הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בספטמבר, 2008 5 תגובות

השם הגרמני שטרנהל (מתחרז עם בית-אל) פירושו "בהיר ככוכבים". השם הולם: עמדותיו של הפרופסור זאב שטרנהל בהירות ככוכבים. הוא מזהיר מפני הפאשיזם הישראלי. השבוע הניחו פאשיסטים ישראליים מטען בפתח ביתו ופצעו אותו.


בחירת הקורבן נראית מפתיעה. אבל הם ידעו מה הם עושים.

הם לא תקפו את הפעילים המפגינים מדי שבוע נגד חומת-ההפרדה בבילעין ובנעלין. הם לא תקפו את השמאלנים, המתגייסים מדי שנה – כמו גם השנה – לעזור לפלסטינים למסוק זיתים בקרבת התנחלויות מסוכנות. הם לא תקפו את "הנשים בשחור", המפגינות מדי ערב-שבת, או את נשות "מחסום ווטש" המפקחות על הנעשה במחסומים. הם תקפו אדם שכל פעילותו היא אקדמית.


אך מטרתם העיקרית של המאבקים בשטח, החשובים וחיוניים מאין כמוהם, היא לשנות את תודעת הציבור. כי זהו שדה-הקרב המכריע, ובו יש לאנשי-רוח תפקיד חשוב.


בשדה-הקרב הזה מתעמתות שתי תפיסות, הרחוקות זו מזו כמזרח ממערב. מכאן: ישראל נאורה, מודרנית, חילונית, ליברלית ודמוקרטית, שחיה בשלום ובשותפות עם פלסטין ומשתלבת במרחב. ומכאן: ישראל קנאית, דתית, פאשיסטית, מנותקת מהמרחב ומהעולם כולו, עם לבדו ישכון ובגויים לא יתחשב, ולנצח תאכל חרב.  


זאב שטרנהל הוא אחד ממורי-הדרך הבולטים של החזון הנאור. עמדותיו בהירות ככוכב, נחרצות, נוקבות. יעד לא מפתיע לפצצה ניאו-נאצית.


תחום המומחיות של שטרנהל הוא מקור הפאשיזם, נושא שהעסיק אותי במשך כל חיי. הסיבה להתעניינותנו דומה: עליית הנאציזם הטביעה חותם בל-יימחה על ילדותנו ועל גורלנו. אני ראיתי כילד את עליית הנאציזם בגרמניה. שטרנהל חזה בו כילד בפולין, כאשר איבד בשואה את אמו ואחותו, אחרי מות אביו.


מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. מי שהפאשיזם פרץ לחייו בימי ילדותו, רגיש לסימנים הקלים ביותר של פרוץ המחלה. ב-1961 כתבתי ספר בשם "צלב הקרס", ובו ניסיתי לפענח את תעלומת מקורות הנאציזם. בסיומו העליתי את השאלה: האם זה יכול לקרות אצלנו? תשובתי הייתה חד-משמעית: כן.


מכאן רגישותי לכל אות-אזהרה בחברה שלנו. כעיתונאי וכעורך-עיתון הפניתי את הזרקור לכל התופעות האלה. כפעיל פוליטי, מאבקתי בהן בכנסת וברחוב.


שטרנהל הוא, לעומת זאת, אקדמאי צרוף. הוא משתמש במכשירים של האקדמיה: מחקר, לימוד ופרסום. הוא שואף לדיוק ההגדרות, מבלי לחפש פופולאריות או להימנע מפרובוקציות. באחד מניתוחיו קבע שהתגובה האלימה של הפלסטינים על ההתנחלויות היא תופעה טבעית. בכך משך על עצמו את זעם הימין המתנחל, שבא לביטוי בניסיון של אקדמאים אחרים למנוע ממנו את פרס-ישראל.


עכשיו מדברים המטענים.


מי הניח את המטען? יחיד? קבוצה? מחתרת חדשה? הטרוריסטים של ההתנחלויות? זה עניין של המשטרה והשב"כ.


מבחינה ציבורית, העניין פשוט יותר: ברור וידוע באיזו ערוגה צומחים הצמחים המורעלים האלה, איזו אידיאולוגיה משמשת להם כדשן ומי מטיף לה.


זהו הפאשיזם הישראלי החי והבועט. הוא צומח בערוגה שבה נבטו בעבר המחתרות הלאומיות-דתיות למיניהן, הקבוצה שניסתה לפוצץ את המסגדים בהר-הבית, המחתרת שניסתה לרצוח את ראשי-הערים הפלסטיניים, חבורת "כך", מבצע הטבח ברוך גולדשטיין, רוצח אמיל גרינצווייג, רוצח יצחק רבין, וכל המחתרות שנחשפו בעודן באבן ועל-כן לא הגיעו לידיעת הציבור.


כל הפעולות האלה לא היו של יחידים, "עשבים שוטים". יש מגזר פאשיסטי בשולי החברה הפוליטית בישראל. האידיאולוגיה שלו דתית-לאומנית, ומנהיגיו הרוחניים הם בעיקר "רבנים", המגבשים את השקפת-העולם ואת תורת-המעשה שלו. עובדי-האליל היהודיים האלה אינם פועלים בסתר. להיפך, הם מצהירים על מרכולתם בראש חוצות.


המגזר הזה מרוכז בהתנחלויות האידיאולוגיות. לא שכל המתנחלים הם פאשיסטים. אבל רוב הפאשיסטים הם מתנחלים. הם מתרכזים בהתנחלויות מסוימות, הידועות היטב. במקרה או שלא במקרה, כל ההתנחלויות האלה נמצאות בלב הגדה המערבית, מעבר לחומת-ההפרדה. הראשונים הושתלו באזור חברון על-ידי המנהיג ה"שמאלי" יגאל אלון ובאזור שכם על-ידי המנהיג ה"שמאלי" שמעון פרס.


בחודשים האחרונים הלכו ורבו האירועים שבהם פגעו מתנחלים בתושבים פלסטינים, בחיילים, בשוטרים וב"שמאלנים".


המעשים נעשים בגלוי לשם הפחדה והרתעה. מתנחלים מתפרעים בכפרים פלסטיניים שאת אדמתם הם חומדים, או כנקמה, ואלה הם "פוגרומים" במובן הקלאסי של המילה: התפרעות של אספסוף שיכור-שנאה נגד אנשים חסרי-ישע, בעוד המשטרה והצבא עומדים מנגד. הפוגרומצ’יקים הורסים פוצעים והורגים.


כשיש התערבות של צבא ומשטרה, היא אינה מופנית נגד המתנחלים, אלא נגד החקלאים הפלסטיניים המותקפים ונגד פעילים של מחנה-השלום המתגייסים לעזרתם. דוברי מערכת-הביטחון ופרשנים מנסים לגזור גזרה שווה ומדברים על "מתפרעים מימין ומשמאל". זו ההשוואה המופרכת שהיא כשלעצמה חלק מאוצר-הטכסיסים הפאשיסטי: הפוגרומים של המתנחלים הם אלימים במהותם, הן בתפיסתם והן במעשיהם, לעומת פעילי השלום, שהם בלתי-אלימים בתפיסתם ובמעשיהם. האלימות מופעלת מצד הצבא ומשמר-הגבול ומתורצת בכך שצעירים מקומיים מיידים בהם אבנים. מה שאין מזכירים הוא שאותם חיילים ואנשי מג"ב ממוגנים היטב דולקים בג’יפים משוריינים אחרי המפגינים הנסים אל תוך סימטאות כפרם.


"תעוזתם" של בריוני הימין הקיצוני – או "פעילי הימין", כפי שהתקשורת מתעקשת לקרוא להם באדיבות – עולה מיום ליום. הם עושים ככל העולה על רוחם, ביודעם היטב ששום רע לא יאונה להם. המשטרה אינה מתערבת, מפני שממילא אין בית-המשפט מטיל עליהם עונש ממשי.


כל מי שמכיר את תולדות הנאציזם מכיר את התפקיד האומלל שמילאו בתי-המשפט ושאר מוסדות אכיפת-החוק ברפובליקה הגרמנית, כאשר טיפלו במי שמטרתם המוצהרת הייתה להחריב את הדמוקרטיה. השופטים גזרו באופן שיטתי עונשים מגוחכים על הפורעים הנאציים, שהיו בעיניהם "פטריוטים שלקחו את החוק בידיהם", בניגוד לפורעים הקומוניסטים, שנחשבו לבוגדים ועוכרי-גרמניה.


זה שנים שאנחנו חווים את התופעה הזאת כאן. מתנחלים פורעים זוכים לעונשים סמליים, בעוד שעל פלסטינים, המואשמים במעשים פחותים בהרבה מוטלים עונשים כבדים ביותר. עכשיו גם מתנחל שמשסה כלב במ"פ יוצא בלא כלום. כך שגם מי ששובר את עצמותיו של מג"ד.


לשיפוט הפנימי בצבא ניתן רק לקרוא מפלצתי: מי שלא נותן ליולדת מדממת לעבור את המחסום בדרך לבית-החולים וגורם למות הוולד, דינו שבועיים מחבוש. מי שמורה לחייל לירות ברגלו של עציר פלסטיני כפות "מועבר מתפקידו". כלומר, פושע-מלחמה יכול לשרת ביחידה אחרת.


האם מעידה העלייה במספר התקריות וחומרתם על התגברות כוחו של הפאשיזם הישראלי? במבט ראשון אפשר להתרשם כך.


במחשבה יותר מעמיקה נראה לי שדווקא ההיפך נכון.


המתנחלים הקנאים כבר הפנימו שאיבדו את דעת-הקהל המרכזית במדינה, ושהם נחשבים בעיני רוב הציבור כבריונים מסוכנים. מעשיהם, הנראים בטלוויזיה, מעוררים דחייה ושאט-נפש. החזון של "ארץ-ישראל השלמה" לא זה בלבד שאיבד גובה – הוא צנח והתרסק על קרקע המציאות. הקנאים פועלים מתוך תחושה של חולשה ותסכול.


כמו שהנאצים שנאו את הרפובליקה הגרמנית, כך מתפתחת בקרב הקנאים האלה שנאה למדינת-ישראל. ולא בכדי. הם רואים שאין להם מקום בקונסנזוס הלאומי המתגבש והולך של "שתי מדינות לשני עמים", בין אם הפתרון מתקבל מסיבות שליליות, כמו הפחד הדמוגראפי ונזקי הכיבוש, ובין מסיבות חיוביות של מוכנות לצאת מהשטחים הכבושים תמורת עידן של שלום ושגשוג.


אמנם יש עדיין ויכוח על הגבולות, אולם דעת הרוב רואה בחומת-ההפרדה את הגבול העתידי. (כפי שהבהרנו מלכתחילה, החומה לא הוקמה כדי לחסום את דרכם של מתאבדים פלסטיניים, אלא כגבול המדיני בין שתי המדינות.)


הממסד הישראלי מתכוון לספח את השטחים שבין החומה לבין הקו הירוק, וטוען שהוא מוכן לתת בתמורה שטחים ישראליים. מה זה אומר למתנחלים?


רוב המתנחלים גרים בהתנחלויות הסמוכות לקו הירוק, האמורות לפי תפיסה זו להיספח לישראל. אלה הם, ולא במקרה, המתנחלים הבלתי-אידיאולוגיים, אלה שחיפשו מגורים זולים ו"איכות חיים" במרחק קצר מתל-אביב ומירושלים, "חמש דקות מכפר-סבא". מתנחלים אלה יסכימו בסופו של דבר לשלום המשאיר אותם בישראל.


המתנחלים הקיצוניים, בעלי האידיאולוגיה הדתית-פאשיסטית, גרים ברובם המכריע בהתנחלויות הקטנות שממזרח לחומת-ההפרדה, שעתידן להתחסל במסגרת השלום. זהו מיעוט קיצוני גם בקרב ציבור המתנחלים, והוא נתמך על-ידי מיעוט קיצוני בימין הישראלי. שם צומח רוב הפאשיזם הישראלי האלים.


פעם שלטה הדעה שקיים קו אדום המקביל לקו הירוק: שהטרור הלאומני-דתי יפגע "רק" בפלסטינים, אך לא בישראלים. גם מאיר כהנא, פאשיסט מבטן ומלידה, טען זאת.


אשליה זו נשברה עם רצח יצחק רבין. הפאשיזם הישראלי התגלה כפאשיזם קלאסי, המטיף תמיד נגד "האויב הזר" אך המפעיל תמיד טרור נגד "האויב הפנימי".


המטען בפתח ביתו של שטרנהל צריך להדליק את כל הנורות האדומות, בהצטרפו לרציחת אמיל גרינצווייג ורבין ולאיומים על חייהם של פעילי-שלום בולטים אחרים.


הקרב המכריע, הקרב על ישראל, נכנס לשלב חדש – הרבה יותר אלים, הרבה יותר מסוכן. אך חשובה מכל סכנה ליחידים היא הסכנה לחברה הישראלית. על אחת כמה וכמה אם החברה לא תגייס את כל אמצעיה – הממשלה, המשטרה, השב"כ, החוק, מערכת-המשפט, התקשורת ומערכת-החינוך למלחמת-חורמה בתופעה זו.


אינני מאמין שהפאשיזם ינצח אצלנו. אני מאמין בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל אם ידחקו אותי לפינה וישאלו אותי: האם זה יכול לקרות כאן? אני נאלץ להשיב: "כן."

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. עמי הגיב:

    המשטרה והשב"כ, לא יעצרו את הפאשיזם בישראל.

    הפאשיזם בישראל, ניזון מביצת הכיבוש והלאומנות. כדי לעצור את הפאשיזם, יש לסיים את הכיבוש בהקדם.
    כל זמן ש"הדמוקראטיה הישראלית" שולטת על מיליוני בני אדם חסרי זכויות, ודומה יותר לאפרטהייד מאשר לדמוקראטיה, אין לה שום חוסן נגד הפאשזם.

  2. רמי הגיב:

    שורש הפשיזם הישראלי הוא נגיף הלאומנות היהודית. נגיף זה הסב לנו אסונות לאורך כל ההיסטוריה ונזכיר כאן את מרד יהודה ברומי ואת המרד השני והיותר אסוני של בר כוכבא ורבי עקיבא. (ואין זה מקרי שתנועת הנועד הדתית לאומית נקראת על שמו של מנהיג זה שללא סייג תמך במרד ואחראי לתוצאותו האסונית).
    אני לא היסטוריון אבל דומני שההיסטוריונים הישראלים לא חקרו מעולם את התופעה הפתולוגית הזו חקירה אמיצה ללא מורא וללא משוא פנים (כאן שירבבתי ציטוט שאורי זכאי לו הן ככתבו והן כרוחו והמבינים (אולי רבע מן הקוראים) יבינו).
    אבל המחלה היהודית הזו איננה חשוכת מרפא. ודווקא בנקודה חשובה זו אבני מחטיא את המטרה כשהוא מעמיד זו מול זו את החילוניות מול הדתיות. לא רק שהוא מעליב ודוחה שלא לצורך יהודים (במכוון אמרתי יהודים ולא ישראלים כי המחלה היהודית הזו למעשה כמעט הכחידה את הישראליות) מצויינים הן באגף הלאומי והן בקבוצות החרדיות, והרי כל אחד מאתנו מכיר יהודים דתיים שהם שוחרי שלום מובהקים ותורת השלום שלהם מוצאת עוגן דווקא בדת ובטקסטים המובהקים שלה. די אם אזכיר שני שמות מפורסמים, ישעיהו ליבוביץ ז"ל ופרופסור אבי רביצקי יבדל"א (שכה שמחנו להחלמתו הנסית מתאונת דרכים) וכמוהם יש עוד אלפים ורבבות.
    מהם, לאו דווקא כמורים אלא כ"אכסמפלרים", נוכל ללמוד לזהות את הנגיף ואת דרכי הריפוי ממנו, וזאת מבלי לוותר על חילוניותנו.
    בקיצור, נחוץ מחקר אקדמי חיצוני ולא מוטה של ההיסטוריה היהודית (למשל, ספרו האחרון של זנד "מתי ואיך הומצא העם היהודי", אבל הוא עצמו מצביע בהקדמה על הצורך במחקרים רבים נוספים), על מנת להוציא את העם הזה מבדידותו בין הגויים ולעשותו לעם בריא החי בשלום עם סביבתו ומוכן, למשל, לסעוד על שולחנו של לא יהודי מבלי שהמזון יתקע לו בבית הבליעה.

    אני ב

  3. לרמי הגיב:

    שמא תסביר, למה המאבק הפלשתיני נגד שלטון זר ולמען עצמאות הוא מקודש, אבל מאבק יהודי זהה הוא לאומנות ופאשיזם?

  4. אורי הגיב:

    אורי אבנרי אל תיתמם.
    ברגע ששטרנהל כתב שאלימות הפלסטינאים מוצדקת, הוא לא פעל כאקדמאי "טהור" משום שהוא פירסם את דבריו ב ע י ת ו ן ולא בכתב עת מחקרי. בכך הוא סטה מגבולות האקדמיה והודיע בפומבי שאלימות כנגד אלימות – מוצדקת.
    לכן שלא יתפלא שיש כלפיו אלימות.

  5. יוסי אלמגור הגיב:

    הבעיה המהותית היא שישנם חלקים רחבים בחברה הישראלית שתומכים, בין אם בגלוי או בנסתר במעשיהם של אותם יודו-נאצים, כשם שהיו גרמנים רבים שאמנם ראו בנאצים "משוגעים", אבל שמחו בסתר ליבם שיש מי שעושה את העבודה המלוכלכת הזאת. במידה וראש החץ הפאשיסטי הזה עומד בראש קבוצה הולכת וגדלה של תומכים שבשתיקה, אזי הסכנה גדולה הרבה יותר…

הגיבו ליוסי אלמגור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים