הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 באוקטובר, 2008 8 תגובות

חבל לבזבז את זמנם היקר של הקוראים בדיון שגרתי נוסף בכישלונה של ציפי לבני להרכיב ממשלה, או בתפקיד המיוחד שאלי ישי ממלא בהטיית ש"ס ממסלולה המדיני המתון יחסית אל הקו הכהניסטי המקובל על חלק מעסקניה. איש לא "יציל את ירושלים" אם הממשל החדש בארצות-הברית יחליט להכריח את שני הצדדים לשאת ולתת ברצינות, ואיש לא "יקדם את השלום" אם האמריקאים יבחרו בסדרי עדיפות חדשים, בשל מפת האילוצים המפחידה שהמשבר הכלכלי ימיט על העולם. לכן הדגשים המיותרים על לבני הטובה לעומת ביבי נתניהו הרע מסיטים את הדיון הציבורי למחוזות הזויים, שמקומם במדורי הרכילות.
 

הימין הלאומני והשמרני החזק במדינה יתפצל בעתיד על רקע משברים כלכליים, התמוטטות דת השוק החופשי והכורח לשמור על הקיום הפיזי ועל רווחה יחסית בתנאים בלתי אפשריים. נתניהו הוא אולי יקיר לבם של הלאומנים בארץ ובשטחים ברגע זה, אבל בתנאים מסוימים הוא יהיה בעיניהם האיש הרע, בדיוק כפי שקרה לאריאל שרון. פרשני המרכז הלאומני, שנשבעים עתה בשמה של לבני ומציגים את נתניהו כאויב מספר אחת של ישראל בפרט ושל האנושות בכלל, עשויים לשנות את טעמם ברגע שכובד האחריות יחייב את ביבי לקבל תכתיבים מבחוץ, או למיצער להעמיד פנים שהוא מקבל אותם. גם אז הוא יתייצב, כראש הממשלה הבא של ישראל, מול מציאות עגומה. מרחב התמרון של כל ראש ממשלה ישראלי הוא מוגבל מאוד מבחינה אסטרטגית, וכישוריו מבוזבזים בדרך כלל על תמרונים טקטיים שמגמתם להשתחרר מהכורח המדיני להגיע להסדר תמורת החזרת כל השטחים הכבושים ופירוק ההתנחלויות, כולל הכשרות למהדרין כביכול שהוקמו ברמת הגולן.

 

אפילו התאצ’ריזם הקיצוני של נתניהו הוא עתה גורם שולי. הוא כבר הבהיר את מגמתו לוותר לש"ס בנושאים חברתיים, כלומר, במימון קצבאות שהן מוצדקות לטעמי אבל אין בהן כדי לשנות את הפערים הכלכליים-חברתיים במדינה. הפערים שברו את כל השיאים תחת הנהגתם של ארבעה אישים בכירים: אברהם בייגה שוחט, חיים רמון ושמעון פרס שמוצאם ב"תנועת העבודה" ונתניהו שבא מרקע רביזיוניסטי. תחת שרביטם נהרסה הסוציאל-דמוקרטיה בישראל והומרה בשוק חופשי קניבלי. המעבר היה כרוך גם בשחיקה מדוקדקת של ערכי הסולידאריות החברתית והחלפתם במצליחנות ובפולחן האישיות של העשירים, בעיקר במדורי הכלכלה בעיתונות היומית ובתקשורת האלקטרונית. ראשי המדינה משנת 1984 וכל השרים בלי יוצא מן הכלל (כולל שרי מרצ) שיתפו פעולה עם התהליך הזה. אנשים עם מצפון חברתי ניסו פה ושם לרכך קצת את כובד המהלומה על שכבות המצוקה, בלא הצלחה יתרה, אבל איש מהם לא מנע את הידרדרות מעמד השכירים, את הרס הביטחון התעסוקתי ואת האפליה נגד מיעוטי היכולת בשירותי החינוך והבריאות.

 

לקונפליקט לכאורה בין הנאורים לשמרנים בתוך המרכז הלאומני יש ממד תרבותי משמעותי, והוא בא לספק גם צרכים פסיכולוגיים הנובעים מהתדמית העצמית של המשתתפים במשחק הזה. העיסוק האובססיבי בו נובע גם ממורשת שלמה של סמלים וסיפורים מן העבר, שיש להם עדיין משמעות מסוימת (שאמנם הולכת ונחלשת) בקרב מעצבי דעת הקהל אצלנו. אחרי ששמעון פרס ערק ממפלגת העבודה, ובכך הסיק מסקנות ארגוניות מהעובדה שמצביעי המפלגה השלימו כבר את תהליך הניעות החברתית ממעמד השכירים אל השכבות המבוססות. אחרי שגם הגמלאים מצאו להם בית זמני כמעט אופנתי, אין עוד בסיס לקיומה של העבודה כמפלגה מובילה במדינה. ההסתדרות הכללית פרשה בעצם מן הפוליטיקה ועוסקת רק בתיווך במשברים תקופתיים, מבלי שתהיה לה יומרה כלשהי ליזום מהלכים שישנו את המבנה הסוציו-פוליטי של החברה הישראלית. חשוב מאוד לזכור שגם יצחק רבין המנוח, הגורו של המחנה הליברלי-חילוני בארץ, היה איש ימין קיצוני בנושאים החברתיים, בדיוק כמו נתניהו, וגם הוא תמך במשנתם הכלכלית ובתפיסתם הגלובאלית של ראשי השמרנים בארצות-הברית, החל מריצ’ארד ניקסון וכלה במילטון פרידמן, הפרופסור לכלכלה שניווט את החשיבה הכלכלית בעולם, כדי שזו תדרדר אותנו למשבר הנורא הנוכחי שכולנו רואים רק את קצה הקרחון שלו.

 

הקונסנזוס בתוך המרכז הלאומני בנושאים המדיניים לא התערער גם בעקבות הסכמי אוסלו משנת 1993. אפילו נתניהו נאלץ לתמוך בקיום ההסכם כדי להיבחר ברוב זעום בבחירות אישיות לראשות הממשלה בשנת 1996 הטראומטית, רוויית הפיגועים. אחרי רצח רבין התמודדו בזירה הפוליטית שלושה אישים מרכזיים, נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון. שלושתם היו נחושי החלטה לתקן את "סטיית התקן" שהייתה מובנית בהסכמים, ולקעקע את משמעותם. גם פרס, זוכה פרס נובל לשלום, לא היה שלם עם המחיר שהיה כרוך בהצעות שהפלסטינים עלולים לקבל. את המעגל השלים שרון בהשמדתו הפיזית והפוליטית של יאסר עראפת, תוך עשיית צעד טקטי, ההתנתקות, שהדגימה לעולם כולו וגם לציבור הישראלי שנסיגה לגבולות 1967 ופירוק ההתנחלויות הממאירות כרוכות במלחמת אזרחים שתגבה מחיר בלתי אפשרי. כל המפלגות העיקריות היו מעורבות בדיכוי האזרחים הערבים באוקטובר 2000 ובהדרתם ממוקדי העוצמה וקבלת ההחלטות. אם אפילו השדר זוהיר בהלול (האזרח הערבי האולטימטיבי שפלירטט אחרי אוסלו עם משרד החוץ וכמעט שנשלח לדנמרק כשגריר) הגיע למסקנה המוצדקת בהחלט שאין ולא היה כאן דו-קיום, אז הגיעו מים עד נפש. לאהוד ברק, שהיה ראש ממשלה באוקטובר 2000, יש חלק מכריע בטרגדיה של בהלול, שמסמלת גם את קריסתו של חלום החיים הפוליטיים המשותפים.   

 

ייתכן שציפי לבני צודקת שהמאבק הפוליטי הפנימי ניטש, בעצם, במישור ההצהרתי. כמו כל קברניט ישראלי בכיר, לבני חוששת מהצהרות קיצוניות על ירושלים שיגררו אותנו למלחמה. התפיסה שכל מלחמה היא רעה לישראל כיוון שאנחנו יכולים לנצח רק במערכה אבל לעולם לא בעימות הסופי, מקובלת גם על הפלג המתון בקדימה ועל חלקים בליכוד ובעבודה. המנהיגים הקיצוניים, שאול מופז, ברק ואולי גם גדעון סער מהליכוד מפוזרים בכל המפלגות המרכיבות את המרכז הלאומני. המהומה הגדולה הכרוכה בבחירות כלליות, שלא לדבר על הבזבוז הגדול של משאבים בתקופה כה קשה בעולם כולו, הם מיותרים ומזיקים. בסך הכול מדובר בהתנגשות אינטרסים בין אישים וקבוצות על מנעמי השלטון ועל המשך ההטבות לאלפיון העליון, בתנאים של הידוק חגורה לכל השאר. לא נותר לנו אלא לקוות שהמגמה המסתמנת בוושינגטון, למתן את העימות עם איראן ועם העולם המוסלמי, תתבטא בלחץ על נתניהו וחבריו בממשלה הבאה שלא לתקוף את המתקנים הגרעיניים האיראניים. הנושא הזה לא יוכרע בבחירות שלנו, אלא בבחירות לנשיאות בארצות-הברית.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. לחיים ברעם מאברהם נוריאל הגיב:

    שלושה מופעים במאמריך האחרונים ציערו אותי, כל אחד לעצמו. שילובם בעת הזו – כשבועיים לפני הבחירות לעריית ירושליים וכשלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת – מעורר בי גם דאגה עמוקה. לא חלילה לך ולהשקפותיך, באשר לאלה אני סמוך ובטוח שקולך בעיתונות יהיה, כפי שהיה עד עתה, הקרוב ביותר לקול שאני מבקש למצוא.הדאגה היא שמא הערכתי שהשינוי הגדול המתחולל בארה"ב במהלך מערכת הבחירות של אובמה יקרין גם על ‘תודעת’ ‘השמאל’ בארץ הייתה אופטימית מדי.
    שלוש הנקודות הן:
    1. נסיגתך מהקריאה הנחרצת – רק לא ניר ברקת. כלומר נסיגתך מאמירתך הנכונה "בעיננו גם פורוש עדיף על ברקת" והחלפתה בשתיקה אודות הבחירות בירושליים והתבטאות שצוטטא בהארץ – "אני לא אבחר בשום מועמד".
    2. התבטאויותיך הנמשכות (לפחות בשלושה מאמרים בחודש וחצי האחרונים, כולל המאמר של היום) על כך שביבי(כלומר הצבעה לליכוד) לא רק שאינו כל כך גרוע אלא שהוא עדיף בהרבה על ברק "האיום" (כלומר הצבעה לעבודה).
    3. אימרתך במאמר הקודם על כך שהצבעתך לחד"ש היא מצפונית ולא פוליטית.
    לא אטריח אותך ואת שאר קוראי הערתי בפיתוח הקשר בין שלוש הנקודות, ב’כשלים’ שיש בהן ובמשתמע מצרופן זו לזו ואוסיף רק מעט בהתבטאות שילובן כפי שהוא מודגם בשאלת הבחירות בירושליים.
    ניר ברקת התבטא השבוע בהתבטאות הגזענית ביותר האפשרית בכלל, משהו כמו (לא העתקתי את הדברים במדויק – "על ירושליים השתלטו החרדים והערבים. לזה צריך לשים סוף". את סיומו של הביטוי ששמתי בפי ברקת לקחתי מהסיסמא היחידה (!!) איתה רצה מרצ לבחירות – מתחת לפניו של פפה ידידך אותו רצית להריץ לראשות העיר והוא סרב כדי לא לגרוע מהמועמד החילוני(!!!) מופיע בגדול: לשים קץ להתחרדות. איך? האם תטרנספרו את החרדים? אולי תספחו אותם לערבים?

    בתקווה שלפחות לגבי ירושליים עוד תשמיע את קולך באופן יותר בוטה משטרנהל (שאמר לא להצביע לברקת כי הוא רוצה לבנות ליהודים במזרח ירושלים) וממאמר המערכת בהארץ
    ועוד יותר מזה בתקווה שהשבוע הבא עלינו לטובה יביא לנו פתח של תקווה, לנו יחד עם רוב תושבי תבל – עם בחירתו של אובמה. (הדאגה שבה פתחתי מבוססת גם על העובדה שישראל היא המדינה היחידה(!!!) בעולם שבה רוב (כ 60%) תומך במקקיין (בשאר מדינות העולם האחוזים משתנים בין 90% למען אובמה ל70% לאובמה (בפולין)והרוב הזה מורכב, לדעתי, אך ורק מאותה שכבה שתצביע בבחירות לירושלים עבור ניר ברקת, חלק ניכר מהרוב הזה יצביע בבחירות עבור קדימה,העבודה ומרץ, אבל בשום פנים ואופן לא חד"ש)

  2. לדניאל הגיב:

    צא דיבוק צא

  3. דניאל קלטי הגיב:

    מאמר מעולה ומדויק, מה יש לדבר.

  4. חיים ברעם הגיב:

    לאברהם נוריאל,

    לא אמרתי "מצפונית" אלא מחאתית, ולא בכדי. אני מצביע עקבי לחד"ש אבל ניסיתי להבהיר שאין להצבעה כזו השפעה על מנגנוני קבלת ההחלטות וגם לא תהיה בעתיד הקרוב.
    אשר לניר ברקת, ההתנגדות היא מוחלטת חרף העובדה שגם פרוש הוא לאומן. הטור על עירית ירושלים יופיע, כמובן, בשבוע הבא.

  5. אודני ד. הגיב:

    לפחות דבר טוב אחד נולד מהבחירות הממשמשות: פגישה מיידית של רה"מ, ושריו עם ראשי האוניברסיטאות.
    מילא הכסף, אבל היחס ל"שובתים" לפני שנגרם נזק – בהחלט חסר תקדים.

    תאמר מה שתאמר, אבל איום הבחירות מאלץ פוליטיקאים להפגין חזות של נסיון לפתור בעיות המטרידות את מצביעיהם.

  6. ל"לדניאל" הגיב:

    תגיד, אתה לא מחבורת הקרימינלים המופרעים שהרסה את מז"א (פורום התגובות למזג האויר של אתר הארץ)?

  7. ל"לדניאל" הגיב:

    מז"א – התגובות לתחזית מזג האויר של אתר הארץ היתה הדבר שאולי הצדיק את קיומו של כל האתר הזה. רצו שם תגובות נונסנס משוגעות ומצחיקות, בימים הטובים הגיבו שם לפחות 20 ומשהו אנשים, נוצר שם פורום אנטיתזה לכל הסחי הטוקבקיסטי בכתבות שמסביב (אגב לחיים ברעם – קבוצת הפועל קטמון היתה מיקירות הפורום). עד שאיזה חבורת מופרעים שב"כית-קרימינלית התנחלה שם והתחילה לרדוף איזה ירושלמי והפכה את שמורת הטבע לאתר שנאה, וכולם ברחו. עכשיו נשארו שם איזה 4-5 מגיבים והמקום מת לגמרי. עכשיו מנסים להחיות את רוח הפורום באיזה אתר חדש "מרתף בניין האינטרנט" או משהו כזה (שם שקשור בהווי הבדיחות שרצו שם). אולי זה יצליח.

  8. איילת ל"ללדניאל" הגיב:

    מה זה הסיפור עם מז"א הזה? למה הרסו אותו?

הגיבו לל"לדניאל"

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים