הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בספטמבר, 2008 9 תגובות

רק משפט אחד על אהוד אולמרט: ראש הרשות המבצעת הועבר לטיפולה של הרשות השופטת. לכן נעסוק בעניינים יותר רציניים, לפחות באורח יחסי, כמו קדימה למשל. סוקרי הבחירות הפנימיות במפלגה התרכזו בסיפורי הצבע ולא במגמות הפוליטיות. התוצאות לא יעצבו מחדש את המפה הפוליטית, משום שהן אינן משקפות הלכי רוחות משמעותיים אצלנו. לכן גם כשלו כל מכוני הסקרים. אמנם נחמד לשמוח לאידם של כל הפרצופים המנופחים והזחוחים שפלשו למרקעים ולעמודי הפרשנות בעיתונים, אבל למעשה לא היה להם שום סיכוי להצליח בלהטי האצטגנינות שלהם, שנראים בדיעבד קצת מגוחכים.

כאמור, ההתפקדות לקדימה לא שיקפה דבר. ציפי לבני ניצחה בכמה יישובים שמאכלסים מצביעי ליכוד טיפוסיים, כיוון שרבים מאנשי קדימה ביקשו להיבדל מהקהילה שלהם וללכת בדרך חדשה. בערים אחרות בלטה ההתארגנות של מצביעים סקטוריאליים שתמכו בשאול מופז כקבוצה, גם מתוך ציפייה לזכות בתגמול בעתיד. רק בתל-אביב הייתה הצבעה חופשית יותר, כיוון שהעיר הזאת היא מבוזרת ואינה ניתנת לשליטת קבלני הקולות. מההצבעה המסיבית בעד לבני בתל-אביב (כמעט שמונים אחוז!) למדנו שהמעמד הבינוני חושש מאוד ממופז, ובעיקר ממזימותיו לסבך את ישראל במלחמה באיראן. מופז צודק בטענתו שהתקשורת השפיעה מאוד על מצביעי תל-אביב וצפון גוש דן, אבל ביישובים קטנים השפעתה הייתה מועטה. בסך הכול הייתה כאן התמודדות בין ימין בוטה וביטחוניסטי בהנהגת מופז, לבין ימין מתון עם נטייה להתחשב במידה ידועה בבעיות שמדיניות ישראל באזור מציבה בפני הדיפלומטיה שלנו. חלק מציבור מתפקדי קדימה מודע יותר מאחרים למצב בעולם, וגם לקשר ההדוק שבין פוליטיקה, כלכלה ורווחתם האישית של הישראלים שיש להם מה להפסיד ממלחמה נצחית עם כל מדינות האזור.


בקרב הסקטורים החזקים בישראל, שקדימה מייצגת אותם עד גבול ידוע, נושא התוקפנות הישראלית נגד איראן הוא אולי שנוי במחלוקת מבחינה פרגמאטית ואינטרסנטית, אבל לא פסול לחלוטין מנקודת ראות מוסרית או רעיונית. לעמדה האמריקאית יש משקל רב בנושא הזה, גם אחרי המפולת הכלכלית והחלשת ההגמוניה של ושינגטון בעולם. במעמד הבינוני רוחשים מתחת לפני השטח רגשות של זעם, שנאה וחשש כלפי האיסלאם בכלל ואיראן בפרט. רבים גם מחצינים את הרגשות האלה ובקהילה הדתית לאומנית (שרבים מבניה גם הם שייכים כלכלית וחברתית למעמד הבינוני-גבוה) יש כאלה שמוכנים לשתף פעולה עם הימין הקיצוני הפרו-נאצי באירופה, ובלבד שיהיה גם עוין למוסלמים. אבל כרגע לאיש אין מושג חד-משמעי אודות המדיניות האמריקאית האמיתית כלפי האיראנים בכלל, ומידת הנחישות לסכל את פיתוח האנרגיה הגרעינית שם בפרט.


סיכוייו הסבירים של ברק אובאמה לנצח בבחירות לנשיאות מגבירים את המתח בנושא האיראני. זה נכון שאובאמה דיבר על המזרח התיכון כמו עסקן מצוי במרכז הליכוד ועורר, במידה רבה של צדק, את זעמם של אישים במחנה השלום העקבי כמו אורי אבנרי. אבל שקלול התפיסות של אובאמה ובעיקר ניתוח קבוצות ההתייחסות שלו מעלים מחשבות יותר אופטימיות. הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית יהיה ער לדעות שרווחות בציבור האמריקאי, ובוודאי שלא יצא בגלוי נגד השדולה הפרו-ישראלית בהנהגת חלק מהקהילה היהודית שם. אבל ברור שאין לו שום כוונה לאמץ את הקניבליזם האנטי-איסלאמי של הרפובליקנים ושל הימין הפונדמנטליסטי בארצות הברית. נראה שמצביעי קדימה בתל-אביב ובגוש דן לקחו בחשבון את המשתנה החידתי הזה ששמו אובאמה, אולי הנשיא הבא של מעצמת העל האדירה, שיש לה אינטרסים רבים באזור ולא רק בישראל. ההצבעה בעד לבני בתל-אביב לא שיקפה התרסה מוסרית נגד כוונותיו של מופז להרוג אלפי איראנים ולחשוף את ישראל לפעולות תגמול הרסניות לאורך עשור שלם לפחות, אלא ספקנות רציונלית של אנשים משכילים אודות מאזן הרווח וההפסד הכרוך בתוקפנות שמופז הציע. השאלה הגדולה שניצבת בפנינו היא כיצד יתייחס ביבי נתניהו לנושא האיראני. קשה מאוד להאמין שלבני, גם אם תצליח להרכיב ממשלה בחודש הקרוב, תנווט את המדיניות הישראלית בעשור הקרוב.


נתניהו הוא איש של סקרים, ומבחינה זו הוא פוליטיקאי מודרני ואולי גם ציני. בשנת 1996 הסכים לתמוך בעקרונות אוסלו כיוון שהבין שהם מקובלים על הבוחרים בישראל, וכך אמנם הוכיחו עשרות סקרים מדי יום ביומו. אם יבין שהמגמה לתקוף את איראן תגרום להקטנת מספר המנדטים שלו בבחירות הקרובות באורח קריטי, ייתכן שישקול מחדש את דרכו. רק שני גורמים יכולים להציל אותנו ממתקפה ישראלית על איראן ומתוצאותיה הרות הגורל: התנגדות תקיפה בדעת הקהל שלנו ונחישות אמריקאית להטיל וטו על תוכנית כזו. בספטמבר 2008 זהו לא רק הנושא החשוב ביותר, זהו הנושא היחיד.


לפי שעה לא שמענו עמדה נחרצת בנושא האיראני אפילו ממרצ. זה בהחלט מאכזב. השמאל הרדיקלי והאזרחים הערבים, חרף שותפותם הטבעית בהתנגדות להפצצת איראן, אינם מסוגלים למנוע הרפתקה מסוכנת כזו בכוחות עצמם. מישהו חייב להפיח רוח חיים כלשהי גם בקרב הציבור הציוני המתון, וכך יתאפשר רנסאנס מסוים אפילו בתנועת שלום עכשיו הרדומה, המסתפקת במעקב אחרי "מאחזים" ובכך מעניקה לגיטימציה להתנחלויות הקיימות. אם ראשי שלום עכשיו תומכים באהוד ברק, שהוא המועמד המסוכן ביותר להנהגת המדינה מכל בחינה אפשרית, כולל הנושא הרגיש של איראן, אז המשא המוטל על שכמם של פעילי השלום העקביים הוא כמעט בלתי נסבל.


לבני עלולה לפעול ללא גיבוי ציבורי מספיק, והיא לא תוכל למנוע את התוקפנות באיראן בלי תמיכה של כוחות חברתיים חזקים ונמרצים. דעתה בנושא הזה איננה ברורה די הצורך, אבל אם היא רוצה להיות אנטיתזה אמיתית למופז, ורלוונטית מבחינת היחסים הבינלאומיים של ישראל, יהיה עליה לא רק להביע דעה, אלא גם לגייס תמיכה רחבה לעמדותיה. המרכז הדמוקרטי (הקרוי לפעמים גם "שמאל ציוני") חייב להכריז על התנתקות מוחלטת מברק, מפואד בן אליעזר ומשאר מנהיגי מפלגת העבודה, אבל לשתף פעולה עם ח"כים יוניים (אופיר פינס כבר אמרנו?) שיביעו נכונות להילחם נגד הטירוף הנצי הפושה עתה במדינה, ואף לתמוך בלבני, אם היא תאמץ רשמית עמדות שפויות בכל הנושאים. כבר מזמן הפסקנו להתייחס כאן למסגרות המפלגתיות הרשמיות, ומעולם לא הייתה הזירה הפוליטית שלנו כל כך נזילה וניידת.


מכאן גם הכורח לגבש מחדש את המרכז הדמוקרטי, להפריד בינו לבין המרכז הלאומני, ולגייס אזרחים מן השורה למאבק נגד האיום הקיומי על עתידנו כאן. זה לא יקרה אם לא נשתחרר מדפוסי החשיבה הישנים ונלמד למצוא בני ברית חדשים, גם אם לא היו איתנו בתנועת הנוער.


*התפרסם ב"כל העיר"

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. במילים עדינות הגיב:

    מ-ה א-י-ר-ן י-כ-ו-ל-ה ל-ע-ש-ו-ת נ-ג-ד
    ישראל
    אפשרויות התגובה של אירן אפסיות
    המשטר רעוע ומפגר
    ואירן פגיעה פי עשר

  2. רמי הגיב:

    ברעם אובססיבי בהתנגדותו לכוונה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. אובססיבי במובן הטוב של המילה. אובססיה זו באה לידי ביטוי במאמריו האחרונים והיא מעוגנת בנסיונו רב השנים וביכולתו להבחין בין עיקר ותפל. אפשר לומר שהמתנגדים לתקיפת איראן נחלו הצלחה מסויימת בכשלונו של הפירומן מופז (וגם בהסתלקותו מרצון של אפרים סנה) אבל על מנת להסיר את תכנית העיוועים המטורפת (כנראה מבית מדרשו של מאירקה דגן, שלידו מופז וסנה ושטייניץ ושאר הסטריינג’לאווים המאיימים להצית כאן תבערה שלעומתה הפצצת בירות ב-2006 היא זיקוקי-דינור) מסדר היום, אי אפשר להסתפק בהצבעה על מסוכנותה, אלא נחוץ להצביע על מיותרותה. נחוץ לקיים שיח ציבורי על המשמעות של האטום האירני. האמנם הוא מאיים עלינו? מהו האיום הצפון בו? שמא ניתן לנטרל את האיום האיראני על ידי הגעה סו"ס להסדר הוגן ומכובד עם הפלסטינים והסורים, כלומר להחזיר להם את שלהם כנגד שלום והכרה הדדית. האם המטרה האמיתית של ההפצצה באירן היא להגן על ישראל מסכנה גרעינית או להמשיך ולהחזיק בהתנחלויות ברמה הסורית ובגדה המערבית (ומבחינת דגן – גם להוכיח שאת מעלליו המתועבים ברצועת עזה בתקופת הטבח שביצע שם אריק שרון הוא יכול לשכפל ולשדרג)? לא שאני בעד פצצת אטום איראנית. פצצת האטום היא דבר רע. גם אצלנו (בזכות איש השלום שלנו שימון פרס שאינו מסוגל לקרוא משפט נכון מספר תהילים ואנגלית הוא יכול ללמוד מאמיר פרץ) וגם באיראן, אבל נחוץ להבין מהי המשמעות והתוצאה של התגרענות איראן כדי להגיע למסקנה משוקללת ומושכלת גבי הצורך למנעה בדרך של תקיפה לוחמתית הרת סכנות.

  3. יפה הגיב:

    אבל נדמה לי שאהוד אולמרט היה ראש הרשות המחוקקת ולא המבצעת (שהיא המשטרה). אבל בישראל שבה הפרדת הרשויות היא ענין תיאורטי בלבד, הטעות שלך משקפת בכל זאת את המציאות.
    כנראה המציאות מוטעית…

  4. ליפה הגיב:

    בישראל הרשות המבצעת היא הממשלה. המשטרה היא גוף סטטוטורי שכפוף אליה.

    שלום שיעור אזרחות.

  5. סטודנט להיסטוריה: מרצ מתנגדת להפצצה הגיב:

    היה לי העונג להיות חלק מקהל שומעיו של הדוקטור יוסי ביילין. הוא התחיל לנתח את המצב של אירן, ואמר שהיא מדינה ענייה מאוד שאפילו נאלצת לייבא נפט מזוקק, ולכן הוא מתנגד לכל הדיבורים המתלהמים של בנימין נתניהו. עכשיו דעתי בתור איש מרצ שזה המשטר היחיד בעולם בו האיסלם הרדיקלי נמצא בהחלשות, ויש אופזציה גדולה מאוד לאחמניג’ד. מלחמה רק תאחד את כל העם האירני נגד ישראל.

  6. ליפה הגיב:

    הרשות המחוקקת היא הכנסת
    הרשות המבצעת – הממשלה (שאליה כפופים כל גופי השיטור והביטחון, אבל לא רק)

    במשטר פרלמנטרי, לרשות המחוקקת אין "ראש" מהותי. הראש הוא פורמלי-טקסי בלבד (אצלנו דליה איציק).

    האזרחים בוחרים את נציגיהם לרשות המחוקקת, וזו ממנה את ראשי הרשות המבצעת (הממשלה). הרשות המחוקקת יכולה לפטר את הממשלה, וזה קורה כשקואליציה מתפרקת.
    הראשות המחוקקת יכולה גם להדיח את ראש הממשלה.

    במשטר נשיאותי כמו בארה"ב, הרשות המחוקקת אמנם אינה ממנה את ראש הרשות המבצעת (הוא נבחר בנפרד ישירות ע"י האזרחים), אבל היא יכולה להדיח אותו.במקרה הזה יתפוס את מקומו סגן-הנשיא – שגם הוא נבחר בכרטיס-כפול ע"י האזרחים.

    הפרדת הרשויות בישראל איננה ענין תיאורטי. עובדה שלא הרבה ממשלות הצליחו לסיים קדנציה מלאה.

    ואם יצא לך לקרוא עיתונים בשנה האחרונה, עצמאות הרשות השופטת אצלנו כל כך איתנה, שמתקיים כרגע מסע צלב בהנהגת השר פרידמן, שמנסה לקעקע אותה.

  7. חיים ברעם הגיב:

    ליפה,
    כמו כולם, גם אני טועה לפעמים אבל לא זאת הפעם. אלמרט הוא (היה) ראש הרשות המבצעת. לרשות המחוקקת אין ראש, אלא יושב ראש. במקרה הטראגי שלנו, דליה איציק.

  8. לסטודנט הגיב:

    יש לך מקור\לינק לדבריו של ביילין?

  9. סטודנט להיסטוריה: הפגישה הייתה פרטית הגיב:

    לזה שענה,
    הפגישה עם ד"ר ביילין נעשתה בתוך קבוצה קטנה של פעילים. מכיוון שהוא אדם ישר שעומד מאחורי הצהרותיו, אז אתה יכול לשלוח לו אימייל דרך אתר המפלגה או הכנסת כדי שיאמת את דברי.

הגיבו לבמילים עדינות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים