הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 ביולי, 2008 7 תגובות

התגובה קצת מאוחרת אבל הנושא נראה לי חשוב. אני מתייחס לנוסח ההרצאה הכתוב של ההרצאה שחולק לבאי כנס מרכס בחודש מאי בתל-אביב


( If we do not want to speak of Capitalism’s strengths we should not speak of Socialism: On some Minimal criteria of 21st century Socialism).


ברי פותח בטענה שהדיון הקיים היום בשמאל הרדיקאלי על הסוציאליזם לוקה בחסר. זהו דיון ביקורתי בלבד המצביע על חולשות הקפיטליזם על הסתירות המבניות, אבל איננו מציע הצעות ממשיות לבניין הסוציאליזם הרצוי. מעט מאוד נשאר מהסוציאליזם (אחרי נפילת ברה"מ) מלבד הידיעה שקיים "הציווי הקטגורי" להעביר מן העולם את היחסים שבהם "האדם הופך למהות משועבדת, נזנחת, ובזויה…" (ע"פ מרכס). אבל לדעת ברי הציווי הקטגורי הזה הוא בתחום המוסרי בלבד, וצריך לתת פתרונות יותר ספציפיים. עקרונית, מחשיפת הסתירות של הקפיטליזם (ההולכות ומחמירות) אפשר להסיק רק לגבי הבעיות, אין מכאן השלכה ברורה לגבי הפתרונות. צריך יהיה גם להוכיח שהסוציאליזם שאנו מציעים [לא רק יהיה צודק יותר] אלא גם יעבוד טוב יותר מהקפיטליזם.

בסופו של דבר מציע ברי רפורמה רדיקאלית, ולא מהפכה, מכיוון שאין לנו חלופה סוציאליסטית ומכיוון שהקפיטליזם הפך לשולט. ההנמקה להעדר יכולת להחלפת הסוציאליזם היא בתמצית: העובדה שהקפיטאליזם התגבר עד היום על כל משבריו, המרכסיסטים עדיין לא מצאו מהו הגבול, אותה סתירה פנימית שבלתי ניתן להתגבר עליה שתביא לחיסולו של הקפיטליזם (וכאן מובאת רשימת הסתירות ה"קלאסיות": הצבר ההון האדיר העלול להביא למשבר, ירידת שעור הרווח וגו’). סוג השינוי הדרוש הוא "רפורמיזם רדיקאלי" (על-פי יואכים הירש) או "ריאלפוליטיק מהפכני" על-פי רוזה לוקסמבורג. ברי  רואה אפשרות להיאבק למען הסוציאליזם כפי שהוא מגדיר אותו, דרך מדינת הרווחה הקפיטליסטית בתנאי שהמאבק יעשה תוך הקטנת, פיקוח על, ולבסוף חיסול, המהות של הקפיטליזם שהיא בעיניו הייצור תוך הוספת הערך. ברי מתנגד למאבק של העברת אמצעי היצור לידי המדינה, ומעדיף את הדמוקרטיזציה של השליטה על אמצעי הייצור והיצור עצמו. הדרך של הרפורמה הרדיקאלית מסתכמת בדלגיטמציה של הכוח הקפיטליסטי השולט, הכנסת רפורמות דמוקרטיות, אקולוגיות וחברתיות, ובסופו של דבר עיצוב מחדש של אופן היצור ויחסי הכוחות הקפיטליסטיים.


 


הבחנה בין מודלים שונים של מדינת הרווחה הקפיטליסטית


 


אני מסכים מאוד עם הנאמר בחלק הראשון של ההרצאה שם מתנגד ברי לגישת הביקורת השלילית של הקפיטליזם. הטענה שלי היא שבאותם מונחים כלליים של רפורמה רדיקאלית  אפשר לכלול גם את הגישה הסוציאל-דמוקרטית הרדיקאלית כמו זו של מדינות סקנדינביה. הבעיה בהרצאה זו של ברי שאין כלל דיון בשאלת המפלגה הסוציאל דמוקרטית ודרכה, ואין דיון המבחין בין סוגים שונים של סוציאל- דמוקרטיה, כמו למשל בין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה לזו בשבדיה. ברי פותח נכון בביקורת על "השמאל הרדיקאלי" שביקורתו על הקפיטליזם בן זמנו היא שלילית ולכן עקרה. בסופו של דבר הביקורת הזו לא הובילה לשום דבר ממשי. גם הציפייה לקץ-הקפיטליזם בשל סתירותיו היא חסרת שחר ואני מסכים עם ניתוחו לגבי המסקנות שעלינו להסיק מהעובדות החוזרות ובאות של יכולת הקפיטליזם להתגבר על סתירותיו, תוך גילוי יצירתיות וכושר הסתגלות. ברי מבקר את הקומוניזם הלניניסטי וחותר לכן לגישה דמוקרטית לסוציאליזם. השאלה שלי היא מה הסיבה להתעלמות מהניסיון הגדול הקיים של מודל סוציאל-דמוקרטי המצליח עד היום לקיים את רוב הדרישות שברי מונה לגבי החברה הסוציאליסטית העתידית שלו וגם קיים ומקיים דרכי מאבק דומות. אם המסקנה היא חתירה לסוציאליזם בתוך ההקשר הקפיטליסטי ("רפורמה רדיקאלית"), מה הטעם בהתעלמות ממודל קיים. מדוע לא לקיים לפחות דיון על הצלחת או כשלון המודל הסוציאל-דמוקרטי הסקנדינבי.


 


הסיבות להתעלמות מהמודל הסוציאל-דמוקרטי הסקנדינבי היא לדעתי, הדיכוטומיה הרווחת מאוד בשמאל הרדיקאלי: קפיטאליזם מחד וסוציאליזם מאידך. או מהפכה מול רפורמה. למרות שברי מנסה לשבור דיכוטומיה (בשפתו אנטינומיה) זו, במושג: "רפורמיזם רדיקאלי", נראה שעדיין הדי המאבק ב"רביזיוניזם" קיימים אולי גם אצלו, ובאים לידי ביטוי בהתעלמות מהסוציאל דמוקרטיה הרדיקלית. קיימת נטייה להתעלם מהשינויים הרבים שחלו מאז כתבי הרביזיוניזם הקלאסיים. אסור לנו להישאר ברמה הרעיונית המופשטת, בינתיים קיימת דרך ממשית של "רביזיוניסטים" שהלכו דווקא בדרך של רפורמות רדיקליות. מייסדי הדרך הסוציאל-דמוקרטית השבדית הלכו בדרך של מאבק מעמדי ויצרו חברה בה הממשלה שולטת בהון. הסוגים השונים של חברות קפיטליסטיות  הקיימים היום חשובים מאוד לדיון. במילים אחרות אותם "ואריאנטים של קפיטליזם" שברי מדבר עליהם במאמרו,  שלושת ה"משטרים", שלושת המודלים של חברות הרווחה עליהם מדבר אספינג אנדרסון, חשובים לדיון. אין דיכוטומיה של קפיטליזם מול סוציאליזם, וגם אין התכנסות למשטר רוחה אחד במדינות המערביות (למרות המשותף הגדול המחבר ביניהן). גם היחס בין סוג מדינת הרווחה  למשטר הכלכלי הקפיטליסטי חשוב. מי שמסיק אותן מסקנות לגבי מאבק מעמדי, מאבק למען העובדים, מאבק להתאגדות עובדים, ומאבק לסוציאליזם על סמך הכללה בין מודלים שונים מאוד של מדינת הרווחה (כמו למשל של ארה"ב וסקנדינביה) עלול לטעות במסקנות הכלליות והאופרטיביות כאחד.


 


דרכי מאבק שונות במודלים השונים של מדינת הרווחה


 


כדי לנמק את הטענות האלה אנסה לתת כמה דוגמאות. ברי מפריד בין החברה בכללותה לבין אופן היצור הקפיטליסטי וטוען שצריך וניתן להקטין את השליטה של אופן היצור הקפיטליסטי בחברה כולה. מהלך כזה התחיל עם "בלימת הקפיטליזם על ידי המדינה החברתית, מדינת הרווחה, במיוחד במחצית הראשונה של המאה העשרים… מהלך שכיום נסוג חזק לאחור עם מהפכת הנגד הניאו-ליבראלית…" (במאמרו של ברי, הפסקה האחרונה בסעיף: "האתגר הראשון: מהו הקפיטאליזם בפועל". אין מספרי עמודים בנוסח המודפס שלפני).  חשוב לבדוק כמה עובדות בהקשר הזה:  האם המהלך הזה של השגה לאחור של אופן היצור הקפיטליסטי נעשה באופן דומה במודלים השונים של מדינת הרווחה למשל בארה"ב ובשבדיה. מה מהותו של המהלך הזה, והאם בכל שלושת המודלים קיימת מהפכה ניאו-ליבראלית המשיגה לאחור את בלימת הקפיטליזם שכבר נעשתה. המודל הסקנדינבי של מדינת הרווחה שונה מאוד מהמודל של מדינת הרווחה השמרנית-קורפורטיסטית (כמו בגרמניה צרפת ואיטליה, לדוגמה). בשבדיה (המודל הסוציאל-דמוקרטי) הרווחה מבוססת על שירותים חברתיים אוניברסאליים המסופקים על ידי המדינה (בנוסף לתוכניות נדיבות מאוד של ביטוח סוציאלי) בגרמניה על ביטוח סוציאלי שהוא תלוי משכורת וניתן על ידי עמותות המשותפות למעסיקים ולעובדים.  בשבדיה הממשלה שולטת בחלק גדול מההון, איגודים מקצועיים חזקים. בארה"ב, שהיא אחת ממדינות מודל מדינת הרווחה הניאו-ליבראלי, קיים מעבר של חלק גדול מהשירותים החברתיים אל השוק. ברי, כמקובל בשמאל הרדיקאלי, מדבר על נסיגת מדינת הרווחה בהכללה לגבי כל שלושת המודלים. בפועל המודל הסוציאל-דמוקרטי של מדינת הרווחה (המודל הסקנדינבי) לא מדובר בנסיגת מדינת הרווחה אלא ב"התאמה מבנית" או "עיצוב מחדש". במילים אחרות, איגודים מקצועיים חזקים מאוד, ומפלגה סוציאל-דמוקרטית שהלכה במדיניות של מאבק מעמדי נחוש הצליחו, בשבדיה למשל,  ליצור את אותה הסגה לאחור של שיטת היצור הקפיטליסטי (עליה מדבר ברי) בחלקים גדולים מהחברה, למרות שאופן היצור נשאר קפיטליסטי. מנקודת המבט של השמאל הרדיקאלי עצמו, כמו למשל המאמר של ברי, חייבים להבחין עקרונית במידה שבה הושג הקפיטליזם לאחור על ידי מדינת הרווחה במודלים השונים של מדינת הרווחה. ההבדלים האלה חשובים גם בהשוואה בין מדינות הרווחה נוסח גרמניה וצרפת בה הרווחה מבוססת על הסכמים של ביטוח סוציאלי בין מעסיקים לעובדים (בפיקוח – רגולציה, וליווי של המדינה), לבין שיטה של שירותים חברתיים אוניברסאליים  של המדינה, היוצרים בנוסף לשירותים עצמם גם חלק גדול מהכלכלה שהוא השירות הציבורי, וחלק גדול מההון של קרנות הפנסיה בשליטת המדינה. (אני מניח שלקוראים מובנת החשיבות של שירותי רווחה אוניברסאליים הניתנים לכל אזרח ובכך מתקרבת החברה לחברה של זכויות אזרח אוניברסאליות שהוא אידיאל סוציאליסטי. וזהו סוג של השגה לאחור של הקפיטאליזם). בגרמניה וצרפת אכן לא נעשה השגה לאחור עקרונית מספיק של אופן היצור הקפיטליסטי. אבל, גם אי אפשר לומר שמדינת הרווחה האירופאית (המודל השמרני-קורפורטיסטי) נמצאת על אותו הרצף כמו ארה"ב ובריטניה.


 


למה כל זה חשוב לאנשי שמאל? משום שמטרות המאבק משתנות ממדינה למדינה. רק לצורך הדגמה:  בבריטניה ייתכן והמאבק יהיה נגד כל הממשלות הן של ה"לייבור" שהפך לניו-לייבור, והן של השמרנים. משום שבבריטניה בפועל קיימת העברה מאסיבית של שירותים חברתיים אל השוק (מלבד מערכת הבריאות שנשארה אוניברסאלית וציבורית). בגרמניה העובדים הדפוקים ביותר, הלומפר-פרולטריון המודרני הם עובדי השירותים, הצעירות והצעירים שהאבטלה ביניהם גדולה ביותר, בקיצור העובדים הלא מאורגנים והמובטלים לתקופה ארוכה, הנמצאים מחוץ להסכמי הביטוח הסוציאלי החל רק על מי שיש לו עבודה מסודרת. יחד עם זאת נדמה לי שהעובדה שקיימת מסה גדולה של עובדים הנהנים מההסכמים של העבודה המאורגנת (גם אם רק חלק קטן מהעובדים מאורגנים, כמו בצרפת), היא עובדה חשובה, וגם ההישגים הקיימים של מדינת הרווחה צריך להכיר בחשיבותם להגן עליהם. בישראל ובארה"ב הכול שונה, מכיוון שאין ארגוני עובדים חזקים  ונחושים מספיק, ומדינת הרווחה מוסגת לאחור באופן ברור ונחרץ (במיוחד לנוכח המצב הנואש אצלנו חשוב שנראה מודלים שונים כדוגמה). בשבדיה, ייתכן והמאבק צריך להיות יחד עם המפלגה הסוציאל דמוקרטית או בתוכה להגנת ההישגים קיימים של מדינת הרווחה  ולשיפורם. כמו כן, חשוב לקחת בחשבון שהן במודל הסוציאל-דמוקרטי והן בשמרני (גרמניה) מדובר בחברה קורפורטיסטית. המאבק המעמדי באירופה הביא למודל של הסכם בין העובדים למעסיקים בחסות המדינה ויש לכך חשיבות. אי אפשר היום להמשיך ולדבר במונחים של מאבק מעמדי כולל של סוף המאה ה – 19. למרות שאין לי ויכוח על חשיבות ההתארגנות של העובדים, וכוחם של ארגוני העובדים לשימור הישגי מדינת הרווחה.


 


על המושג: "נסיגת מדינת הרווחה"


 


ברי מדבר כאמור על נסיגה (rolling back) של מדינת הרווחה בהכללה כאשר מדינת הרווחה היא הניסיון השני (הניסיון הראשון הוא סוציאליזם מדינתי) להגבלת הקפיטליזם, ניסיון שיצר "אזורים של שעתוק  הגיון שמעבר לקפיטליזם". חשוב לכן לבחון האם באמת נסוגה מדינת הרווחה באופן כולל וגורף ללא הבחנה ב"משטרי הרווחה" השונים כפי שטוען ברי (וגם כותבים אחרים מהשמאל הרדיקאלי), או  אולי מדובר בהתאמה מבנית, ב"עיצוב מחדש" (restructuring) כפי שמקובל לטעון בספרות המחקרית האקדמית. בכל מקרה הניתוח השונה והשימוש במונחים שונים על ידי שתי הקבוצות האלה מעניין. קיימת הסכמה רחבה בין הסוציולוגים חוקרי מדינת הרווחה לגבי שתי טענות: א) המידה בה נסוגה או עוצבה מחדש מדינת הרווחה שונה במודלים השונים (כלומר אין התכנסות לתהליך אחד כולל העובר על כל סוגי מדינת הרווחה), ב) במודל הסוציאל-דמוקרטי בבירור לא מדובר בשינויים מבניים, ואילו במודל השמרני-קורפורטיסטי נעשו שינויים גדולים יותר אבל רוב החוקרים מדברים לא על נסיגה אלא על "התאמה מבנית" או "עיצוב מחדש" גם שם. ואילו במודל הניאו ליבראלי (המכונה גם "אנגלו-סאכסי") קיימת נסיגה של מדינת הרווחה מעבר שירותים לשוק הפרטי וכדומה. מי שמאמין שלא יתכנו שינויים בכיוון סוציאליסטי כל עוד קיימת החברה הקפיטליסטית, כלומר מי שאינו מאמין ברפורמה כלשהי אלא מחכה למהפכה או לביטול בדרך כלשהי של אופן היצור הקפיטליסטי כתנאי מוקדם לכל רפורמה משמעותית, יטה לראות כל שינוי לרעה בתגמולי הרווחה כמאשר את התזה שקיים תהליך כולל של נסיגה חזרה אל הקפיטליזם בנוסח הניאו-ליבראלי שלו. אבל  כאמור קיים גוף גדול מאוד של מחקר  אקדמי ששותפים לו לא רק האסכולה הניאו-מערכתית אלא גם האסכולה של "משאבי הכוח", שחלק מהחוקרים בה הם תומכי מדינת הרווחה האוניברסאלית וחסידי המאבק המעמדי.  דוגמה לשינויים שהם בחזקת עיצוב מחדש: הרעה בתנאי הפנסיה שנעשתה (בדרכים שונות) בשבדיה ובגרמניה, תוך שמירת כל העקרונות של תוכנית גמלאות פנסיית הזקנה. ההרעה יכולה להיות איחור גיל הפרישה (שגם קודם היה מוקדם מאוד יחסית), או הגדלת חלק הפנסיה שהוא תלוי משכורת ותלוי תרומה (כלומר הקטנה מסוימת של אי-השוויון) כדי להגדיל את התלות בין מה שתורם דור מסוים למה שהוא מקבל ולהקטין את החלק שהדור העובד משלם עבור הדור שכבר יצא לגמלאות. מהצד השני היו גם שינוים של הורדת גובה הפנסיה שמקבל כל פורש על ידי שינוי לרעה בתחשיב שנות העבודה לפיהן מחשבים את הפנסיה וכדומה. דוגמה נוספת לשינוי שנחשב לחשוב: הקטנת מספר ימי המחלה שמותר לקבל, או הוספת ימי המתנה לפני שמקבלים דמי אבטלה והקטנת משך התשלום של דמי האבטלה.  אנשי שמאל חייבים להבין שגם מפלגה סוציאל-דמוקרטית בשלטון חייבת פתרון לשאלות מעשיות כמו הגרעון האקטוארי שנוצר כתוצאה משינויים דמוגראפיים מחד והקטנת ההכנסות לקרנות הפנסיה מאידך. הטענה כאן היא שהשינויים האלה למשל בשבדיה ובגרמניה לא הביאו לשינויים מבניים ברוב התוכניות של הביטוח הסוציאלי. בריטניה לעומת זאת מדגימה את ההפך ובה (מלבד במערכת הבריאות) נעשו שינויים מבניים, הן על ידי השמרנים והן על ידי הניו-לייבור. למשל, ממשלת תאצ’ר יצרה תמריצים כאלה שהביאו חלקים גדולים מציבור העובדים לעבור לתוכניות פנסיה של השוק הפרטי. בהעדר שינויים מבניים אני מתכוון, לשמירת עקרון השוויוניות, שמירת המבנה בו הממשלה שולטת בקרנות הפנסיה ובהון שלהן, שמירת ואף הגדלת הסקטור הציבורי וכדומה (בשבדיה), ושמירת הרמה הכללית של השירותים הסוציאליים המוענקים לעובדים בגרמניה. המסקנה מכל אלה היא לא להתעלם מהשינויים המתרחשים, ולא להפסיק לבחון בעין  חדה שינויים בעקרונות מדינת הרווחה אלא, התנגדות לגישה האורה כל שינוי אוטומטית כנמצא על רצף  שבסופו מהפכה ניאו-ליבראלית. מהצד השני עלינו לתת יתר חשיבות לניגודים שיוצר הקפיטאליזם העכשווי בין האינסיידרס (עובדים בתוך הכלכלה של מקומות העבודה המסודרים עם הכנסה בינונית וגבוהה לאוטסיידרס, ולפערים ברמה הגלובאלית, קרי, פערי העוני והעושר בין המדינות המפותחות ללא מפותחות, הגידול חסר התקדם ברעב בעולם, פיתוח מול תת פיתוח, ולא פחות מכך השואה האקולוגית שמביא הקפיטליזם המפותח.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. שלומפר-פרולטריון הגיב:

    מאמר חשוב על נושא חשוב, שלא מטופל מספיק במחוזותינו. עם זאת, מה עם קצת עריכה לשונית? הסגנון והפיסוק בלתי קריאים בעליל.

  2. עופר הגיב:

    איך אפשר להשיג את המאמר של ברי? האם הוא הועלה לרשת?

  3. ASHER FROHLICH הגיב:

    מסיבות אישיות לא הצלחתי להתפנות לתשובה פרטנית ומעמיקה להרצאצו של מיכאל ברי ולתגובה שבמאמר הנוכחי,ואני מקווה שאוכל לעשות זאת בקרוב.
    אבל בינתיים רציתי לומר שכל נסיון לפשרה,"לדרך שלישית" לפי סגנונו של בלאייר,
    בין קפיטליזם לסוציאליזם,אינו "מחזיק מיים"
    גם לא כל משחקי המילים כמו "סוציאליזם של המאה ה21″,"רפורמה רדיקאלית",וכל מיני קשקושים כאלה הם לא יותר ממשחקי מילים ריקות.
    מארקס לא רק ציווה "ציווי קטגורי מוסרי".הוא היה מעשי וקונקרטי למידי.
    מספיק לקרוא את ה"מניפסט".
    סוציאליזם הוא קודם כל שלטון של מעמד הפועלים ובעלותו על אמצעי הייצור.הפרוש לכך הוא שליטה והנהגתו של המעמד בכלכלה,בחינוך,ובכל התחומים של חייה חברה.צריך להבין שלעולם הקפיטליסטים יוותרו מרצונם על השלטון,כוון שללא השלטון,לא יוכלו להמשיך ולהתקיים כקפיטליסטים.
    אין צורך להמציא את הגלגל מחדש.אפשר לשפר אותו,לעשות אותו חלק,חזק ומהיר יותר,וכל אחד שיציע גלגל שלא יהיה עגול,כוונתו,פשוט מאוד,ש"גלגל"כזה,לא יובל לשום מקום.

  4. לנתן הגיב:

    כי לאמריקאים אסור לבקר בקובה, בפקודת ממשלת ארה"ב.

  5. נתן. הגיב:

    שאלת תם:

    אם הקפיטליזים הוא כל כך נורא והסוציאליזים הוא כל כך טוב למה אנשים בורחים מקובה לארה"ב ואף אחד לא בורח מארה"ב לקובה?

  6. מתן ק הגיב:

    מיכה, לארצות שמחוץ למערב אירופה וצפון אמריקה התייחסת רק בפסקה האחרונה של המאמר. אם ניתן היה להשיג בכל העולם תנאים כמו אלה השוררים בשוודיה (מינוס מזג האוויר) הייתי מברך על המוגמר ומוותר על המהפכה הפרולטרית, אבל השאלה היא – האם אין שום קשר בין רווחתן של מדינות הצפון-מערב לבין העוני המחפיר שבו שרוי רוב העולם? האם ניתן לייצא את המודל הזה לכל מקום? השאלה הזאת דחופה במיוחד במציאות הישראלית, שכן – OECD או לא – אנחנו לא נמצאים בפינה הצפון-מערבית של העולם.

  7. מיכה רחמן הגיב:

    תשובה למתן. אתה צודק לגמרי. אני מסכים עם תאוריית התלות הטוענת שהפיתוח של המדינות העשיורת בא על חשבון המדינות המתפתחות. מודל מדינת הרווחה האירופית מתאים למדינות בהן מרוכז עושר רב, הוא לא יכול היה לעבוד ללא הצבר ההון שהושג, כפי שמוכיחים חוקרים רבים מתאוריית התלות, ללא העושק של הארצות המתפתחות מאז ימי הסחר הבלתי שווה בכוח הנשק של המעצמות ספרד פורטוגל בריטניה והולנד, ועד ימי הסחר המנצל של החברות הרב לאומיות היום. (ובאמצע הקולניאליזם הישיר של כיבוש הקולוניות). מצד שני זה עדיין לא אומר שעלינו להתנגד למדינת הרווחה שבהן יש שוויון רב יחסית. מצד שלישי יש לי ביקורת על אותם חוקרים אקדמיים הרואים את המדינה האירופית כיחידת ניתוח בפני עצמה. יש מעט יחסית חומר של תומכי מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטיים החקרים את יחסי הניצול ורואים את יחידת הניתוח כגלובוס כולו.

הגיבו לנתן.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים