הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 באוגוסט, 2008 21 תגובות

ההיסטוריה חוזרת לא כפרסה, אלא כטרגדיה. במקרה יצא לי לעיין בספר יהושע על כיבוש הארץ. קראתי ונדהמתי:
"…ויחרימו את כל אשר בעיר (יריחו), מאיש ועד אישה, מנער ועד זקן ועד שור וחמור לפי חרב, ואת העיר שרפו… כל אנשי העי הושמדו, המלך נתלה על עץ… וימהרו ויציתו את העיר באש… וישרוף יהושע את העי וישימה תל עולם שממה עד היום… את מקדה לכד יהושע ביום ההוא, ויכההָ לפי חרב, ואת מלכה… החרים אותם ואת כל הנפש אשר בה, לא השאיר שריד!"
את אנשי גבעון שבאו וחתמו ברית – הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים!נדהמתי לא רק מהמעשים מהאכזריות מהשמדת עמים וערים, אלא בעיקר מהמאפיינים המשותפים שבין זוועות יהושע ובין מדיניות המלחמה והכיבוש בימינו.
האידיאה זהה: "לרשת", כלומר לנשל, את העם היושב בארץ, לקבל "שטח נקי"; אולם האמצעים שונים: בימינו אי אפשר פשוט לבוא ולהשמיד. על כן גובשה דרך חלופית – ניצול החוק העות’מני, הכולל דרכים שונות לשלילת זכויות האריסים. הדוגמה הקלאסית לשיטה הזאת היא רכישת אדמת עמק יזרעאל ב-1924.
קק"ל שילמה תמורת הקרקע פי 16 ממחיר רכישתה, בתנאי שבעל הקרקע – הפיאודל הסורי סורסוק – יסלק ממנה את האריסים ויהרוס את 28 הכפרים שלהם, על מנת לקבל שטח "נקי".

בשיטה זאת נרכשו ו"נוקו" שאר הקרקעות בארץ. לגזל הקרקע התווספו "כיבוש העבודה" ו"תוצרת הארץ" (כלומר, החרמת מוצרים חקלאיים שלא גודלו על ידי יהודים), גירוש הפועל הערבי ממקום עבודתו ופגיעה בכלכלה ערבית באין-ספור דרכים נוספות – כל זה על מנת לגרום לערבים להגר מן הארץ.

ערב הקמת המדינה קיבל התהליך תאוצה פטאלית. באיומים וביריות נאלצו ערבים לנטוש ערים שלמות: יפו, לוד, רמלה! עשרות אלפים הפכו לפליטים. מלחמת ששת הימים הפכה את חיי העם הפלסטיני לגיהינום ממש. בחסות מונחים כמו "אדמות מדינה" "נעדרים", "חלוצים-מתנחלים" ועוד נגזלה מרבית הקרקע בשטחים הכבושים. מתוך 120 התנחלויות, נבנו 44 על אדמה פלסטינית פרטית. 86% מאדמות מעלה-אדומים הן קרקע פלסטינית פרטית. מניעת רישיונות בנייה בישובים הפלסטינים גרמה לצפיפות בלתי נסבלת. בנוסף עובר העם הפלסטיני הֶרֶג "מצומצם", "חיסול מבוקשים", קנטוניזציה של הגדה, מחסומים המונעים תנועה, "חומה סינית" המפרידה לא רק בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין פלסטינים לאדמותיהם.

הממשלה לא מסתפקת ברשת המשת"פים והחליטה לגדל גם קוויזלינגים אידיאולוגיים. אחד מהם מוחמד ותד. הרי כמה מ"פניניו": "מעולם לא הייתה מדינת פלסטין. המילה פלסטין לא מופיעה בקוראן. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ואין סתירה בין השניים. ערביי ישראל הם ישראלים ולא פלסטינים. קיימת אפליה, אבל זה לא הופך לאפרטהייד. המדינה בעצמה לא רוצה להיות מדינה כובשת. זו מדינה שדואגת לאזרחיה, היא מקדמת אותם. גם אבא לפעמים טועה ומפלה בין ילד לילד, זה לא אומר שהוא אבא גרוע."
ממשלת ישראל קיוותה שכל אלה יגרמו לבריחה המונית מבוהלת מצד אחד, ולכניעה לתכתיב הישראלי מצד אחר. אולם תקוותה נכזבה. העם הפלסטיני ממשיך במאבק ולא נכנע.
גם מדיניות הניתוק בין הגדה לרצועה, שיצרה איבר מדולדל של "הרשות הפלסטינית" מול הרוב המכריע של האוכלוסייה, שתומך בממשלת החמאס שנבחרה בבחירות דמוקרטיות – הכזיבה.

אולם ממשלת ישראל סבורה שמה שלא ההולך בכוח ילך ביותר כוח. היא סוגרת את ערביי ירושלים בגטו ומסרבת לתביעתם לחלק את ירושלים. מובן שהיא דוחה כל ניסיון לדון בבעיית הפליטים ומתחמקת מהתביעה לפנות התנחלויות, ואפילו במאחזים קטנים שנבנו בניגוד לחוקיה שלה היא אינה נוגעת! בנוסף היא מנפחת את הוצאותיה הצבאיות ומתכוננת להתנגשות דמים חדשה.

הממשלה לא הפיקה את הלקח המתבקש ממלחמת לבנון השנייה וממלחמת הקסאמים בדרום: העורף הפך לשדה הקרב, ובכל עימות צבאי האוכלוסייה סופגת אבידות בנפש וברכוש. היא מעדיפה לסמוך על מצב רוחה הלוחמני של האוכלוסייה, המקצינה ימינה, מתנגדת לכל פשרה וקוראת " להיכנס בהם!" כלומר, להגביר את מעשי הרצח מהאוויר והיבשה, להחריב ערים ומחנות פליטים.

הממשלה לא רוצה להבין שכל זה אינו אלא אש העולה מערימת קש מתלקחת וניתן לכבותה בסילון מים אחד. הדבר מזכיר לי מקרה שנתקלתי בו במלחמת סואץ ("קדש"). שירתי במסגרת קבוצת נהגים של מפקדת האוגדה. אחד הנהגים, מאנשי בגין, לא פסק מלצרוח: "יש להרוס אותם", "לא לסגת מסיני", "מוות לערבים" וכו’ וכו’. לילה אחד התעוררנו לקול התפוצצויות ויצאנו מהמשאיות לראות מה קורה. לידי עמד החֵירותניק כשהוא רועד כולו ושיניו נוקשות. לתומי חשבתי שזה מחמת הקור העז והצעתי לו שמיחה נוספת. להפתעתי הוא סינן מפיו הרועד את המילים הבאות: "אני לא רועד מקור, אני רועד מפחד!" זהו מיקרו המלמד על המאקרו.

נשק הטילים של החמאס ושל החיזבאללה משתכלל והולך. יחד הם עלולים להגיע לכל שטח בארץ. גם ההתקפות מהאוויר של ישראל תיפגענה על ידי טילי נ"מ. גם אם תצליח ישראל למצוא תשובה לטילים, החלק שיחדור דרך ה"רשת" יגרום די נזק בשביל להפוך את חיינו לגיהינום.

זה יהיה אסון, שלצדו לקח חשוב: העם בישראל יחדל מאשליית הניצחון המוחץ מחוץ לגבולותינו. האבידות ברכוש ובנפש יחדירו בציבור הישראלי את ההכרה כי אי אפשר להכניע עם הלוחם לחירותו. תקום לנו ממשלת שלום אמיתית ויחל תהליך שלום אמת.

בתקופה גורלית זו חובה על השמאל לשמור את בהירותה של תוכנית השלום שלו ולהימנע מתוכניות ייאוש ומפתרונות מופרכים, כגון מדינה דו-לאומית או ביטול הציונות עכשיו.

כך למשל כותב באתר זה אחד המגיבים למאמר של חיים ברעם: "לדעתי, עמוק בפנים, הציבור הישראלי הפנים את העובדה שהמפעל הציוני כשל… שגם השחיתות והזוהמה במסדרונות השלטון הן למעשה תהליך בלתי נמנע… בקיצור, יש לומר את הדברים באופן ברור – הציבור הישראלי, עמוק בפנים, הבין כבר שאין עתיד למדינה היהודית" (18.7.08).

ביסודו של ייאוש אפוקליפטי זה עומד בלבול בין שני מושגים: מדינת ישראל ומדיניות ישראל. שני אלה צמודים ומשולבים יחד, אבל אינם חופפים. הדבר דומה לאדם ולבושו. קורה שהאיש חולה, וחוש הריח שלו נפגם מנזלת. אין הוא מרגיש שבגדו מלוכלך ומסריח. כשהאיש מבריא, הוא זורק מעליו את הבגד המגעיל ולובש אחר. מדינת ישראל איננה מחויבת בהכרח למדיניות הכיבוש, הרציחות והגזענות. היא יכולה לחיות ולשגשג, הרבה יותר מאשר כעת, עם מדיניות של שלום, אחוות עמים ודמוקרטיה. לכך אנחנו נלחמים! אנחנו מקווים שה"נזלת" תחלוף והעם יזרוק את המדיניות הנפשעת לפח האשפה ההיסטורי.

ובאשר לאותו מרשם עתיק-חדש: מדינה דו-לאומית.

כך אומר חיים ברעם: "אם המדיניות הישראלית מאז 48′ מובילה אותנו למדינה דו-לאומית, אז יהיה עלינו לקבל את הדין."

משל לאדם המתקשה בהליכה ומציעים לו: " אם אינך יכול ללכת, אז תרוץ."

אפילו אבות ה"פתרון" הזה, מנהיגי תנועת השומר הצעיר, הדגישו כי משטר דו לאומי מותנה בשוויון כלכלי: "לעולם לא תוכלנה שת עדות לשגשג ולשתף פעולה בהצלחה בתחומי ארץ אחת, כל עוד קיימים הפרשים כאלה ברמת החיים שלהן." ( פתרון דו-לאומי עמ’ 59).

דברים אלה נאמרו ב-46′, ומאז הפערים הכלכליים הרקיעו שחקים. כלכלת ישראל מפותחת מול כלכלה פלסטינית הרוסה – איך יוכלו לחיות ביחד? בפתרון אין עצמאות לא ליהודים ולא לערבים – שניהם יהיו תלויים ב"בורר" עליון כלשהו. בימינו משטר דו-לאומי הוא מרשם בטוח ללגאליזציה של הכיבוש ושל דיכוי העם הפלסטיני. חובה על השמאל הישראלי לגדור את עצמו מהייאוש וגם מתוכניות שאבד עליהן הכלח.

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. רמי הגיב:

    לו היית אופטמיסט באמת, היית רואה את היתרונות המובהקים שבביטול החלוקה והקמת מדינה דמוקרטית חילונית מהים עד הירדן. תכנית שתי המדינות היא תכנית החלוקה שניזומה על ידי אותם אנשים וכוחות שאתה, בצדק רב, מאשים אותם בדיכוי ונישול והחרמה של הפלסטינים מאז תחילת המאה הקודמת ועד היום (נתעלם מהקטע המקראי). איזו קדושה יש בתכנית הנשלנית הזו שעד היום המיטה שואה על העם הפלסטיני ובאותה עת השחיתה אותנו ("היהודים" או איך שתקראו לזה, כי בעצם ההגדרה המדוייקת היא: האנטי ערבים!) ולשני הצדדים גרמה אבידות אינספור בנפש? מה יש בה בתכנית החלוקה השטנית של סרבני השלום ושוויון הזכויות מזה כמאה שנה שאתה כל כך דבק בה? ומה הוא החסרון הגדול של תכנית המדינה הטבעית, מדינת כל אזרחיה, שממנה אתה כל כך פוחד? הואיל ואף אתה טוען שהסכסוך נעוץ בנישול בלתי פוסק של צד אחד את הצד האחר, מסתמא שאם תחול התפכחות ותושט יד לשלון וכבוד באמת – יהיה קל להגיע להסכמות והבנות. אולי יש כאן הד להחלטות היסטוריות מתקופת הקומינטרן שאתה דבק בה כדי שלא להודות בטעות? האין זה מוזר שמפלגה שתמיד – בשלוט מפאי ואחרי המהפך – היתה באופוזיציה, ובצדק,מוצאת עצמה בלב המחנה הציוני בסוגייה שהיא לב המחלוקת הפוליטית? עד היום תכנית החלוקה התמימה לכאורה התפתחה למפלצת לאומנית ולאפרטהייד מכוער והספיקה לכרות רבבות קברים. וכי לא בא המועד להוקיע ולהקיא את התכנית הרצחנית הזו ולדבוק בפתרון של עתיד משותף לכל תושבי הארץ? במקום להפחיד את הישראלים בקסמים (ובעצם לברך את הפצצת ערינו) שיפקחו את עיני הישראלים לכבד את האוייב, עדיף לפתות אותם לשאוף למדינה דמוקרטית חילונית שתפתח בפניהם אפשרויות שנראות היום כהזויות, החל מתחבורה ציבורית כל ימות השנה (שתקטין את זיהום האויר ואת סכנת התאונות ותחזק את המשק), שבוע עבודה גמיש תוך כיבוד המאמינים, מינהל ציבורי קורקטי ולא אידיאולוגי נציונליסטי, שוויון זכויות אמיתי (להבדיל מדסרטציות של שופטים דגולים על מרכזיות ערך השוויון, חא חא חא), וסילוק המאפיינים ההולכים ורבים של כפייה דתית בחינו. ושוב אחזור לנקודה שהיא לדעתי נקודת מפתח לפתרון החידה: הסכסוך הוא בעיקרו תוצאה מנסיון אגרסיבי של הציונות להורישם, ורק במיעוטו נובע מלאומנות ערבית אנטי יהודית. חדל נישול וגנבות ויבוא שלום על כולנו.

  2. יובל למגיב הגיב:

    סליחה אם נפגעת.
    לאחרונה פתחתי את ספר שמואל היום, ולפני חודש וחצי קראתי את כולו מההתחלה עד הסוף.
    כתבתי משעמם במרכאות.
    יש כאלה שמעדיפים את ספרי הנבואה החוכמה על פני הספרים ההיסטוריים-עלילתיים.

    למשל, סבא שלי ז"ל אמר שישעיהו זה "השראה אלוהית" ושמואל זה "חיי יום יום". (והוא היה אתאיסט גמור)

  3. מיכאל ליובל: מקור השם ירושלם – לא שלום, לא שלם, אלא שלמה הגיב:

    לפרושי, שלם זה "שלמה" בכתיב עברי חסר. העיר נקראה עיר דוד (בדומה לפטרסבורג – עיר פטר), אחר עיר שלם (עיר שלמה) ובימי רחבעם – ירו שלם (הרב את ריב שלמה, הלוחם את מלחמת שלמה, משמר בית דוד מול ירבעם בן נבט, כשירב עם פרושו "ירב עם" בנוסח "אויב העם" של איבסן (זו גרסה של ממלכת יהודה).

    אשר לעיר שלום, זה הבל סכריני של הרפורמים. שום עיר לא ניקראה בעידן הקדום על שם שם עצם מופשט כמו שלום, רעיון השלום כלל לא קנה אחיזה בעולם העתיק, בו מלכים התפארו בניצחונות. והפרוש הזה זה זבל סכריני ציוני שמאפשר לגייס סנטימנטים ובעיקר כספים. ערים נקראו על שם מלכים או על שם עונות שנה נעימות נניח (כמו תל אביב על נהר כבר בימי גלות בבל).

    הקישור הספציפי לפרושי

    — קישור —

    מיכאל שרון

  4. יובל למיכאל שרון הגיב:

    לעניות דעתי, פירוש השם "ירושלם" הוא "ירו-שלם",
    הא?ל שלם (אל כנעני המזוהה עם כוכב השחר) ירה את אבן הפינה.
    בימי בית ראשון זה לא הפריע לאיש, אבל בימי בית שני (או אולי כבר בסוף הראשון) ניסו ליצור "מונוטאיזציה" לשם ושינו אותו ל"מורי-יה",
    אבל השם הזה התייחד רק להר שעליו נבנה המקדש (וככזה הוכנס לתנ"ך),
    והשם ירושלם לא נעקר, אז הוסיפו לו י’ וזה הפך ל"ירושלים".
    בתנ"ך, ברוב המקרים כתוב "ירושלם", ומסומן חיריק יתום בין ה-"ל" ל-"ם".

    אבל אם זה יעזור לעשות בה שלום, שיהיה עיר השלום.

  5. סטודנט להיסטוריה: ספר יהושוע הוא בדיה הגיב:

    מצטער לאכזב את הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני אבל ספר יהושוע הוא שקר אחד גדול. מוזכרים בו עמים ומקומות שלא היו קיימים בכלל, אין שום שרידים ארכאולוגים או מקורות כתובים של עמים אחרים שמוכיחים זאת. זה נכתב ככל הנראה ע"י יאשיהו שעשה רפורמות בבית המקדש, ורצה לחזק את שליטתו בעם.
    העם העברי נולד מתוך העמים הכנענים שהיו כשהחל להבדל מהם בפולחן הדתי. כותב המאמר באופן מקומם שוכח להזכיר שהערבים דחו באלימות את הסכם החלוקה, ומטרתם המוצהרת הייתה להשמיד את היישוב העברי.

  6. יובל הלפרין הגיב:

    הסטודנט להיסטוריה צודק במאת האחוזים בקביעתו על ספר יהושע (לגבי ההמשך לא נתחן כאן ויכוחים),
    אבל משה הזדעזע לא מהאירועים ה"היסטוריים", אלא מכך שהם מהווים היום מקור השראה לאנשים שכיום הופכים את הבדיה למציאות כואבת ומדממת.
    אגב, מעניין שהממצאים הארכיאולוגים מספרים סיפור שונה לחלוטין:
    אוכלוסיות "פריפריה" כלשהן שהיו כל הזמן בארץ, ועם נסיגת השלטון המצרי מארץ כנען בסביבות המאה ה-13 לפני הספירה דחקו את מלכי כנען, שעד אז היו וסאלים של מלכי מצרים ונהנו מהגנתם.
    (ר’ "מנוודות למלאכה" מעריכת פרופ’ כוכבי ו"ראשית ישראל" בעריכת פרופ’ י’ פינקלשטיין).
    השחרור משלטון מצרים התקבע בתודעה כ"יציאת מצרים".
    יוצרי התודעה תמיד העדיפו להפוך "מלחמת מעמדות" ל"מלחמות אתניות-לאומיות"…

    כדי "להירגע" מיהושע מומלץ לקרוא את שמואל. שמואל נחשב לאחד הספרים ה"משעממים" במקרא ולכן לא קוראים אותו הרבה, אבל ראוי לצטט כאן את האנציקלופדיה העברית:

    "בהבדל מהתורה ומשאר ספרי נביאים ראשונים,אין בספר שמואל יחס שלילי כלפי הכנענים או האמורים.
    בתקופת שמואל היה שלום בין ישראל לאמורי, כהערה הבאה בספר ללא פירוש ובנימה חיובית (שמואל א’, ז’, י"ד).
    במפקד דוד נזכרות ערי החוי והכנעני כחטיבות בפני עצמן בממלכתו (שמואל ב’, כ"ד, ז’), ונראה שישבו לבטח.
    בנימה אוהדת מסופר על מעין דו קיום בין דוד לארוונה היבוסי (שם, כ"ד, י"ח-כ"ה)."

    מכאן:
    א. בקרוב אצלנו.
    ב. אפשר להירגע. גם התנ"ך מודה שכמה דורות אחרי שהכנענים "הושמדו" הם פתאום הופיעו שוב.

    חוץ מזה, בניגוד לתיאורים סופרלטיביים של ממלכת דוד ושלמה כאימפריה אדירה, רוב התיאורים והממצאים מעידים על כך שהייתה זו ממלכה קטנה יחסית ששלטה רק לכל היותר רק באזור ההר של כנען ולא באזור החוף.
    נשמע מוכר? נכון.
    הארץ הזאת תמיד הייתה מחולקת לשתי "ארצות" מבחינה גיאוגרפית וגאו-פוליטיות. זו לא הפעם הראשונה שהיא נחלקת לשתי ישויות מדיניות או לפחות אתניות –
    אחת שעלתה מן הים ("גויי הים", יוונים, צלבנים, ציונים), ואחת שהתבצרה באזור הר (כנענים, "ישראלים" קדומים, פלסטינים)…

    ותודה למשה גבזה על מאמרו. כן ירבו.

  7. ליובל הגיב:

    אני לא יודעת מתי פתחת בפעם האחרונה את ספר שמואל, אבל הוא אחד הספרים היותר מעניינים במקרא – ולא זו בלבד שלא "לא קוראים אותו הרבה" – קוראים אותו הרבה מאוד.
    ספר שמואל, להזכירך, זה כל סיפור מלכות שאול, וסיפורי דויד. מה משעמם בזה?

  8. איתן ק. הגיב:

    אין זה רלוונטי אם ספר יהושע הוא אמת הסטורית או בדיה,מה שהוא מעל כל ויכוח שזה ספר אשר הנחיל ערכים לעם, ועל הערכים האלה מבכה החבר משה גבזה.
    הערך של מתן הכשר להרוג משור ועד שה מאדם ועד בהמה חוזר כמה פעמים במקרא. לצערי , ניתן ביטוי להתר הזה בספר יהושע, בספר שמואל וגם בחוקה המקראית.
    לסיכום אני מביע את הזדהותי עם מאמרו של משה גבזה

  9. מיכאל שרון: עומס החום והישראלים הקדומים הגיב:

    באמת, הישראלים הקדומים ובני בריתם החיוים, היבוסים, ידעו איפוא לגור – באיזור ההר – כשלוקחים בחשבון את עומס החום הנורא במישור החוף. באיזור האיום הזה, גרו הפלישתים, ובתקופת שימשון, שבט דן ("יגור אניות") פותה על ידי איזה נביא לכבוש חלק ממישור החוף.

    אז ככה, כבר ניטשה היבחין כי במזג אויר יבש פורחות החוכמה והתרבות הגבוהה ("אתונה, ירושלים, רומא, פריז"), בעוד באקלים רטוב צומחת הברבריות ועולה הטימטום. היצירה העברית היתה באיזור ההר, ואף ישוע פעל בנצרת ובירושלים. אולי ספר יהושע חובר במישור החוף, כשאדי הלחות מונים הבחנה בפרטים היסטוריים מדוייקים, גורמים להתלהמות המחשבה, על מנת להאיץ במקצת את המטבוליזם האיטי, ליצור ריגושי דם בשרב הכבד והמטמטם. הנביאים פעלו כמובן באיזור ההר. וכך גם הנביא שמואל. אכן, שימשון הוא מלשון "שמש", אל השמש, וכרוך בעלילות באיזור החוף כעזה, בעוד דלילה מכניעתו, לקוחה מהביטוי "של הלילה". הוא מאבד את תבונתו ושואל נפשו למות. אבל שמו של האלהים (זה כתוב בלי ו’) לקוח מאיזור החוף, והוא בפשטות אל הים (אל הים).

    סקופ פרי מחקרי:
    The meaning of the names of God

    — קישור —

    סקופ היסטורי פרי מחקרי: מקור השם ירושלים (לא מה שסיפרו לנו)
    Bible adventure: The origin of the name "Jerusalem" (YeruS.L.M; Ir-S.L.M.) and other issues)

    — קישור —

  10. מיכאל: אלהים – אל הים הגיב:

    שימו לב ש"אלהים" מופיע במקרה בלי ו’. מדובר פשוט ב"אל הים" – ולמה?

    — קישור —

    בהקשר זה גם:
    Manichaeism, ultimate Good and Evil vs. Triune structured Nature

    — קישור —

  11. מעניין היכן באו לידי ביטוי ערכי ספר יהושוע… הגיב:

    כל מיני עמים ביצעו טיהור אתני/השמדת עם שיטתיים. זה כולל את הספרדים בדרום אמריקה, את האנגלים והצרפתים בצפון אמריקה, את הגרמנים במלחה"ע השניה, את הבלגים בקונגו את המוסלמים בסודן וגם אי אלו עמים באפריקה (ע"ע הוטו וטוטסי).
    האם כל העמים האלו הושפעו מספר יהושוע?
    האם העם היהודי ביצע מעשים דומים בהיסטוריה המתועדת?
    בקיצור, העלאת ספר יהושוע (שהוא ככל הנראה מיתוס) בהקשר זה איננה אלא כלי ניגוח אנטי ישראלי (שלא לומר-אנטישמי) מיותר לחלוטין אלא ם כן יוכיח לי מישהו שהשלטון הישראלי בהווה או בעבר פעל בהשראתו.

  12. מיכאל: אלהים – אל הים הגיב:

    [בבקשה גרסה זאת]

    שימו לב ש"אלהים" מופיע במקרא בלי ו’. מדובר פשוט ב"אל הים" – ולמה?

    — קישור —

    בהקשר זה גם:
    Manichaeism, ultimate Good and Evil vs. Triune structured Nature

    — קישור —

  13. מיכאל ליובל: עיר התבונה, הקרירות והערב – המעגל השלם הגיב:

    "אור" בשומרית פרושה "עיר" (אור כשדים). אורשלם (מופיעה בתעודות אל עמארנה מהמאה ה-14 לפני הספירה כ"אורשלימה") הנה איפה "עיר שלמ ("שלמה") בכתיב מקראי חסר, כשם שניקראה קודם עיר דוד. הדבר מחחיב מיקום מלכות שלמה לתקופה קדומה יותר מהמקובל. יתכן ששלמה הוא דמות בדיונית, הנקראת על שם האל שלם. י.ר.ה. (ייסד באכדית ובשפות שמיות) מתקשר אמנם לאל הזה, שייסד את העיר לפי הנארטיב המיתולוגי של העיר.
    שלם הוא אל השקיעה. בנו של אל מאשה אנושית. אל היבוסים. מלכיצדק מתואר כמלך העיר שלם. בספר יהושע מתואר אדוני צדק מלך ירו-שלם, מגבש קואליציה של חמישה מלכים כנגד יהושע ונוחל מפלה בקרב גבעון המפורסם (שם פרק י’).

    ניתן גם להבין "ירו" כירא (ירא הבעל, ירא שלם, הסוגד לאל המסויים). מופיע גם השימוש "יראתי את אדוני", וכך "ירא שלמה" (ירו שלמ), הכוונה למלך המכבד וממשיך במסורת שלמה או שלם, אולי רחבעם, בתקופת התפלגות המלוכה, כפי שכתבתי למעלה. יתכן שעיר אדוני צדק נקראת לאחר העריכה בשם המאוחר.

    לפרושי, יש להבין מעבר לזאת, שכל פעולה של "ייסוד" דבר משמעותי, כגון ייסוד עיר, נעשית בחסות האל וכמתת לו. ייסוד ויצירה מתפרשת כפעולה של אמונה צרופה. לכן "ירא" (האל) ו"יסוד" (י.ר.ה. באכדית) הם מאותו מקור אתימולוגי, אותו שורש. לכן גם האקט הבראשיתי של האל הוא "ליצור" "לברוא" – בראשית ברא אלוהים. לזאת ניתן לשייך את המושג המאוחר של מרקס "הומו פאבר" -האדם היוצר.

    באקט הסגפנות של "תחום הקודש" הוא תחום השבת ביהדות, האדם מתנזר מכל יצירת דבר חדש. כבר פרשני ביקורת המקרא היצביעו על האופי האסקטי של השבת.

    ואם נשתעשע קצת, הגל היצביע על כך כי "ינשופה של מינרווה יוצא למעופו עם ערב" דהיינו התבונה האנושית מתעוררת יותר עם ערוב יום. זוהי גם ממלכתו של שלם אל השקיעה… מה שמחזיר אותנו לעירו של אל השקיעה או עיר התבונה למעשה,, החולשת על איזור ההר הייבש (ראה ציטוטי הקודם את ניטשה בנושא). הניגוד לכך הוא תחומו של האל שימשון, אל השמש – מישור החוף. מחלפותיו הן כמו קרני השמש. ומי מכריעה את שמשון? ד_לילה – של הלילה. מן הלילה. חורבן שימשון והפלישתים היא עליית קרנה של ירושלים, עיר אל השקיעה, עיר התבונה והצדק – אנו חוזרים למלכיצדק הקדום מלך שלם ולאדוני צדק (העיר בה עלה ישוע השמיימה ומתחיל עידן חדש?)

    — קישור —

    מיכאל שרון

  14. עיניים לראות הגיב:

    גם כניסת "העם" לראשונה – לשכם – מתוארת ב"צבע אדום"… [בשעת הכניסה אז לשכם לא היה נוכח צלם דו"צ, אפילו קצרנית לא היתה נוכחת.
    והמסמך המעניין נכתב כסיפור עם מוסר השכל, כנראה בבבל, על ידי מי מבני האליטה שגורשה מיהודה לבבל].

    שם [בראשית לג-לד] כותב המספר על כניסת יעקב עם חמולתו לארץ. לאחר פתיחה פסטורלית ["ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען, בבואו מפדן ארם, ויחן את-פני העיר; ויקנה את-חלקת השדה, אשר נטה-שם אהלו, מיד בני-חמור אבי שכם במאה קשיטה, ויצב-שם מזבח]. . . ואז מגיעה תור הדרמה.

    עכשיו בונה המספר סיפור עם "מוסר ההשכל" ל"עם נבחר" – שיטען שמותר להשמיד את כל הזכרים בשכם [והיום, טוענים המתנחבלים, בכל 'יו"ש']:
    "ותצא דינה בת-לאה, אשר ילדה ליעקב; לראות בבנות הארץ: ויראה אותה שכם בן-חמור החוי נשיא הארץ; ויקח אתה וישכב אתה ויענה" – ובכן ראש השבט -חמור בן שכם- ראה, האבר קפץ, ואנס…

    אוקיי, זה קורה, ולא רק בשכם. אבל מכאן הסופר עובר לדילמה. ולפתרון הבעיה:
    לאחר ששכם מפציר באביו "קח-לי את-הילדה הזאת לאשה", בא המלך חמור, ומציע פתרון כולל: "שכם בני, חשקה נפשו בביתכם, תנו נא אותה לו לאשה והתחתנו אתנו; בנותיכם תתנו-לנו, ואת-בנותינו תיקחו לכם: ואיתנו תשבו; והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה, והאחזו בה… אשר תאמרו אלי אתן".

    "ויענו בני-יעקב את-שכם ואת-חמור אביו במרמה: … אך-בזאת נאות לכם; אם תהיו כמונו, להימול לכם כל-זכר: ונתנו את-בנותינו לכם, ואת-בנותיכם נקח-לנו; וישבנו אתכם, והיינו לעם אחד". . . אבל. . . לאחר שבני שכם התפקדו בשערי העיר כדי לעבור את "תהליך השלום" של אז – את המילה – בידי מוהלים מבני יעקב, מגיע שיא הדרמה:
    "וימולו כל-זכר, כל-יוצאי שער עירו. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ויקחו שני-בני-יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו, ויבואו על-העיר בטח; ויהרגו כל-זכר. ואת-חמור ואת-שכם בנו, הרגו לפי-חרב; ויקחו את-דינה מבית שכם ויצאו.

    מסתבר שזקן השבט, יעקב, הציע "פשרה היסטורית" – אלא שזו נדחתה! כאז כן היום. חמומי המוח שולטים בעם! "ויאמר יעקב אל-שמעון ואל-לוי עכרתם אותי, להבאישני ביושבי הארץ, בכנעני ובפריזי; ואני ממתי מספר, ונאספו עלי והכוני, ונשמדתי אני וביתי. ויאמרו: הכזונה יעשה את-אחותנו."

    זה סיפור המעשה. ושני דברים מתקיימים עד היום: "אנו מתי מעט"… ותאוות הנקמה.

  15. ע.ג הגיב:

    קודם כל ברכות על כך שאיש "שמאל" מכיר בכך שהיהודים קנו את אדמות הארץ ולא גרשו את הערבים (עד 1948). לענין הנזיפה על כך שדרשו שהשטח הקנוי יהיה ריק מתושבים – אני מבין שלכותב שיטת קניה אחרת. אם הוא קונה בית הוא משלם ומשאיר אותו לשוכר כי לא יפה לגרש אדם מבית שאינו שלו;אם הוא קונה מצרכים במכולת הוא משלם ומשאיר אותם לבעל המכולת כי לא יפה לקחת מה שהיה ברשותו. רק היהודים המנוולים קונים משהו ודורשים בעלות עליו. כנראה שאם נלך בשיטת מיכאל שרון המאמר נכתב המישור החוף וביום הביל במיוחד.

  16. רמי הגיב:

    תיאור האירועים בשכם דאז בידי עינים לראות והאקטואליזציה שלהם לימינו נכונים ומאלפים. גם תומס מאן ביוסף ואחיו מתאר כך את הדברים. הוא מוסיף לתיאור פרשנות על עמדת יעקב, דהיינו, שיעקב הבין בליבו שבניו זוממים דבר רע, אך לא היה בכוחו לעמוד בפניהם. יעקב התנ"כי מזכיר את לוי אשכול ז"ל. אף הוא היה איש שלום, אך לא עמד בפני הלחץ של סוס המלחמה מנהלל וחברו התם מסג’רה ובלחץ של התקשורת. כך גלשנו למלחמה והפלאנו מכותינו באוייב ודיכאנו את הפלסטינים והתנחלנו בבתיהם וגנבנו את רכושם והשפלנו את כבודם, אבל לא השגנו ולא נשיג לעולם לא שלום ולא בטחון אלא רק רבבות מאבטחים השומרים עלינו בבתי ספר ובאוטובוסים ובכניסה לכל מבנה ציבורי והסכנה אורבת אפילו ליושבים בבתיהם.

  17. איתן ק. הגיב:

    תגובה לעינים לראות.

    אתה מפתח תיאוריה מהמעשה המחפיר שנעשה בדינה.
    אתה מתעלם מספרות החוק ,שלצערי, נותנת הכשר להרוג אוכלוסית אויב.
    בספר במדבר פרק ל"א בפרשת "מטות" ישנה הוראה מפורשת להרוג כל זכר , לשרוף ערים . משה דורש נחרצות "ועתה הרגו כל זכר בטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו" (במדבר.ל"א 17).
    התנ"ך יקר לי. אבל מותר לי להסתייג מהוראות להרג של אוכלוסית אויב. אותו הדין בספר יהושע ןבתוכחה הקשה של שמואל כלפי שאול שלא מילא את הוראת ההרג כלשונה.

  18. מקור מקור הגיב:

    מה המקור של רכישת האדמה ב- 1924? רשימה מעין זו המתבססת באופן כה עמוק על מקורות אמפיריים אחרים מוכרחה לציינם בפרוש. נא להוסיף ןלתקן.

  19. איזה כיף להשמיץ הגיב:

    מילא שהכותבים מתעלמים מכך שמדובר בתקופה שבה השמדת עם היתה דבר מקובל ולגטימי אבל הם מתעלמים גם ממה שכתוב בתנ"ך. כך לגבי מעשה דינה יעקב נוזף בבניו שמעון ולוי שהובילו את המעשה ובמה שקוראים ברכת יעקב הוא מנדה אותם מהעם ושולל מהם את הירושה בגלל המעשה הזה. עכשיו בואו נשווה את זה לימינו – כשישראלי עושה מעשה חריג הוא ננזף/מועמד לדין/נזרק מתפקידו. כשפלשתיני רוצח אזרחים ישראלים גם אם הם נשים וילדים הוא הופך לגבור לאומי ודוגמא ומופת. יחי ההבדל הקטן.

  20. אביב הגיב:

    אין התעלמות.
    התנ"ך הוא ספר ערכים של העם היהודי ופועמים בו זרמי חיים מוסריים וערכיים, כפי שצינת בצדק בפרשת דינה, או היחס של אברהם לאנשי חברון ועוד שלל דוגמאות.
    אך יחד עם זאת מותר לכאוב את כאב ההוראה להשמדה טוטאלית של האויב בספר החובק ערכי נצח.

  21. יובל לאביב הגיב:

    התנ"ך הוא לא ספר ערכים. הוא אסופת יצירות ספרותיות הכוללות מיתולוגיה, היסטוריה, שירה, תיאולוגיה ועוד.
    הוא שריד מונומנטלי מהעבר, כמו הפירמידות בגיזה, הקולוסיאום ברומא או יצירותיו של הומרוס.

הגיבו ליובל למגיב

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים