הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 ביוני, 2008 11 תגובות

ולפתע: שקט. אין צבע אדום. אין קסאמים. אין פצמ"רים. הטנקים לא שועטים. המטוסים לא מפציצים.


בשדרות אפשר לנשום לרווחה. ילדים יוצאים מהבית. התושבים שגלו לערים אחרות חוזרים הביתה. הציפורים שוב מצייצות.


ומה התגובה? פרץ של שמחה? ריקודים ברחובות? תרועות לראש-הממשלה ולשר-הביטחון שנפל להם סוף-סוף האסימון?


מה פתאום! למה מה קרה? הפרצוף הלאומי מעקם את אפו. איזה מין דבר זה? איפה צה"ל המנצח?

אנשי שדרות ממש כועסים. טוב שאין קסאמים, אבל הם רצו שזה יקרה רק אחרי שצה"ל ייכנס לעזה וימחק אותה מהמפה.


"הארץ" פירסם בראש העמוד הראשון ידיעה של כתביו תחת הכותרת השקרית בעליל: "ישראל משלמת במעשים – ומקבלת הבטחות".


"זה שברירי," מרגיע אותנו אהוד אולמרט, זה יכול להיגמר בכל רגע. והאהוד השני, שדחף להפסקת-האש, מוצא תרוץ: צריכים למצות את המהלך הזה לפני שנצא למבצע הגדול לכיבוש עזה. אחרת דעת-הקהל הישראלית והעולמית יפריעו לנו.


ואף אחד אינו אומר: תודה לאל, ההרג נפסק!


מדוע? מה גורם לתגובה כמעט-אחידה זו של אכזבה? מדוע פשטה ההרגשה שזוהי השפלה, כמעט תבוסה?


כי נפגע האגו הלאומי. כמה טוב היה לראות את צה"ל כובש את עזה והורס את חמאס, יחד עם העיר כולה. והנה, במקום הניצחון המוחץ, משהו שנראה כמו מפלה. למרות שהדוחפים לכיבוש הרצועה מנסים, כמו תמיד, לטפטף שאו-טו-טו, עוד קצת הרעבה וסגר, והאוכלוסייה נשברת ומורדת בחמאס.


מבחינה צבאית, שנה של מלחמה ברצועת-עזה מסתיימת בתיקו. צה"ל-חמאס 1:1. אבל צה"ל וחמאס אינם שתי קבוצות כדורגל בעלות כוח שווה. חמאס הוא תנועה פוליטית חמושה, מה שנקרא בסלנג המערב "ארגון טרור". כאשר ארגון כזה משיג תיקו נגד אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, התיקו הופך עבורו לניצחון.


מטרת המלחמה של ממשלת-אולמרט הייתה להפיל את שלטון החמאס ברצועת-עזה ולהשמיד את הארגון עצמו. מטרה זו לא הושגה. להיפך, לפי כל הדיווחים חמאס חזק מתמיד, ואחיזתו ברצועה איתנה. אפילו בישראל אין מכחישים זאת.


במשך שנה קיימה ממשלת ישראל מצור כמעט טוטאלי על הרצועה – ביבשה, בים ובאוויר. היא נהנתה מתמיכה הבלתי-מסויגת של אירופה, שנתנה את ידה להרעבת אוכלוסיה של מיליון ורבע גברים ונשים, ילדים וזקנים. ארצות-הברית הייתה, כמובן, שותפה מלאה במאמץ מפואר זה. מצריים של חוסני מובארק, התלויה בארצות-הברית, שיתפה פעולה מאין ברירה.


כל זה לא הספיק כדי להכניע את עזה הענייה והצפופה, רצועת-ארץ דקה, שאורכה 35 ק"מ ורוחבה 10 ק"מ. לא זה בלבד ששיגור הקסאמים לא פסק, אלא שהטווח שלהם גדל. מספר הקרבנות בישראל היה זעום, נער יספרם. אבל השפעתם על המוראל הייתה אדירה.


צה"ל עמד חסר-ישע מול הנשק הפרימיטיבי הזה, שעלותו שואפת לאפס. הצבא הרג בסיטונות ובקמעונות, מהאוויר וביבשה, בטילים, בפגזים ובנשק חי"ר. שום דבר לא עזר.


חמאס שרד, אבל גם הוא לא השיג את מטרתו. הוא לא מצא תשובה למצור. רק הלחץ של דעת-הקהל הבינלאומית (בתוספת כוחות-השלום הישראליים) מנע הרעבה טוטאלית, אבל ברצועה שרר מחסור בכל. האבטלה הייתה כללית, הדלק אזל, חלק גדול מהאוכלוסייה סבל מתת-תזונה והתנדנד על גבול הרעב.


זה טבעו של תיקו: אף אחד משני הצדדים לא יכול להשיג הכרעה ולכפות את רצונו על היריב.


הפסקת-אש אפשרית רק כאשר שני הצדדים זקוקים לה. (למרות שקארל פון-קלאוזביץ, הוגה-הדעות הצבאי הפרוסי, קבע שלא יתכן במלחמה מצב שבו שני הצדדים מעוניינים באותו הדבר – שהרי אם זה לטובת צד אחד, זה בהכרח לרעת הצד השני. אבל במציאות יש חריגים.)


ואכן, צה"ל רצה בהפסקת-אש לא פחות מחמאס. זה היה ברור מהתבטאויותיהם היומיות של "הכתבים הצבאיים" בתקשורת, שכמעט כולם אינם אלא דוברי צה"ל בתחפושת. מובן שאיש משרי הממשלה לא היה מעלה על דעתו להסכים להפסקת-האש אילו צה"ל היה מתנגד לכך.


בדרך כלל לוחצים ראשי צה"ל לעוד פעולה, לעוד מבצע, לעוד מלחמה. האם הפכו לפתע לשוחרי-שלום? לאו דווקא. אבל הם הבינו שעליהם לבחור בין שתי "רעות": הפסקת-אש או "המבצע הגדול" – כיבוש כל רצועת-עזה מחדש.


המפקדים לא אהבו את האופציה הראשונה, בלשון המעטה. יש בה הודאה בכישלון. אבל הם אהבו עוד פחות, הרבה-הרבה פחות, את האופציה השנייה.


"המבצע הגדול", שחלק גדול מהציבור כל-כך משתוקק לו, שכמעט כל התקשורת דרשה אותו בקולי-קולות, הוא בעייתי מאוד. לחמאס היה הרבה זמן להתכונן לו. שום צבא אינו אוהב להילחם בשטח בנוי, בעל אוכלוסייה צפופה. כל סמטה היא מלכודת פוטנציאלית, כל איש – וגם כל אישה – מתאבד אפשרי. גם אם יצליח צה"ל להיכנס ולכבוש את הרצועה בפעם השלישית, תוך אבידות "נסבלות", הצרות רק יתחילו. מדי יום ייהרגו חיילים. להקזת-הדם ההדדית לא יהיה סוף. ע"ע מלחמת עיראק.


דעת-הקהל היא הפכפכה. עם כל חייל הרוג נוסף, שתמונתו המחייכת תופיע בטלוויזיה, תגבר הדרישה לשים קץ להרפתקה. במוקדם או במאוחר יצטרך צה"ל לצאת – ואז יחזור המצב לקדמותו, במהדורה קשה יותר.


ראשי צה"ל יודעים זאת. גם אולמרט וברק יודעים זה. הפעם אין אשליות. הלקח של מלחמת לבנון השנייה לא נשכח. לכן אין התלהמות.


להפסקת האש יש השלכות מדיניות מרחיקות-לכת. היא משנה את המפה הפלסטינית, ואולי את מפת המרחב כולו.


אפשר להתפלסף מכאן ועד להודעה חדשה, אפשר לצעוק מכל הגגות ש"איננו מנהלים משא-ומתן עם חמאס" וש"אין לנו הסכם עם חמאס" – כל ילד מבין שאכן ניהלנו ושאנחנו מנהלים.


זהו הסכם בין ממשלת ישראל ובין השלטון בעזה. פירושו הכרה למעשה – דה פאקטו – בממשלת חמאס. גם בעזה כל ילד מבין שממשלת ישראל נאלצה להסכים בגלל אי-יכולתה לשבור את חמאס בכוח.


בעיני הפלסטינים, המצב ברור: אבו-מאזן ברמאללה אינו משיג מהישראלים שום דבר, החמאס כן משיג.


אבו-מאזן מנסה בדרכי-שלום. הוא חביבם של האמריקאים והישראלים. אך מאז ההצגה הגדולה באנאפוליס, לא זה בלבד שלא השיג שום ויתור, ולא שיחרר אף אסיר אחד, אלא שההתנחלויות מתפשטות, ממשלת-ישראל מודיעה על תכניות בנייה גרנדיוזיות בירושלים המזרחית ובגדה המערבית כולה, ועל הפסקת-אש בגדה אין מה לחלום.


ואילו חמאס המוחרם על-ידי כל העולם, שחבריו נהרגים מדי יום, השיג הישג צבאי ומדיני משמעותי: הסחורות יזרמו לרצועה. המכוניות שוב ידהרו בכבישים ההרוסים. המעבר למצריים, החוצץ בין הרצועה ובין העולם הרחב, ייפתח. וכאשר תתבצע עסקת חילופי-השבויים, ישתחררו מאות אסירים פלסטיניים תמורת גלעד שליט.


והמסקנה? כל אדם יכול לשאול את עצמו: אילו אני פלסטיני, איזו מסקנה הייתי מסיק?


הפסקת-האש משנה את מאזן-הכוחות העדין הקיים בעם הפלסטיני. חמאס הוכיח שהוא מסוגל לקיים שלטון מסודר. עכשיו הוא מוכיח שהוא מסוגל לכפות את מרותו על הארגונים הקיצוניים.


הדבר הכי חכם שאבו-מאזן יכול עכשיו לעשות הוא להקים ממשלת-אחדות, שתתבסס על שותפות חמאס-פת"ח.


האם הפסקת-האש תחזיק מעמד? הכתבים מדווחים מהשטח שאף אחד לא מאמין בזה.


כשאולמרט אומר שהיא שברירית, הוא יודע על מה הוא מדבר.


אין הסכם כתוב. אין מנגנון מסודר ליישוב מחלוקות. אין שופט שיפסוק, במקרה הצורך: צד א’ או צד ב’ הפר את ההסכם.


אם מישהו בישראל ירצה לשבור את הרגיעה, אין קל מזה: מ"כ יפתח באש על קבוצה של פלסטינים ליד הגדר, בטענה שהם התכוונו להניח מטען-צד. מסוק במשימת-מודיעין יאמין שיורים בו, וישחרר טיל. ראש אגף-המודיעין של צה"ל יודיע שכמויות גדולות של נשק זורמות לרצועה.


אפשר גם בדרך אחרת: צה"ל יהרוג תריסר פעילים של הג’יהאד האיסלאמי בגדה המערבית. בתגובה ישגר הארגון מטח של קסאמים לעבר שדרות. צה"ל יודיע שזוהי הפרת ההסכם ויגיב בפעולה. הוא אפילו יצדק, שהרי שביתת-הנשק אינה חלה על הגדה.


כל הסכם מחזיק מעמד רק כשכל אחד מהצדדים מאמין שהוא משרת את האינטרסים שלו. אם אחד הצדדים יחשוב אחרת הוא יפר אותו (ותמיד יטען שהצד השני הוא-הוא שהפר ראשון). במקרה זה, סביר שזה יהיה הצד הישראלי.


הפסקת-האש אינה שלום (סלאם), ואפילו לא שביתת-נשק (הודנה). היא בסך-הכול הסכמה בין הצדדים הלוחמים להפסיק לירות לזמן-מה.


מטבע הדברים, משתדל כל צד לנצל את הפסקת-האש כדי להתכונן לחידוש הלחימה – לנשום עמוק, לנוח, להתאמן, לתכנן, להצטייד בנשק משוכלל יותר.


אבל הפסקת-האש יכולה להתפתח למה שהוא רחב יותר. היא יכולה להוביל לאחדות פלסטינית, להתפכחות ישראלית, להתקדמות ממשית לקראת פיתרון של שלום. בכל מקרה, כל יום של הפסקת-האש מציל חיי אדם.


ובינתיים נוספה למילון העברי והבינלאומי עוד מילה ערבית: תהדייה.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. ענת שוורץ הגיב:

    כבת להורים ניצולי שואה שכול ילדותה עברה עליה תחת השפעת עשן המשרפות שדבק בהוריה האומללים ז"ל אני רוצה לדעת איך יתכן שמדינת ישראל שותפה לפשע הנורא הזה של יצירת גטו בו היא דחסה את שארית הפליטה ששרדה את הכיבוש? הכיצד? מספר רקטות ופגזים טועים אינם צריכים להוות תירוץ לחזור ולכתוש אוכלוסיה תמימה באש התותחים. ומה יצא מאותם ילדים אומללים כאשר הם יגדלו? אין צורך לענות לי, זו שאלה רטורית. אין כמוני לדעת מה יצא מהם. רעם הפגזים הנורא ילווה אותם לאורך כול חייהם כבוגרים ואת המצוקה הנפשית הנוראה הם יעבירו הלאה לילדים שלהם שיגדלו גם כן מעוותים בנפשם. ברוכה היא הרגיעה ולא צריך לאפשר לניסיונות הממשלה הישראלית לרסק אותה בעקבות ירי מקרי של כמה פגזים ביום, אפילו במקרה של כמה נפגעים, יהודים הם עם חזק שיכול לשאת זאת ללא קושי.

  2. אלי ליובל הגיב:

    אתה טועה. הגדה המערבית לא נכללה בהסכם הרגיעה, הפסקת ירי הקסאמים בהחלט כן.
    בנוסף לכך פצצת המרגמה נורתה לפני הסיכול בגדה

  3. אתה טועה הגיב:

    פצצת המרגמה נורתה ךאחר "הסיכול" בגדה.
    גם הפסקת ההתנחלויות לא נכללה בהסכם אוסלו אבל המשכם הם שהרסו אותה

  4. comrade cirrus הגיב:

    מאז שחדר הפוסט מודרניזם לחיינו הפך "הסיפור" לעיקר בעוד המציאות נזנחה לימים אחרים ולמקומות אליהם לא מגיעים כתבים אופנתים שעיקר פרנסתם מגיעה מהפיכת אותו סיפור לעיקר על חשבון אותה מציאות אפורה. ומה היא אותה מציאות?
    המציאות היא שהחסם העיקרי שמנע את הפסקת ירי הרקטות על ישראל הוא מוסרי. במידה ומדינת ישראל הייתה מעונינת בכך היא הייתה מחסלת את ירי הרקטות בפרק זמן של 12 שעות. כמובן שאז ומיד הייתה פוצחת האצולה המוסרית בזעקות שבר מרטיטות על טבח, רצח עם, אפילו שואה ודורשת מהעולם הנאור להעמיד לדין את פושעי המלחמה ועדיף בשוויץ, כי אתרי הסקי שם ממש מצוינים. זו הסיבה היחידה לכך שהחמא"ס שאין הוא אלה זרוע מבצעית של משמרות המהפכה האירנים יכול להמשיך ולהמטיר רקטות על אזרחים ישראלים. פרק נוסף שאיננו מופיע בסיפור וחבל, מכוון והוא מרתק ומדהים במיוחד הוא שאחת המטרות של אדוני החמא"ס היא להביא לכמה שיותר פגיעות בנפש בקרב האוכלוסיה הפלשתינאית. כמה שיותר הרוגים חפים מפשע ועדיף נשים וילדים קטנים כי זה מצטלם נהדר, ככה יותר טוב. זה מגביר את התמיכה לה הם זוכים במצרים ובירדן ובעירק. זה עוזר לגייס כספים ומתנדבים נאמנים שיסכימו ללכת ולפוצץ את עצמם באוטובוסים מלאי אדם. ומה שיפה כאן הוא שזה גם עוזר למכור סיפורים לאמצעי התקשורת. באופן הזה אפשר מצד אחד להמשיך ולירות רקטות על ישובים אזרחים מתוך ריכוזי אוכלוסיה ולזעוק מרה על כול נפגע חף מפשע וגם להרוויח מכך עוד כמה פרוטות.
    אז למי זה טוב? זה טוב לכול מי שסיסמת הקרב שלו היא שלום. אותו שלום שבשמו מאפשרים היום לכול אירגון מחבלים ושלטון רשע לגדול ולפרוח. בשם אותו שלום תומכים היום במדינות ואירגונים שמטרתם היא ביטול זכויות האזרח והנחלת משטר של אפלה ופחד. תחת אותו שלום מעוות מכונים מי שמפוצצים את עצמם בלב שוק הומה אדם בעירק לוחמי חופש. תחת אותו שלום החמא"ס בחסות משמרות המהפכה יתחזק וינסה להשתלט גם על הגדה ובחסות השלום תהפוך גם הגדה לאזור מלחמה ונשים עצמאיות לא יוכלו לצאת מבית אלא לקניות ובכיסוי ראש. תחת השלום תפתח אירן נשק גרעיני ואז בשם השלום אפשר יהיה להשמיד מיליונים.
    השלום נחטף והוא מוחזק בידי אירגונים מרושעים, תאבי בצע ופרסום שמשתמשים בו על מנת לחרחר מלחמה ולהתעשר תוך שיתוף פעולה עם בעלי בירתם הפונדמטליסטים ואין מושיע.

  5. אור הגיב:

    וכפי שאבנרי צפה-http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3559763,00.html
    וכמובן הטוקבקיסטים בולעים את הצפרדע בתיאבון, ולא צריך להוסיף בלי שמץ של חשיבה ביקורתית…

  6. יובל הלפרין הגיב:

    נו, ידעתי שה-cirrus הזה הוא פרובוקטור.
    זה מה שהוא כתב לפני שנה (3.6.07), בתגובה למאמר שלי:

    "אכן חרם מבורך ואין לי אלא לקוות שמדובר בתחילתו של תהליך אשר יביא לחנק הכלכלה הקפיטליסטית של הכיבוש. אולם טועה הכותב אם הוא חושב שאין צורך במעורבות ממשלתית וטעות זו מקורה בהנחה שהיא תולדה של אינדוקטרינציה ציונית בת יותר ממאה שנה, שהצליחה בסופו של דבר להכשיר את השרץ הקולינאליסטי המכונה מדינת ישראל גם בקרב מה שמכונה "מחנה השלום". אסור לעולם הנאור לאפשר לישות הציונית לוותר על החלקים הכבושים מ 67 ובתמורה להלבין את השטחים עליהם השתלטה הציונית בשליחות המעצמות הקוליניאלסטיות עוד בתחילת המאה העשרים. את שנלקח יש להשיב."

    כמה פעמים אמרתי למערכת למחוק כל תגובה שנשמעת כמו קריקטורה של השמאל שצייר האויב הפוליטי ("היהודים שלטו בכל מקום", ""האסלאם הפוליטי הוא המהפכה של היום", "דין חיפה כדין חברון" ועוד כהנה וכהנא).
    לא צריך להתווכח עם זה, צריך להעיף את זה.

    ולגופו של מאמר:
    שאלת היציאה למלחמה כלשהי על אלפי קורבנותיה משני הצדדים תלוי בצד הישראלי, ונובע מלחצים שונים מצד גורמי לחץ שונים בממסד הבורגני (ר’ את הניסיונות של הלובי הצבאי למנוע עסקת חילופי שבויים),
    והדבר נכון בין אם מעבר לגבול מכירים בישראל או לא מכירים בישראל, בין אם הם מלאכים או שטנים, מהפכנים או ריאקיונרים, דתיים או חילונים, קיצונים או מתונים וכו’.

  7. רגיעה בכאילו הגיב:

    אין סיבה הגיונית לקיום הרגיעה מלבד להשביע את הקפריזה המזדמנת להשגת שקט, אבל מבחינת היגיון אין זה יעיל בכלל – רגיעה היא זמנית בלבד, לאחר הרגיעה תבוא שוב הלחימה, והפעם היא תהייה חזקה יותר (החמאס יהיה מחומש יותר, מאומן יותר, אולי גם נחוש יותר) – אז מה עשינו בכך שהשגנו שקט לחצי שנה ואז המשכנו להלחם במלוא המרץ? עדיף לא להשיג רגיעה בכלל.

  8. יובל הלפרין לאלי הגיב:

    ובמקרה מישהו התעקש להתנקש בחייו של איש ג’יהד אסלאמי וידע שהוא לוקח על עצמו אחריות על פיצוץ הרגיעה המבורכת.

  9. אלי /שמחה מוקדמת הגיב:

    שמחתו של הכותב הייתה מוקדמת.
    הרגיעה כבר הופרה על ידי פצצת מרגמה אתמול בלילה וירי הקסאמים אחה"צ אל שדרות.

  10. עופר נ. הגיב:

    הפסקת ההתנחלויות נכללה בצורה עקיפה בהסכם אוסלו, בהסכמה לא לשנות את המצב בשטח שינוי יסודי.

הגיבו לענת שוורץ

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים