הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 באוקטובר, 2008 7 תגובות

במאמר זה אבקש להצביע בקצרה על כמה מהגורמים במשבר הפיננסי הנוכחי, כמה מההשלכות שלו על החיים של כולנו, וכמה הצעות להתמודדות ביקורתית עמו ולהצבה של חלופה סוציאליסטית גמישה ולא-דוגמטית לדרכים שבהן הממשלות שלנו – וביניהן ממשלת ישראל – מתכננות להתמודד אתו. לחלופה שאני מציע אני קורא "סוציאליסטית" לא משום שכשלעצמה היא תביא להחלפתו של הקפיטליזם בסוציאליזם, אלא משום שבניגוד להצעות הממסדיות, היא איננה מקבלת כמובן מאליו את עיקר העיקרים של האידיאולוגיה הקפיטליסטית – שבעלות פרטית היא תמיד עדיפה על שליטה חברתית – ומכיוון שהיא עשויה להשתלב היטב באסטרטגיה סוציאליסטית ודמוקרטית, שפיתוחה הופך לרלוונטי ודחוף מתמיד בעת משבר.

אנחנו יודעים שהמשבר הנוכחי הוא, בשלב זה, בעיקר משבר פיננסי, כלומר משבר של הבנקים. נתחיל אם כן בשאלות, מהו בנק? מהו המגזר הפיננסי? בחברה שמייצרת עֹדֶף (surplus), מוסד שמטרתו לכוון את העודף הזה להשקעה נקרא בנק. בנק קפיטליסטי משקיע למטרות רווח, אבל זה לא הכרחי לכל בנק. בנוסף, בנקים קפיטליסטיים – לפחות בתיאוריה – מצפים שהכסף שהשקיעו יוחזר להם מתישהו (הלוואה), אבל גם זה לא מחויב המציאות. במאמר זה אתייחס למכלול הבנקים ומוסדות דומים, כמו חברות ביטוח, תחת השם המגזר הפיננסי. בחברות קפיטליסטיות מתקדמות, הערך העודף זורם אל המגזר הפיננסי, והוא מחליט מה לעשות אתו: כך הוא קובע את כיוון התפתחותה של הכלכלה, ולמעשה הופך ל"הגה" של המשק.


מהפסקה הקודמת אולי משתמע שבנקים מלווים רק כסף שנמצא בידיים שלהם, אבל זה לא בדיוק כך. למעשה, כל עוד הבנק מניח שמי שהשקיעו בו (הלוו לו כסף, בעצם) לא מתכוונים למשוך את ההשקעה שלהם בקרוב, הוא יכול להלוות גם כסף שאין לו, בהנחה שבכל רגע נתון יהיה לו מספיק כדי להחזיר למי שיבוא באותו רגע לדרוש את הכסף. כמובן שזאת הנחה מסוכנת מכיוון שמשיכה המונית של השקעות – מה שמכונה run – יכולה למוטט את הבנק בן רגע.


ההתנהגות הזאת אולי נשמעת שערורייתית, אבל צריך לזכור שגם מדינות עושות את זה. כל שטר כסף הוא בעצם סוג של צ’ק; בתיאוריה אם אלך עם מאה דולר לממשלת ארה"ב, היא אמורה לתת לי חתיכת זהב בתמורה. ואמור להיות לה מספיק זהב כדי לכסות את כל השטרות שמסתובבים. בפועל, כמובן, זה לא ככה. כשמדינה מדפיסה כסף "בלי כיסוי", לרוב אין בעיה, בגלל שיש אמון בכסף והוא ממשיך להסתובב; רוב האנשים לא מעוניינים ללכת להחליף אותו בזהב.


יותר מכך: כל עוד הכלכלה צומחת (כלומר, כל עוד מספר הסחורות בשוק גדל), אם אספקת הכסף צומחת באותו קצב זה אפילו נוח למי שמוכר וקונה סחורות. אם למצב כזה ניתן לקרוא "אינפלציה" זאת שאלה קצת מסובכת, שלא אכנס אליה. בכל אופן זה לא אסון גדול. אינפלציה משמעותית מתרחשת כאשר קצב הדפסת הכסף מהיר יותר מקצב ייצור הסחורות החדשות. כיוון שהיחס בין סחורות לכסף עולה, גם המחירים עולים, ואומרים ש"ערכו של הכסף יורד".


גם מצב כזה הוא לא בהכרח אסון כל עוד זה לא יוצא משליטה. אבל יש מי שמפסיד מאינפלציה. נאמר שמישהו הלווה לי 1000$ בשנה שעברה, וציפה שאחזיר לו השנה 1,100. אם השנה 1,100$ שווים אותו דבר, או פחות, ממה שהיו שווים 1000$ בשנה שעברה – הוא לא הרוויח כלום. מכאן שלמגזר הפיננסי יש אינטרס חזק למנוע אינפלציה.


בשלושים השנה האחרונות (לפחות) הצליח המגזר הפיננסי להתחזק עד כדי כך שכפה על המדינות – בכל העולם – מדיניות "מונטריסטית" חזקה שנועדה למנוע אינפלציה. אבל כפי שראינו קודם, משק קפיטליסטי בצמיחה זקוק להזרמה מתמשכת של כסף. וכפי שהזכרתי קודם, מה שיכולה המדינה לעשות – לתת הלוואות ללא כיסוי – יכולים גם הבנקים לעשות, אם ירשו להם. במשך הרבה מאד זמן היה אסור על פי חוק לעשות את זה, מסיבות שצריכות להיות ברורות היום לכולם, אבל יחד עם המדיניות המונטריסטית ושאר המאפיינים של הניאו-ליברליזם שהוזכרו כאן, הייתה גם דה-רגולציה, או הסרה של תקנות הבקרה על המגזר הפיננסי.


המלה "מינוף" נשמעת הרבה בשנים האחרונות בעיתונות הכלכלית. בבסיסו מינוף הוא הדפסה של כסף, או צ’קים ללא כיסוי, בידי בנקים בשיטה הבאה. אני, שיש לי בנק, מלווה לענת כסף; היא נותנת לי בתמורה מסמך שבו כתוב שהיא חייבת לי כך וכך. אני מוכר את המסמך הזה הלאה לאיציק, שיכול לעטוף אותו בחבילה יחד עם עוד מסמכי חוב כאלה ולמכור אותם הלאה וכן הלאה.


אבל אחד מההבדלים בין המדינה לבנקים הוא שעל המדינה יש בקרה, ואין לה לגיטימציה לקבוע מדיניות על סמך האינטרסים הפרטיים של מנהליה. מרגע שהסמכות להדפיס כסף עברה לבנקים, הם התחילו לעשות את זה ללא פיקוח. לא ברור לאן בדיוק הגיע המינוף (המתבטא במספר המכונה "יחס החוב") בכלכלה העולמית ערב המשבר, אבל ההערכות ששמעתי נעות בין 10:1 ל-30:1. מספרים עצומים, ששום מדינה לא הגיעה אליהם מעולם – ככל הידוע לי.


יש טענה שהמחלה מרוכזת במגזר הפיננסי, ושהיא תישאר מוגבלת לשם. אני חלוק על הדעה הזאת, כיוון שגם מה שמכונה "המשק הריאלי", כלומר החלקים של המשק שאשכרה מייצרים משהו, תלוי לחלוטין במגזר הפיננסי. למה? מכיוון שכללי המשחק של הקפיטליזם – צמיחה בלתי-פוסקת – מחייבים עסקים להשקיע ללא הרף לא רק את כל מה שיש להם, אלא גם את מה שאין להם, באמצעות הלוואות. הקריסה של המגזר הפיננסי תביא – כבר מביאה – למחנק אשראי, כלומר מצב שהבנקים לא מוכנים להלוות לעסקים כסף לשם השקעה.


אין עוררין על כך שמחנק אשראי מוביל להאטה דרסטית בצמיחה, או במלים אחרות למיתון. במיתון עמוק, עסקים רבים מתקפלים או נבלעים בידי עסקים גדולים יותר שיכולים לספוג יותר הפסדים. זה מוביל לאבטלה, שמובילה לירידה ברמת השכר של מי שנשארים מועסקים. זה בתורו מוביל לירידה ביכולת הקנייה של אנשים, שבתורה מורידה את מחירי הסחורות ופוגעת עוד יותר בעסקים; זאת ספירלה שקשה מאד לצאת ממנה.


עד היום הניאו-ליברליזם לא נאלץ להתמודד עם מיתון עמוק, או שֵפֶל (depression). עד כה הפתרון הניאו-ליברלי למיתונים היה הקטנה של ההוצאות החברתיות על מנת להקל את נטל המס על העסקים. במצב הנוכחי זאת תהיה מדיניות מטומטמת בטירוף, שקשה לי להאמין שהיא תאומץ – אבל בינתיים נראה שזה הכיוון, לפחות בארץ.


מדיניות מטומטמת פחות אבל מסוכנת עוד יותר היא כדלהלן: במצב שבו אין ביקוש לסחורות, צריך לייצר סחורה שיהיו לה קונים גם אם אף אחד לא מעוניין בה. מהי הסחורה הקסומה הזאת? נשק, כמובן. הכנות למלחמה והמלחמה עצמה הן דרך מצוינת לצאת ממיתון. כמובן, מישהו צריך לשלם את כל הוצאות המלחמה, אבל תמיד יש תקווה שאלה יהיו הנכבשים…


רצתי קצת קדימה לספקולציות על השלכות המשבר הקרוב במשק הריאלי, ועכשיו אני רוצה לחזור למצב בהווה. הבנקים, בארצות הברית ועכשיו גם באירופה, קורסים. בעליהם רצים לממשלה ומתחננים שיקנו אותם. אבל המדינה הניאו-ליברלית רואה בכל רכוש ציבורי "תפוח אדמה לוהט": היא מהססת מאד לתפוס אותו, עד כדי כך שהיא מוכנה פשוט לתת במתנה סכומי עתק לבעליו כדי שימשיכו להחזיק בו. כשזה לא עובד והיא נאלצת לאחוז בתפוח האדמה, היא מתחילה מייד לחפש למי לזרוק אותו הלאה.


לנוכח האידיוטיות המוחלטת שגלומה בהתנהגות הזאת, אנחנו מתחילים לראות היום התפוררות של הקונצנזוס הניאו-ליברלי. יותר ויותר קולות, מקרב אנשים שלפני שנה היו ניאו-ליברלים גמורים, אומרים – רגע אחד, בואו נחזיק את הבנקים בבעלות המדינה לפחות עד שיחזירו את ההשקעה! לדוגמא, avaaz.org, ארגון לובי אינטרנטי שמקורב למפלגה הדמוקרטית בארה"ב, מפיץ בשבועות האחרונים עצומה שקוראת למנהיגי העולם "לגייס את ההשקעה הציבורית לטובת הרבים ולא המעטים".


במצב הנוכחי, האתגר שלנו הוא למלא את הדרישה הזאת בתוכן יצירתי. איך יכולה להיראות חברה שבה יש שליטה ציבורית על הבנקים, חברה שבה מתייחסים להשקעה חדשה כאל "שירות חברתי" שצריך לקדם אינטרסים ציבוריים ולא פרטיים? קודם כל אולי כדאי להבהיר על מה לא מדובר. שליטה ציבורית על המגזר הפיננסי היא לא שליטה במשק כולו, אלא במה שהגדרנו קודם כ"הגה" שלו: השקעה חדשה. אין שום סתירה הכרחית בין שליטה כזו לבין קיומם של עסקים פרטיים, קואופרטיבים וצורות אחרות של התארגנות כלכלית מחוץ למסגרת המדינה. בנוסף, צריך להבחין בין הוצאות סתם של המדינה לבין השקעה, שאמורה לכסות את עצמה ולהניב ערך חדש (אך לא בהכרח "רווח" לבעלי הבנק). בנקים בשליטה ציבורית לא צריכים לממן לנו תרופות או ספרי לימוד; את זה המדינה צריכה לעשות ישירות.


מה, אם כן, אנחנו יכולים להציע כחלופה לגישת "תפוח האדמה הלוהט" של המדינה הניאו-ליברלית כלפי הבנקים? אין ביכולתי להציע כאן הצעות מפורטות, אלא רק כמה מתווים לפעולה, תחת שני עקרונות: חִברוּת (סוציאליזציה) ודמוקרטיזציה. עיקרון החברות דוחה את הדוֹגמה הניאו-ליברלית שבעלות פרטית היא מועילה יותר לחברה מאשר שליטה ציבורית, ומביע את נכונותה של הקהילה – באמצעות המדינה – להשתלט על מוסדות פרטיים כאשר האינטרס החברתי מצריך זאת; עקרון הדמוקרטיזציה מתנגד לשליטה הבירוקרטית והריכוזית של המדינה ברכוש ציבורי, ומציע לבזר אותו ולהציב אותו תחת שליטה דמוקרטית ישירה, בין של הציבור כולו ובין של "בעלי עניין" מסוימים בתוך הקהילה.


במובן אחד, המגזר הפיננסי שנבנה בשלושים השנים האחרונות השיג הישג יפה: הוא גמיש ביותר ומאפשר אין-סוף קומבינציות. תחת שליטה חברתית אפשר לנצל את המבנה הזה כדי לבנות מערכת דמוקרטית מבוזרת והסכמית שתשרת את הצרכים של החברה בכלל ושל אוכלוסיות מוחלשות בפרט. למשל, אפשר להקים בנק פיתוח לנשים (כגון זה הקיים בוונצואלה); בנק לפיתוח בר-קיימא; בנק פיתוח למגזר הערבי, וכן הלאה, כאשר כל אחד יהיה תחת שליטה דמוקרטית ישירה של מי שהוא אמור לשרת.


כמובן, הכלכלה היא בינלאומית והמשבר הוא בינלאומי. לכן קובעים רבים שפתרונות ברמה הלאומית לא יועילו. במובן מסוים היסק זה הוא נכון, במובן אחר הוא שגוי. הוא נכון בהנחה שהמדינות ימשיכו לכבד את כללי המשחק הניאו-ליברלים שקבעו מוסדות כמו קרן המטבע העולמית בדור האחרון, כללים שאינם מאפשרים צעדים כמו השתלטות ציבורית על בנקים ורה-רגולציה אגרסיבית. אולם הקונצנזוס סביב כללים אלה כבר מתפורר, וזה שנים שמדינות מסוימות, בעיקר באמריקה הלטינית, מתנערות ממנו מבלי לסבול מכך יתר על המידה. גם סחר בינלאומי אינו חייב להיות מושתת על עקרונות ניאו-ליברליים, כפי שמראה יוזמת "אלבה" באמריקה הלטינית.


צריך לחשוב קדימה, אל עולם סוציאליסטי אוטופי שבו גופים דמוקרטים ינווטו לא רק את כיווניהם של משקים לאומיים, אלא את הכלכלה העולמית כולה. אולם הבעיות שמציב המשבר בפנינו הן בוערות מכדי שנחכה לכך. עיניהם של אזרחים בכל העולם נשואות אל ממשלותיהם, ובשלב זה הצעד הקריטי הוא הצבת חלופת מדיניות ממשלתית שתסתכל מעבר לאופק הניאו-ליברלי שהביא אותנו אל השוקת השבורה שבפניה אנו עומדים היום.


* מתן קמינר הוא פעיל חברתי, תושב יפו. מאמר זה הוא תקציר של הרצאה שתוצג בכנס הכלכלי-חברתי של תנועת התחברות-תראבוט בעכו ב-1/11. לפרטים: http://tarabut.info/node/126

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. ASHER FROHLICH הגיב:

    מחוסר זמן אנסה לתקן חלק מהטעויות הכלולות במאמר.לצערי יש הרבה כולל שימוש לא נכון במונחים ובהסברים של תופעות אקטואליות וגם ישנות:

    1)המשבר אינו משבר פיננסי.ה"צורה" שלו היא פיננסית אבל המהות לא נמצאת שם.המשבר הנוכחי כמו המשברים הקודמים (בועת אי-טק,השווקים המתעוררים,חדלות פרעון של רוסיה,ברזיל,ארגנטינה לפני מספר שנים ועוד)הנו תוצאה של משבר בשיטה הקפיטליסטית המבוססת על עקרון הרווח.כשהמטרה היא להרוויח,כמה שיותר,כמה שמהר יותר,וללא שום גבול,למה להשקיע בהקמת מפעול שעד שנרא פירותיו יעברו אולי 5 שנים או יותר,אם בבורסה אפשר להרוויח,מבלי לעבוד,פי כמה ובחלקית של הזמן ?

    2)תיאור פעילות הבנקים חלקית מאוד.הבנקים אמורים להרוויח משתי מקורות בעיקר=
    א)עמלות
    ב)פער בין ריבית דביטורית לריבית קרדיטורית (SPREAD)
    חוץ משערויית העמלות שהועלו לאחרונה בכסוי הורדה פיקטיבית של העמלות שנדרשו בלחץ ציבורי,פער הרביות בSPREAD בישראל עצום=
    על תוכניות חסכון תקבל אולי 2% נטו לשנה אבל על הOVERDRAFT שלך תשלם כ16% .בנוסף לכך,תראו מה המשחק בזמן,וכוון ש TIME IS MONEY ,השכר שקבלתה ב10 לחודש שלאחר חודש העבודה השוטף,לא יקבל תוספת ריבית של 40 ימי ערך,אבל על כל יום של OVER תשלם ריבית דביטורית כמו בובלה.

    3)יותר מ60 שנה אין כבר כל כיסוי בזהב או בכל דבר אחר על כסף.הכסוי היחידי זה הנאיביות והאמונה של העובדים שלא ירמו אותם.

    4)המדיניות המוניטרית,כמו גם כן המדיניות הפיסקלית,אינם תוצאה של כפייה של ה"מיגזר הפיננסי",אלא כלים של הבורגנות לשדוד את העובדים(למה לכנות את הבורגנות "מיגזר פיננסי"??)

    5)מינוף הוא לא הדפסה של כסף.
    הדפסת כסף מותרת רק לממשלות,אם כי קיימות צורות שונות של "כסף",כגון כרטיסי אשראי ועוד
    (M1′ M2 ‘ M3).
    מינוף הוא שימוש של כסף של אחרים כדי לעשות כסף לעצמך,מין סוג של שוד עדין וסמוי.

    יש עוד הרבה להיסיף,אך אני מתנצל שאני נאלץ להפסיק כאן(בינתיים).

  2. תפוח אדמה לוהט ? הגיב:

    הבנקים נסחרים בבורסה וכך הממשלה יכולה לקנות אותם על ידי קניית המניות שלהם
    קניית המניות לא אומרת שאתה מנהל את הבנק
    לגבי יצירת מלחמות ?
    מלחמה זו יצירת אינפלציה ואת זה ממשלות יודעות לעשות בקלות בלי נשק
    זה שאנחנו קרובים למלחמה במזרח התיכון
    אינה קשורה כלל ועקר למצב הכלכלי

  3. עמית הגיב:

    קודם כל, ברכות על המאמר. יש מעט מדי דיון ישיר בכלכלה באתר הזה, וחבל שאנחנו מפקירים את העיסוק בכלכלה לנאו ליברלים.
    והערה:
    אינטרס למנוע אינפלציה קיים לא רק אצל המגזר הפיננסי כפי שתיארת יפה, אלא גם אצל השכירים- אלה שהשכר שלהם נשחק. ואולי אפילו אצלם יותר מאשר במגזר הפיננסי.
    בנק יכול להתגונן מול האינפלציה לא רע בכלל ע"י העלאת הריבית על ההלוואות שהוא נותן, באופן שתכסה את האינפלציה שהוא צופה ועדיין תותיר לו את אותו הרווח שהוא רוצה. תאורטית, בשוק פיננסי חופשי זה לכאורה בלתי אפשרי, כי הלווים יקפצו לבנק השכן שמציע להם ריבית נמוכה יותר, אבל דברים כאלה כמובן לא מתקיימים במערכת הבנקאית האוליגופוליסטית שלנו.

  4. ל"תפוח אדמה לוהט?" הגיב:

    מלחמה היא בהחלט הדרך לצאת ממשבר, כבאמצעות מלחמת עיראק, ארה"ב יצאה ממשבר הנסד"ק שמוטט את "כלכלת העתיד" היי-טקית.

  5. למגיב לתפוח הגיב:

    למעשה, המשבר החל ב-2000 או אולי ב-2001, והמלחמה בעיראק החלה בשלהי 2003. אז יציאה מהמשבר בטח לא היה כאן. ארה"ב יצאה מהמשבר באמצעות החלפת בועת ההיי-טק בבועת הנדל"ן, שהיא זו שהתפוצצה לכולם בפרצוף עכשיו. בנושא הקשר בין מלחמה למשבר יש את המאמר של רוזנברג מלפני כמה שבועות.

  6. ד.ר הגיב:

    הקשר בין אינפלציה לבין האינטרסים של השכירים הוא מורכב יותר. במדינות מערב אירופה (בעיקר צרפת וגרמניה), האינפלציה הגבוהה-יחסית ששררה עד שנות ה-80 התקיימה בד בבד עם עליה יחסית בכוחם של העובדים. החל משנות ה-80, ותחילת מדיניות ההפרטה והצנע התקציבי של הממשלות שם, חלה ירידה בכוחם היחסי של העובדים במקביל לירידת האינפלציה. במדינות אלו ניתן לראות יחס ישיר בין אינפלציה לבין כוחם היחסי של העובדים, כפי שנמדד בשיעור השכר בתוצר. מצד שני, במדינות אוליגרכיות (אמריקה הלטינית, סין, ארה"ב) ניתן לראות דווקא יחס הפוך בין אינפלציה לבין כוחם של העובדים. האינפלציה במדינות אלו גם מלווה לרוב בשיעור גבוה של הכנסות רנטייריות, שהן תופעות שאמורות לעמוד בסתירה זו לזו.
    ההסבר לכך נעוץ באופן התצורה של הקפיטליזם המונופולי. בעוד במע’ אירופה אינפלציה היתה אמצעי לפשרה מעמדית, שאיפשרה היענות של המעסיקים לדרישות שכר הולכות וגדלות יחד עם שמירה על רווחיהם, במדינות מהסוג השני אינפלציה היא באופן מובהק אמצעי להעברת הכנסות מהעבודה להון. המשתנה המסביר אם כן הוא אינו דומיננטיות של ההון הפיננסי על ההון התעשייתי, אלא יחסי הכוחות בין העובדים לבין ההון באשר הוא. את הפיננסיזציה ניתן להסביר כדרך רווחית להיפטר מהעודף העצום שנצבר בעקבות ההתקפות על העובדים, ולהוסיף לכך גם מגמות נוספות כגון מלחמה, מרקטינג, ועוד צורות של בזבזנות מוסדית.

    עם קשר ובלי קשר, מאמר טוב.

  7. מתן ק הגיב:

    מהמאמר נשמטה הערת שוליים תחת המשפט "מכאן שלמגזר הפיננסי יש אינטרס חזק למנוע אינפלציה", הערה שמתייחסת לעניין שמעלה עמית. להלן ההערה:

    לעתים קרובות, במצבים של אינפלציה, המחיר האחרון שעולה הוא מחיר כוח העבודה – שכרם של העובדים. מצב כזה, כמובן, הוא לרעת העובדים, אבל הוא איננו פועל יוצא הכרחי של האינפלציה אלא של יחסי כוחות פוליטיים בין המעמדות בתוך החברה. כמובן, למפסידים העיקריים מן האינפלציה יש אינטרס לדכא את שכר העובדים בתקופות אינפלציוניות על מנת לגייס את תמיכתם בצעדים נוגדי אינפלציה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים