הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 ביולי, 2008 11 תגובות

לפני חודשיים בדיוק כתבתי כאן טור שסקר את פרשת יחסיו של אהוד אולמרט עם "כל העיר", עם עורכיו ופרשניו, ועם החבורה הזריזה והמיומנת של כתבים שהעלתה מעל דפיו את רוב ההאשמות שעליהן חוזרים עתה בתקשורת הממוסדת. לא אחזור כאן שוב על הדברים. כל הטענות שאולמרט מסוגל לקדם תהליכים מדיניים כלשהם באזור כבר הופרכו, ולזכותם של כל העיתונאים שהסתופפו ב"כל העיר" בעבר ועובדים בו בהווה יש לומר, שאיש מהם לא נגרר למלכודת הדבש היונית, כביכול. את המלאכה הבזויה הזאת הם השאירו לעשרות אחרים, שרובם חזרו בתשובה בשנה האחרונה וניצבים כיום, לא רק ללא מורא ולא משוא פנים אלא גם ללא בושה, בראש הלוחמים נגד ראש הממשלה.

ביום שישי שעבר ניסיתי לעקוב אחרי החדשות בערוץ 10, ונוכחתי שוב לדעת שכל מלה שנכתבה בעיתון על ראש הממשלה אהוד אולמרט הייתה אמת צרופה. בתקופת כהונתו בעירייה הוא הנחית מכה אנושה על "כל העיר" כאשר הטיל עליו חרם מודעות. לעתים נדמה לי שתהליך ההתאוששות מהחרם עדיין בעיצומו. בעבר ראינו סצנות כאלה בעיקר בקולנוע: אנשים כוחניים משתמשים באלימות כלכלית כדי לסתום פיות ולמנוע מהציבור את המידע החיוני לקבלת החלטות פוליטיות מיודעות.


כאמור, עתה ברור לגמרי שגורלו של אולמרט נחרץ, ורוב העיתונאים שהגנו עליו עד כה נעלמו מהבמה הציבורית או שינו את דעתם. דן מרגלית, אחרי שנים של השתכשכות מבזה במי המדמנה של השלטון, עבר באורח סופי למחנה אויביו של ראש הממשלה. הכתיבה שלו נשארה די פושרת; אחרי הכול, מדובר בעיתונאי הכי קונפורמיסט שפגשתי מימי. אבל נראה שהוא הפנים כמה לקחים חשובים, ולמיצער הבין, שלא ניתן להתייצב בראש המסע נגד השחיתות וגם להיות ידיד נפש של מושחתים. חלו תמורות חדות גם בכתיבתו של נחום ברנע, שמביע דעות ביקורתיות יותר ויותר כלפי אולמרט ומנסה לשקם את המוניטין שלו בצורה מעוררת כבוד. אמנון דנקנר עזב את כס עורך מעריב ורואה בעיניים כלות את מבקריו החריפים של אולמרט מימי "כל העיר" שולטים כמעט לגמרי ברוב עמודי העיתון; וטומי לפיד שהלך לעולמו הותיר מאחוריו תחושת יתמות אמיתית אצל אולמרט.


גם פרשנים אחרים במחנה המרכז הלאומני נאלצים להתאים עמדות למציאות המשתנה: ארי שביט הסתפח כבר מזמן למחנה ביבי נתניהו חרף טקטיקת העמימות שלו, והמאמרים הראשיים ב"הארץ" מקצינים, ובצדק, את העמדות (שהיו די אמביוולנטיות בעבר) נגד ראש הממשלה ותובעים את התפטרותו המיידית כדי שניתן יהיה לטפל בענייני המדינה. גם אמנון אברמוביץ’ מתקשה להמשיך באתרוגיזם המוסווה שלו, שבאמצעותו הגן על אריאל שרון (פוליטיקאי הרבה יותר מושחת מאולמרט), גירש את כולנו מערוץ 2 והפך אותנו לצופים קצת נרגנים בערוצים המתחרים. כמה פרשנים צפויים מדי בעיתונות הכתובה עדיין מטייחים פה ושם בחירוק שיניים, אבל גם הם מבינים שגורלו של ראש הממשלה להתפטר, או להיות מודח בתוך שבועות אחדים, כבר נחתם בשעווה אדומה ועבה. זה היה טבעי לחלוטין שנשמח לאידו של אולמרט בעיתון שלנו. הוא שנא אותנו בכל לבו והחזרנו לו באיבה שוצפת, אבל מתועדת וממוסמכת היטב.


אלא שקשה מאוד לחוות שמחה כלשהי. דווקא עצוב לנו. לא שאנחנו מתאבלים  על אולמרט, אבל העצבות מחלחלת לכל שיחה עם חברים, מכרים וידידים מכל החוגים והגוונים. גם מבלי לגלות נטיות כלשהן לערגה דביקה לעבר האמיתי או המדומיין של החברה הישראלית. דומה שהכול מסכימים שהגיעו מים עד נפש. אולמרט, ושני מתחריו על ראשות הממשלה הגרועים באותה מידה, משרה שלא בטובתו אווירה של קבס וייאוש בכל שדרות הציבור. אבל, כפי ששאל את עצמו השבוע רפי מן ברשימה מעניינת ב"מעריב", כיצד אנחנו מסבירים לעצמנו ולאחרים את העובדה התמוהה שמאות אלפי ישראלים טרם הגיעו לבית ראש הממשלה כדי להפגין ולדרוש בכל תוקף את התפטרותו? גם ההסבר שכמעט כולם התייאשו לגמרי מהמערכת הפוליטית הישראלית איננו מספק.


הסיבה היחידה המתקבלת על הדעת היא זהותם של המתמודדים האחרים. אהוד ברק וביבי נתניהו אינם התגלמות טוהר המידות ואין להם שום תוכנית חלופית לניהול המדינה לעומת זו של אולמרט. לפתחו של ברק רובצות ההאשמות קשות מצד אנשים שעבדו איתו ומכירים היטב את התנהלותו כפוליטיקאי ולדעתי הדיווחים על אלימות פוליטית מאורגנת שאנשי ברק אירגנו מבית מפלגת העבודה מהווים רעידת אדמה מהותית ותדמיתית. אם יאמתו את העובדות יבינו כולם שאלימות מאורגנת כמוה כתופעה פשיסטית, בשירותו של האיש הכי מפחיד בפוליטיקה הישראלית. אשר לביבי נתניהו, הוא יצא כמה פעמים בעור שיניו מחקירות משטרתיות קשות. ישראלים שחווים עתה הלם קרב פוליטי בעקבות הסיפורים על אולמרט, לא ימצאו ניחומים אצל פוליטיקאים מפוקפקים אחרים.


אז לעלות על בריקדות רק כדי לקבל מדיניות כמעט זהה בביצועם של אישים שאין לנו שמץ של אמון בהם? אין בזה אפילו היבט מגייס אחד. לאיש מהשלושה אין הצעה מקורית או יצירתית שתקדם אותנו להסדר (אפילו זמני וחלקי) עם הפלסטינים בגדה וברצועה ועם הסורים; אין להם אפילו רעיון חדש אחד שיסייע לחברה הישראלית לגשר על פני הפערים החברתיים והעדתיים, והאוריינטציה הרעיונית הניאו-ליברלית שלהם מבטיחה רק את הרחבת הפערים; לא שומעים מהם אף מלה על איראן ועל הצורך להנמיך מיד את הלהבות, בטרם ניגרר למלחמה שתהרוס את ישראל ותפגע אנושות גם במדינות אחרות באזור; ואיש מהם לא הביע נכונות או שאר רוח כדי לנתח, להבין ואז לפעול ליצירת מכנה משותף חדש בין האזרחים היהודים והערבים במדינה. האלפים שיתקהלו במוקדם או במאוחר ליד מעונו של אולמרט ידרשו את הסתלקותו המיידית, ובצדק. המחאה תעזור לנו להרגיש טוב עם עצמנו, אבל רוב המפגינים יידעו שגירושו של אולמרט מהפוליטיקה לא יפתור אף בעיה מהותית.        


כרגיל בעתות משבר מנסים אנשים פחות או יותר סבירים וישרים בדרג השני והשלישי של המרכז הלאומני לפתות אותנו ברשימת "מרכז" חדשה, שמנסה לשקלל את הרעיונות הרווחים בעבודה, בליכוד ועתה גם בקדימה ולהגיש את המרקחת הלעוסה שלהם באריזה חדשה ונוצצת. עתה מנסים כמה ידוענים (חלקם נחמדים וחלקם שהתלכלכו בתמיכה במלחמת לבנון השנייה ובמערכת ההשמצות נגד מתנגדיה) להקים מחדש מפלגונת, ספק ד"ש, ספק מפלגת המרכז, ספק צומת. הם מציעים לנו לסמוך על מערכת הביטחון ועל מנגנוני החושך בנושאים ביטחוניים, מבטיחים להפריד את הדת והמדינה אבל מצהירים על זיקתם לשוק החופשי ומתחמקים מדיון אמיתי בבעיות המבניות של הכלכלה ושל החברה, שהביאו לחברה מעמדית, צינית וקשוחה המערערת את רקמת הקיום הישראלי ופוגעת בעיקר במזרחים ובערבים. תנועת "אור" היא מזיקה כיוון שהיא משלה שוב את המעמד הבינוני שניתן לשקוד על תקנת המדינה באמצעות גימיקים כמו "חוקה", מנהל ציבורי יותר תקין וטוהר המידות. אחד הדוברים המרכזיים של "אור", האמן הרציני יאיר גרבוז, אף חטא בהשמעת הצהרות פזיזות הפוגעות עוד יותר במעמד המורים המעורער ממילא. "ההוראה איננה מקצוע", גרס גרבוז בפומבי ועשה מעצמו וממפלגתו החדשה צחוק. אבל מאחורי ההצהרה התמימה הזאת מסתתרת האדישות הגדולה לגורלם של רוב השכירים. הרצון לפגוע במורים נובע ממזימה לקעקע ציבור גדול של שכירים המסוגל לעמוד על זכויותיו. הזיקה של גרבוז לחובבנות נאורה כביכול מזכירה את האריסטוקרטיה האנגלית במאה הי"ט. כדאי לכל מי ששוחר שינוי אמיתי להתרחק מהריאקציה שגרבוז וחברו יהושע סובול מייצגים כיום.  


לדעתי, תפקידו של המבקר הוא בעיקר להצביע על פגמים, ואת ההצעות הרבות שכמה מאיתנו שטחו בתקשורת בשנים האחרונות איש לא יישם או חלם ליישם. בבחירות יצביע כל אדם בעד הרע במיעוטו בנסיבות הקיימות, וגם אני אצביע שוב בעד רשימה פחות או יותר סוציאליסטית ופחות או יותר יהודית-ערבית. עם זאת, אסור לנו להשלות את הקוראים ולספר להם, שבכך נביא לחברה הישראלית גואל.


*התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. מיכאל שרון: כתבה מצויינת ומעניינת המדגימה הגיב:

    היטב את קירנוף העיתונות ההגמונית; רקבון "אינטלקטואלים" דילטנטים המתייצבים כ"מושיעי האומה" בסגנון בטלני של תמלילי סמול טוק מתחכם ונרקיסיסטי עתיר אגו-טריפ (סובול, גרבוז). וכללית, מיעוט האופק לשינוי ממשי בביצה בה אנו מדשדשים.

    כן, הסאוב הנורא מאופק אל אופק סינדל את כולנו.

  2. עידו לם הגיב:

    אני מסכים לניתוחיך חיים, המצב עגום המדיניות הניאו ליברלית אסון ואוסף השוטים שמנהל אותנו בחוסר כישרון משווע מוביל אותנו לפי תהום. רציתי לשאול אם וכאשר ישראל תצא מהשטחים והפלשתינאים לא יתפשרן על זכות השיבה וימשיכו לפגע בנו האם אז תהיה לנו זכות מוסרית לטרנספר אותם לפי דעתך? דבר שני אני מסרב להפוך למיעוט במדינה זו משום שאני יודע שרב תרובותיות עם האיסלם מועף מהחלון כאשר הם הרוב האם לפי דעתך צריך למנוע תרופה למחלה ?

  3. comrade cirrus הגיב:

    לדעתי עמוק בפנים הציבור הישראלי הפנים את העובדה שהמפעל הציוני כשל. וזה לא ענין של ראש ממשלה כזה או אחר, למרות שאין ספק שמערכת שלטונית הגונה הייתה מקלה עלינו לא מעט, אבל כול הענין הוא שגם השחיתות והזוהמה במסדרנות השלטון הם למעשה תהליך בלתי נמנע. הרעיון כאילו אנו מסוגלים לקיים ישות מדינית שהיא פיקציה כאילו מדובר בעוד מדינה נורמלית המונחת לה אי שם במקום טוב בעולם הנאור זו טעות ותפיסה שגויה של המציאות. כפי שלא ניתן להכנס לים מבלי להירטב כך לא ניתן לקיים ישות קולניאליסטית בעלת משטר אפהרטייד, שהיא מדינת הלכה ודמוקרטית? כלכלה ניאו-ליברלית ושוק חופשי שבעצם נתמך בסכומים שבכול יבשת אפריקה יכולה רק לחלום עליהם, עבדות ממוסדת במקביל למחשבה שכול ישראל ערבים זה לזה ולסיום אנומליה מובהקת בסביבתה לטוב ולרע ואיום יום יומי בהשמדה בקרב ציבור שגדל וחונך על ברכי השואה ובכול דור ודור עומדים עלינו לחלותינו ולצפות מהציבור להתכונן לחגיגות המאה.
    בקיצור יש לומר את הדברים באופן ברור: הציבור הישראלי עמוק בפנים הבין כבר שאין עתיד למדינה היהודית והוא למעשה נואש מכול העסק הזה וכרגע זה כול אדם לעצמו. ההשחתה, ההסתאבות וקריסת המערכת השילטונית היא חלק מכול התהליך הזה.

  4. כפיר הגיב:

    נכון, נכון ונכון.

  5. עופר נ. – לעידו הגיב:

    (וכמובן, אינני חיים)

    *ה*פלסטינים מעולם לא פיגעו בנו ולעולם לא יפגעו בנו. יש פלסטינים שעשו זאת ומן הסתם יעשו זאת בעתיד, אני מקווה שאתה מבין את תפקידה של ה’ היידוע.

    אם אתה מאשר טיהור אתני אלים של ציבור שלם, אין לך זכות טיעון מוסרית נגד פלסטינים שפוגעים ללא הבחנה בישראלים חפים מפשע בגלל מעשים איומים שישראלים (ולא *ה*ישראלים) עושים להם.

  6. קורא הגיב:

    הדבר האחרון שאני רוצה להיות זה "אתרוגיסט", ובכל זאת יש לי הערה: האמנם אולמרט הוא אבי אבות הטומאה? ואולי יש כאן שילוב של תקשורת חסרת רחמים (וחסרת לב, אבל זו כבר בעיה אחרת) שמנגחת את ראש הממשלה מטעמי רייטינג, חוסר אמון ציבורי בהנהגה (כל הנהגה) ורצון ציבורי לליטרת הדם, שהפך את אולמרט לסמל לשחיתות?
    אהוד אולמרט איננו ראש הממשלה הראשון שזוכה לךביקורת ציבורית נוקבת. נדמה כי כל ראשי הממשלה מאז לוי אשכול סיימו את הקדנציה שלהם במפח נפש. אולמרט, איפוא, הוא רק חלק מהשרשרת. ואיך אפשר לשכוח את התחקירים על ביבי והמשלוחים, שבעטיו הוא נחקר ארוכות במשטרה, אך התיק נסגר בלא כלום.
    ייתכן שאצל אולמרט הרף עלה. אבל מי שחושב שאחריו יבוא מנהיג ישר ותמים, טועה. יש כבר מי שמשחיז את הסכינים לקראת ראש הממשלה הבא, אם רק נדע מיהו.

  7. שעתו הגדולה של ברעם הגיב:

    בתוכנית על אנשי מצפן (בתקופה שבה אנשי
    השלום קבעו את המדיניות)
    (באותו זמן נסלח לאנשי מצפן והללו הורשו
    לחזור לישראל לאחר תקופת גלות ארוכה
    בלונדון)
    בתוכנית האמורה אנשי מצפן הביעו את אמונתם
    שהנה תוכניתם הגדולה שביסודה שיבת
    הפליטים והקמת מדינה דולאומית על בסיס
    סוציאליסטי מתגשמת לנגד עיננו
    זה בדיוק מצבו של ברעם
    ברעם מוצא כל מיני סימנים שתוכניתו הגדולה
    שמאוד דומה לתוכניתם של אנשי מצפן
    הולכת וקורמת עור וגידים
    אבל
    קריאת המציאות של ברעם היא טעות אחת גדולה
    זה מתחיל עם המזרחיים שהם התומכים העיקריים
    בנתניהו ומסתימת עם הפלסטינים
    שהחליטו ללכת בדרך החמס
    לגבי אירן כנראה שיש לברעם משחה סודית
    כנגד קרינה רדיואקטיבית משום כך
    הוא שש לבשר לנו שאסור באיסור חמור
    לפעול כנגד אירן

  8. סמולן הגיב:

    זה לא אנחנו, זה אתם.

    אני חושב שקשה שלא להבין, שציבור צרכני התקשורת בכללותו פיתח ראיה סופר ביקורתית כלפי מה שהמדיה מביאה. כולל עובדות קשות. הבעיה היא לא במפעל הציוני, או במנהיגות – היא למעשה מורכבת מאנשים מוכשרים.

    אי האמון שנראה כשורר נוגע לכך שהתקשורת טעתה בכל תחזיותיה. שהיא פועלת כמפלגה בעלת מצע מוגדר (אכן אנטי ציוני, אבל במובנים מאד מעודנים. רוב האנשים אוחזים, בצורה כזו או אחרת, באמונה שליהודים מותר להתארגן פוליטית, כולל כמדינה). אבל הקמפיין שתיאר את מלחמת לבנון כטבח של בנינו, ואחרי כן החרבת הצפון – חיפה וקרית שמונה וכו’ – ואז עבר לחימום סיפורים משומשים על אולמרט, מצטבר לכלל תמונה לא סימפטית.

    שמעתי כבר מלא מעט אנשים שהגדירו את עצמם "שמאל" (במובנים של הבמה הזו, הם כמובן פשיסטים. כלומר משרתים בצבא ובעד קיום המדינה), שאולמרט, אמנם לא משהו, אבל ברור לגמרי שרודפים אותו. בכוונת מכוון, ובלי פרופרוציה. יותר מכל דבר, נראה שאולמרט מרד באלי התקשורת, והם זועמים. מה זה זועמים.

    דוגמה באותו עניין: גדעון סאמט התראיין לפני שבוע-שבועיים, במסגרת קידום מכירות לרומן שכתב. הוא דיבר בין היתר על תפקידו במסגרת משרד החוץ… כמדומה שבמידה והוא לא היה מקבל את התפקיד, הרבה זבל היה פוגש את המאוורר. כלומר, סאמט ידע על שחיתויות ושתק. למען חוויותיו האישיות, קידומו האישי, או משהו כזה.

    עזמי בשארה כתב לא מזמן, שישראל נשלטת על ידי המערכת העיתונאית שלה. ואכן, יש כמה דברים שבהם נראה כי כך הוא הדבר. למשל, המאמר הזה עצמו, חושף את תכנית הפעולה: יכתבו איקס מאמרים שיביאו חומרים נגד האיש שחפצים בהדחתו, ומן הסתם נאות אלפי ישראלים יעלו על קרית הממשלה. אממה, הקומבינה שקופה מדי, הספין ברור, והפועלים עייפים מעבודת האלים.

  9. חיים ברעם הגיב:

    לעידו לם,

    גם בשיא הנימוס אל תשאל אותי על טרנספר או על רעיונות נאציים דומים. אם המדיניות הישראלית מאז 1948 מובילה אותנו למדינה דו לאומית אז יהיה עלינו לקבל את הדין.
    המשוואה רוב יהודי=דמוקרטיה איננה תקפה, בעצם. הדמוקרטיה עדיפה בכל מקרה , זכויות האדם עדיפות בכל מקרה, ואין לנו חלק ונחלה בשיח הגזעני. עשינו בשמאל ניסיון אמיץ וממושך להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. גם עתה הוא נראה בעיני רצוי ורציונלי בדרך לפדרציה משותפת. אבל הרוב מכשיל את ביצוע הרעיון הזה, ולכן אין לנו אלא לחתור לפתרון המתיישב עם דמוקרטיה ועם זכויות האדם.

  10. עידו לם הגיב:

    אני מצר על כך שלא ענית לי חשוב לי מאוד לשמוע את דעתך על שאלותי בתודה מראש.

  11. חיים ברעם הגיב:

    אף פעם לא הייתי במצפן אבל אני מעריך מאוד את אנשיו שחשבו באופן עצמאי על המתרחש כאשר רובנו לא ידענו מהחיים שלנו.
    אם אתה באמת קורא את הטורים שלי שמופיעים כאן כבר שש שנים אז קשה לי להבין את המסקנות שלך.
    צריך להפריד בין ניתוח לבין מסקנות פוליטיות ישימות. ברור שהמצב קרוב מאוד למה שתיארת, ואני בכלל לא מאמין שהאזור הולך לקראת סוציאליזם או משהו כזה. העיסוק העיקרי שלי עתה הוא קריאה למזעור נזקים ולהנמכת הלהבות. חזון אחרית הימים רחוק יותר מאשר בעבר. עם זאת, מתקפה על איראן עלולה להביא לאסון טוטאלי על ישראל ועל עמי האזור. את ההיסטוריה לא נצליח לשנות בכוח כפי שכבר למדנו בלבנון, בפלסטין ובמקומות אחרים.

הגיבו לקורא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים