הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בספטמבר, 2008 תגובה 1

בשונה ממשברים כלכליים חמורים שהתרחשו בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, התגלה המשבר הנוכחי גם כשבר בשיטה הקפיטליסטית עצמה. פרשנים שניסו להסביר את המהלכים שהביאו לקריסת שוק ההון בארצות הברית, אמצו בזריזות מונחים מלקסיקון המאבק האידיאולוגי הישן בין קפיטליזם, שעוד אתמול נתפש כשיטה המנצחת, ובין סוציאליזם, שחסידיו לא חדלו לדגול בו גם כשנדחקו אל שוליים פוליטיים וחברתיים צרים ובלתי פופולריים. עכשיו מזמנת לנו האירוניה ההיסטורית הזדמנות נדירה לשמוע את קולו החדש של ממשל בוש. לשמוע ולא להאמין.

בתחינה ובאיומי יום דין כלכלי הפצירו הנשיא ובכירי ממשלו, שעד כה קידמו בלהט קפיטליזם גלובלי דורסני, בחברי הקונגרס והסנאט הספקנים, לאשר את תוכנית ההצלה שלהם. אם היא תאושר במלואה, תתחזק המעורבות הממשלתית בשוק הון מולאם בחלקו, ומושגים כגון, פיקוח ושליטה ריכוזית יחדרו למילון הכלכלה ה"חופשית". אכן, נקמת האידאות.


את הכותרת "נקמת האידאות" בחר פרד הלידיי, מרצה וחוקר בריטי במכון ללימודים בינלאומיים בברצלונה, למאמרו שפורסם לאחרונה באתר הדמוקרטיה הפתוחה. המשבר שלח אותו לעיון חוזר ברעיונות הפוליטיים והחברתיים שעצבו את חייו האינטלקטואליים, והוא נזכר בכמה מהם. אך את עיקר מאמרו ייחד הלידיי לשני כלכלנים ומדעני מדינה מעניינים במיוחד בהקשר האקטואלי: קארל פולאני וסוזן סטריינג’ *.


אני מבקשת להתמקד ברעיונותיה של סטריינג’, משום שהיתה אשה בודדה למדיי בעולם אקדמי גברי, ומשום שרעיונותיה פורצי הדרך לא זכו להד הראוי להם מחוץ לאקדמיה.


את דרכה בעולם הכלכלה התחילה סוזן סטריינג’ [1923 – 1998] כעיתונאית באובזרוור ובאקונומיסט הבריטיים. בהמשך בחרה בקריירה אקדמית והיתה ממייסדי תחום חלוצי בזמנו של "כלכלה פוליטית בינלאומית". במהלך הזמן שימשה סטריינג’ כנשיאת האיגוד ללימודים בינלאומיים [ISA], שנוסד ב-1959 כדי לחזק את הקשר בין שווקים כלכליים למדינות. האיגוד מייצג כיום שמונים מדינות. סטריינג’ היתה האשה הראשונה שנבחרה לתפקיד הזה.
 
עברה העיתונאי של סטריינג’ נוכח בכותרות האטרקטיביות שהיא בחרה לספריה, ובמיוחד לספרה הידוע ביותר, "קזינו קפיטליזם", משנת 1988 [הוצאת בלקוול, אוקספורד]. הספר עוסק בתופעה היציבה ביותר שניתן לייחס לשווקים הכלכליים, הלא היא הפכפכנותם. סטריינג’ תלתה אותה בחמש מגמות: החידושים באופני הפעולה של השווקים הפיננסיים; עצם גודלם של השווקים; בנקים מסחריים שהפכו לבנקי השקעות; עלייתן של מדינות אסיה כשחקניות במגרש הכלכלה העולמית והמעבר לפיקוח עצמי של הבנקים. המהירות שבה פועלים השווקים יחד עם התפשטותם בעולם, הם האחראים לאי היציבות הכלכלית הגלובלית. כאשר הון, ששיעורו אינו נתפש, כתבה סטריינג’, מושקע מידי יום בעסקאות חוץ, ניתן לשער שכ-98 אחוז מאותן עסקאות הן ספקולטיביות. בספרה היא מתארת כיצד עולם חדש של הון גלובלי צומח במנותק מן המדינות והממשלות ומן הייצור התעשייתי. העולם הזה התאפשר ב-1971, ברגע שבו ביטל הנשיא ריצ’רד ניקסון את זיקת הדולר האמריקאי לזהב. אך גם להופעתן של טכנולוגיות חדשות של תקשורת גלובלית היה חלק חשוב באותו עולם פיננסי חדש. ה"קזינו" המהבהב אלינו מכותרת הספר אינו מתייחס לחלקם של ההימור והספקולציה בעולם ההון, אלא לעובדה, שבפעם הראשונה בהיסטוריה אפשרה טכנולוגיית התקשורת החדשה לשווקים הגלובליים לפעול בלי הפסקה במשך 24 שעות ביממה. עוד בשנות השמונים, שלקראת סופם נכתב ספרה, הצביעה סטריינג’ על רמת הסיכונים במגזר ההון כגורם משמעותי לאי ודאות כלכלית. בספרה האחרון "כסף משוגע: כאשר שווקים צומחים יותר מממשלות", שראה אור בשנת מותה [בהוצאת אוניברסיטת מנצ'סטר], היא עדכנה את הרעיונות שהביעה ב"קזינו קפיטליזם", והוסיפה התייחסות ליוהרה, להיבריס של ראשי חברות פיננסיות ושל מקבלי ההחלטות, כמחוללי אסונות כלכליים. מנהלים בשוקי ההון והקודקודים הפוליטים המאמינים שיש בכוחם ליצור עולם שמשתווה לסדר הטבעי כלומר, לסדר נצחי, חוטאים בחטא היוהרה וחושפים את בורותם בידיעת ההיסטוריה. "תחומי בערות משמעותיים", כתבה סטריינג’, בהבנתנו את תפקידה של המערכת הפיננסית הבינלאומית, בעידן של מהפכה טכונולוגית וגלובליזציה, גדלים במקום להצטמצם, אך איננו מוכנים להודות בכך.


סטריינג’ ופולאני, כל אחד בדרכו, הסיקו מסקנה דומה, שהיתה נכונה לכלכלות שלאחר המיתון הכבד ומלחמת העולם השניה, כשם שהיא נכונה לזמננו: השווקים הם ישויות אנושיות ואקראיות שמדינות חייבות לפקח עליהן ולנהל אותן. הישות המכונה "יד נעלמה" היא מציאות מדומה, ושוק "טהור", שאינו מעוגן במוסדות חברתיים אחרים, לא יוכל להתקיים.


התערבותו של הממשל האמריקאי ושל ממשלות אירופיות בשוקי ההון מאששת את תקפות רעיונותיה הפוליטיים והכלכליים של סוזן סטריינג’. עדיין לא ברור למה בדיוק חותרת ערכת החילוץ האמריקאית שעלותה למשלמי המיסים מוערכת בכ-700 מיליארד דולר. אולם אם היא נועדה להציל את המוסדות הפיננסיים למען שרידותה של אותה שיטה קפיטליסטית עצמה, הרי שאנחנו נמשיך לדרוך באותו מקום מסוכן ועם אותן דאגות.


*Fred Halliday. The revenge of ideas: Karl Polany and Susan Strange; Open Democracy, 24/9/2008: http://www.opendemocracy.net/article/the-revenge-of-ideas-karl-polanyi-and-susan-strange.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אבי הגיב:

    מאמר מעניין מאוד

הגיבו לאבי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים