הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בספטמבר, 2008 4 תגובות

הרהרתי איך לגשת לנושא הערב, "האידיאולוגיה הכנענית וגלגוליה", ועלה בדעתי שהגישה הנוחה ביותר מבחינתי היא האוטוביוגראפית, מפני שאני חייתי את הרעיונות, ואין דעתי (וגם אינני יכול) לגשת אליהם באורח "אקדמי", "סטרילי". לכן גישתי היא בהכרח סובייקטיבית. אני בוחר בצורה די שרירותית בשורת נקודות בזמן שהיו משמעותיות ביותר בשבילי, ואנסה ליצור רצף חווייתי ביניהן.


*זהו חלקה הראשון של הרצאתו של בועז עברון במועדון "אבי חי" בירושלים בערב יום ה-9 בספטמבר השנה, על ההיסטוריה של הרעיונות ה"כנענייים" וגלגוליהם עד היום.

נקודה ראשונה: מימי ילדותי חשתי בענן כבד הרובץ על קיומנו: ענן המלחמה עם הערבים. עד היום חי בי זכרון משנת 1936, בתל-אביב, בהיותי כבן תשע, איך חזר אבי ממשרדו כעורך-דין באמצע היום, בעוד שבדרך כלל היה חוזר מהעבודה בשעה מאוחרת בערב, וכולו נסער – הוא סיפר שפקיד בית המשפט שאותו הכיר לרגל עבודתו היומיומית נרצח בהיותו באיזו שליחות ביפו. אם אינני טועה זה היה הקרבן הראשון בישוב היהודי של המרד הערבי, שאצלנו הוא מכונה עד היום בביטוי החמקני "מאורעות תרצ"ו". לאבי היו הרבה ידידים ולקוחות ערבים, ואחד מהם הציל אותו מסכנה דומה בשנת 1947. כמו לרבים מבני "הישוב הישן" היו לו ספיקות וביקורת על ההנהגה הציונית ועל יחסה לערבים, אבל הוא התחיל לספר לי על כך רק שנים רבות מאוחר יותר.
 
נקודה שניה: בשנת 1944, אחרי שהשלמתי את לימודי בגמנסיה "הרצליה" בתל-אביב, התגייסתי לחיל הנוטרים לשנת שירות, כרוב בוגרי התיכון באותן שנים, שהצטרפו לחיל הנוטרים, לפלמ"ח, או לצבא הבריטי. במסגרת הנוטרות הוצבנו בקיבוצים, שבהם עסקנו באימונים צבאיים במסגרת ארגון ה"הגנה", בעבודה חקלאית ובשמירת לילה בשדות המשק, בדומה מאוד לפלמ"ח, בהבדל זה שאנו נמצאנו מבחינה נומינאלית תחת פיקודה של משטרת המנדט (שמנו הרשמי היה "משטרת הישובים העברים"). בתור שכאלה היינו היחידה האחת בארגון ה"הגנה" שיכלה לשאת נשק באורח ליגאלי. וה"הגנה" היתה תמיד מפני הערבים, וכולנו גודלנו וחונכנו להיות לוחמים נגד הערבים. הקיבוץ בו הוצבתי היה תל-עמל (ניר דויד) שבעמק בית שאן, שרוב יישוביו היו שייכים לתנועת הקיבוץ הארצי "השומר הצעיר". ולילות אחדים שמרתי בחברתו של חבר קיבוץ שאני זוכר רק את כינויו הפולני "בושקו", שהיה אחד האידיאולוגים של תנועתו.
 
בשעות הלילה הארוכות שוחחנו הרבה על פוליטיקה. גישתי אז היתה ביסודה לאומנית וימנית מאוד, אם כי התחילו להופיע בה סדקים, וניזונה בלעדית מהעתונות העברית של אז, עם בטחונה המוחלט בצדקתנו והתמרמרותה על "בגידתם" של האנגלים בהתחייבויותיהם כלפינו. אבל בושקו התחיל לצנן את התלהבותי. מדוע אתה חושב שהערבים הם פורעים ורוצחים? חשבת פעם איך הם מרגישים כשמודיעים להם שארצם נועדה להיות "בית לאומי" יהודי? ומדוע אתה כועס על האנגלים? אינך מבין שאנגליה היא במאבק על חייה והערבים חשובים לה יותר מאתנו? אנחנו במקומם לא היינו נוהגים אחרת. וחשבת פעם מדוע האנגלים נתנו לנו את הצהרת בלפור? האם היה זה מאהבת ציון ועם התנ"ך כמו שלימדוך בבית-הספר? מעצמות אינן פועלות מתוך סנטימנטים, אלא לשם השגת מטרות מוחשיות. הם עשו זאת בגלל החישובים האימפריאליים שלהם. וחישובים אלה היו שכדאי להקים גוף פוליטי התלוי כל כולו בבריטניה באיזור מפתח זה, שבו עוברת תעלת סואץ החיונית לקשר עם חלקה האסיאתי והפאציפי של האימפריה, והודו בראשו, ושבו עתיד לעבור צינור הנפט מעיראק. וכדי לקיים שליטה לאורך ימים נוהגת בריטניה, כפי שנהגו כל המעצמות השולטות בכיפה מאז שחר ההיסטוריה, לסכסך בין הקבוצות השונות הנתונות לשליטתה. אז גם שמעתי מפיו לראשונה את הביטוי הלאטיני divide et impera, "הפרד ומשול". וזה סוד המלחמה הבלתי פוסקת בינינו לבין הערבים. ובכלל, אתה צריך להבין מה באמת טיב השיקולים בין מעצמות ומדינות: ענייני מוסר הם משניים לגמרי. לכן לא צריך להתרגש. צריך להבין.
 
והפתרון? עלינו ועל הערבים להתאחד ולסלק את הבריטים מהארץ, ואז ייכון סוף סוף שלום באיזורנו. עלינו להקים מדינה דו-לאומית עם הערבים וכך נגיע גם לשלום וגם להגשמת הציונות. ולהשגת מטרה זו עלינו לחדול מלהיות כלי-שרת של בריטניה.
 
באותו זמן בערך גם הגיע לידי סיפרו של לנין "אימפריאליזם – השלב העליון של הקפיטאליזם", וכתבים מארכסיסטיים אחרים, והתחלתי לתפוס שאנו איננו אלא חלק ממאבק השיחרור של העמים המשועבדים נגד האימפריאליזם. כלומר: הלאומיות הפכה אותי למארקסיסט, אם כי לא לצמיתות. ברבות הימים הבנתי שהמציאות הרבה יותר מסובכת ורבת סתירות מאשר הפשטות הסכימאטית שהציג בפני בושקו באותם לילות שמירה בשדות ובריכות הדגים של קיבוץ ניר דויד. אבל עד היום, עם כל הביקורת שפיתחתי במשך השנים כלפי המארכסיזם, הודות לו נוצרה בי ספקנות בריאה לגבי כל התופעות וההכרזות הפוליטיות, כמו שנסיוני כעתונאי לימד אותי לימים לקרוא עתונים בין השורות ולזהות אינטרס של מי הם משרתים. גם לימודי ההיסטוריה באוניברסיטה הועילו לי הרבה בכך. שם למדתי איך לקרוא ולנתח מסמכים. וסבורני שאדם שלא עבר שלב העשרה מארכסיסטי בחשיבתו נשאר במובנים רבים "בתול" מבחינת הבנת הוויות העולם.
 
לורד פלמרסטון, שר החוץ הבריטי באמצע המאה ה-19, אמר פעם: לאנגליה אין ידידים קבועים. יש לה אינטרסים קבועים. זה למעשה ממצה את העניין.
 
נקודה שלישית: זה היה בשנת 1946, כשהתחלתי כבר ללמוד באוניברסיטה העברית. ערב אחד ישבתי על ספסל בשדרות ח"ן בתל-אביב בחברת ידידי החדש עמוס קינן, שאיתו מצאתי הבנה משותפת וקירבת דיעות מדהימה ומסעירה בענייני תרבות, ספרות ופוליטיקה. ועמוס התחיל לספר לי על דמות מעניינת מאוד שפגש בערב הקודם בקפה "כסית", משורר שמעולם לא שמעתי את שמו, יונתן רטוש. הוא סיפר לי על ספרו "חופה שחורה", שהיה לדבריו מהפכה בשירה העברית, ואחר כך התחיל לספר לי על תפיסתו הפוליטית בדבר האומה החדשה הקמה בארץ, שאינה חלק מהעם היהודי אלא אומה איזורית, ועל התרבות העברית הקדומה, שהיתה משותפת לכל עמי האיזור ועל הצורך לאחד את כל "הסהר הפורה" ואת כל עממיו על יסוד התרבות העברית הקדומה, שנקברה תחת שכבות היהדות הרבנית מצד אחד והאיסלאם מצד שני. ולצורך זה שומה עלינו לגרש את האימפריאליזם הבריטי מן הארץ ולפתוח במאבק לשיחרור כל האיזור מהכוחות הזרים המנצלים אותו ומסכסכים בין עמיו, וכך יושג שלום בינינו ובין שכנינו ואחינו הקרויים ערבים, שלמעשה כולם, כמונו, צאצאי העברים הקדומים, ושצריך להחזיר את כולם לתרבותם העברית המקורית. וכשדיבר, הרגשתי פתאום שכאן מתגבשים רעיונות מעורפלים ורגשות שהיו בי מכבר. הם הלמו את ההרגשה של זרות שהיתה לי ולרוב חברי כלפי העולם היהודי, ההרגשה שאנו, בני הארץ, שונים ממנו. וכאן גם נראה הפתרון לסיוט המלחמה האינסופית עם העולם הערבי והאפשרות להשתלב בו. כך השתלבו בראשי שני זרמים: הזרם המארקסיסטי והחשיבה ה"כנענית".
 
קינן החל להעביר לי גם חוברות פנימיות של לח"י, שעלון הקיר שלו , "המעש", ריתק את התעניינותי עוד קודם ושיכנע אותי יותר בהגיונו הפוליטי הצלול וניתוחיו נטולי הרגשנות מאשר כל דבר אחר בעתונות העברית. זוכר אני שם מאמר שכותרתו העבירה בי צמרמורת של הנאה והסכמה, "אין אנו ציונים". אני זוכר רק במעורפל את תוכנו, אחרי יותר מששים שנה. אבל היתה בו הכרזה: אנו דוחים את הצהרת בלפור. שכן ממתי ניתנה לבריטניה הגדולה הזכות להעניק נכסים שאינם שלה למישהו? והרי אנו אדוני ובני הארץ, ואיננו זקוקים להכרה מצד מישהו בעובדה זו. אין הבריטים אלא כובשים זרים כאן, ועלינו לסלקם מכאן על מנת לשחרר את הארץ ויושביה, עברים וערבים, מכיבוש זה.
 
אוסיף עוד משהו: רעיונות אלה לא היו חדשים לגמרי. הישוב, כמצויין לעיל, לא הגדיר את עצמו כ"יהודי" אלא כ"עברי". שמו של חיל הנוטרים היה "משטרת הישובים העברים", לא היהודים. ההסתדרות הכללית היתה "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל". למלה "יהודי" היה טעם לגנאי. היה בה טעם לואי למה שהציונות ביקשה להתרחק ממנו, נדף ממנו ריח של גלותיות. רק בשנים הבאות, מסיבות אידיאולוגיות ברורות – ביניהן גם השאיפה המוצהרת לדיכוי ה"כנעניות", שהפכה נס קרב נגד המגמות "המסוכנות" הפושות בנוער, הודגש יותר ויותר הצד היהודי, והמילה "עברי" נעלמה כמעט.
 
בכל זאת, ניסוח זה של מעמדנו בארץ היה מהפכני, ותסלחו לי אם ארחיב את הדיבור כאן על כך. הגישה הציונית המסורתית היא שישראל נשענת על "משפט העמים", המתבטא באישור הצהרת בלפור על-ידי ועדת המנדטים של חבר הלאומים, שהעניקה את המנדט לביצועה לבריטניה הגדולה, המנצחת הראשית במלחמת העולם הראשונה. בתור שכזאת העמידה הציונות את עצמה מלכתחילה תחת חסותה והגנתה של בריטניה, שממנה שאבה גם את הלגיטימציה שלה, כמו שהקהילות היהודיות בתפוצות שאבו את הלגיטימיות שלהן ממעמדן הסטטוטורי במדינותיהן. כל עולם המחשבה הציוני הצטמצם, מעבר לפעילות ההתיישבות וההגירה לארץ, בתמרונים בלונדון איך להשפיע על וייטהול "להיות נאמנה להתחייבויות כלפי העם היהודי", ולהוכיח לבריטים שכדאי להם יותר להישען על היהודים מאשר על הערבים במהלכיהם במזרח התיכון. שררה אוירה חמוצה של שתדלנות וגיוס "ידידים" באנגליה. אותה אוירה הקיימת היום בינינו לבין ארצות-הברית. אוירת השתדלנות והמליצה הציונית היתה מאוסה על כולנו. בפלמ"ח היה מקובל לתאר בלגלוג תועמלנים שבאו למתן הרצאות "מלמעלה" ככאלה שבאו "להרביץ ציונות", אפילו שלמעשה מילאו הפלמ"חאים את הוראות "המוסדות" בקפדנות. מכל הבחינות האלה הדברים נשמעו אמנם רדיקליים אבל גם מתקבלים על הדעת בחוגים רבים.
 
אבל כאן, בחוברת זו, יצא העניין מכלל מצב רוח ואנטיפתיה והפך להכרזת עקרונות חדשים ומצע פעולה פוליטי, וזה היה מסעיר ומפחיד. גישה זו פנתה לרבדים לא מודעים עד כה בתודעתנו הלאומית המתהווה.
 
הקביעה "אין אנו ציונים" אלא בני הארץ, ושלבריטים אין כאן מקום, ולא מפני "גזירות הספר הלבן", ולא בגלל "בגידתם בהתחייבותם כלפי העם היהודי", אלא פשוט מפני שהם בארץ לא להם, באה לדעתי כביטוי להרגשת הבטחון העצמי הגובר של הישוב העברי. הישוב גדל והתעצם בשנות המלחמה. מאחר שהאיזור נותק יחסית מהעולם במהלך המלחמה, וכוחות בעלות הברית היו זקוקים לגב תעשייתי מקומי שיספק להם את הדרוש בלי שיהיה צורך להביא כל בורג מאנגליה או אמריקה הרחוקות, וזאת בנתיבי הים השורצים צוללות אויב, פיתח הישוב מערכת תעשייתית נרחבת. כאן בא לידי ביטוי הידע התעשייתי והמינהלי של יוצאי גרמניה ומערב אירופה, שבא אז לידי מיצויו המלא והניח את היסוד לתעשיה הישראלית. גם כוחות ה"הגנה", שזכו לעידודם ואימונם של הבריטים במסגרת המאבק נגד הגרמנים, התפתחו וגבר בטחונם העצמי, עד שהורגש שבעצם איננו זקוקים עוד להגנת הבריטים. להיפך, התחלנו להרגיש שהבריטים עוצרים ובולמים אותנו. מדובר הרבה על השואה כגורם שדחף למרד. לדעתי, לולא הרגשת הכוח הפנימי העולה לא היינו מעיזים להתמרד נגד הבריטים. השואה שיחקה תפקיד מועט מאוד בתודעתנו אז, ו"אנחנו" כולל את רוב חלקי הציבור, כולל מנהיגותו. ראינו את פליטי אירופה קודם כל כתוספת כוח אנושי, בלי שהיינו מודעים ביותר לסיבלם.
 
חוברת אחרת שהגיעה אלי נשאה ככל הזכור לי את השם "אבני יסוד למדיניות חוץ עברית". היא הופיעה ככל הזכור לי ב-1946 ובה הוצגה המטרה של מאבק הלח"י: לא רק שיחרור הארץ אלא גירוש הבריטים מכל המזרח התיכון, לשם הקמת פדרציה איזורית שתנווט מדיניות נייטראלית בין שני הגושים העולמיים המתהווים – המערב ומרכזו ארצות הברית והמזרח ומרכזו ברית המועצות. שנים רבות לאחר מכן הסביר לי ראש לח"י, נתן ילין מור, את ההגיון הפנימי שבתפיסה זאת: אם נשחרר רק את ארץ ישראל בעוד הבריטים ומאחוריהם האמריקאים שולטים במזרח התיכון, לא הישגנו מאומה. המדינה שתיווצר תימצא במצור ותיאלץ להשלים עם שליטה עקיפה של האימפריאליזם המערבי. רק שיחרור המזרח התיכון כולו מהאימפריאליזם, תוך ברית ומלחמה משותפת עם התנועות הערביות לשיחרור לאומי, יאפשר שיחרור אמיתי ושלום.
 
למעשה חוברת זו היתה "הקש האחרון" שהביא אותי להצטרפות ללח"י. שני הזרמים במחשבתי, המארכסיסטי והלאומי-עברי, השתלבו כאן, עם הבטחה לפתרון קונסטרוקטיבי של הסכסוך. שנים לאחר מכן נודע לי ששטרן היה ידידו הקרוב של יונתן רטוש, והושפע מאוד על-ידי מחשבתו. אולם רק בהמשך נתברר לי שהיתה "מישנה גנוזה" של לח"י, מעין צוואה פוליטית של שטרן "יאיר", והיא "עיקרי התחיה", שבהם דובר על הגשמת החזון המשיחי, עם כיבוש כל "ארץ ההבטחה" שבברית בין הבתרים, ככתוב "מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת יהיה גבולך", ואז יוקם גם בית המקדש, ותיכון מלכות ישראל. מסתבר שעיקרים אלה היו מעצור להתרחבות התנועה, וגם ותיקיה באו למסקנה שעבר זמנם. אני מתקשה לזכור אם קראתי אותם אז, ולמעשה נגנזו. אבל אחזור לעניין זה בהמשך.
 
עצם הקביעה שאנו בני הארץ ולא אורחים בה, חייבה מסקנות שהוליכו את התנועה יותר ויותר בכיוון המאבק האנטי-אימפריאליסטי ובכיוון הסוציאליזם ואף הקומוניזם. אך יש לזכור כי המנהיגות הציונית מעולם לא הציגה את הדברים כך והעמידה את הסכסוך כולו בפרספקטיבה של הסכסוך עם בריטניה על אי-מילוי תנאי המנדט.
 
בסופו של דבר, בכנס של חברי "מפלגת הלוחמים" בשנת 1949, המיפגש הליגאלי הראשון של התנועה מאז היווסדה, התחולל עימות כולל בין חברי השמאל בתנועה לבין חברי הימין, והשמאל השיג רוב גדול. המיעוט שדבק ב"עיקרי התחיה" הלך אחרי ישראל אלדד (ד"ר שייב). הרוב הלך אחרי ילין מור ויצחק שמיר, שהיה אז עוד איש השמאל. עובדה היא, בכל זאת, שרוב זה התפורר עד מהרה, שכן ראה את תפקידו בסילוק הבריטים מן הארץ והשגת העצמאות. הוא לא התעניין כלל במלכות ישראל ובניין המקדש, שכן רובו ככולו היה חילוני, ולא ראה צורך בהמשך קיומה של המסגרת אחרי השגת העצמאות. רק המיעוט הימני שמר על דיוקנו האידיאולוגי, מאחר שהמלכות וגם בית המקדש טרם קמו ונותרה מלאכה רבה לעשותה. כך נוצר בציבור הרושם הכוזב שזו היתה לח"י האמיתית. את "עיקרי התחיה" קראתי בעצם רק אז, במסגרת הפולמוס איתם.
 
באותן שנים נעדרתי מהארץ, בהיותי נציג לח"י בארצות הברית. שמה התחדדו השקפותי ה"כנעניות", שטרם קיבלו ביטוי של הזדהות ארגונית. באתי שם למסקנה ניצחת שאנו ויהודי ארצות-הברית איננו מהווים עם אחד ואין לנו מטרות זהות. התפתחה אצלי הרגשת דחייה כלפי אותם יהודים שדיברו "עלינו" ו"אנחנו", כאילו הם ישראלים, בעוד שלמעשה לא חלמו אפילו לבוא ארצה. אבל העובדה שתרמו כסף למגביות נתנה להם הרגשה שהם בעלי הבית כאן וזכאים להביע ואף לכפות את דעתם. זו היתה סיבה נוספת לתיעוב שחשתי למגביות ול"שנור" הישראלי בארצות הברית. אותם יהודים שראו את עצמם כאמריקאים והתייחסו לארץ ולמאבקה באהדה אך בריחוק מצאו חן בעיני. הם לא "נדחפו לנו לנשמה". אלה שנוהגים אצלנו להגדירם כ"יהודים חמים" עלו לנו על העצבים. זה היה חיזוק נוסף להרגשתי שחובה עלינו להתוות קו הפרדה. להיות עצמאים ומשוחררים מהם.
 
בשובי ארצה בראשית שנות ה-50 נוצר קשר ביני לבין רטוש וערב אחד, בקיץ 1951, נפגשתי אתו בקפה "כסית’ בתל-אביב. התפתחה שיחה ממושכת מאוד, שהסתיימה ב-3 בבוקר על ספסל בכיכר דיזנגוף, אחרי שכבר סגרו את "כסית". בשיחה זו הגדרתי בדיוק היכן אני מסכים אתו והיכן לא. לגבי יצירת עם חדש הצריך לנווט את עצמו לפי צרכיו ולא לפי צורכי התפוצה היהודית, תוך הפרדה גמורה של הדת מהמדינה, ביטול חוק השבות והנהגת שוויון מוחלט בין כל אזרחי הארץ – הסכמה גמורה. כאן השפיעה עלי מאוד הדוגמה האמריקאית, של הקמת מדינה המנותקת מבסיס אתני או כנסייתי. לגבי המיתוס העברי הקדום – שלילה גמורה. לגבי כפיית התרבות העברית על המוני בני האיזור – שלילה גמורה. זה לעולם לא יצליח. אותו דבר לגבי ניתוק מוחלט מהעם היהודי – ניתוק כזה, הכורת שכבות תודעה שלמות מהאישיות, לא יצלח. בהכרח יהיה קשר עם היהודים בעולם, קשר תרבותי ומשפחתי והיסטורי, מפני שרוב תושבי הארץ העברים קשורים איתם רגשית ותודעתית, אבל זה אינו צריך להיות קשר ממלכתי. זה צריך להיות עניין פרטי וולונטארי של הישראלים המעוניינים בכך. הייתי מוכן להצטרף ל"מרכז העברים הצעירים" על-תנאי שרטוש קיבלו, והוא: שאוכל להביע את עמדותי הביקורתיות בבטאון התנועה, "אלף". כשהכנתי מאמר המפרט את הסתייגויותי והיגשתי אותו לפירסום, סירב רטוש לפרסמו, ומאחר שלא עמד בהבטחתו, פרשתי מהתנועה. סך כל משך חברותי בה היה כחודשיים-שלושה, אם כי קשרי האישיים עם רטוש והערכתי לכשרונו ולאופיו נמשכו עד יום מותו.
 
שנים אחדות אחר כך חברתי לנתן ילין מור, אורי אבנרי , יעקב ירדור, בנימין עמרי, שלמה בן שלמה, אחי יאיר ואחרים שלא כל שמותיהם זכורים לי בהקמת ארגון בשם "הפעולה השמית", שרעיונותיו שאבו הרבה מה"כנענות", אבל חלקו עליה בדיוק בנקודות שחלקתי אני על רטוש באותו ליל שימורים. לימים פרש אבנרי מהקבוצה והקים את "העולם הזה – כוח חדש", שהביאו לכנסת. ל"פעולה השמית" היתה גם השפעה על תנועת "מצפן", שהיתה עם זאת קרובה יותר למפלגה הקומוניסטית. מסביבנו היתה פריפריה רחבה של אנשים שלא היו קשורים אתנו מבחינה ארגונית, אך היו קרובים אלינו מבחינה רעיונית, קראו את הדו-שבועון שפירסמנו, "אתגר", והתווכחו אתנו מעל דפיו. אפילו אויבים רעיוניים הודו ברמתו הגבוהה של הדו-שבועון, שעורכו היה ילין מור (שהיה בתקופת המחתרת גם עורכו של "המעש"). רבים היו אנשי העט והאמנות שהיו קשורים אל הכנענים או אל ה"פעולה השמית" בצורה זו או אחרת, ובתקופה זו או אחרת. וזכורים לי בעיקר שמותיהם של יהושע קנז, בנימין תמוז, יצחק דנציגר, דויד שחר, ש. שפרה, ובתקופה מסויימת גם חיים גורי. עלי לציין כאן שרק חלק מחברי "הפעולה השמית" היו בעלי השקפה כנענית. אבל מקובל היה על כולם שהציונות מילאה את תפקידה עם השגת המדינה וקליטת פליטי אירופה והארצות האיסלאמיות וכל יהודי הרוצה בכך, ומעתה ואילך עליה להיות אדשה מבחינה אתנית ודתית ושהפעילות הציונית חייבת להיות מנותקת מהמדינה, שהיא מדינת כל אזרחיה, כתנאי להשגת שלום והשתלבות במרחב. קבוצתנו היתה הראשונה (פרט לקומוניסטים) שהכירה בקיומו של עם פלסטיני ושהכירה כי בלי הכרה בו וסיוע לו להקים את מדינתו ליד זו שלנו לא יקום שלום באיזור. לישראל הרשמית נדרשו עוד 20-30 שנה עד שהגיעה להבנה זו, אם כי היא מתקשה להסתגל אליו.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. שחר הגיב:

    סופסופ הבנתי מה הקשר בין הלח"י לשמאל, מדוע רבים מהשמאל היו בצעירותם בלח"י. תודה לבועז עברון

  2. לבועז עברון הגיב:

    יום אחד קראתי על ויכוח של עברון עם גרמנים מהשמאל
    הגרמנים טענו שהם מקבלים את עמדת הערבים הקלסית וישראל היא תוצר של חטא
    לתדהמתי בועז עברון הסכים איתם ורק טען
    שלא מתקנים חטא באמצעות חטא וחיבים להשלים עם קיום ישראל כעובדה קיימת
    הזעם גדול ועצום כאשר גרמנים שמדינתם ביצעה פשעים שלא יאמנו מעיזים לעלות טיעונים
    של חיסול ישראל והזעם גובר כאשר עיתונאי
    שגדל על הסיסמא של עיתון על המשמר
    "לציונות לסוציליזים לאחוות עמים" מסכים
    עם טענות גזעניות
    כעת מסתבר שעברון אפילו הקצין ועל סמך
    "תחזית קודרת להמשך קיומה של ישראל"
    הוא דוגל בפנטזיה של "שבת אחים גם יחד"
    פלשתינים ויהודים ופליטים ואולי גם מהגרים מאפריקה הדוויה כולם יקימו את ממלכת שלמה הצודקת שאין בלתה(המהגרים מאפריקה זו
    תוספת צינית שלי )
    המשך יבוא

  3. צביקה החשמלי הגיב:

    טועה בועז עברון באומרו כי משטרת הישובים העבריים לא הוגדרה כמשטרה ליהודים. השם הרשמי של המשטרה היה JSP ובשמו המלא JEWISH SETTELMENTS POLICE , דהיינו , משטרת ההתנחלויות היהודיות- מר עברון, את העובדות אי אפשר לכופף .לא עברית ולא נעליים.

  4. עמיש הגיב:

    אני חייב לומר שעיקר הפילוסופיה הקיומית של בועז עברון נשמעת ילדותית וחבל בכלל שפרחה בשולי הגינה של ההתנחלות היהודית / עברית של הציונות בארץ ישראל.הראיה כאילו אפשר להקים שכבת 'כנענים' מכל תושבי הסהר הפורה היא חלום הזוי שלא יכול להתחבר למציאות הפוליטית, גם של אז. עברון ודומיו לוקים בחוסר הכרת התרבות הערבית והאמונה האסלאמית ולכן הפער הקיצוני הזה בין דיעותיו האידיאולוגיות לבין המציאות הקשה.

    יחד עם זאת אני רוצה לחזק את אמירתו שארץ ישראל היא של העם העברי / היהודי החי בה, ואף אחד בעולם אינו יכול להפר אותה. אני רק שואל את עצמי ואת בועז, האם גם היום הוא חושב שליהודים יש מקום כלשהו במזרח תיכון ערבי? האם הוא דוגל בקיומה של מדינת ישראל, באיזה אופי שתהיה?

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים