הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 באוגוסט, 2008 6 תגובות

שוב מנסים טובי הפרשנים לשכנע אותנו ששרת החוץ ציפי לבני היא הפתרון הטוב ביותר להנהגת המדינה לאור הנסיבות העגומות שבצילן אנחנו מנסים לנהל את חיינו. לא רק שהם ממליצים על לבני, אלא שהם גם עולים על בריקדות למענה, מכפישים (לפעמים בצדק) את אויביה ומשבחים את בעלי בריתה. קל מאוד לזהות את הדמויות המובילות במסע הזה. לרובן יש תדמית עצמית נאורה, שקולה, מתוחכמת, שוחרת טוב ובעיקר רציונאלית, שמאפשרת להן לשקול את כל החלופות ולהמליץ על הפחות גרועות שביניהן לציבור הקוראים.

כבר התייאשנו מהתקווה שאנשים לומדים לקח מאירועי העבר וכתוצאה מכך מפתחים סקרנות אינטלקטואלית ואולי גם קצת ספקנות בריאה. הישראלים הם קונפורמיסטים במיוחד לא בגלל טיפשותם אלא משום שהם חשים שיש להם אינטרס מבני בשימור המצב הקיים. לכן הם אינם מרשים לעצמם לשאול שאלות קשות או להטיל ספק בכושרם של אנשי האליטה בתקשורת לפסוק בנושאים פוליטיים או חברתיים מסובכים. בסתר לבם מבקשים רבים מצרכני התקשורת, גם המשכילים שבהם, שמישהו יחליט עבורם ויספק להם מעין מפתח כדי לדעת להבחין בין הטובים לרעים, בין מדיניות נכונה ומדיניות מסוכנת, בין הסכנה להיקלע לבידוד בינלאומי לבין הסיכוי להשתלב איכשהו במערב השבע, וכך להימנות על המיעוט בעולם שמשגשג על חשבון שאר בני-האדם באשר הם.


לרוב המועמדים ששואפים לשלוט על גורלנו בשנים הקרובות יש השקפת עולם פחות או יותר זהה. הם משלבים פסימיזם קיסינג’רי עם צדקנות וחשדנות כלפי העולם החיצוני. הפסימיזם הקיסינג’רי הוא ביסודו של דבר השקפה של מגננה, המניחה שכל שינוי יהיה לרעה, שההתפתחויות הפוליטיות והדמוגראפיות בעולם עלולות לשבש את סדר החיים הנוח לנו ולכן עלינו להשקיע את מיטב כישורינו ומאמצינו לא בפתרון בעיות על בסיס מוסרי, לא בחיסול הדיכוי, האפליה והעוני, אלא בקרבות בלימה נצחיים נגד ההיסטוריה. זוהי נקודת החיבור האמיתית בין הקונצנזוס הישראלי (הכולל גם את אלה שרואים את עצמם כליברלים ואפילו כאנשי שמאל מתונים) לבין הימין האמריקאי, שתודעתו שולטת לגמרי בזירה הרעיונית שלנו.


מכאן נובעות גם ההתניות האוטומטיות שלנו לתמוך במדיניות האמריקאית בכל נושא מבלי לבחון את האינטרס הישראלי האמיתי. אני מבחין בשינוי הדרגתי בנושא הזה אצל כמה מפרשני "הארץ", בעיקר צבי בראל וגדעון לוי, שמבינים שראיית העולם הצרה שלנו מובילה למחדלים ביטחוניים ומדיניים בנושא הסורי ובנושאים רבים אחרים. אבל דעת הקהל, ראשי המפלגות הגדולות יחסית ורוב כלי התקשורת מוכנים לתמוך בכל הרפתקה שיש לה גיבוי אמריקאי. אם חלילה נקבל אור ירוק מוושינגטון לתקוף באיראן יריעו כולם למעשה התוקפנות, ורק אחרי שנשלם את מלוא מחירו (תהליך שיארך בערך שלושים שנה) יכירו בדיעבד באיוולת שעומדת ביסודה של מדיניות כזו. במונח "מחיר" אני מתכוון לאלפי הרוגים ולהסלמה חסרת תקדים בטרור שתלווה לאורך כל הדרך באדישות רוב המדינות בעולם לגורלנו.


יש גם דרך אחרת, אבל מי שמעז להמליץ היום על אופטימיזם יצירתי תחת הפסימיזם הקיסינג’רי השולט בכיפה, ניתקל בקיתונות של בוז וקלס. למזלנו לימד אותנו הפרופ’ ישעיהו לייבוביץ’ המנוח שזהו בעצם המבחן חשוב ביותר של אנשי ציבור, אנשי רוח ועיתונאים שמנסים לעצור את התהליכים הממאירים המאיימים על כולנו. קל יותר לעמוד בשנאה (שיש בה גם יסוד מחמיא) מאשר בלעג, שכולו ביזוי ופגיעה בתדמיתנו. ראיית עולם יותר אופטימית משחררת את היצירתיות, ומעניקה לתקווה את משקלה הנכון בהשקפת העולם שלנו. אם הכול עכור ומעורר חרדות, אם כל הסובבים אותנו עשויים מאותו עור ואין לנו עם מי לדבר, אם "אנחנו" טובים בהרבה מכל האחרים, אז לא נוכל לעצב מהחומרים האלה מדיניות לעתיד, אלא רק תסביכי מצור והסתגרות בתסמונות העבר.


קראנו השבוע מבול של כתבות בכל העיתונים וגם בתקשורת האלקטרונית, שעסקו ברכילות על המועמדים השונים ותקפו את אהוד ברק על ניסיונותיו לפגוע ב"ציפורה" לבני. קראנו שפע של פרטים, ולמדנו פה ושם גם כמה דברים חדשים, בעיקר מבעלה של שרת החוץ, שרמז שהיא נשארה חרותניקית מהדור הישן עם זיקה רגשית עצומה לארץ ישראל השלמה ולאתוס עתיר ההדר שאמור לאפיין את לבית"ר (התנועה הרעיונית-פוליטית, לא נערי ארקדי). למען האמת, תמיד חשדנו בכך והבעל רק אישר את מה שחשבנו עליה ממילא. כל זה לא אומר שהיא לא התנערה מכמה עיקרים שהיו חשובים לדור של הוריה. כמו ביבי נתניהו ואהוד אולמרט, גם היא כבר לא דבקה באורח הרמטי בציווי הרביזיוניסטי הישן, "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". בנושא הזה ההבדלים בין כל האישים בזירה הם בעיקר סנטימנטאליים ונוסטלגיים.


לאנשים כמו ברק, שאול מופז, ואבי דיכטר אין שום יומרה לדבוק בתורתו הישנה של ראש בית"ר, אבל זה לא מחזק כלל ועיקר את נטייתם להחזיר שטחים, שלדעתם ניתן להמשיך ולהחזיק בהם חרף האילוצים העולמיים והאזוריים. הקונצנזוס הישראלי, שתיארנו כאן גם בעבר, תמיד הכיל בדו-קיום מרתק את שני האגפים העיקריים שלו: מדינאים ומסבירים שדבקים בארץ ישראל השלמה מסיבות דתיות או אידיאולוגיות מצד אחד, מול עמיתיהם שדיברו על פשרה טריטוריאלית מתוך פרגמטיזם שרואה בתמיכה מדינית רחבה או למיצער תמיכה של מעצמת על אחת (בריטניה בעבר וארצות הברית אחרי ועידת בילטמור בשנת 1942) מרכיב חשוב בחוסן הביטחוני של המדינה. כיום חל עירפול מסוים וההבדלים אינם חדים כבעבר. בהחלט ייתכן שפוליטיקאי מהאגף הפרגמטי המסורתי יהיה יותר נוקשה מעמיתו הדוגמאטי, שזאב זבוטינסקי אילף אותו לדבוק בכל שעל אדמה. ברק וגולדה מאיר, למשל, היו בפועל ולאו דווקא ברטוריקה יותר נציים, יותר "ימניים" ויותר מסוכנים לעתידנו מאשר מנחם בגין.


הציבור, וגם התקשורת, לא התייחסו ברצינות למועמדותו של שר הפנים מאיר שטרית. יש לי ביקורת נוקבת על שטרית שהפנה עורף לשולחיו בנושאים הכלכליים-חברתיים. גם כשר אוצר וגם כחבר ממשלה בתפקידים אחרים תמך שטרית בעקביות בקו הניאו-ליברלי, וכאשר קשר ברית פוליטית הדוקה עם ביבי נתניהו, הוא השתית אותה בגלוי על הבסיס הרעיוני הזה. אבל אם הייתי אחד ממתפקדי "קדימה" (לא עשיתי כן כי זה לא מוסרי בעיני להירשם כחבר במפלגה שאין לי שום כוונה להצביע בעדה) הוא היה המועמד הסביר היחיד בעיני. מעבר לחיבה האישית שהאיש מעורר אצל רוב מודעיו, יש לזה נימוק רציונאלי לגמרי. מי שרואה באיום הישראלי לתקוף מן האוויר את איראן את הסכנה הקיומית העיקרית הנשקפת לכולנו, חייב להעדיף את המתמודד שמתנגד למזימה הזאת בגלוי. שאול מופז מטיף לתוקפנות נגד האיראנים והוא בעיני איש שמסכן את קיומה הפיזי של משפחתי על כל הסתעפויותיה ואת קיומם של כל בני ארצי. לבני, דיכטר ואחרים מטשטשים את עמדתם ולעתים אף מייחדים את ביקורתם רק לנזק שמופז גרם בפטפוטיו מבלי לפסול את התוקפנות המוצעת עצמה. שטרית, לעומת זאת, נימק את התנגדותו למזימה במלים שאינן שונות מאלו שהופיעו בטור הזה בחודשים האחרונים:


"אסור לישראל לתקוף את איראן בשום פנים ואופן. ישראל יכולה לתקוף את איראן רק כהגנה עצמית, אם תותקף על ידי איראן. מוטב לרדת מהמגלומניה הזאת. יש לנו אמצעי הגנה נגד טילים ובכך יש לעסוק. ישראל היא מדינה קטנה". כך שטרית.


לשר הפנים יש תדמית יונית, אבל זה נכון שהוא סוטה ממנה לעתים בשעות קשות ומסוגל גם להתבטאויות מתלהמות. עם זאת, ההצהרה שלו ל"הארץ" ביום שישי שעבר, שאותה ציטטתי כאן, הייתה המתקדמת, הנאורה, הנבונה והשקולה ביותר ששמענו השנה מאיש ממסד כלשהו. למי שמתנגד, כמוני, לשטרית בשל הניאו-ליברליזם שלו יש קייס להצביע בעד מפלגה סוציאליסטית; אבל לתומכיה של לבני, שהיא ניאו-ליברלית לא פחות משטרית, אין בכלל קייס כזה. אם הם מעדיפים את לבני על שטרית יש לכך סיבות אפלות, אולי אפילו גזענות חבויה. שטרית עדיף על לבני דווקא לשיטתם של רוב תומכיה.


*התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. אחד העם הגיב:

    חיים ברעם. כדאי שתקרא ואפילו רק השבוע הכתבות הנוגעות להתנהלותו של מאיר שטרית. ראה אותן ב’גוגל’. כמו : הדחת רני פינצי וביטול ההדחה ; האפלייה כלפי הצ’רקסים לטובת דרוזים במתן רישיונות יציאה לסוריה ; התאבדותה של יוליה בכתבתו של מנחם בן ; הצו להקטנת מספר חברי מועצות מקומיות והיתקפלותו למחצה של שטרית במקרה של נתניה ; הרשימה של מתי גולן ב’גלובס’.יש כמובן גם נוספות ‘אוהדות’. האם שכחת חיים ברעם הצהרת שטרית בעניין מחיקת השכונות בעזה ? לכן כדאי שתקרא עוד ביתר יסודיות.

  2. חיים ברעם הגיב:

    נכון שלא הייתי מודע לחלק מן העובדות, אבל כידוע לך אינני מתלבט עבור איזה מועמד להצביע. הנושא פשוט: כיוון שאני רואה במתקפה על איראן את הנושא העיקרי ברגע זה, חשוב לתמוך באורח יחסי באיש שמתייצב נגד רעיון העוועים הזה.לבני איננה עושה זאת.
    חוץ מזה רציתי להבהיר לאנשי קדימה המתונים שהשיקול שלהם להצביע בעד לבני הוא לקוי. זה הכל.

  3. עיניים לראות הגיב:

    "רציתי להבהיר לאנשי קדימה המתונים" — כאן, באתר הגדה השמאלית?

    ובכלל כל הדיון הזה -מי מהמועמדים מתנגדי השלום עדיף- הוא דיון עקר וחסר תוכן עבורנו. זה אולי דיון מתאים לצהובונים או ליואל מרקוס וארי שביט…

    אנו צריכים לעסוק בהידפת "דה גול ישראלי" ובדרך שתביא אותו לשלטון. השמאל חייב להשמיע קולו בכל במה ולומר שאנו נתמוך בכל מעמד שיביא שלום [ולא ספין] אפילו אם לא יביא סוציאליזם מיד!

  4. אחד מאז הגיב:

    ולא נשכח את חוק האח הגדול ששטרית הוא בין היוזמים-מקדמים שלו, ושל רעיונות דרקוניים אחרים.
    וחוצמזה שלשטרית אין סיכוי אז הדיון כאן הוא אקדמי.
    מי שהסיכוי הטוב ביותר שהוא יימנע ממלחמה עם איראן (כלומר אם לא ניקח בחשבון את הלחץ האמריקאי שעלול לכפות עלינו לתקוף בעיתוי הנוח להם) הוא … ביבי, בין השאר משום שתקיפה מלחמתית כזאת היא מסוג הפעולות שהימין לא מרים בהן את האבן לבדו, הוא זקוק להכשר הסוציאליסטי-היוני של מפלגת תמיר, יחימוביץ וחבריהם (כולל א.וילן ודומיו), וזה לא יינתן כל עוד אלה באופוזיציה – מצב שהסיכוי הכי גדול לו הוא עם ממשלה בראשות ביבי.

  5. אמירה מחרידה הגיב:

    מלחמה אטומית קרה עם אירן
    זו אמירה מחרידה מאין כמוה
    מי שבקלות ראש רוצה מצב כזה ומעדיף אותו
    על פני דברים אחרים (איומים כשלעצמם)
    הוא מוליך שולל
    להשוות את זה עם המלחמה הקרה בין ארה"ב
    לברית המועצות זו שוב הולכת שולל
    (במידה מקורבת המצב מזכיר את חרב דמוקלס)
    השיטה של ברעם פשוטה
    ברעם הולך על מצב מעורפל שטומן בקרבו עתיד קודר ואת הדבר הזה הוא מציע כאלטרנטיבה
    מוסרית שפויה
    (קוראים לזה הימור על מליוני נפשות)
    כדי שחלילה וחס לא יחשבו על אפשרויות
    אחרות (יותר רציונליות)
    הוא מפחיד אותנו במלחמה איומה ונוראה של 30 שנה
    (לי דוקא נראה שאחרי פעולה באירן העולם
    יתערב במלוא העוצמה במזרח התיכון וינסו לפתור את הבעיות פה אחת ולתמיד)

  6. זכי חלטורה הגיב:

    לא מספיק שהתפרסם בכל העיר? למה מתפרסם כאן מאמר על אפשרות בחירה בין מחלה לבטלה? מה קרה? נגזר עלינו לעלות מולם בהגרלה בבית? שילכו שניהם לעזאזל. או אולי מאחר ובין כה וכה אין לאף מפלגת שמאל שום סיכוי ממילא, אז אולי נביע תמיכה בטריפה כדי שלא תעלה מולנו הנבלה, זו שמולה נפסיד על בטוח, ואחורי זה, בשביל להיות "פרקטיים", אולי בכלל גם נצביע בעד מי מהם, ובלבד שהגביע לא יפול לנו על הראש.

הגיבו לזכי חלטורה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים