הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביוני, 2008 75 תגובות

למען האמת אני ניגש היום למקלדת בתחושת מועקה ובלי חמדה. לפעמים נעים להשתכר, אבל כמעט אף פעם לא קל להתפכח. המטלה הפעם היא קשה במיוחד: להתווכח עם חברי לדעה במשך שנים, לאמץ תובנות מסוימות של אויבינו הפוליטיים הקשים ביותר ולהודות שמרכבת השלום שלנו תקועה לשנים בדרך ללא מוצא.

לא שיניתי דבר מעמדותיי הבסיסיות, אלא להיפך. האיבה להתפשטות הטריטוריאלית ולעוול שנעשה לפלסטינים, ההתנגדות לאוריינטציות הבינלאומיות של הממסד, הניכור כלפי המרכז הלאומני והתיעוב המוחלט כלפי הגזענים והפשיסטים מהזן המתנחל – כל אלה רק העצימו בשנים האחרונות. עם זאת, אסור שהרגש החם והעז כלפי כל פעילי השלום בישראל יאפיל על השינויים הטמירים והגלויים בשטח, או ישפיע על השיפוט הרציונלי ועל הזיקה לתהליכים המתרחשים בעולם המציאות. ה"שלום" הופך בהדרגה לסתם סיסמה ריקה, שבאמצעותה מנסים להבחין בין מפלגות ואישים בלי בסיס מציאותי כלשהו. אם אהוד ברק הוא מנהיג מחנה השלום, אז לעולם לא נגיע ליעד הנכסף הזה ונדמה לי שיותר ויותר ישראלים מתחילים להבין זאת. עלינו להפריד בין משאלות הלב לבין הניתוח הקר, בין מה שאנחנו רואים על המסך בבדיקות ההדמיה לבין רצוננו העז שהחולה שלנו יבריא. כיוון שאיחרנו מאוד באיבחון הסרטן ולא עקרנו אותו במועד, סיבכה אותנו מלחמת 1967 באסון לאומי מתמשך. אנחנו תקועים, לא להקיא ולא לבלוע, והתפקיד האחרון שנשאר לכותבים ממחנה השלום הוא להביא את העובדות ואת הפרשנויות בפני דעת הקהל הישראלית בקור רוח הגובל באכזריות.


בשנים שעברו מאז אוסלו, וגם לפני 1993, פגשו פעילים רבים במחנה השלום הישראלי (הציוני והרדיקלי) את נציגי הצד הפלסטיני, במגמה להגיע לדיאלוג ולהסכם שיביא בסופו של דבר לשלום בר-קיימא. גם אני השתתפתי בפגישות רבות כאלה, ותמיד הבנתי את הליקוי הקבוע העומד בבסיסן: ייצגנו מיעוט בדעת הקהל הישראלי, ואילו הפלסטינים ייצגו את הרוב בקרב עמם או לפחות מיעוט חזק ומשפיע. אמנם אוסלו יצרה את האשליה שהעם איתנו, אבל מסתבר שזה היה מיקסם שווא: הישראלים לא הסכימו לשלם את המחיר האמיתי תמורת שלום, ודווקא "המנהיג" ברק, שמפלגת העבודה ומרצ נשבעו בשמו, בנה יותר התנחלויות מכל ראש ממשלה שקדם לו או בא אחריו. בהדרגה איבדו שני העמים את האמון בשלום, והאסון שפקד את הפלסטינים בשנת 1948 חדר לסדר היום האזורי והבינלאומי ודחק הצידה את "הישגי" 1967. רבים מאיתנו סברו, במשך שנים רבות, שהסדר שיבטיח שתי מדינות לשני העמים בגבולות הקו הירוק יתקבל בברכה באזור ובקהילה הבינלאומית. הם האמינו שניתן להתגבר על המכשול לשלום שנוצר בגלל ההתנחלויות וקביעת העובדות החד-צדדיות בשטח.


הצלחת המתונים הפלסטינים בבחירות אחרי אוסלו חיזקה את האופטימיות, אלא שבהדרגה התברר שהממסד הישראלי איננו מסוגל לספק את הסחורה שהובטחה לפלסטינים בהסכמים. רצח יצחק רבין בשנת 1995 גרם לנסיגה פחדנית של יורשיו שמעון פרס ויוסי ביילין מהסכם פשרה ממשי על ירושלים ועל השטחים, שיהיה כרוך גם בפינוי ההתנחלויות. ביילין הציע לשותפיו הפלסטינים את אבו-דיס כתחליף לירושלים, ואחרי שמפלגת העבודה הובסה התקוות ממנה נמוגו. כשברק עלה לשלטון בשנת 1999 התברר סופית שהמפלגה מפנה עורף לשלום, בונה התנחלויות בקצב חסר תקדים, שוברת את הברית עם האזרחים הערבים שתמכו בה בתום לב ומנפצת את כל תקוותינו.


כיוון שאין בישראל שום נטייה לתת את הדעת על התהליכים המקבילים לשלנו בחברה הפלסטינית אלא לראות בה רק צד סביל בכל תהליך מדיני או צבאי, המשכנו להאמין, במשך זמן רב מדי, שמה שהיה מקובל ואפילו נועז בשנת 1993, יסכון גם היום. זוהי אשליה ילדותית, שמינון משאלות הלב שבה הוא מופרז מאוד. עד אוסלו אסרו עלינו להיפגש עם אנשי אש"ף, וכל ילד בשטחים היה משנן באוזנינו שבלי הסכמת ההנהגה בתוניס אף נציג פלסטיני רציני בגדה או ברצועה לא יתחייב לשום הסדר עם ישראל. הניסיונות הישראליים לעקוף את אש"ף נכשלו עד שממשלת רבין הגיעה למסקנה שניתן להגיע להסכם עם יאסר עראפת, ולאכוף את האינטרסים שלנו על הפלסטינים באמצעותו ובסיוע מצרי ואמריקני. אבל בינתיים השתנה הכול: ישראל הרשמית רימתה את עראפת ואחר כך הפקירה אותו למוות מכוער בתנאי תיסכול ובידוד; יורשיו איבדו את אמינותם, הפסידו בבחירות לרשות ואחר כך נאלצו לברוח בחרפה מרצועת עזה. הגורם החדש יחסית, חמאס, הוא בעצם השותף הפוטנציאלי החדש שבלעדיו לא נוכל להתקדם להסכם כלשהו.


אלא שבדיקת עמדות הצדדים עלולה להביא את כולנו לידי ייאוש. גם המתונים (טקטית) מבין פעילי החמאס, ואיתם חלק נכבד מאנשי אש"ף הצעירים והמקובלים יותר על בני עמם, אינם חולמים אפילו על הסכם עם ישראל בלי ירושלים ובלי פתרון לבעיית הפליטים. אינטלקטואל פלסטיני איסלמי בעל שיעור קומה, קסם אישי רב, כושר ביטוי משובח (באנגלית) ותדמית עצמית נאורה אמר באוזני השבוע במפורש, שעבורו עקרון השיבה הוא פיזי, לא סמלי. הפליטים חייבים לחזור לבתיהם ממש, וכיוון שהמיכשול לביצוע הרעיון הזה הוא "היישות הציונית" היא חייבת להתפרק. הוא איננו רואה את עצמו כשונא יהודים, ולכן מסכים ברצון לחיות איתנו במדינה אחת שיהיה בה, מטבע הדברים, רוב ערבי אחרי שזכות השיבה תתממש. את ההתנגדות הישראלית לרעיון כזה הוא רואה כניסיון כוחני של יישות אלימה (ישראל) להשיג את מטרותיה כשהיא נשענת על כוחה הפוליטי, הצבאי והכלכלי של ארצות-הברית. ככל שאני מכיר את המצב בקרב מנהיגות חמאס יש בה אנשים מתונים ממנו, אבל גם קיצונים ממנו. הוא מבטא, פחות או יותר, את הקונסנזוס בקרב האיסלמים. כיוון שהאנשים האלה בטוחים לגמרי בצדקתם, יחסי הכוחות או שיקולים גלובליים אינם מעסיקים אותם במישור האסטרטגי, אלא רק במישור הטקטי. כדאי שנבין שההנהגה האיסלמית הפלסטינית מאוישת באנשים מבריקים לא רק בצמרת אלא גם בדרג הבינוני. אלה מנהיגים שניחנים ביכולת אנליטית, בידע בתרבות העולם וגם בהבנה עמוקה של המנטליות שלנו. לכן הם מודעים היטב לעובדה שאין בישראל תמיכה כלשהי בהצעות שלהם לשלום המבוסס על מדינה אחת לשני העמים, חרף התמיכה ההולכת וגוברת בעמדה הזאת בקרב האליטות באירופה. לכן המדיניות שלהם מבוססת על היאחזות עיקשת ברצועת עזה, על הרחבת השפעתם בגדה, ועל מידה ידועה של מקובלות בינלאומית ואזורית.


יש גם מסקנות די ברורות מהניתוח הזה: השלום איננו עומד על הפרק בשום צורה ובשום אופן, וסדר העדיפויות שלנו בכל עניין ובכל נושא לא ייקבע עוד לפי מדד הסיכויים המדומים להגיע אליו. מחנה השלום הופך למחנה הסדר הביניים. לכן הסיסמאות יהיו בעתיד הרבה פחות מלהיבות ומגייסות, אבל הרבה יותר מציאותיות. נצטרך להפריד בעתיד הקרוב בין נושאים של צדק ומוסר, לבין הדרכים להשגת המינימום ההכרחי לחיים תקינים פחות או יותר, לתקופה הכי ארוכה שרק ניתן. מזעור נזקים, הנמכת להבות, הימנעות מהתלקחויות חמורות עם שכנינו הקרובים יותר והרחוקים יותר (איראן) יהיו בראש מעיינינו. ההידברות עם חמאס היא בלתי-נמנעת, והציבור בישראל יבין את הצורך למנוע מלחמות מיותרות שרק יקיזו את דמנו ואת דמם מבלי להביא להתקדמות כלשהי בנושא המדיני. ייתכן ששביתת נשק ארוכה עם כל הפלסטינים, בגדה וברצועה, תניע את הדור החדש שלנו ושלהם לחפש דרכים חדשות להתפייסות אמיתית, אבל בינתיים הדרך ארוכה. שום מנהיג פלסטיני לא יוכל לגייס תמיכה ממשית לפתרון שלא יביא בחשבון את הפליטים; שום מנהיג ישראלי בדור הזה, ואולי גם בדור הבא, לא ישכנע את הציבור כאן בצורך לאפשר שיבה המונית של פליטים לשטח הריבוני של המדינה.


פתרון שתי המדינות יכול אולי להיות שלב חשוב שיבטיח הפסקת אש ממושכת, אבל שני הצדדים עדיין אינם בשלים להקמת מדינה משותפת אחת מהירדן ועד לים התיכון. מה שטוב איננו אפשרי, מה שאפשרי איננו טוב די הצורך, ומחנה השלום חייב להפנים את הדברים ולפעול בהתאם למציאות.


* התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

75 תגובות

  1. משה גבזה הגיב:

    הצילו !!
    תגובה למאמר- שלום? לא עכשיו !!

    מכונית השלום של ח. ברעם התנפצה לחתיכות בדרך הסלעית מליאת המהמורות אל השלום, לא נשאר כמעט כלום. " מרכבת השלום שלנו תקועה לשנים בדרך לא דרך, השלום הופך לסתם סיסמה ריקה!" ועוד" הצד הישראלי לא מסוגל לספק את הסחורה, שהובטחה לפלסטינים בהסכמים! מפלגת העבודה שוברת את ת הברית עם הערבים, שתמכו בה , ומנפצת את כל תקוותינו". גם העתיד שחור משחור. מצד אחד הקונצנזוס הערבי," הפליטים חייבים לחזור לבתיהם ממש. מכיוון שהמכשול לביצוע הרעיון הוא "הישות הציונית", היא חייבת להתפרק". מהצד השני :" שום מנהיג ישראלי, בדור הזה ואולי גם בדור הבא, לא ייכנע את הציבור כאן בצורך לאפשר שיבה המונית של פליטים לשטח הריבוני של המדינה,"
    לאחר שהכול התנפץ, מציע הח" ברעם, להחליף את מרכבת השלום בחמור קטן,שהמשא על גבו יהיה מוגבל לכיבוי שריפות, למניעת הסתבכות ישראלית בחזית הפנימית והחיצונית. נצטרך להצטמצם:
    "להשגת מינימום הכרחי לחיים תקינים פחות או יותר, לתקופה הכי ארוכה שניתן."
    מה קרה לח.ב.? מניין הייאוש הזה?
    הוא שכח ,שהדרך לשלום איננה טיול בטיילת הת"א!
    הוא שכח, שלהתקדמות בוואדי המלא סלעים ובורות, אין להתקדם במרצדס מפואר, אלא צריך לדאוג לרכב שטח מהחזקים ביותר!!
    במה דברים אמורים?
    הוא נשאר תקוע בתקופת המטריאליזם הפרה-מרכסיסטי, הסטטי, עם האקסיומות הקבועות לעד ואינן משנות צורה. במקום ניתוח המציאות הזורמת –צילום של המציאות.
    לדוגמה- ישראל לא תסכים לחלוקת ירושלים. האומנם?
    ישראל כבר השלימה עם חלוקת ירושלים, כשלוי אשכול שלח שליחים למלך ירדן עם הצעה, שבמחיר המניעות ירדן מלהשתתף במלחמת ששת הימים, ישראל תשמור על סטאטוס-קוו בירושלים.
    אפילו בן גוריון חתם על החלטת החלוקה מבלי שירושלים תיכלל בה!
    ולשאלת הפליטים!
    משה שרת היה מוכן לאשר מספר פליטים כזה לחזרה לישראל, שכיום
    מספר הערבים בישראל היה מתקרב לשלושה מיליון. בן-גוריון הסכים
    למדינה יהודית עם למעלה מ40% ערבים!
    ובאשר להתנחלויות- ראה גוש קטיף, ראה תוכנית ההתכנסות של אולמרט!
    נכון, היום המצב יותר גרוע, אבל מי קבע שההתפתחות הולכת בלי זיגזגים. בלי עליות וירידות!
    מה שהיום נראה רחוק מאוד, יכול מחר להיות בהישג יד!
    אני נזכר בתקרית שהייתה לי בגימנסיה הממשלתית, כשהתלמידים הפולנים איימו עלי , שהיטלר,שעלה לשלטון בגרמניה, יגיע גם לוילנה. מבלי לחשוב הרבה ,אמרתי להם, " סטאלין יגיע לכאן קודם*
    זה נראה היה כ"כ רחוק,כה לא ריאלי- ותוך כדי זמן קצר -התגשם !
    מי שהפנים את המטריאליזם הדיאלקטי מבין, שכל העמדות והמצבים של היום ,הם פרי השתקפות של המציאות הכלכלית והפוליטית ועם השינויים החלים בהם, יחולו שינויים גם בהשקפות השולטות היום.
    אני לא איבדתי את האופטימיזם שלי. אני משוכנע, שהעליונות הצבאית הישראלית, מקור החוצפה האימפריאליסטית שלה , תיגמר,והיא תיאלץ להבין, שלעם השכן מגיעה מדינה עצמאית לחלוטין, ושרגשות רוחניות ודתיות קיימות לא רק אצל יהודים אלא גם אצל ערבים.
    אני רואה אור בסוף המנהרה, אבל לפני כן עוד יהיו מלחמות עקובות מדם,שבסופן כל צד ילקק את פצעיו ויקבור את המתים שלו. במלחמות אלה לא יהיו מנצחים !
    הניצחון של שני הצדדים יהיה-שכנוע, שאין יותר מאה אחוז של תביעות, שהפשרה תשלוט והשלום יבוא!!!

  2. אחד מאז הגיב:

    אם נקרא את התנ"ך בעיון שבין השורות, ישמעאל הוא בעל הזכויות.
    הארץ הובטחה לזרע אברהם, ולגבי יצחק – יש ספק, יתכן שהוא תוצאה מביקורם של האורחים המבשרים.
    זאת הסיבה ששרה ‘התעצבנה’ כשראתה את ישמעאל מצחק, וזה מה שעורר אותה לתבוע את גירושם המיידי של "האמה" ובנה שיודעים יותר מדי.
    זאת אולי גם הסיבה שאברהם היה מסוגל לעקוד את בנו, שאולי איננו בנו.

  3. למשה הגיב:

    האופטימיזם שלך בקשר לישראל מבוסס על עובדות. נכונות ישראלית מוכחת לפשרות.

    מה שמעניין זה שהאופטימיזם הזה לא מזכיר את הפלסטינים, ומה שהם לא מצליחים להבין, למרות שהם לא לוקים בעליונות צבאיתשמטשטשת את החושים בישראל, לדבריך.
    מניין, לדעתך, נובע מקור החוצפה וטישטוש החושים הפלסטיני?

    בתגובה לחיים ברעם, אם הפלסטינים היו מעוניינים בהסדר ביניים לטווח הארוך, הם לא היו פותחים באינתיפאדה השניה, ולא היו מחריפים את ההתקפות על ישראל לאחר הנסיגה מעזה.

    נראה שחיים ברעם יודע מה יהיו החובות של ישראל לטובת הסכם כזה, אבל לא מעוניין להתעמק בחובות של הפלסטינים לטובת אותו הסכם, שלא לדבר על משמעות ההפרה של החובות האלו.

    משעשע לראות שאדם כל כך ביקורתי ביחס לאמינות ההכרזות של הצד הישראלי מוכן לקבל את ההכרזות הפלסטיניות על מיני הודנות/תהדיאות וכיו"ב מילים בערבית כאילו מדובר בהבטחה אלוהית מינימום.

    בשני הצדדים של הסיכסוך מתמחים במילים לחוד ומעשים לחוד, רק שהעין שצופיה לפלסטינאים ביציר הפוליטי המכנה עצמו שמאל הרדיקאלי היא עיוורת, האוזן חירשת, והאף לא מריח.

  4. יופי מיכאל הגיב:

    התנ"ך מדבר על כברת ארץ רחבה שמשתרעת עד הפרת. בני ישמעאל כבר שולטים ב-90% ממנה. לא מגיע משהו מזה גם לבני יצחק?

  5. חיים ברעם הגיב:

    אני בכלל לא מיואש אלא פשוט מפוכח. בעיני, מניעת מלחמות, הנמכת הלהבות, ניסיון לגישה חדשה כלפי העולם המוסלמי ומאבק נגד הרפתקה צבאית באיראן הן מטרות ראויות שיספקו לדור הבא סיבות טובות למלחמה אנטי-ממסדית.
    אני קצת מתפלא על הדוגמה שהבאת מליטא. נכון שסטאלין הגיע לשם לפני היטלר אבל מה קרה אחר כך? היטלר השמיד את רוב יהודי ליטא לפני שהובס. אם זהו תרחיש אופטימי בעיניך, אז אני כבר מעדיף את הסיוטים שלי.

  6. אבן החכמים הגיב:

    ברשותו של מ. גבזה נמצאת אבן החכמים – המטריאליזם הדיאלקטי והוא יכול לסובב אותה עפ"י השקפותיו ולהגיע למסקנות "הרצויות"
    ראייה כזאת אינה מאפשרת בחינה ריאלית של המציאות שהיא פחות או יותר כפי שמתאר אותה ח. ברעם. לא מדובר כאן על חזון אחרית הימים או קודם. ברעם בוחן את הכוחות הפועלים בשטח ומגיע למסקנה שבעתיד הפוליטי הנתון לצפייה לא צפויים שינויים מרחיקי לכת.
    אין כאן יאוש טוטאלי אלא בחינה ריאלית של המציאות וקריאה לסבלנות ואורך רוח מהפכני.

  7. מיכאל שרון: כמה מילים לזכר אבי, ד"ר דוד שרון הגיב:

    חבל לי עד מאד שלא נכחתי בכנס חיפה ובבית ציוני אמריקה, שהם מאד מתאימים לגישתי והשקפותי. אלא שלא שמעתי או קראתי עליהם.

    שכן לצערי העמוק אבי, ד"ר דוד שרון, יליד פולין הנמצא מגיל חצי שנה, 1920 בארץ, רופא תל אביבי מוכר ואהוב, שהיה רופאם וחברם של אברהם שלונסקי, הציירים משה קסטל (ואשתו בלהה), מנשה קדישמן, ורופאו של פלדנקרייץ, אבי ניפטר ב-12 ביוני מסרטן בגיל 87.

    היו לו בתקופת המנדט חברים ערבים טובים מאד, כולל הישאם דג’אני הצעיר, בן משפחת דג’אני, שאדמות בית דגון היו שלהם לפני 48. אבי מספר שפעם, כשהלכו יחד, קצין אנגלי קרא אליו את הישאם, ואמר לו בשקט מספר מילים. כשחזר, אבי שאל, מה אמר לך, והישאם ענה כי האנגלי אמר לו: "אתה בן למשפחה טובה מאד, לא נאה לך להתחבר עם יהודי, אלה אנשים רעים מאד". האימפריאליזם הבריטי סכסך בכל דרך באופן ברור בין שני העמים בפלשתין. חבר אחר שלו, שאבי אהב אותו מאד, היה אדם בשם ג’מאל אבו ג’יבן, בן למשפחה מצויינת שעבד באדמיניסטרציה הבריטית עם אבי ב- food control (כולם היו הולכים לעבודה אז בחליפות), בעת שאבי עוד ניגן בכינור ושאף להיות נגן בפילהרמונית, לפני נסיעתו לג’נבה ללמוד רפואה – אותה סיים באוניברסיטה העברית לאחר 48 . אבי פגש אותו לאחר מלחמת 67, משפחתו נמצאת כיום בעזה, ושניכם התחבקו ממושכות ודיברו על כל השנים שעברו.

    הרב לאו שהיה בין אלה שהיספידו אותו, כינה אותו "מלח הארץ". באמת אדם ניפלא, רופא חד הבחנה, בעל אינטואיציות מופלאות של אמן. עסק גם בענייני רוח. היה חבר וראש לישכה במייסונים ובבני ברית, ונשיא רוטרי ת"א, שניפרדו ממנו ליד הקבר באופן נאמן ומרגש.

  8. מיכאל לחיים: לא התכוונתי אליך, ברור שאתה סוציאליסט אמיתי הגיב:

    מה שחלף במוחי זה דימוי צעירים רבים, ומעין גורואים שלהם שהינם ציניקנים ריקים רבי שגל מסוג כמה מהחבר’ה של המדרשה לאמנות וכאלה. הפרופיל הממוצע כאן זה בן מתעשרים חדשים, הבוחל במאמץ אינטלקטואלי ואחר, אפוף צדקתנות עצמית ומעין חוכמולוגיה פראזולוגית, לרוב לומד משהו מסוג קולנוע, תקשורת, כאלה. מצפה להתברג באיזה ג’וב, עקב פרוטקצייה של אבא’לה, או לקבל תקציב ממשרד החינוך לאיזה סרט בוסר נפוח יומרות ורשלני עד להדהים. ובאמת, אני מאלה הסבורים שמעבר לכמות מסויימת של נפאס בחברותה, של צוות ההפקה כולו, אינך מסוגל לעשות משהו ממשי, פרט לקלישאה, ושירשור קצוב של רימזי רמזים המסווים עצמם כמשהו מחוכם, רב משמעות ועמוק, בעוד בפועל יש כאן רק שתיקת קבר.

  9. יובל הלפרין הגיב:

    אינספור חוקרים עדיין שוברים את ראשם איך הצליחו לנצח לוחמי הוויאטקונג לנצח בכמה קלשניקובים עלובים את המעצמה הצבאית והגדולה בעולם. בועז עברון פרסם כאן לא מזמן רשימה בעניין.
    ובכן, זה לא הקלשניקובים, זה המטריאליזם הדיאלקטי, כלומר אמונה יוקדת בחוקיות המניעה את מהלך ההיסטוריה, אך חוקיות שאינה נובעת מישות על המושכת בחוטים, אלא מתוך התנהלותה של המציאות החומרית.
    וגם אם היא לא תמיד פשוטה ולא תמיד מצליחים לזהות אותה. עצם האמונה בחוקיות הזאת מגשימה פעמים רבות את עצמה.

    עכשיו כל ה"ריאליסטים" וה"מפוקחים" לועגים למשה גבזה על דבריו. נכון, אפשר להסיק מהתיאוריה המרכסיסטית אינספור מסקנות בכל מצב. לאחר מהפכת אוקטובר התפתח באירופה המערבית "המרכסיזם האימפוטנטי", שבעיקרו נועד להסביר למה לא לעשות, למה לא להילחם ולמה לא להתגייס. לשיא ריקבונו הגיע הזרם הזה במה שמכונה היום "פוסט מודרניזם".
    עכשיו הם מסבירים פה למה לא יהיה שלום. אני לא מדבר על חיים ברעם, הוא כתב על אסטרטגיה ועל סדר עדיפויות, אלא על חלק מהמגיבים למאמר, שמזכירים את אלה שתמיד הולכים מאחוריך בהפגנות, ובצחקוקי בית קפה תל אביבי בקלישאות בלוגיסטיות מעוררי בחילה לא מפסיקים להגיד כמה זה לא עוזר וכמה זה בזבוז זמן וכמה אנחנו סמרטוטים ולוזרים וכמה לא ייצא מזה כלום.
    עדיף שלא תבואו ועדיף שלא תכתבו באתר שמאל. הרי בשביל "אין סיכוי" לא צריך אתכם.

    במרכסיזם האפקטיבי, המהפכני, המרכסיזם-לניניזם, המטריאליזם הדיאלקטי – אופטימיות היא חובה פוליטית ולא תכונת אופי.

  10. יופי מיכאל הגיב:

    מדינות ערב הבטיחו את זה? באמת? הן גם עשו אולי, צעדים כלשהם להחזרת הרכוש שיהודי המזה"ת השאירו מאחוריהם, רכוש שהוחרם פעמים רבות בטרם עזיבתם, בעוד הם הותרו לקחת מזוודה אחת בלבד ובה בגדים – לא תכשיטים ולא כסף?
    נכון, במצריים היו גם אשכנזים, והמצרים בעטו את כולם, אשכנזים, לא אשכנזים, יהודים שהיו תושבי מצריים במשך דורות ואף מאות שנים, והחרימו את כל רכושם כולל כספים בבנק.
    — קישור —

    — קישור —

    ועכשיו נשאלות כמה שאלות: אתה נביא? מניין לך שאחרי השיבה גם יהודים אשכנזים יוכלו לחיות בסוריה, עירק, לבנון, מצרים?
    למה אתה סבור שאזרחי ישראל יהיו מעוניינים בזאת? למה אתה סבור שגזירת הצדק היא שבני ישמעאל ישלטו בכל השטח, ולבני יצחק לא יהיה דבר?
    ןהאם לא נראה לך שקצת חוצפה מצד נוצרי קתולי, להטיף ליהודים לחזור לד’ימיות?

  11. חיים ו. הגיב:

    אם המטריאליזם הדיאלקטי כולל תיאור של הוויטקונג כ"כמה קלשניקובים עלובים" אז כנראה שהסיבות לכשלון המרקסיסטי הן ברמה האידיאולוגית-רעיונית ולא בפרקסיס.

    הווייטקונג כמו המוג’הדין באפגניסטן נהנו מתמיכה מעצמתית רצינית ביותר, ללא התמיכה הזו היה הווייטקונג קורס בדממה דקה(במקרה של הוויטקונג, כחלק מאסטרטגיה, במקרה של המוג’הדין כמעט במקרה).

  12. הנרי נקש הגיב:

    מידע אישי: הכל בעיראק היה טוב לגמרי, ממש גן עדן, ולא היתה שום אנטישמיות, עד שהגיעו שליחי הציונית לעיראק והתחילו לסכסך בין הערבים ליהודים. הסיפורים על התנכלויות ליהודים בעיראק, לוב מרוקו וארצות ערביות אחרות הן כל סיפורי כזב ואלף וליליה.

  13. ליובל הגיב:

    זה היה המטריאליזם הדיאלקטי שעזר לויאט קונג? חשבתי שמה שעזר להם היה לוחמת הגרילה המאורגנת. אולי גם לחיזבאללה היה מטריאליזם דיאלקטי במלחמת לבנון?

  14. מיכאל ליופי מיכאל הגיב:

    איפוא כתוב שיהודים הורשו לקחת רק מזוודה אחת? אין כאן קצת דימיון והוצאת דברים מהשרוול? אחרי מלחמת סיני נעשה אמנם גרוע ליהודי מצרים, ורבים היגרו, חלקם עשירים גדולים, כמו משפחת זייתוני. עניין ה"דימי" היא תעמולה של אנשים ציניים הכותבים תוך צחקוקים במשרדים ממוזגים שטויות ושקרים לקהל הישראלי – פרנסה בהאמצעות תועמלנות שקר זה שם המשחק כאן. ולמה אתה מנאץ אותי, הרי לא עשיתי לך כל דבר רע. ולמה אתה אנונימי?

  15. מיכאל להלפרין הגיב:

    מסכים מאד עם כל דבריך. בפרט, כאפיזודה צדדית אך מרכזית בהוויית חיינו, המנטליות של הסיגנון הבלוגיסטי והחמקמק ממחוייבות שהוא רעה חולה של ממש – זה העוקפני, המתפתל וכמו מבריק-מתחכם: החמקמק שאינו אומר דבר, אינו מנתח כמעט, אינו מנמק, כשחזות הכל והאפקט כאן היא אופן הביטוי העוקפני, הכמו מתחכם. מבחיל. אתה מתאר את הגישה הזאת במדוייק, כולל אווירת הקיטורים ש"אין טעם". אין שם שום דבר בעל חוט שדרה, אחריות, מחוייבות. אתה צודק בעניין זה לגבי הפוסט מודרניזם, על הרלטיביזם המוקצן שלו, המניח שכל אמירה שקולה במשקלה לכל אמירה אחרת, מציאות של טקסטים וושעתוקם ולא של עולם ממשי והתפתחותו.

  16. חיים ברעם הגיב:

    לא פוסט-מודרניסט,

    אני מזדהה לגמרי עם יובל ובעיקר עם אבן החכמים שהגדיר את עמדותי בדיוק נמרץ. כדי שלא תהיינה ספיקות:
    אני לא פוסט מודרניסט אלא סוציאליסט ולא מאמין ברלטיביזם מוסרי. המאבק למען הפסקת אש ממושכת הוא חשוב מאוד בעיני, בצד המלחמה עד חורמה נגד גילויי הגזענות בתוך ישראל. לא קיפלנו שום דגל אלא אירגנו את סדר העדיפויות שלנו בהתאם לאילוצי המציאות.

  17. פזית ליעקב הגיב:

    אני שמחה לראות סוף סוף כותב עתיר כשרונות כבני ציפר לא מתבייש לרדת על הוולגריות הבהמית של הגבר הישראלי, וגם שהביקורת על וולגריות זו זוכה לתהודה בקרב קוראי הגדה השמאלית. ברשימתו (ראו בקישור שלמעלה) מתייחס בני ציפר ל"יער בית השחי", לזה שרואים הרבה פעמים את חריץ הישבן מבצבץ ועוד ועוד סממנים. פשוט דוחה, אין מילים. ואם להיות יותר ספציפיים, הפרולטריון הוא שיא הוולגריות הזאת. לקידום התודעה המעמדית הפרולטרית, חשוב ביותר לפתוח סלוני מניקור והסרת שיער באיזורי תעשיה. אי אפשר להפריד בין העכשיו לעתיד, ואם עכשיו מגעיל ודוחה, יהיה כך גם אח"כ (וראו את דוגמת בריה"מ).

  18. קופי למיכאל הגיב:

    מה עמדתך בעניין יציאתם של יהודי עיראק?
    האם גם הסיפורים על אובדן רכושם הם לדעתך "קצת דימיון והוצאת דברים מהשרוול"?

  19. להנרי נקש הגיב:

    הפרהוד הוא המצאה או מזימות של הציונים?

  20. למיכאל שרון הגיב:

    אני משער שגם הערך המפורט על ד’ימים בויקיפדיה האנגלית הוא תעמולה של אנשים ציניים הכותבים תוך צחקוקים במשרדים ממוזגים שטויות ושקרים לקהל הישראלי.

    — קישור —

    שמא אותם אנשים סברו שלמען התעמולה לקהל הישראלי, ראוי לכתוב ערך מקביל גם בפולנית, יפנית ואינדונזית, שפות שאותן, כיודע, כל הישראלים דוברים בצורה שוטפת.

  21. מיכאל: זה מושג עתיק שלא מיושם. ומשהו על מבלפים נאלחים הגיב:

    אילו היו נוברים במקורות היהודים, גם היו מוצאים מושגים עתיקים מסמרי שיער. במדינות האיסלאם חיים זרים רבים, פגשתי בנוצרים רבים שחיו בחאלב, באלכסנדרייה ובמקומות רבים אחרים. אין זכר לדבר הזה שם.

    אלה שנברו וושלפו את מושג הדימי הם שקרנים נאלחים ומזוהמים בנישמתם. קרא על עוד שקר נאלח ומצחין שנחשף על חם של השקרנים הפתולוגים והמכחישנים המעופשים של הימין, הפעם הבלוף הוא שהיו בפלשתין יהודים רבים במאה ה-17 ולא היו בה כמעט ערבים, בעוד בפועל היו 230 אלף ערבים, 11 אלף נוצרים ו-2000 יהודים.

    — קישור —

    מיכאל שרון

  22. למיכאל הגיב:

    מעניין אם בסין העממית יש בתי ספר ומדרשות לאמנות. כנראה שלומדים שם רק הנדסה ומנהל עסקים, בשביל להגביר את עושר הקולקטיב.

  23. מיכאל לשואל הגיב:

    אתה בכלל משווה את האמנות הסינית לעבודות של רפי לביא, יאיר גרבוז עמיתיהם והגרופיז שלהם? כן, בסין אין גרופיז וקליקות ומנחיתי נורמות ותכתיבי טעם שרירותיים, שם זה אמנות ומיומנות ליצור אמנות ולא לעבוד עם הפה ולהתגודד בחבורה.

  24. למיכאל הגיב:

    השאלה כמה מהדברים מסמרי השיער הללו יושמו בפועל, ומתי.
    הדברים מסמרי השיער שניתן למצוא במקורותינו (אני משערת שכוונתך לכמה אמרות שפר בתלמוד) הם מהמאה ה-7 לספירה. היחס המבזה לד’ימים היה בתוקף במקומות שונים עמוק לתוך המאה ה-20 (שאל את יוצאי תימן ויספרו לך מעט על החובה שהטילו על היהודים לנקות שירותים וביובים).

    אין בדברים האלה כדי למנוע שלום בינינו לבין אויבינו ביום מן הימים. בל נשכח איך נהגו בנו באירופה לפני 60 וקצת שנים, ובכל זאת יש לנו יחסים טובים עם המדינות הללו היום. אלא שצריך להיות לנו ברור, וזו מהות הציונות בעיני, ואני ציונית, שעלינו להיות עצמאיים ואסור לנו לעולם להיות תלויים בביטחוננו ובהגנתנו באחרים. גם אסור לנו להיות יותר מיעוט. העובדה שבמקומות רבים בעולם חיים היהודים כמיעוט בשקט ובבטחה (ולא יורים עליהם קסאמים) לא מעלה ולא מורידה. לא לעולם חוסן. בשום מקום.

  25. מיכאל למגיבה הגיב:

    עמדתך ניתנת להבנה.

הגיבו למיכאל לשואל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים