשל תומכת בביטוח בריאות ממלכתי , אחד היסודות הבסיסיים ביותר לכל תפיסה שמאלית-חברתית מינימאלית, אובאמה מתנגד לכך. אובאמה כמובן יותר "ירוק" מקלינטון ומסוגל לקשקש שטויות על NAFTA ושאר נושאים "פופולריים" אבל שמאל(חברתי, כזה שדואג לציבורים חלשים, לא זה של מסיבות קוקטייל) הוא לא בשום מובן שהוא.

    רון פול הוא דוגמה קלאסית, רון פול הינו אחד המועמדים הרפובליקנים שרצו מול מקיין, איש ימין אמריקאי כפי שכתוב בחוקה, ליברטן, אנטי-סוציאליסט מובהק, תומך בממשלה קטנה ככל האפשר, חסיד אדוק של חרות הפרט, ישר עד כאב. האיש זכה לחיבוק חם, אוהב ורטוב מהשמאל האמריקאי בשל עמדותיו בנושא עיראק, NAFTA ושאר נושאים פופולריים. רון פול הוא ימין כלכלי מובהק ככל שימין כלכלי יכול להיות מובהק, אבל ה"שמאל" כבר מזמן לא עוסק בכלכלה, לא כלכך סקסי כל העניין הזה. "התחממות גלובלית" או "ניצול תאגידי" נשמע הרבה יותר טוב בתשדירי הבחירות.

    איש הטלויזיה ביל מאהר הוא דוגמא נוספת, ליברל, ליברטן ימני מסורתי הנחשב לתומך משמעותי של האגף במפלגה הדמוקרטית המתקרא "שמאלי" ותומך נלהב של אובאמה. אם מאהר הוא שמאל, אני גלגול של קארל מארקס.

  12. לעמי הגיב:

    בתחילת הקמפיין מרבית השחורים תמכו בהילארי. לאחר מספר מעידות מילוליות שלה ושל עוזריה, ונאומים מוצלחים של אובמה, הם עברו צד בצורה חדה. לא שזה כל כך נפלא, אבל זה סותר את הטענות על אתנוצנטריות.
    כמו כן, גם עמדותיו של מקיין אינן בדיוק חדות ובהירות כשמש. אפילו עמדתו בקשר לעיראק, שאמורה להיות חוד החנית של המירוץ שלו, עמומה למדי. לא ברור אם הוא מדבר על הישארות בפועל בעיראק, על יציאה תוך הקמת בסיסי קבע או על סיוע צבאי לממשלת עיראק. ההבדלים האלה אינם מינוריים.

    כן, ססמאות, קלישאות, בלונים צבעונים, מסרים כלליים וחסרי משמעות קונקרטית. זאת הפוליטיקה האמריקאית. הבעיה אינה אצל אובמה.

  13. מכלוף הגיב:

    בחברה האמריקאית הכל מתחיל באמונה הנוצרית.
    היהודים יתקבצו בארצם…מלחמת גוג ומגוג תחל
    והעולם הגדול יכיר בגדולת הנצרות.
    אי לכך לא יהססו האמריקאים להלחם בעולם המוסלמי עד לטיפת דמם האחרונה של היהודים.
    as simple as that

  14. בקשר לרון פול ומאהר הגיב:

    רון פול לא קיבל שום חיבק מהשמאל. מקסימום מכמה בלוגרים שחושבים שהוא מגניב, ולא מבינים דבר וחצי דבר בפוליטיקה ובזרמים פוליטיים.
    ביל מאהר הוא סיפור אחר. הוא כן תומך בביטוח בריאות ממלכתי, בהחלת חוקי עבודה ואיכו"ס על תאגידים ואפילו בארגוני עובדים. הוא פשוט מתנגד לכל מה שמריח מהתערבות המדינה בחיים הפרטיים, בין אם בתכניות רווחה "פולשניות" ובין אם בחינוך ממשלתי. לא סוציאליסט, אבל יחסית בשמאל. או לפחות במרכז.

  15. רמי יובל הגיב:

    איש חכם אחד אמר שהמדינאות היא אמנות האפשרי, כלומר היכולת להפיק את המיטב ממצב נתון. אני לא מומחה בציטטות, ולכן לא אציין מיהו בעל האמרה, אבל תשאלו את יובל הלפרין, המשתבח בהבאת דברים בשם אומרם. הלפרין גורס שההבדל בין אובמה ומקיין אינו מהותי ומתייחס רק ל"נקודות" טקטיות, והוא מדגים: אובמה עשוי לגרום ליציאת ישראל מרמת הגולן (כמובן, במסגרת הסכם שלום) בעוד שמקיין נבדל ממנו ב"נקודה" זניחה זו, בכך שעשוי הוא לגרום דווקא למלחמה בין שתי המדינות, ולא לגולן תמורת שלום…
    אכן, נקודה טקטית ובלתי מהותית לדעת יובל הלפרין, אך מה דעתם של תושבי ישראל שימצאו עצמם נתונים למתקפת טילים שבאחריתה תחזור הרמה הסורית לעם שעמה, כלומר לעם הסורי, וזאת ללא שלום או כנגד שלום קר ומנוכר כזה שנכרת בין ישראל למצרים בעקבות מלחמת גולדה מאיר ומשה דיין שאף הם סברו שעניין שרם א-שייך ללא שלום הוא עניין טקטי זניח.
    אני בדעה כי עלייתו המטאורית של מנהיג שחור (או אולי שחלבן, כי הרי אמו לבנה ואביו שחור) במדינה כמו ארה"ב, שערסה בטבח עם בממדים נוראים ובאמצעים שפלים (לרבות מלחמה ביולוגית) וצעידתה על גב מסחר בעבדים בתקופה שהעבדות נחשבה לפשע בכל העולם התרבותי, וששרידי מארתה של העבדות טרם נמוגו, אלא רק שינו את צורתם (ממש כמו שהכיבוש הישראלי בעזה לא פג אלא שינה צורה ואף הוחמר והורע), עלייה כזו היא הישג חשוב במלחמה האינסופית שמנהל הטוב הנלחם על מקומו בעולמנו מול הרוע המבקש לתפוס בו שלטון טוטלי.

  16. שמאלני: אובמה אינו חסיד של הימין הגיב:

    אובמה אינו תומך של הימין הישראלי. הוא התבטא בזכות חזרה לקווי 67, ועל כך שזה שהוא תומך בישראל אינו אומר שהוא מקבל את המצע של הליכוד.
    עניין שני אני מוחה על הניסוח האנטשמי והשמצה נגד יהודי ארה"ב.רוב יהודי ארה"ב מתנגדים לכיבוש ומחזקים בעמדות שמאלניות בשלל נושאים. אריק יופה המנהיג של הקהילה הרפורמית החזקה בארה"ב התבטא לא מזמן נגד הכיבוש. רון לאודר ושלדלסון הם מליארדרים ימנים שקונים להם בכספם כל מיני תארים ריקים, ואינם מייצגים את רוב הציבור היהודי אמרקאי.

  17. חיים ו. הגיב:

    כתב מישהו למעלה,
    "הוא(ביל מאהר ח.ו) פשוט מתנגד לכל מה שמריח מהתערבות המדינה בחיים הפרטיים, בין אם בתכניות רווחה "פולשניות" ובין אם בחינוך ממשלתי. לא סוציאליסט, אבל יחסית בשמאל או לפחות במרכז"

    לא יכלתי לנסח את זה יותר טוב אפילו אם הייתי מנסה לעקוץ, ממש סטירה. שמאל הוא סוציאליזם, סוציאליזם הוא שמאל, אי אפשר להיות לא סוציאליסט ולהיות בשמאל. אי אפשר להיות נגד כל התערבות ממשלתית בחיי האזרח, להיות לוחם ותיק למען חופש הביטוי וקפיטליסט נלהב ולהתקרא שמאל או "מרכז" ביל מאהר הוא איש ימין קלאסי מהסוג שהולך ואוזל מזה כמה זמן כבר בחוגי הימין ככל שחוגים דתיים משתלטים עליו, כאן ובארה"ב. איכשהו שמאל התערבב עם ליברליזם וליברטניות ודעות מתונות בנושאי בטחון, פעם חשבתי שזה נצחון לשמאל. עם הזמן הוברר שזהו נצחון פירוס שכן אם הימין הוא שמרני והשמאל הוא ליברלי, איפה הסוציאליסטים? אה כן, ברדיקום, כלומר בעיקר מתחת לאדמה.

  18. ניידר והטעויות הגיב:

    הילארי קלינטון צברה (הרבה) יותר קולות בסה"כ מאובאמה(הפרש יותר גדול מאשר הפרש הקולות בין בוש לגור), אבל "השיטה הדפוקה" גרמה לכך שהנציג הדמוקרטי יהיה אובאמה ולא קלינטון.

    דווקא בבחירות למועמד הדמוקרטי היתה הפעם השתתפות מרשימה, והצווארון הכחול הצביעו לקלינטון.

    מי שמבין את אמריקה מבין למה ראלף ניידר הוא חלק אינטגראלי מהשיטה הדפוקה.

    ילדים מפונקים צריכים שסתום לשחרור לחץ, וניידר הוא סוג של מוצץ. כמו כל מוצץ, הוא עשוי מחומרים פלסטיים ולא מהדבר האמיתי, אבל לילדי התפנוקים האמריקאיים שהשמנת נוזלת להם מהאוזניים זה לא משנה. הם רגילים לתחליפים.

    הצווארון הכחול האמריקאי לא מצביע לאנשים כמו ניידר. ניידר בשבילם הוא עב"מ. ניידר הוא הנציג המושלם של אנארכיסטים מתוך שיעמום.

    האלקטוראט של ניידר אוכל מזון אורגאני שנרכש בחנויות מיוחדות. הצווארון הכחול אוכל המבורגר של מקדונאלדס.

    והצווארון הכחול במערב כולו נמצא בדרך כלל בצד הלאומני יותר של המפה הפוליטית. שמאל פוליטי הוא תחביב של (ילדים של) אליטות ותיקות.

    יש למישהו מושג למה?

  19. להגנת מאהר הגיב:

    נראה לי שהכותב דלעיל לא כינה את מאהר איש שמאל מובהק, אלא אמר שהוא "יחסית בשמאל, או לפחות במרכז". עזוב תוויות- מי שתומך ברפואה ציבורית ובהגבלת כוחם של תאגידים נמצא שמאלה מהרפובליקנים ומרוב הדמוקרטים. מאהר כמדומני אירח גם אנשי שמאל מובהקים בתכניתו כמו נאדר, חומסקי, נעמי קליין ומייקל מור, ואפילו לא פעם אחת את אן קולטר (יכול להיות שאני טועה, בכל מקרה גם אם הוא כן אירח אותה סביר להניח שזה היה בטון ביקורתי קמעה).

  20. חוץ מזה הגיב:

    הגדרות כמו "ליברלי", "ליברטריאני" וכו’ אינן שרירותיות יותר מההגדרות של "שמאל" ו"ימין", שמקורן להזכירך בכלל בשאלה מה לעשות עם מלך צרפת. באירופה "ליברליזם" הוא ימין כלכלי ובארה"ב הוא מרכז-שמאל כלכלי. באירופה "ליברטריאני" הוא אנרכיסט, ולכן בשמאל הראדיקלי, ובארה"ב הוא מילטון פרידמן. הז’רגון משתנה מחברה לחברה וממדינה למדינה.

  21. בין ימינו לשמאלו הגיב:

    אז עכשיו נלך לחיים ו. כדי לקבל הכשר מיהו שמאל. רק מסתבר שהנ"ל אינו מבחין בעצמו בין ימינו לשמאלו.
    שמאל וימין הם מושגים יחסיים התלויים בזמן במקום ובעניין הנדון. לשמאל אין בהכרח קשר לסוציאליזם שמאל וימין היו קיימים עוד לפני שהסוציאליזם בכלל נודע. ככל שאתה מתנגד לדיכוי וניצול ותומך בשחרור מהם אתה יותר שמאל.בכל מקום יש לכך משמעות קונקרטית שונה.
    במאבק בין האמפריות ברה"מ בד"כ היתה שמאל כי תמכה בד"כ בתנועות לשחרור לאומי עד שזה נגע לעמים שדוכאו על ידה ובמאבק בינה ובינם היא בהחלט היתה ימין. כך כשמתייחסים למשטר הפנימי בברה"מ, המפלגה הקומוניסטית היתה ימין.
    מבחינתנו מה שמעניין הוא לא בדיוק הפוליטיקה הפנימית בארה"ב ובנושאים הגלובליים ודאי שאובאמה הוא שמאל לגבי יתר המועמדים הרלוונטים שם, למרות שכללית, כחלק מהממסד השלטוני בארה"ב הוא ימין ביחס לתנועות המאבק האנטי אימפריאליסטי.

  22. גראציאלה סואנדרס-הרדיצ’מן הגיב:

    ואני קוראת כאן לכל אלו שיכולים, למשל קוראים אמריקאיים מתקדמים שקוראים את האתר הזה בארה"ב, להצביע לא לנבלה של מקיין ולא לטריפה של אובמה, אלא לרלף ניידר! ממילא הקולות לא באמת ישנו משהו, אז לפחות שיילכו למען אידאולוגיה מתקדמת.

  23. אירח בתוכניתו את חומסקי? הגיב:

    זה הופך את מאהר לאיש שמאל?

    לונדון וקירשנבאום אירחו בתוכניתם את שלמה זנד ולהבדיל אלף הבדלות, את דב חנין, אז למה אושיות האתר מתעקשות לקרוא להם "המרכז הלאומני"?

    בפרפראזה על אחד המגיבים שקדם לי, אם פעם "שמאל" הוגדר לפי היחס למלך צרפת, היום "שמאל" מוגדר לפי היחס לפלסטינים.

    לכן בל"ד והתנועה האיסלאמית הם "שמאל", וכל מי שנגוע בציונות הוא ימין, גם אם הוא קיבוצניק מתוך הכרה (זאת אומרת מקיים בגופו ובחייו את האידאל הקומונאלי שלא מתוך כפיה או חוסר ברירה)

  24. מי אמר את זה? הגיב:

    קיבוצניקים הם תמיד ימין? מה פתאום. התנועה הקיבוצית אפילו מארגנת משלוחי סיוע הומניטרי לעזה. אולי מבחינה היסטורית הקיבוצים היו חוד החנית של הקולוניזציה הציונית, אבל היום זה בטח לא פוסל אותם מלהיות בשמאל. גם אוניברסיטת תל אביב הוקמה על חורבות שייח’ מוניס.

    מאהר לא אירח את חומסקי כמו שלונדון וקירשנבאום מארחים את דב חנין. מאהר משדר בערוץ נישה ולכן יש לו מרחב פעולה גדול הרבה יותר מלצמד חמד האלה. הוא מביא בדרך כלל דוברים איתם הוא מזדהה באופן מוצהר, משתתף בעמדותיהם ובאמירותיהם ואפילו מקצין אותם לפעמים. הוא בהחלט מגיש עם אג’נדה, בניגוד לתכניות בערוץ 10 שתמיד מנסות להלך על איזשהו "קונצנזוס" בדיוני שקיים רק בפיפל-מיטר.

  25. טעות בקשר לניידר הגיב:

    טעות נפוצה, אפילו.
    לניידר לא היה שום spoiler effect. רובם הגדול של מצביעי ניידר ממוקמים במדינות "כחולות" לחלוטין, כמו ניו יורק וקליפורניה, ולכן אולי רק צמצמו במעט את הפער היחסי, אבל לא שינו במאומה את מספר האלקטורטים שגרפו גור או קרי. תומכי ניידר מובהקים אפילו קראו להצביע לדמוקרטים ב-swing states שבהן הקול הזה עלול באמת להכריע את הספירה. הכל הודות לשיטת הבחירות הדפוקה בארה"ב, שבה בוחרים אלקטורטים במקום מועמדים ושמושתת על בחירה אזורית-מוחלטת.
    נוח לדמוקרטים למצוא שעירים לעזאזל כמו ניידר ולהלקות אותם על ה"קיצוניות הילדותית" שלהם. הרבה יותר קשה להם לכוון מראה אל עצמם ולראות שבתקופות הכהונה של נשיאים דמוקרטים הלך והתדרדר מעמד העובדים האמריקאי, עד כדי כך שרובו בכלל לא הולך להצביע בבחירות.

  26. האתר של ראלף נאדר הגיב:

    ממליץ לכל קוראי וקוראות הגדה השמאלית לבקר באתר של האדם האמיץ הזה:
    — קישור —

  27. מי שהצביע לרלף ניידר הגיב:

    יכול לראות עצמו אחראי ישיר לבחירתו של ג’ורג’ בוש.

    יכול להיות שזו האסטרטגיה האמיתית – כשאתה באופוזיציה אתה נשאר נקי, טהור, ודבק בעקרונות. ואם מי שנבחר רחוק ממך במידה מקסימלית, זה מאפשר להעביר ביקורת בנוחיות.

    כשאתה בקואליציה אתה גם צריך לעשות פשרות (איכס) וגם להציג קבלות על ביצוע.

    עדיף להיות חזק בדיבורים, לא?
    פתרון בעיות אמיתיות זה מבאס, וגם מחייב את הבנאדם להזיע וגורם לסביבתו לעקם את אפה באנינות. מינוס אמיתי בקייץ המזרח תיכוני.

  28. ספרים זה טוב ויפה הגיב:

    אבל לאחרונה מינה אובמה את רוברט רובין לחלק מהמטה הבכיר שלו. רובין הוא כלכלן שעבד עם ביל קלינטון, וידוע בתמיכתו הנלהבת בסחר חופשי ובמשחטת חוקי העבודה האמריקנית, רשת וול מארט.
    מלבד זאת אפשר לראות שאובמה הצביע יחד עם המפלגה הרפובליקנית בשורה של נושאים, מיוזמת ה-Homeland Secutiry הדרקונית של בוש ועד העלאת שכר המינימום.

  29. יובל הלפרין הגיב:

    לכל התוהים, "יובל" שהגיב כאן הוא לא אני.
    את דעתי בעניין הבעתי באחת התגובות הראשונות.

  30. יובל הגיב:

    לאובמה יש עמדות מוצקות ומנומקות בשורה של נושאים – חינוך, בריאות, עיראק, מיסים – והן בהחלט שונות ממה שמביע מקקיין. במקום להקשיב לנאומים ערוכים, אני ממליץ בכל לב לקרוא את הספר (השני) של אובמה – The Audacity of Hope ולשפוט בעצמיכם.
    בנוגע לביל מאהר: ההגדרות של שמאל או ימין לא ממש מתאימות לו, מסיבה הפשוטה שהוא קודם כל בדרן (והוא מתעקש על ההגדרה הזאת) וכן, הוא הזמין את אן קולטר כמה פעמים לתוכנית שלו (גם קולטר, למרבה הזוועה, נופלת תחת ההגדרה של בידור בארה"ב).

  31. בילבולציה הגיב:

    "בנושאים הגלובליים הוא שמאל וביחס לתנועות המאבק האנטי-אימפריאליסטי הוא ימין"?

    מישהו מבין מה זה אומר?

    הוא לכאורה "בפרינציפ" בעד הרעיונות השמאליים , אבל "בתכלס" לא בעד האנשים שלכאורה פועלים למען הרעיונות האלו?

    יש מצב שהתנועות האנטי אימפריאליסטיות כהגדרתך בכלל לא פועלות לטובת עקרונות שמאליים והיות ואובמה הוא איש עקרונות הוא לא תומך בתנועות האלו?

  32. לטעויות הגיב:

    "הילארי קלינטון צברה (הרבה) יותר קולות בסה"כ מאובאמה(הפרש יותר גדול מאשר הפרש הקולות בין בוש לגור), אבל "השיטה הדפוקה" גרמה לכך שהנציג הדמוקרטי יהיה אובאמה ולא קלינטון."

    איך זה רלוונטי בדיוק לשיטת הבחירות? כל מפלגה בוחרת איך לערוך את הפריימריס אצלה. שיטת הבחירות הפנימיות לא מבוססת על אלקטורטים, אלא על delegates, שזה סיפור אחר לגמרי.
    חוץ מזה, למיטב זכרוני הילארי פרשה מהמרוץ.

    איזה כיף להגיד שטויות.

  33. אתה יודע את זה? הגיב:

    או שאתה חושב את זה, סובר את זה והוזה את זה? דווקא פדרציית האיגודים הגדולה Change to Win כמעט ותמכה בניידר, ורק בגלל מהלך ממוקד של אובמה עברה לתמיכה בו. למעשה, חלק הארי של האמריקאים (כ-40%) בכלל לא מצביעים, ביניהם רוב מעמד העובדים המנוצל ביותר (עובדי וול-מארט), מכיוון שלא אובמה ולא קלינטון, ובטח שלא הרפובליקאים יכולים להציע מענה לבעיותיו.

    אגב, הססמאות הלעוסות שאתה מציג נשמעות מוכרות. אתה במקרה אותו אחד של "האנרכיזם=כאוס ילדותי" ו"השמאלנים לא אוהבים קיבוצים"? הייתי רוצה לדעת אם שמך הפרטי מתחיל בד’ ושם המשפחה שלך בב’.

  34. למעשה הגיב:

    חלק הולך וגדל מהצווארון הכחול גם לא אוכל מקדונלדס, אלא נזקק לבתי תמחוי ותרומות מזון. אין לו כסף לדלק בשביל לנסוע למקדונלדס.

    נעמי קליין על המדיניות החברתית-כלכלית של אובמה:
    — קישור —

  35. נו, אז מה מונע בעדם הגיב:

    לצאת לקלפי ולהצביע לראלף ניידר? אם יש אלטרנטיבה כל כך מוצלחת שיש לה מענה לכל הבעיות, למה לשבת בבית?

    אהבתי גם את "פדרצית האיגודים הגדולים *כמעט* תמכה בניידר". ואללה. גם הערבים "כמעט" ניצחו ב 1948. אם לא הציונים שעשו להם תרגיל מלוכלך, הם בטח היו מנצחים.

    מעניין אם גם ההסתדרות *כמעט* תמכה ברק"ח, רק מפא"י עשתה לה תרגיל מגעיל, ועוד יותר מעניין – אילו היא היתה תומכת, האם חברי ההסתדרות היו מצביעים בעד הקומוניסטים למפלגה השלטת. בהנחה שאתה מבין שחברי איגודים אינם עדר כבשים ששמות בקלפי את הפתק שהרועה נתן להן.

    נמשיך – 40% לא יכולים להיות "חלק הארי". חלק הארי הוא "החלק הגדול", ואני מקווה שתסכים אתי ש 60% יותר גדול מ 40%.

    הלאה – הבנת הנקרא – איך יוצאת מהמשפט "מי שנגוע בציונות (נחשב אצלכם) ימין גם אם הוא קיבוצניק" המסקנה שקיבוצניקים הם *תמיד* ימין? הרי על כך בדיוק בוכה המשורר – שבתנועות הרדיקאליות התפיסה של "שמאל" איבדה את ההקשר המקורי שלה ומבחנה היום הוא תמיכה בלאומנות הפלסטינית בפורמט השולל לאומיות יהודית.

    לכן לשמאל הרדיקאלי אין בעיה עם בל"ד אבל יש בעיה עם מר"צ.

    נחזור "לשיטה הדפוקה" – השיטה תמיד דפוקה לטעמכם כשהיא נותנת כוח למישהו שאתם לא מסמפטים. אבל קצת יושר עצמי יראה לכם שהבעיה לא בשיטה אלא בציפיות לא ריאליות שלכם.

    הציבור הרחב בכל למדינה יכול להיות סובלני במידה זו או אחרת לדעות אנטי-פטריוטיות, במסגרת חופש הביטוי, אבל מועמד בעל דעות אנטי-פטריוטיות מוצהרות לא יבחר לשלטון.

    מועמד שרוצה להבחר יכול להיות נגד מלחמה – למשל – אבל הוא לא יכול לצאת נגד ולהלעיז על המדינה שלו עצמו או על הצבא של מדינתו.

    יש קו אדום בולט בין ביקורת לבין דה-לגיטימציה. רוב האנשים מסוגלים לראות אותו. אלו שלא, לעולם לא יגיעו לעמדת השפעה בציבור שלהם עצמם.

    ולסיום – מי זה ד"ב? אני לא הוא, אבל אשמח להפניה. אולי יש לו משהו מעניין לומר.

  36. אבן שושן הגיב:

    החלק הארי של המצביעים משמעו יותר מאלו שהצביעו לדמוקרטים או לרפובליקנים (או לניידר). כלומר הפלח הגדול ביותר מבין קהל המצביעים. חלק הארי לא משמעו "רוב".

    עברית קשה שפה.

  37. איזה מצחיק הגיב:

    *כמעט*
    חה חה חה
    כן, כמו שפרס *כמעט* נבחר ב-96′. הוא לא נבחר, אבל קיבל אחוז גדול מאוד מהקולות. וכך בדיוק חלק גדול מאוד מהאיגודים תומך בניידר. האם זה כלום? לא. זה רחוק מלהיות כלום. רק טרול פרובוקטור ציניקן כמוך רואה בזה כלום.

    אף שמאלני לא שונא קיבוצניקים בגלל היותם קיבוצניקים. וזה בטח לא קו רשמי של שום תנועת שמאל. טיעוני איש קש זה טוב ויפה, אבל קש עולה באש בקלות.

    אני ממש לא רואה בנאדר מועמד "אנטי-פטריוטי" (מה זה אומר בכלל? האם חייבים לתמוך בכל מלחמה בשביל להיות פטריוט? ה"ד תורו אמר ש"פטריוט הוא זה שמגן על מדינתו מפני ממשלתו"). הדעות של נאדר אינן שמאליות יותר משל חלק מהממשל של רוזוולט בזמנו, והוא אפילו לא מצהיר על עצמו כסוציאליסט אלא כ"פרוגרסיבי". העמדות של נאדר היו משייכות אותו למרכז השמרני ברוב מדינות מערב אירופה, או לאגפים ימניים במפלגות סוציאל דמוקרטיות.
    למה לא מצביעים לו? הרבה סיבות. האם ראית פעם תשדיר של פוקס ניוז? הם מצטיינים בקו לאומני, ג’ינגואיסטי, סקסיסטי ולרוב גזעני. ומדובר באחת מרשתות השידור הגדולות בארה"ב. תוסיף לזה את העובדה שבשביל קמפיין בחירות מוצלח בארה"ב צריך לפחות כמה עשרות מליוני דולרים טובים, שהדרך היחידה להשיגם היא דרך תרומות תאגידיות, ותקבל חלק מהסיבות בגללן השיח הפוליטי בארה"ב נע בין ימין קיצוני לימין מתון. כמעט בכל מדינה בעולם שלא נשלטת על ידי חונטה צבאית או כהני דת יש יותר מרחב דעות בתקשורת מאשר בארה"ב. כולל ישראל.

  38. . הגיב:

    אדוארד אבי אמר את המשפט עם הפטריוט, לא ת’ורו. בכל מקרה זה נכון.

הגיבו לרמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים