הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 באוקטובר, 2008 5 תגובות

בליל-השפות שרחש בחלל האולם צבר תהודה מחרישת אזניים והיא הסתובבה שם כסהרורית והרגישה איך, בתוך הקהל הגדול הזה, סוגרת עליה שוב אותה בדידות גדולה. היו שם ותיקים, דוברי עברית, כאלה שקוראים לעצמם "ארץ-ישראל היפה"; ו"מלח הארץ" – היו מכנים את עצמם, גם. אבל בעיקר היו שם עולים חדשים רבים, ושוטרים, הרבה שוטרים, ואנשי ביטחון, כוחות בטחון, מכל הסוגים, המון. רק כאשר ראש-העיר פתח בנאומו הנלהב על "תרומתה של נצרת עילית ליהוד הגליל"; ועל "חזונו, חלומו של מנהיגנו הדגול דוד בן-גוריון"; ועל "הצו העליון לשמור"; ו"; ועל "נחלת-האבות הזו"; ועל "בבת-עינינו" "ודווקא עכשיו" "ועל-אחת-כמה-וכמה"; ועל "האיום המאיים"; ועל "המאזן הדמוגראפי", – כמובן – הבינה שנקלעה אל אחד מאותם הטכסים, שהיו נערכים בכל הזדמנות אפשרית, בבניין הזה, עצום המידות, שרבץ כמו מבצר מאיים מעל נצרת.

איך עברו השנים, נבהלה, שנים רבות כל-כך, הרבה שנים, מאז ביקרה פה, בדיוק במקום הזה – בתי-המידות הדורסים את הנוף עדיין לא היו קיימים אז – ביקרה בבית-היוצר של אותו קדר, ששמו נישא בגליל כולו, בזכות הכלים היפים שצר בחומר וגם משום שהיה האחרון מבעלי הקרקעות מסביב, שסרב להתפנות מאדמתו. זכרה איך ידיו היפות לשו את החימר, איך הטיל את גוש החומר על האבניים, איך רגלו החלה להניע את הדוושה – וכל הזמן דיבר אליה בקולו הרך והסביר לה הכל בסבלנות, בסבר-פנים יפות, פני איש מזדקן עזי-מבע. סיפר לה, איך מקצוע הקדרות עבר במשפחתו מדור לדור, איך משפחתו חיה על האדמה הזו וממנה דורות רבים. העובדה שלא ידעה ערבית, לא הפריעה לה להבין. גם העובדה שהעברית שלו היתה דלה, וזו של סוהיל, שעשה כמיטב יכולתו לתרגם הלוך-ושוב, גם-כן לא היתה מי-יודע-מה, לא הפריעה. לא רק שפתיו סיפרו את סיפורו, גם עיניו סיפרו, – זועמות או מחייכות, – וגם ידיו. כי כאשר האבניים החלו להסתובב על צירם, ואצבעותיו הארוכות, האמונות, החלו צרות את צורתו של הכד, שהלכה ושאפה כלפי מעלה, הכל התמזג למקצב של בלדה עתיקה.: האיש וסיפורו, ידיו והחימר והכד והאדמה הזו, שהחימר נלקח ממנה, היו מחוברים זה לזה ללא הפרד;. עד שלא עמד לו כוחו והפרידו ביניהם. כי לבסוף הומצאו החוקים והוצאו הצווים, ונוהלו המשפטים ונפסקו פסקי-הדין, ובאו כוחות הבטחון, – ואז, גם הוא לא יכול היה לעמוד בפניהם.


רק כאשר הושלמו המלאכה והסיפור, והכד עמד על האבניים, מוכן, והם עמדו להיפרד, והיא העיפה מבט אחרון בכד, רק אז זכרה, – וזה לא היה מפתיע, – איך אהובה היה שותה מכד כזה בדיוק; מרים אותו כך, שקילוח-המים הדק יקלע הישר אל בין שפתיו החושניות, בלי לאבד טיפה. והיא – כמה היה צוחק ממנה אז – אף-פעם לא הצליחה לשתות כך, בלי להרטיב את פניה וחולצתה, עד שויתרה מלכתחילה על הנסיון ההרואי הזה, ושתתה בשפתיים צמודות לכד, בניגוד לכל ההוראות והכללים. וזה, אחרי-הכל, הלא לא היה המנהג והאיסור החמורים ביותר שהפרה. כי בכך, חייכה לעצמה, בכך, בשבירת כלים וחציית גבולות, לפחות בכך, הלא היתה היא המיומנת.


הקהל לא היה מוטרד מנאומו של ראש-העיר; נראה היה שכלל לא הקשיב לו. המהגרים, אנשי עמל קשי-יום רובם, שמחו להפגש חבורות-חבורות וגם ליהנות מהכיבוד שהיה ערוך על השולחנות הארוכים לאורך הקירות. והיא – מנותקת מכל המהומה – חיפשה אותו. דווקא פה? מכל המקומות דווקא פה? ולמה לא? הלא חיפשה אותו בכל מקום.


פתאום התרוקן האולם. בבת-אחת השתרר שקט. לא נותר איש. רק היא, לבדה בבניין הגדול והדומם, המשיכה בחיפושיה במסדרונותיו הארוכים. עד שהופיע; יפה כמו בחלום, צעיר, כמו שתמיד הופיע בחלומותיה, גבה קומה וזקוף, בחולצה הלבנה ובברק השחור בעיניו.


"ידעתי שתבוא" – רצה לקראתו; והוא הרים אותה אליו והיא קלה כנוצה וצעירה, גם היא, כמו פעם, לפני שנים רבות. נשק לה וצחק. טמנה פניה במקום בו צווארו התמיר, – כמו של אילה, היתה אומרת – חבר אל החזה, שנגלה מבעד למפתח החולצה; במקום הזה ששם, רק שם, הלא תמיד ידעה, רק שם תוכל למצוא מנוחה. "בואי, – אמר – בואי, אני לוקח אותך. אני לוקח אותך, עכשיו, – אמר – אני לוקח אותך ואת באה, – אמר – עכשיו את באה אתי, עכשיו". מצלול דיבורו, העברית שלו, המיוחדת, ששמרה על המבטא הערבי והיתה מתובלת פה ושם במלים ערביות – לרוב לא הבינה את פירושן, אבל ידעה לא פעם לנחש, שמדובר בהיתול או בקללה, הצחוק או הכעס בעיניו היו מסגירים אותו – וקולו העמוק העמוק, בעיקר קולו, תמיד פרטו על כל אותם מיתרים בגופה, שעוררו את כמיהתה אליו. הרימה ראשה ונשקה לשפתיו, חייכה ומלמלה: "עכשיו – אמרה – עכשיו אתה לוקח אותי, עכשיו, לבסוף עכשיו, אתה לוקח אותי, ואני הולכת אתך. עד קצה העולם אבוא אתך – לחשה ונעצרה והחניקה בתוכה את בכייה – עד הקצה אני אנוע אתך, עכשיו, אחרי כל השנים האלה, עד הקץ". לרגע חשה שוב נחשקת ומוגנת בין זרועותיו, וידעה שנגעה בגופו המושלם; ברוחה נגעה בגופו המושלם, – התנגן בתוכה השיר על סוזן: – “She touched his perfect body with her mind" – שר לה לאונרד כהן. וגם אם אלף פעמים יחזור ויגיד לה, "שאין לו אהבה לתת לה", – המשיך השיר לחתור בתוכה, – היא לא תיכנע הפעם. כי ידעה, עכשיו, לבסוף, ידעה בוודאות, – ריחפה לה עם מילות השיר – שגם ברוחו נגעה. נשא אותה בזרועותיו במסדרון הארוך; מסדרון ארוך ואין איש מלבדם; מסדרון ארוך שדלתות רבות נפתחו אליו, אבל בפניהם – כל הדלתות נטרקו.


* "נצרת – זכרון דברים כהווייתם וגם מסוייטים" זהו קטע מתוך חומר שבכתובים מאת חנה שם-טוב.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. רוית הגיב:

    מקסים ומרגש. תודה רבה לך
    ןךתגובה 1-אני בטוחה שתרגיש יותר נוח במדינה כמו איראו או צפון קוריאה

  2. ניצן אביב הגיב:

    מרגש מאד לקרוא את ספור האהבה הלקוח מקטע בזכרון הדברים של חנה שם-טוב אך, יחד עם זאת, מעציב ביותר והלב נכמר, למקרא דבריו נוטפי ארס הלאומנות והגזענות, המבישים-הנתעבים של ראש עיריית נצרת עילית. אוי לאוזניים שכך שומעות!

  3. יובל הלפרין הגיב:

    לחנה, אני מצטרף למחמאות של רוית.
    למגיב הראשון, זיקה לעם, למשפחה ולחברים לא מצדיקה גזענות.

  4. הדלתות נסגרות בצדק הגיב:

    אהבה אינה מצדיקה בגידה בעם במשפחה בחברים
    בתרבות שגדלה אותך והגנה עליך

  5. עמית הגיב:

    באמת מקסים ונוגע.
    ולמגיב מספר אחד, תרבות לא מגינה על בן אדם, היא נותנת לו זהות. ואי אפשר לבגוד בתרבות שגדלת עליה, כי לתרבות אתה לא נשוי. היא חלק ממך. ואהבה בוודאי שאינה בגידה במשפחה בחברים ובעם. כי הכותבת היא לא רחם לאומי לשימוש במאבק הדמוגרפי.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים