הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 באוגוסט, 2008 25 תגובות

אנשים כמונו חיים כבר שנים בצלה הכבד של אי-ההסכמה עם הסביבה החברתית המיידית שלהם. זה נכון שסביב המעגל הקטן של השמאל העקבי חגים גם מעגלים גדולים יותר של שוחרי שלום סבירים, שתמיכתם בהסכמים השונים ואפילו ב"וויתורים" משמעותיים פחות או יותר תלויה בעיקר בשיקולים פרגמטיים. אנחנו אולי מכבדים אותם לעתים תכופות מדי בכינוי "וורדרדים", אבל כדי להתקיים מבחינה פוליטית-תרבותית אנו זקוקים לדיאלוג קבוע ושוטף איתם.

בדרך כלל אנחנו מנהלים אורח חיים המושתת על מעין דו-קיום בשלום, ולרוב הוורדרדים יש אוזן רגישה מאוד לביקורת מן השמאל. רבים מהם חיים בקונפליקט פנימי בין התדמית העצמית הנאורה שלהם לבין הסכמתם הפעילה או הסבילה למלחמות יזומות ותוקפניות, לצעדי דיכוי חריפים, לאפליה "רכה" אבל מתמשכת וגם למדיניות כלכלית-חברתית שמרחיבה את הפער ודוחקת את החלשים אל סף העוני המרוד והמנוון. אבל המתח בינינו לבין המתונים הממוסדים נעוץ בעיקר ביחס לסכסוך עם עמי האזור, הכולל עתה לא רק את הערבים אלא גם את האיראנים.


ההבדלים בהתייחסות נראים למשקיפים מחוץ לארץ עמומים ומטושטשים, ולמען האמת גם רבים מאיתנו מתלבטים בסימון קווי המתאר בינינו לביניהם. אבל ההבדלים ניתנים לסימון ואפילו לכימות, והבהרתם תורמת לדעתי לדיון הציבורי על בעיות מהותיות ואפילו הרות-גורל. הטשטוש נובע לעתים מקיומן המוצהר של מטרות דומות: עקרונות של תמיכה בשלום ובשוויון חברתי מקובלים על מאות אלפי ישראלים שלא רואים בעצמם אנשי שמאל. ההתפתחויות בנושא הזה הן מהירות במיוחד. אם לפני שלושים שנה רבנו על מדינה פלסטינית או על מגעים עם אש"ף עם אנשי רצ ואחר כך מרצ ואפילו פילגנו מפלגה על הבסיס הזה ("יעד", 1975-6), כיום מדברים גם ראשי הממסד על שתי מדינות לשני עמים. אבל הגישור על פני כמה פערים פוליטיים לא השפיע כמעט על הקיטוב הרעיוני. אם במישור הפוליטי יש אנשי מרצ שמדברים פחות או יותר כמונו (בעיקר בהפוגות שבין סכסוך אלים אחד עם שכנינו למשנהו) הרי שמבחינה אידיאולוגית השמאל הציוני יותר קרוב לליכוד מאשר לשמאל העקבי. כולנו חשים באמיתותה של התזה הזאת בעיקר כאשר פורצת עוד מלחמה מיותרת וזדונית שנועדה לחסל את התקווה להידברות לא אלימה, הכרוכה בוויתורים אמיתיים על נכסים (כמו רמת הגולן או הגדה המערבית).


ההבדלים נעוצים בעיקר בהערכה ההולכת ומתגבשת בשמאל הרדיקלי, שיש לפתור לא רק את הבעיות הנובעות ממלחמת 1967 אלא גם לטפל בצורה רגישה ואינטליגנטית במורשת הכואבת של שנת 1948. התוצאות של אירועי תש"ח משפיעות עד היום על יחסינו עם השכנים, וכך גם ההימנעות המכוונת והממושכת ממחשבה מעמיקה על הסוגיה הזאת ועל הפתרונות האפשריים. הוורדרדים הדחיקו את הפליטים ואת הטראומה עקב הריסת מאות מקומות יישוב של ערבים בתוך תחומי הקו הירוק. אנחנו, לעומת זאת, מביאים את הגורמים האלה בחשבון הכללי של הסכסוך ושל הדרכים ליישובו בדרכי שלום, ולכן לא רואים במדינה פלסטינית בקווי 67 משום ויתור ממשי של ישראל לפלסטינים. גם הנכונות שלנו לסגת מרמת הגולן תמורת שלום עם סוריה היא עקבית לחלוטין, ונובעת מתוך שיקולים מדיניים ורעיוניים.


קיימים גם פערים אידיאולוגיים אחרים. הם מפרידים בינינו בבעיות יסוד של המדיניות ושל שיווקה על ידי הממסד. בספרו של לואי אלתוסר "על האידיאולוגיה" (שראה אור בהוצאת רסלינג ובתרגומה המאלף של אריאלה אזולאי) שאותו קראתי לאחרונה, מופיע המונח "מנגנון מדינה אידיאולוגי" שמגדיר היטב את כל הכלים, כולל תעמולה ו"חינוך", שבהם משתמשים החוגים השליטים כדי ליצור הסכמה כאילו מרצון לתכתיביהם הדכאניים. בכל מלחמה שפורצת כאן, כולל המתקפה הנואלת והבלתי אחראית על לבנון לפני שנתיים, נכנעו רוב תומכי הציונות המתונה לשטיפת המוח של הממסד באמצעות מנגנון המדינה האידיאולוגי. כדי להתנגד לשטיפת המוח ולקיים מערכת חשיבה פוליטית חלופית, אנחנו זקוקים לאידיאולוגיה אחרת, אנטי-ממסדית. הבדלי הגישה בזמן מלחמה אינם נובעים מעדיפות מוסרית שלנו, אלא מקיומה האיתן של מערכת ערכים שונה.


מכאן נובעות גם שאר המחלוקות בין השמאל העקבי לבין המרכז הדמוקרטי. הן קיימות בנושא הנשק הגרעיני, בדרך הבנת מגבלות הכוח של ישראל, בהעדפת משא ומתן על יוזמה צבאית, ביחס להגמוניה האמריקאית בעולם, בהתנגדות או לחילופין בהשלמה עם הגלובליזציה, ביחס לציבור המזרחי, ביחס לאזרחי ישראל הערבים, ומעל הכול בהבנה הרווחת בשמאל (אבל לא בציבור הציוני המתון) שכל שימוש בכוח צבאי הוא רע לישראל, בלי קשר לתמיכה אמריקאית בתוקפנות. רוב רובו של השמאל הציוני מסכים לכל יוזמה מלחמתית כוחנית, אם תהיה לה תמיכה מוושינגטון. אבל אנחנו מחפשים צוהר ליחסים בינלאומיים מורכבים יותר, שיביאו בחשבון גם שאלות מוסריות של צדק, שוויון, חירות, ביעור הבערות והמחלות, והכחדת הרעב בעולם. הזיקה שלנו לעם בישראל על כל עדותיו ושכבותיו היא איתנה, אבל השקפת העולם שלנו מביאה בחשבון הכללי את מקומנו בעולם ואת הצורך הכלכלי, הפוליטי והאקולוגי להתנגד להגמוניה האמריקאית המוחלטת, ולחפש יותר איזון במערכת הבינלאומית.


לכל אלה יש להוסיף את הוויכוח הנוקב בשאלת המשטר הכלכלי, בהתנגדות הרעיונית שלנו לניאו-ליברליזם, באיבה שלנו לשלטון ההון בחסות סיסמאות על השוק החופשי, לעומת הסכמת רבים מהמתונים לשלטון הכלכלה הרכושנית במשק. מובן שבתוך המחנה המתון יש ניואנסים שונים, וגם נושא התדמית העצמית הוא חשוב. ישנם פעילים במרצ, ואפילו במפלגת העבודה, שנוטים לחרוג מהקונצנזוס בנושאים מסוימים, ואנחנו בהחלט רוצים ביקרם חרף הביקורת הרעיונית. אבל הרצון לשתף פעולה נגד הגזענות והפשיזם אינו פוטר אותנו מההבחנות הרעיוניות המהותיות, שיש להן גם ערך פוליטי גדול. הן מאפשרות לערוך תחזיות מדויקות של התנהגותם של הוורדרדים בימים אדומים של מצוקה והתעוררות לאומנית.


לתסמונות שתיארתי כאן יש גם פן אישי. כמעט כולנו עברנו משברים קשים ביחסים האישיים עם הסביבה החברתית שלנו. זה לא קרה כמעט בשנת 1982, כי אחרי היסוסים של כמה שבועות (אנשי "שלום עכשיו" דרשו ממפ"ם להצביע אמון בממשלת בגין-שרון מיד אחרי הפלישה הנפשעת ללבנון) הצטרפו רבים למחאה של השמאל הרדיקלי שהחלה מיד ביום הפלישה בעצומה "די" ובעצרת המונים בתל-אביב בסוף יוני 1982. גלי המחאה שלנו ממש אילצו את אנשי "שלום עכשיו" להתעורר, לפני שיאבדו חלק מאנשיהם. אבל אסור לשכוח אפילו לרגע שממשלה של הליכוד יזמה את מלחמת לבנון, ואין ספק שזה איפשר את ההתנגדות בשמאל הציוני של אז. התהליך הגיע לשיאו בהפגנה בספטמבר 1982, אחרי הטבח במחנות הפליטים בלבנון, שבה העדיפו המארגנים להזמין לנאום את תומכי המלחמה מראשיתה (כולל יצחק רבין שלחץ על אריאל שרון להדק עוד יותר את המצור על ביירות) על פני אנשי שמאל עקביים כמו אורי אבנרי או אפילו מאיר פעיל.


אבל בשנת 1991 תמכו רוב הציונים המתונים בפלישה הראשונה לעיראק חרף רצחנותה. כך אירע גם בפלישה האמריקאית-בריטית השנייה לעיראק (שנת 2003). הקרע בלט מאוד באירועי אוקטובר 2000 כיוון שממשלה של העבודה בראשות אהוד ברק הייתה אז בשלטון. טבח שלושה-עשר האזרחים הערבים לא השפיע על החלטתה של מרצ לתמוך שוב באהוד ברק בבחירות 2001. בכל הצמתים האלה חשנו באיבה אמיתית כלפינו וכלפי עמדותינו. זה לא מנע מרבים מאנשי המחנה המתון לאמץ אותן בדיעבד, כאשר כל השגיאות ההיסטוריות (כולל הקרע בין האזרחים הערבים לבין המחנה שלהם) הפכו כבר לבכייה לדורות.


עתה אנחנו עומדים בפני קונפליקט דומה גם בנושא האיראני. גם כאן עובדים מנגנוני המדינה האידיאולוגיים שעות נוספות וגם כאן קשה לאסוף יותר מכמה מאות חתימות על עצומה נגד מתקפה ישראלית על איראן, שתביא לאסון נורא ואולי בלתי הפיך. אין לנו אלא להביע את עמדתנו בעקביות ולשכנע את המחנה המתון להצטרף למחאה, שהיא לא רק צעד פוליטי ורעיוני נכון אלא גם מעשה פטריוטי, שבא לשמור על חיי אזרחי ישראל ועל חייהם של אזרחי מדינות אחרות.

תגובות
נושאים: מאמרים

25 תגובות

  1. אלי / שלוש מכשלות הגיב:

    לחיים

    כציוני "ורדרד" אני שמח על הכרתך בצורך של אנשי השמאל הרדיקלי לקיים דיאלוג עם "שוחרי שלום סבירים" כהגדרתך.קריאותיך החוזרות למניעת האסון בדמות ההתקפה על אירן מקובלת עלי לחלוטין.

    כאדם שקרא רבות את הדיונים באתר והרואה את עצמו פתוח לרעיונות ונכון להשתכנע , סבור אני שקיים מחסום בלתי עביר כמעט המונע השפעה ממשית של אנשי השמאל "הרדיקלי" על הצבור (היהודי) הרחב.
    מחסום זה נגרם לדעתי משלוש מכשלות

    הראשונה, נובעת מתחושת "הצדק המוחלט" בו מעבירים אנשים בדעתך את רעיונתהם. לשמוע או לקרוא אדם שסבור שהוא תמיד צדק, צודק ויצדק מהווה גורם מרתיע למדי. העולם אינו שחור ולבן אלא צבוע בגווני אפור.
    ייתכן שמדינה דו לאומית היא רעיון נפלא לשלום, לשוויון ולאחוות עמים…אך אולי לא. יוגוסלביה והקווקז צריכים לעורר מחשבה גם אצל הרדיקלים.

    מכשלה שניה נגרמת מנקודת המוצא הא-לאומית (ובמקרים רבים האנטי לאומית) של "האדומים".
    אילן פפה טען בראיון עיתונאי שהקמת המדינה לא הייתה שווה גרוש של 750000 פליטים ערבים.
    מעבר להתעלמות מחלקם של הערבים בפרוץ המלחמה ההיא יש כאן בעצם שלילת היות הצבור היהודי עם הראוי להגדרה עצמית.
    לשיטתכם, איך ההטחות החוזרות אודות היות הציונים ,קולוניאליסטים" "כובשים" תוך התעלמות כמעט מוחלטת מעוולות הערבים – מעשי הרצח, האמנות הגזעניות של אש"ף וחמא"ס, אמורים לשכנע ולהשפיע בכיוון של פרוק ההתנחלויות, נסיגה משטחים, וחתירה לשלום ?
    איזה פתרון אמיתי אתם מציעים לצבור היהודי כציבור לאומי בעל זכויות ?

    אבן הנגף השלישית היא פזור המאמץ לכל תחומי הענין משלום עם ערבים, דרך הגשמת שוויון כלכלי וחברתי , הגנה על הסביבה וצדק מגדרי.
    הדברים במידה מסויימת שלובים אך בדרך תאבדו הרבה אנשים טובים.

    מוטב להתרכז במטרה העיקרית מניעת מלחמת גוג ומגוג עם אירן

  2. בן פ. הגיב:

    אדון ברעם היקר,
    מנית כמה "הצלחות" של השמאל הרדיקלי בדמותן כל תחזיות שהתבררו, לשיטתך, כמוצלחות, כדוגמת ההתנגדות לעצם קיומה של מלחמת לבנון השנייה. הרשה לי לציין כמה מקרים בהם קיבל רוב עם ישראל את עמדת השמאל הרדיקלי, ולא יצא נשכר מקבלת עמדה זו: 1) החזרת יאסר ערפאת וחבר מרצחיו חזרה מטוניס לשטחים והרעפת מחמאות, ושבחים על האיש כעל "בן גוריון פלסטיני", מנהיג נחוש לשלום וכו’. כך הוא הוצג, עד שהתברר שהאיש הוא בדיוק אותה דמות עלובה ושקרית שהימין תמיד טען שהוא: מחבל, מנהיג כנופיה, ומושחת עד היסוד. שלום הוא לא התכוון לעשות, הכל חלק מתוכנית השלבים המפורסמת.2) אם כבר לבנון, הרי הבטחות השמאל מאז ומעולם היו כי רק אם ניסוג מדרום לבנון, יהיה לנו שקט, ושלווה, כפרי הצפון ישגשגו, וחיזבאללה כמובן, יתנדף, או שיהפכו כל פעיליו "לילדי הפרחים" של לבנון. בתוך הררי המילים שנכתבו על מלחמת לבנון השנייה, אף אחד כמעט לא שאל שאלה אחרת- האם, בראייה הסטורית, עצם היציאה מבלבנון היא לא טעות טראגית. ערפאת הרי הודה כי הנסיגה מלבנון הוכיחה לו שניתן לגרום לישראל לסגת מהשטחים בצורה אלימה, ופתח באינתיפאדה, שמספר ההרוגים בה יגרום אפילו לשתי מלחמות לבנון יחד להחוויר. בקיצור ברעם, רוצה להבין למה אתם לא מצליחים לאסוף יותר ממאות חתימות ? כדאי שתסתכל גם על הכשלונות מהדהדים במדיניות השמאל "העקבי". אתה שולל התקפה על איראן, וכך אתה נוהג בדיוק כמו נוויל צ’מברליין. שאל את עצמך האם משטר האייטולות מעוניין בכלל בהדברות, ופשרה, והאם אינו מצהיר על מטרותיו הסופיות השכם וערב ?

  3. עידו לם הגיב:

    אוקיי בוא נעשה קצת מקצה תיקונים: השיטה הכלכלית המצליחה היום בעולם היא לא קומוניזם ואיפלו לא סוציאליזם אלא סוציאל דמוקרטיה מתונה נוסח שוודיה שבה תומכים "ורדרדים" ולא סוציאליסטים כמוכם. דבר שני מבחינה מוסרית אנשים כמו עמוס עוז ויוסי שריד "הורדרדים" לפי תפיסתך לפי דעתי לוקחים אותכם בגדול שלא נדבר על כך שבהרבה מובנים הם מתוחכמים ומעניינים יותר. דבר אחרון מדינה פלסטינאית מבית היוצר של אורי אבנרי היא מופת לחוסר שיקול דעת וכול בר דעת יודע שלהחזיר את השטחים לירדנים זהו רעיון הרבה יותר בשל מחוכם הגיוני וטוב הן לישראל והן לפלסטינאים.

  4. מסכים חלקית הגיב:

    מלחמה באיראן באמת תהיה אסון.באופן כללי אין לי שום חיבה מיוחדת לציונות רק שאין לי גם שום סיבה להאמין שהלאומיות/לאומנות הפלשתינאית טובה ממנה במשהו בגלל זה הרעיון של מדינה פלשתינאית לא ממש מלהיב אותי בלשון המעטה.כל מנגנוני המדינה המדכאים שקיימים או לא קיימים בישראל יהיו קיימים גם במדינה הפלשתינאית או בכל מדינה אחרת.זה לא מצדיק את מה שישראל עושה אבל לא יזיק לך לזכור את זה.המשטרים במדינות הפוסט-קוליניאליות לא טובים בכלום מהמשטר הקולוניאליסטי ששלט בהן וזה בלשון המעטה והעבר הקולוניאליסטי לא יכול להיות תירוץ.כשמדינה פלשתינאית אם וכאשר תקום תהיה על הגבול שלך זה משהו שכדאי שתזכור.אם אפילו מד"ע כבר חושבת על מדינה אחת לשני עמים אולי כדאי שגם באתר הזה יתפכחו?

  5. RS הגיב:

    "אנחנו זקוקים לאידיאולוגיה אחרת, אנטי-ממסדית."

    ב-ד-י-ו-ק !!!

    צריך שפה אחרת ומערכת מונחים אחרת.

  6. מאמר חשוב הגיב:

    מגדיר בדיוק מי "אנחנו" ומי "הם".

    לא נותר אלא להמליץ למר ברעם לאמץ את עיקרון היסוד של עצמו, שצריך להיות לנו האומץ האמיתי לבקר את עצמנו בלבד, את טעויותנו, שגיאותנו, עוורונינו, והמקרים בהם עשינו פשרה עם המוסר והמצפון לטובת השגת "מטרת העל" שלנו.

    לא מקומינו לבקר ולתקן את "ההם". וכמובן שהבחירות שעושים "ההם" לא צריכות להכנס כגורם במשוואה שקובעת את פעולותינו.

    אנחנו בשלנו, כי יש לנו עקרונות, ולא משנה כלל שבחירותיהם ופעולותיהם של "ההם" משפיעות ומשנות את טווח אפשרויות הבחירה שלנו.

    אנחנו נתעסק בפופיקנו הפרטי בלבד, והיות וממילא יש לנו רק כלי כשר אחד להתמודד בו עם כל צרה שלא תבוא, באמת לא מעניין אם מחוץ לטבורינו מתחוללת שריפת ענק, או מבול ושיטפון. בשני המקרים כל שנוכל לעשות הוא לדקלם אותן ססמאות, אז מה משנה המציאות?

    מה שחשוב ומכריע הוא שלא נשגה בדקלום, לא נטעה באינטונציה, ולא נחליף נקודה בפסיק, חלילה.

    בכל מקרה אין לנו סיכוי לשרוד, כי כל שינוי שנחולל במציאות ע"י פעולה, עלול לגרום פגיעה במישהו – עניין לא מוסרי מיסודו. לכן אסור לנו באיסור חמור לפעול.

    כל מה שנותר לנו הוא למות צודקים. שמול כיסא הכבוד יעידו בנו שאמרנו את כל התפילות הנכונות בזמן הנכון, ולא פספסנו לא תג ולא אות. ושחוץ מלהתפלל ולקלל לא עשינו כלום.

    כך שאולי בסיבוב הבא ישלחו אותנו לעולם עם חוקים אחרים, שאין בו מחסור ותחרות, לא קר בו מדי, ולא חם מדי, אין בו אסון, מחלה או מוות, וכולם חיים באושר ועושר לעולם ועד. אמן.

  7. ורדרד הגיב:

    למען האמת אני רואה עצמי הרבה יותר אדום מאשר רוב הכותבים והמגיבים באתר זה. אני כמו רוב הורדרדים תומכים במדיניות כלכלית אחרת לגמרי מזו שנוקטת המדינה כיום. לעומת זאת את עיקר אם לא כל האדמומיות באתר זה ניתן לתמצת לנושא אחד – שלילת זכות קיומה של ישראל לעומת הטפה בלתי נלאית להשבת זכויותיו של העם הפלשתיני המדוכא או כמו שאתה נסחת את זה "…לטפל בצורה רגישה ואינטלגנטית במורשת של 1947…". שפו על הניסוח העדין להטפה לרצח עם. זאת אופנה לא שמאל. לעומת זאת לרוב הורדרדים (האדומים האמיתים) יש בד"כ משנה סדורה שמשלבת רצון לשלום על בסיס עובדות אמיתיות עם רצון לשינוי המשטר הכלכלי גם אם לא הפיכתו למשטר קומוניסטי שנזקיו היו גדולים בכל מקום בו יושם.

  8. בן הגיב:

    כן, כמו בן דרור ימיני המנוול, המזהה את עצמו כ- "איש שמאל" (ציוני אמנם, אבל עדיין "שמאל"), בעוד הוא ממשיך לשלח חיצי רפש לעבר אנשי השמאל הרדיקלי (וגם השמאל המתון יותר, שבעיניו הוא רדיקלי), שכל פשעם הוא לנסות ולהסיר את המצור מעזה.
    עם "שמאלניים" כאלה, לא צריך אנשי ימין.
    ימיני, כשמו כן הוא.

  9. רמי הגיב:

    אכן, הימין הישראלי הכיר בכורח להקים מדינה פלסטינית ולכאורה רשאי השמאל העקבי לחגוג נצחון אידיאולוגי. לכאורה בלבד, כי החיידק הלאומני דתי לא רק שלא נחלש אלא הלך וחזק ופשה כמגפה בקרב חוגים שבעבר גילו כלפיו עמידות מסויימת. והצעירים! הצעירים שגדלו לתוך הכיבוש והאפרטהייד הם ברובם המכריע לאומנים צרי מצח ובורים ורק מיעוט קטן (מוטב שלא אומר זניח) הם נשי ואנשי שמאל מובהקים. מה שקובע ויקבע את גורל האומה והמדינה הוא לא קבלת ההנהגה את התפיסה של שתי מדינות וכו’. לא, כי המחלה הנוראה של שנאת הערבי וסנדרום הקוזק הגזלן המאמין בכל לבו ובכל מאודו שאנחנו הקורבן ורק הטרור פלסטיני חסר פשר הנובע ממעמקי נפש חולנית של העם הערבי ודתו המוסלמית הוא המכשול לשלום. מי שקורא את הטוקבקים מקבל בחילה ונתפס לאימה, כי דבריהם יוצאים מריקנות מוסרית ובורות היסטורית גמורה. אין לי שום הסבר איך קרה הדבר, אבל דומני שהשמאל העקבי לקה בראייה אופטימית מדיי את העם והחברה שבה הוא חי ופועל. לאחרונה קראתי מעט בדברי הכנסת ובפסיקת העליון מהימים שלפני 67 ונוכחתי שחיידק השנאה, גם לשמאל וגם לערבי, כשהוא עטוף בקרום של בורות מדעת, איפיין חוגים כביכול מתונים כבר אז. קראתי, למשל את התבטאויותיו של השופט זילברג בפרשת שליט (אך לא על שליט עצמו) כך: "…יהודי מנוול ורשע שכמוהו רבים בחוגי השמאל היהודי החדש", והתחלחלתי. זהו אפוא סיפור ישן ואולי עתיק של לאומנות אפלה שכנראה הביאה על העם הזה אסונות וידה עוד נטוייה.

  10. המתעורר הגיב:

    דיאלוג? מה שאתם מחפשים זה אזניים להטפה ולא דיאלוג. לא באים לדיאלוג אטומים עם כל הצדק בכיס.

  11. יעל לוטן הגיב:

    ניתוח יפה ונהיר. הייתי מוסיפה שתי נקודות: א. מי שהתחיל לגלגל את המשק לכיוון "השוק החופשי" היתה ממשלת המערך בשנת 1975, עם הרפורמה במס, כאשר הוקהה דירוג המס הישיר ונוסף המע"מ, שהוא עקיף ורגרסיבי; ב. האמונה בארה"ב כמעוז החירות והנאורות נפוצה מאוד דווקא בין אלה הקוראים לעצמם "שמאל". אמונה זו כוללת אשלייה תמימה שיבוא יום וארה"ב תיכפה על ישראל לעשות שלום עם שכניה… ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם בה יש יותר תמיכה בארה"ב בשמאל מאשר בימין. זוהי אחת המוזרויות המייחדות את המדינה המוזרה הזאת.

  12. עידו לם הגיב:

    ליעל לוטן אני איש שמאל ותומך בארצות הברית ואם את שואלת אותי איך זה הולך ביחד אני אומר לך מצוין

  13. לעידו לם הגיב:

    זה שאתה מגדיר את עצמך "כאיש שמאל" עדיין לא עושה אותך לאיש שמאל. זה כנראה ספיח מתקופה שבה ימין בארץ נחשב מוקצה ולכן יש אנשים שמרגישים מצויין עם עמדות ימניות והגדרה עצמית שמאלית

  14. לבן פ. הגיב:

    שלום בן,

    שגיאות בנקודת המוצא שלך.

    – השמאל העקבי, כמו אורי אבנרי וגוש שלום, התריעו כבר מתחילת תהליך אוסלו על הסכנות הגלומות בו ("אל תיתנו להם רובים אם אינכם מתכוונים לצאת מן הגדה המערבית")

    – ערפאת נלחם בטרור בצורה יעילה מאד בשנים 96-2000 כאשר הגדה הייתה בשליטת הרשות

    – אילו דגל ערפאת בתכנית השלבים כמשנה סדורה (להבדיל מרטוריקה), היה מקבל את הצעת הבנטוסטנים של ברק בשנת 2000, כדי להמשיך את המאבק מנקודה טובה יותר

    עופר
    (מוכר לך מהתכתבות בעניין זוהר)

  15. חיים ברעם הגיב:

    הדיון כאן מאלף, ולמדתי ממנו רבות. אשתדל להתייחס לכמה מהבעיות הקשורות בהעברת המסר והנושא הפטריוטי כבר בטור הבא.

  16. חיים ברעם הגיב:

    לבן,

    אסור לכתוב על מישהו שהוא "מנוול" רק משום שיש לו דעה אחרת. זה פוגם מאוד בדיון הדמוקרטי וברמתו. מבקשך לשקול מחדש לפני שאתה מגיב.

  17. בן פ. הגיב:

    לעופר,

    אם כבר נרד לפרטים, אז התקופה היחידה בא ערפאת עשה רושם כלשהו של נאבק בטרור היתה בתקופת נתניהו, בה התקיימה המשוואה לפיה ישראל תיסוג משטחים רק אם הפלסטינים ילחמו בטרור.בימי רבין ופרס "העליזים" הוא לא רק שלא טרח להאבק בטרור, אלא אף ניצל אותו להאצת המסע ומתן, והוויתורים. החל משנת 2000 הוא בחר במודע בדרך של אלימות, וטרור, וכך הצדיק את נבואותיהם של בני בגין, רחבעם זאבי,וחבריהם. עצם ההגדרה "השמאל העקבי" מראה על הקבעון שלכם, ועל חוסר היכולת להתאים את עצמכם למציאות, ולהודות בטעויות. העולם הוא דינמי, המציאות היא דינמית, משתנה, רק השמאל נשאר "עקבי" באידיאולוגיה שבמקרה הטוב אבד עליה הקלח ה-1989.
    לגבי "הבנטסונים", מכיוון שיש הרבה גרסאות לאיזה בדיוק הצעה הניח ברק על שולחנו של ערפאת, ואתה כמובן מאמץ באופן אוטומטי את זו הפלסטינית, אין לי כ"כ מה להתייחס לנושא. אינני מתיימר לדעת מה בדיוק הגבולות שהוצעו ( למרות שנטייתי הטבעית, אני מודה, היא להאמין לישראל).
    לגבי שתיקתך בנוגע לנסיגה מלבנון אסיק כי אתה מודה שזו היתה טעות הסטורית לסגת מלבנון, ובדיעבד היה צה"ל צריך להמצא עד היום בבופור, סוג’וד, ריחניה, ודומיהם.

  18. בן הגיב:

    חיים,

    אין לי כל בעייה עם דיעותיו של מר ימיני באופן כללי, חרף העובדה שאני מן הסתם מתעב אותן.
    כתבתי "מנוול" לא בגלל דיעותיו, אלא בגלל שהוא (לא אחת) מכנה את אנשי השמאל הרדיקלי באופן אוטומטי וקולקטיבי כ- "תומכים לשעבר של סטאלין, מאו, החמר רוז’" וכו’, בנוסף ל- "פנינים" נוספות כגון "בולשביקים פאשיסטיים".
    דיעותיו לא מעניינות אותי, אבל כשאני קורא את מאמרי השטנה שלו כנגד השמאל, בא לי להקיא.
    זו "מנת רעל" (כדברי החבר ספירו) ברמה הנמוכה ביותר (ומן הסתם לא דמוקרטית, שהרי מדובר בפובליציסט ידוע, ולא בטוקבקיסט ממוצע).

    נכון שעלינו (בניגוד אליו, וזה אומר הרבה) לשמור על פוליטיקלי קורקט, אבל מול כמות הרפש שמר ימיני שולח, לפעמים הדם עולה לראש, ועל כן אני מבקש להתנצל על "פליטת קולמוס" זו, בתקווה שתמצא התנצלות זו מספקת.

    בן

  19. לחיים ברעם הגיב:

    מותר ואף רצוי לכנות מנוול,למי שאכן ראוי לכך. בן דרור ימיני הרוויח את הכינוי לא משום דעותיו, אלא משום שהוא מסית ומדיח נגד השמאל כשהוא לובש מסיכה שמאלית, כאילו מדובר בביקורת "מבפנים". על העמדת הפנים הזו, על הונאת ההתחזות, על כך הוא ראוי לתואר מנוול.

  20. מאיר הגיב:

    לבן, אני מסכים עם מר ברעם, אתה נותן הצדקה לביקורתיות של מר ימיני על הסקאלה הקיצונית בשמאל, מר ימיני קרוב במשנתו לאנשי השמאל הציוני כמו גדי טאוב ואמנון רובינשטיין הרחוקים ממשנתו הקפיטליסטית/חברתית/מדינית של מר ביבי וזכותו/ם להביע ביקורת נוקבת לדעתם כלפי אנשים כמו גידעון ספירו,טניה ריינהרט ואף יותר קיצוניים מהם כמו הפרופ’ חומסקי, אין פה שום הסתה כנגדם. עדיין כשמאל הפרות זכויות האדם של הממסד עומדות לנגד עיננו, הפיתרון הפנימי של החברה בנגעים אלה הוא פנימי כירורגי ולא קוסמטי חיצוני, בשביל שינוי צריך להקריב חלק מהאידיאולוגיה ולקרב אנשים אחרים להומניות, לא להרחיק אותם ממנה.

  21. בן הגיב:

    מאיר,

    אין לי שום בעייה עם ביקורת. אדרבא, בתור ספקן אני מוצא את הביקורת ככלי חשוב ביותר. אך יש לי בעייה עם שפה פוגענית הבאה מעטו של פובליציסט מוכר ומוערך, שכל מטרתה היא לפגוע באופן קולקטיבי בתדמיתם של אנשי השמאל הרדיקלי (שהרי למה הוא מזכיר השכם וערב את סטאלין ומאו, לאמור כי כל אנשי השמאל תמכו בהם). האם שיוך כוללני של אנשי השמאל לרוצחי ההמונים הללו אינו הוצאת דיבה? האם הוא לגיטימי בעיניך? מבחינתי הוא יכול לומר את דעתו על השמאל בדרך אחרת, לגיטימית הרבה יותר, ולא ברמה של טוקבק ממוצע (למרבה הצער) באתר YNET. ישנם רבים וטובים אשר אינם אנשי שמאל, ולא "שמאל ציוני", שאף שאני חולק על דעתם, אני מכבד את יושרם, ואת אופן התנסחותם הביקורתי כלפי דיעות של אנשים כמותי, מכיון שהם מתכוונים לתת ביקורת לשם הביקורת.
    למרבה הצער נראה שמר ימיני לא עומד בסטנדרט הזה, ואין ביכולתו לבקר את השמאל מבלי ללכלך.
    ואף על פי כן, אני מתנצל בשנית. לא הייתי מעוניין שביקורת על דבריו של מר ימיני תזוהה כבלתי לגיטימית בגלל כינוי שניתן לאיש בעידנא דריתחא.

    בן

  22. עופר נ. הגיב:

    וימיני מגדיר עצמו כאיש שמאל…

  23. שמאל אמיתי הגיב:

    לבן,
    אם משהו מוציא דיבה זה אתה שמכנה את מאו וסטלין רוצחי המונים, אלו שקרים מנוולים של המערב הבורגני והסי אי אי.
    אתה נפגע שמשווים אותך למאו שהוציא את סין הפאודלית, האמפריאלית, מוכת האופיום מהחשיכה אל האור הקומוניסטי?
    אתה צריך להיות גאה, כנראה שאתה גם "שמאל" בורגני ממוצע, ליברל מצוי המכנה את עצמו שמאל כדי להרגיש טוב עם עצמו בבוקר שהוא שוטף פנים.

    אתה לא יותר שמאלי מימיני, ולימין או ימיני אין בקורת אמיתית על אנשים כמוך, אתם משמשים אותם, אדיוטים שימושיים כפי שכינה זאת "רוצח המונים" אחר בשם לנין, אתה פוסטר בוי של שמאלן מיוסר המתבייש באבותיו האידיאולוגים ובאנשי המעש שבנו קומוניזם הלכה למעשה ולא רק דברו על זה.

  24. מוני יקים האנטיציוני הגיב:

    אין שמאל רדיקלי יש סמול אשכנזי. כנראה שכאשר ימיני יוצא נגד השמאל כוונתו היא לסמול האשכנזי שכהגדרתו הוא גם גיזעני נגד מרבית השכבות הנמוכות המזרחיות. בשל מעמד ככתב על בעתון הערב ונאמנותו לחותם על הצקים הכבדים שהוא מקבל מידי חודש ולכן אינו יכול לכתוב בפרוש שכוונתו לסמול האשכנזי כי זה לא "בון טון" ואז הסמול ישלח אותו מיד לפסיכיאטור כפי שהם עושים לכל מי שמזכיר להם שלמעמדיות במדינה הכוזרו/ציונית יש גם מאפיינים ציבעוניים…בחורבן הציונות הכוזרית ננוחם.

  25. בן הגיב:

    ל- "שמאל אמיתי"

    תרגיש חופשי להתנשא מעלי, אם זה עושה לך טוב, בכך שאתה שמאלני באמת, לעומת "פוסטר בוי מיוסר" כמוני.

    בנוגע לשקרים של המערב הבורגני (כן, אני יודע שלא חסרים כאלה), אני מניח שאתה סופר את הנאום הסודי של חרושצ’וב גם כחלק מהסי.אי.איי…

    אני מניח שאתה (בתור "שמאל אמיתי") בטח גם מגדיר את עצמך כפרולטר, ויפה לראות שבמדינה ניאו-ליברלית קיצונית כישראל יש לפרולטריון חיבור לאינטרנט…

    לעניין הקומוניזם, אני לא חושב שסטאלין ומאו בנו קומוניזם. הרי ידוע ששניהם דגלו ב- "סוציאליזם בארץ אחת", מה שלדעתי (וגם לדעת אחד אחר, טרוצקי. האם גם הוא בורגני?) לא יכול להביא קומוניזם מכיון והמהפכה הפרולטרית צריכה להיות כלל-עולמית. קומוניזם לא יכול להתקיים בעולם קפיטליסטי (ולהפך). כל עוד העולם הולך לפי סדר עולם קפיטליסטי אין שום "קומוניזם להלכה ולמעשה".

הגיבו לחיים ברעם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים