הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 ביולי, 2008 7 תגובות

כאשר נולדה בתה, היא היתה יפה כחלום והרופא צחק ואמר:  בני תערובת תמיד יפים יותר;  כמו המולאטיות בדרום-אמריקה  –  אמר.  לפי המבטא שלו הבינה, כי הוא עצמו הגיע משם.


הביאה אותה הביתה.  סביב מיטתה  עמדו האב הגאה ביופיה של בתו , ושתי אחייניותיו הקטנות.  השתעשעו.  הגו סביבה  מיני קולות מצחיקים,  מנסים לשווא להצחיקה.   לא ידעו שהיא קטנה עדיין מלצחוק.  והיא, האם, עמדה מן הצד, צופה מאושרת בתמונה המשפחתית.  לפתע הרצינה אחת  האחייניות, ושאלה:  אבל מה היא תהיה,  מרוקאית או אשכנזייה?  האם חייכה.  תשובתה היתה מיידית ובוטחת:  היא פשוט תהיה בן-אדם,  אמרה. באותם רגעי שמחה לא  חשבה על-כך, שבמציאות הלוחצת  הזו, בארץ הזו, ארצה, גם זה, לפעמים, לא פשוט.

אלי, בנם של ג’ברא ועליזה ניקולה, היה באותם הימים בן שבע בערך.  מקפץ לידה,  עליז וטוב לב, בדרכם ברחוב הרצל, רחובו הראשי של הדר-הכרמל, נעצר פתאום, הרצין ושאל אותה:


תגידי יעל, תגידי את, מה לעשות, תגידי את, מה אני?   ומכיוון שנשמע לה מוטרד נעצרה גם היא, הישירה אליו מבט ושאלה:  מה קרה אלי?  קרה משהו?


תראי, אמר,  הילדים הערבים אומרים שאני יהודי והילדים היהודים אומרים שאני ערבי.  אז מה אני?  תגידי את.


אתה  פשוט בן-אדם, אמרה. אבל לנוכח הבעת פניו הבינה,  שהתשובה הזו לא מספקת אותו.  אולי תגיד להם שאתה גם ערבי וגם יהודי?  –  הציעה הצעה מפוקפקת, הבינה מיד שגם היא לא יכולה לעמוד במבחן המציאות והוסיפה סימן שאלה.


הם אומרים שזה לא יכול להיות, אמר והעמיד אותה בפני העובדה שאין לה,  בשביל הילד המתוק הזה,  הצנום, שחור-התלתלים, שפקח אליה את עיניו הגדולות עם השאלות הגדולות, שאין לה בשבילו תשובה גואלת.  


כעבור למעלה מארבעים שנה אמר לה ג’וליאנו, בנם של סליבה חמיס וארנה מר, שישאיר לה את קלטת הוידיאו שביקשה ממנו, ב"קפה אליקא" ברחוב מסדה.  "קפה אליקא"?  –  שאלה אותו  –  לא ב"קפה קטן"?,  ששם כבר הבטיח לה פעם להשאיר  אותה.  הבטיח ולא קיים, כדרכו בקודש.


לא, לא ב"קפה קטן"  –  אמר.  חבר שלי פתח עכשיו קפה חדש.  אני אשאיר לך אצלו, ב"קפה אליקא".


חיכתה מספר ימים וטלפנה כדי לברר אם הקלטת המבוקשת כבר הגיעה.  שאלה אם היא, אכן, מדברת עם "קפה אליקא".  כן  –  ענה לה גבר מבוגר, את מדברת עם אלי.  הקלטת, כמובן, עדיין לא היתה שם.


את יודעת מה – אמר אלי  –  ג’ול צריך להיות פה היום, עוד מעט; אני אזכיר לו שיביא אותה; את יכולה לסמוך עלי; זה יהיה בסדר.  כעבור מספר ימים נוספים טילפנה שנית והקלטת באמת כבר היתה שם ומאחר שהאיש הזה, אלי, בעל בית-הקפה, כך הבינה,  נשמע לה אדיב ונחמד העיזה ושאלה:


תגיד אלי,  מה שם המשפחה שלך?


ניקולא, הוא ענה.


אז אתה הבן של ג’ברא ועליזה?


כן  –  אמר.


אם-כך, בוא ואספר לך משהו, אמרה וסיפרה לו את המעשה באותו ילד צנום, שחור-תלתלים ופקוח-עיניים ועל השאלה ששאל אותה.


טוב,  –  אמר – היום אני כבר לא צנום ובמקום תלתלים ראשי כבר קרח, אבל השאלה ששאלתי אותך אז נשארה השאלה של  חיי.


בקלטת  שהשאיר לה ג’ול יאנו  הוקלט סרטו הדוקומנטארי של עמוס גיתאי, "תיאטרון החיים", על מפעלה של ארנה  בג’נין.  הקטע שבגינו ביקשה את הקלטת הולך כך:


עמוס יושב במכונית לפני מחסום. ג’ול יאנו עומד מחוץ למכונית, ליד החלון.


אתה יודע מה הם עשו לי פה  שלשום?  –  מספר ג’ול יאנו לעמוס –  נסעתי עם משמש, החברה שלי.  הייתי אחרי בדיקה בקופת-חולים, לא היה  לי לא דרכון ולא תעודת-זהות, אז הוצאתי את פנקס קופת-חולים.


"יהודי?"  -שאלו.


"לא בדיוק".


"טוב, אז ערבי".


שתקתי והם המשיכו לשאול:  "אז מה אתה?"


"אני  –   אמרתי לו  –  אתה יודע, אני עובד עם ילדים".


"צא, צא מהאוטו  –  הוא אמר  –  תעמוד מהצד".


היה שבע בערב, –  ג’ול יאנו ממשיך לספר לעמוס  –  אחרי רבע שעה  החייל חוזר אלי:  "נו, החלטת מה אתה?"  –  הוא שאל.


"אני לא זה ולא זה, עוד לא החלטתי  –  אמרתי לו  –  תראה, אני עובד עם ילדים,  עוד לא החלטתי, זה ספור ארוך".


אחר-כך ניגש איזה קצין ושאל:  "נו, אז מה אתה, אתה יהודי?"


"עוד לא החלטתי להחליט"  –  אמרתי לו.


"תראה חבוב  –  הוא ענה  –  מצדי, אני פה עד הבוקר,  כשתחליט, תגיד לי".


נהיה מאוחר, –  ממשיך ג’וליאנו לספר לעמוס  – התחיל להחשיך, משמש התחילה לבכות, נהיה קר, לא היו לא עיתונאים ולא צלמים. מה, אני אהיה פה פאטריוט, חשבתי.  פתאום ניגש חייל  ואומר:


"אתה יודע מה, תשיר את התקווה"


"מה?  וואלה, –  אמרתי  לו  –  מה?"


"כן, כן, תשיר את הבית הראשון".


אז עמדתי כמו אידיוט, בתשע בלילה, במחסום פה למעלה, בצד, והתחלתי לשיר.  וג’וליאנו עומד לפני עמוס וחוזר ושר:  "כל עוד בלבב ני נה ני נה נה,  נפש יהודי…"   אני מגיע ל…  והחייל אומר:  "סבבא, סבבא, סע".


באותה קלטת גם מצאה, בין היתר, ראיון שערכה מרגלית צנעני עם ג’וליאנו.  במהלכו מופיע הדיאלוג הבא:


צנעני:  אתה  חצוי?


ג’וליאנו:  כן


צנעני:  למה?


ג’וליאנו:  אני דובר את שתי השפות, חי את שתי התרבויות


צנעני:  היית בצבא, היית פרו-יהודי.  עכשיו אתה פרו-ערבי?


ג’וליאנו:  לא, אני לא פרו-יהודי ולא פרו-ערבי, אני פרו-רעיון מסויים:  אנרכיה;  להיות בן-אדם;  לא תורכי, לא עיראקי, תימני, אשכנזי, ספרדי;   להיות אדם חופשי;  להיות.


צנעני:  לאיזה צד אתה?  מה אתה יותר?  אתה יותר יהודי או יותר ערבי?


ג’וליאנו:  לא, אני לא יותר יהודי ולא יותר ערבי, אני שניהם.


צנעני:  עם כל המסה והטרגדיה?


ג’וליאנו:  כן, עם כל המשא והתיק על הגב.


                                       ****


בטלוויזיה שר והתראיין זמר ראפ צעיר, ישראלי.  לא קלטה את שמו, אף פעם גם לא שמעה אותו קודם לכן.   היה בו משהו שעורר את תשומת-לבה. אמנם לא קלטה אצלו משהו שנון כמו ההומור והסארקאזם של ה"דג נחש", למשל, או של "שוטי הנבואה",  גם אין בו אותה עוצמת מחאה, שבגללה היו תאמאר נפאר וחבריו כה קרובים ללבה.  ובכל-זאת היה גם במחאה שלו  –  שהייתה יותר אינדיבידואליסטית, משהו בנוסח: תנו לי לחיות את חיי בשקט, אל תתערבו בענייני כל הזמן  –  משהו  שמצא חן בעיניה.  נדמה היה לה שהוא  קצת מסטול,  –  הוא גם לא עשה מאמץ מיוחד להסתיר זאת   –  מסטול קצת,  מה לעשות,  אבל נחמד, נחמד לגמרי.  לא שהפכה מומחית לראפרים למיניהם, אבל  בזמן האחרון אהבה להקשיב לראפרים הצעירים האלה.  היה בהם, בחלקם,  משב-רוח רענן ומאתגר מול הטרילאלי וטראלאלה של נעמי  שמר, למשל, ודומיה, שעלה לה יותר ויותר על העצבים.  ואז הראפר הזה, אותו שמעה עכשיו לראשונה, אמר:  אולי הפתרון הוא שצריך להקים פה שלוש מדינות  –  אחת ליהודים, אחת לערבים  ואחת  לבני-אדם;  פשוט בני-אדם,  קודם-כל בני-אדם;  כזה, כאלה, ערבים ויהודים שרוצים לחיות בשקט;  למה לא?  באמת, שיהיו ערבים, שיהיו יהודים,  שרוצים לחיות ביחד, בשקט,  –   בני-אדם.    חייכה.   אלא  שמייד החליטה, שעדיין היא צריכה להבדיל בין פאנטאזיות  –  של זמר ראפ מסטול ואולי גם שלה  – לבין  המציאות.  וחבל.   כי אז,  באחת,  נמחק החיוך מתוכה.   אבל זה הלא סימן  –  ניסתה לנחם את עצמה   –  שהיא עדיין שפויה.  שפויה.  שפויה?   כבר  לא היתה בטוחה בכך.  כי בטלוויזיה גם הראו,  את ההרס שהשאיר אחריו הצבא הזה,  במחנה הפליטים הזה;  הכובש הנאור הזה,  בערים הכבושות ההן ;  במבצע הזה שקרא לו  –  והכותרת התנוססה מעל לתמונות  –  "חומת מגן"..   הצבא הטוב בעולם, אמרו,  ההומאני שבין הצבאות, אמרו, שנשקו, הלא, תמיד טהור.  אבל במלחמה כמו במלחמה, אמרו, ולכן גם עדיין לא יודעים  –  הוסיפו  –  כמה גופות קבורות מתחת להריסות.    גופות.   וזה הרי גם לא מעניינם, מסתבר, כמה גופות צריכות היו להיקבר תחת ההריסות, כדי ללכוד או לחסל אותם מפגעים מבוקשים, שגם מספרם לא היה בדיוק ידוע.  ואולי היו קבורים שם גופות של ככה, סתם גברים?  ככה, סתם גופות?  ואולי נשים, ואולי גם ילדים ואולי גם תינוקות?   גופות.   המראות לא הניחו לה.  כמו סרט אימים שקלטת הוידיאו שלו השתבשה,  הם חזרו וחזרו והלמו ברקותיה.  הנה מוטלות גופותיהם ואין הם נושמים.    וגם אנחנו כבר בקושי נושמים.  חרדה מצמיתה הזדחלה לתוכה. גופות נתערבבו בגופות,  גם אלה שהובלו מרחובותיה ושווקיה של ירושלים המוטרפת;  מבתי עינוגיה של תל-אביב, שרצתה לחיות בשלווה;  ומצמתיה של חיפה, שניסתה לקיים את איזוניה השבריריים.  וכל התבערה המזוויעה הזו, היא שהביאה עליה את החשש,  שאולי, מי יודע, אולי שום דבר, אבל שום דבר, כבר לא כל-כך שפוי.   בעיניים קרועות ראתה את  המראות:   איך הארץ מלאה  קברים, עוד ועוד קברים;  חסרת-אונים שמעה את הקולות: איך הארץ מלאה שכול ויתמות ובכי;  ואיך מנהיגיה עומדים ומלהגים ומשקרים ומסיתים.  איך הארץ מלאה חמס. ומלאה שנאה.   וזה מה שגרם לה לעצום את עיניה ולא לרצות לפקוח אותן יותר.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. אהבתי הגיב:

    מאוד יפה

  2. רמי הגיב:

    אכן, ארץ אוכלת יושביה. כבר בשנות הארבעים התחיל לרוץ השיר הנבזי הזה (כמדומני של חיים חפר): "הלוחם עייף יגע / על הארץ משתרע / ואומר הן כך כתוב: / את הארץ, בי נשבעתי, / רק לכם כולה נתתי / מני דן ועד ים סוף….".
    אז אם היהודים, עם כל הכבוד לבני עמי, נשבעו כי הארץ כולה להם ורק להם – התוצאה היא ארץ אוכלת יושביה. לו אני בן עשרים – הייתי עף מכאן.

  3. למה אף פעם אין סיפור מכמיר הגיב:

    על ילד שאבא שלו יהודי ואמא שלו ערביה?

    חוץ מזה הרעיון על שלוש מדינות דווקא יפה, אם כי לא מקורי. מה אם במדינה השלישית, זו של הבני אדם (כי ידוע שיהודים וערבים הם לא בני אדם, כמובן), יהיו גם הומואים וגם סטרייטים? לפצל ומייד. ואם במפוצלות יהיו סוציאליסטים וליבראלים? עוד פיצול. צמחונים ואוכלי בשר? בוודאי שאי אפשר ביחד. מכורים לתיאטרון מול טריאתלון-ג’אנקיס? מובן מאליו שיש בעיה.

    המסקנה היא שיש צורך במדינה לכל אזרח, ומי שיש לו שתי זהויות יקבל שתי מדינות – לגמרי לעצמו. ככה הוא יוכל לא רק להגיד לאחרים שהם לא בני-אדם, הוא יוכל אפילו להגיד את זה לעצמו, בעצמו…

    נורא מצחיק שאנשים שמסוכסכים לא רק עם סביביתם אלא אפילו עם עצמם, יוצאים "נביאי שלום". אורוול במלוא תפארתו.

    ןלרמי החביב- ידוע של הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. זה קבוע קוסמי. כל מקום שתעבור אליו, מיד יהפוך לפחות מוצלח ממה שיש למישהו אחר. כמו התור בסופרמרקט – התור שאתה נמצא בו תמיד מתקדם הכי לאט, ואם תעבור לתור אחר, הוא יתקדם עוד יותר לאט מזה שעזבת…
    מי שעבר את גיל עשרים אמור כבר לדעת שהבעיה לא בתור אלא בסובייקט שעומד בתור.

  4. לרמי הגיב:

    וואלה נכון. אם היהודים, נשבעו כי הארץ כולה להם ורק להם – התוצאה היא ארץ אוכלת יושביה.
    כשהערבים נשבעים אותו דבר, זה בסדר גמור. כי הערבים הלא יתירו ליהודים לחיות תחתם, כשהרגל שלהם על צוואר היהודים. היהודים יסכינו לזה.
    הערבים?
    הערבים לא יסכינו לשום דבר אחר.

  5. ל"לרמי" הגיב:

    כמה שאתה צודק. אמת, הערבים תמיד רצו לשלוט בכל הארץ ואילו היהודים רצו רק לפתח אותה לטובת כל יושיבה. הראייה, שמאז באו היהודים לארץ, השטח שבשליטת הערבים, שהיה בהתחלה 100%, הלך וקטן עד שהגיע היום לכ-15% ואילו השטח של היהודים הנדיבים גדל מ-0% ל 90% (כולל כמובן התנחלויות בארץ אבות). ובאמת, הערבים לא נותנים ליהודים להתנחל בכל מקום בארץ ומיידים אבנים על המתנחלים בעוד שלהם יש כמובן זכות תנועה מלאה בכל רחבי הארץ והם קונים ובונים בתים ומתנחלים בשרון וביהודה ואיפה שרק בא להם. אכן, זהו עוול גדול וגזל נורא לאור היום של הערבים הרעים את רכושם ואת כבודם של היהודים הנדיבים שכל רצונם אינו אלא להיטיב עם הכלל ללא הבדל דת גזע ומין. זאת בדיוק הסיבה שעשתה אותי לציוני אדוק אשר אוהב את המדינה ואת מנהיגיה החל מבנגוריון למשל, שתמיד הושיט יד לשלום לערבים והם דחו אותה (למשל בדיר יאסין חתמו איתם על אמנה של אי לוחמה וכעבור מספר ימים הם התאבדו במאותיהם רק כדי להשמיץ את התנועה הציונית ולוחמיה המוסריים וטהורי הנשק שבוכים בדמעות על אובדן כל חיי אדם ובמיוחד ילדים) ועד למנהיגי ההוווה האמיצים כמו למשל בוגי בודי שניסה לחנך את הערבי בדרכים פדגוגיות שיצרבו את תודעתו ויקדמו אותו לקראת פיוס והשלמה עם השלטון הנדיב והאכזר של הגזע העברי, אבל מה לעשות, שומדבר לא עזר ואינברירה צריך להתנחל עוד יותר וגם להדק את המצור על עזה שחברה לציר הרשע עד שיוקם כאן קיר ברזל עליו תתנפצנה כל תקוות הפורעים וכנופיות הטרור הפלסטיניות שללא כל סיבה יורים קסאמים ואבנים בגודל של בלוקים.

  6. ל- למה אין אף פעם סיפור מכמיר הגיב:

    לצד מסקנתך שיש צורך במדינה לכל אזרח, יש עוד מסקנה אפשרית: אין צורך במדינה כלל

  7. יאללה בסדר הגיב:

    המסקנה שאין צורך במדינה בכלל גם יכולה לנבוע מאותן הנחות.

    ככה זה עם הנחות מטומטמות. נובעות מהן ים של מסקנות מטומטמות באותה מידה.

    מעניין שאף אחד לא ענה לשאלה למה אין אף פעם סיפור מדמיע על ילד שאבא שלו יהודי ואמא שלו ערביה. מישהו?

    ולזה שלפניך – כמובן שיש סיבה לכך שהפלסטינים יורים עלינו קסאמים. רק שזו לא הסיבה שאתה מנסה לשווק בחוסר כישרון משווע.

    הבעיה בקמפיין השיווקי שלך (חוץ מחוסר כישרון) היא שהקליינט לא נותן לך לעשות את העבודה, ומתעקש להפריע כל הזמן עם אמירות שסותרות את מה שאתה מנסה למכור.

    מה לעשות שכשמדובר בפלסטינים, אנשים נוטים יותר להאמין למה שהפלסטינים אומרים בעצמם, מאשר למה שאנשי יחסי הציבור שלהם מנסים לדחוף.

    זו הקללה (לאנשים כמוך) שבהעלאת הנגישות למקורות מידע.
    המעמד, החשיבות וההשפעה של המתווכים (כמוך) יורד, כי מתקיים ערוץ תקשורת ישיר בין המקור לציבור.

    מי מתעניין בפרשנות ובאפולוגטיקה שלך, כשאפשר לשמוע ישר מפי הסוס מה הוא חושב ורוצה?

    אם היית מואיל להקשיב לרטוריקה הערבית במקום לעצמך, היה מתגלה לך למרבית ההפתעה שהיו פה שני צדדים שלא היו צדיקים גמורים בדאגתם לרווחת, לזכויות, ולאינטרסים של הצד השני.
    היתה מלחמה, אנחנו ניצחנו והערבים נכשלו. זה כל הסיפור.

    אם אנחנו היינו נכשלים הם היו חוגגים עצמאות ואנחנו היינו מציינים עוד קטסטרופה. זה מה שאתה רוצה? זה הצדק שלך?

    מה שקרה לפלסטינים הוא אסון וחורבן, שהיתה להם *כקולקטיב* אחריות ושותפות של לפחות חמישים אחוז בו.

    ההכרה באסון הפלסטיני, ואפילו בחלק שלנו באחריות לאסון הזה, לא גוררת שכישראלים נסכים לאסון וחורבן לישראל בכדי שהפלסטינים יקבלו מה שהם רצו מלכתחילה.

    אתה הבנת את זה, ברוך?

הגיבו ללרמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים