יש משהו מטעה ומטריד דווקא "בזכויות האדם" שחלק מארגוני ההתנדבות אוחזים בו. כלומר הניסוח המובן מאליו, אם כי המתלהם והדוגמטי לגביי שמירת זכויות האדם או צמתים אוניברסליים שאל לה לאף תנועה פוליטית באשר היא לעבור אותם אף במצבי חירום כאלה או אחרים שמהווים מחסום גורף שמנצל את אמצעיו ה"הדמוקרטיים הכשרים" (כלומר מעשי השלטון המעצב את האופי החוקתי כאוות רצונו ושימור הסדר מתוך היתלות בתירוץ בחירת העם). כדאי להיכנס לטרמינולוגיה הדכאנית של מושג האדם שקובעים ומנסחים מצדדי זכויות האדם, או הנאורים בעייני עצמם.
איני מתכוון לחזור לעייפה לשימוש הציני והחלקי שמפעילים הליברלים לגביי זכויות האדם כמעין מעגן אזרחי שמאזן בין הסובייקט למדינה,דרך ניתוק הסובייקט, והתרופפות המדינה, אלא בעיקר על נעילת האדם בתוך סורג ובריח של זכות ואדם. המשפט כשהוא מופרד מתגלם מחדש בבעייתיות שלו. כלומר מיהו האדם? ומהו הזכות? כיצד ניתן לקבוע? מהם כלי המדידה?ומהו פשר האוניברסליות?. האם ניתן לדבר ולחשוב אוניברסלית כאשר הסובייקט מיוצר בתוך נסיבות חברתיות הכופות עליו מסגרת מחשבתית ומנהלות על גבי גופו ובהבניית תודעתו? נסיבות חברתיות ספיציפיות, נקודתיות, שלא האדם יוצר אותן, אלא קיימת כאן דיאלקטיקה מעניינת בין תוצריו של הנסיבות:האדם, ערכים,הרגלים, לבין רשמי האדם: הסכמה, התנגדות, התעלמות.
השאלה של זכויות האדם אמורה להתבצע דרך מחוזות הריק, דרך שאלת האין, דרך עיסוק בשאלה מטאפיזית במובן העמוק ביותר שלה. של למה המושא כזה ולא אחר,אך ללא קפיצה אמונית, וזכויות אדם הם אמוניות מאחר שהם נובעות מעמדה מוסרית כביכול (אם כי שמסווה את גורמי הכוח שלה, של כוח הדיבר ונטילת הייצוג ממושאי זכויות האדם)
השואפת לנוע מתחת לאדמה בתוך הטבע כמסך קולנוע זמין שניתן לחבר בקלות בין הסצנה הראשונה לשנייה ולהסיק היגד.היגד שמבלבל בין מטרה לבין הכרה, בין אופן ייצוג לבין נושא הייצוג, בין פרקטיקה לבין רטוריקה. זכויות אדם אינן מוקנות במוצץ לילד, אלא הן פתוחות לערעור ושינוי מתוך הגדרה ותיחום של הקרקע המשותפת. כלומר האם זה שווה כוח להוקיע את שני הצדדים של הזירה האי שיוויוניות בין הפלשתינאים לישראלים? או בניסוח פחות נוח האם יש אותה כמות דגש של הרג? או צדקת דרך? או אותה אטימות לב? בין המחבל המתאבד לבין הטייס המטיל פצצה? כעת החשוב הוא לא להנגיד לצורך הדיכוטומיה, אף גם לא לערוך מודיפיקציה סימטרית בין השניים. אלא לחשוב בביקורת התבונה העצמית, הדימוי העצמי השכל הישר הנוהה אחר שיטה עקומה של הרג זה הרג, ללא מקום לוויכוח מוסרי, שמחלץ את עצמו מהלשון המזוייפת, בנוגעת ללא מעודדים אלימות אך מעודדים התנגדות, או בעד זכויות אדם לשני הצדדים. כמובן ההצעה היא המשגה מחודשת של זכויות לאור מצב האדם כיציר מוגמר של חברתו, תרבותו, מנגנוני המידע, כך שהזכויות יוכפפו לתוך הקרקע העניינית האקטואלית, האם יש לעם כובש זכות להתל בייצוג ובכוח (מאחר שהוא הכוח כמובן) ולבצע השתקפות של הריאלי רק במחיר איבוד הרצוי של הנכבש? עם כובש זכאי לחופש תנועה, חופש עיסוק, חופש בחירה, כאשר הוא מבטל אותם לגמרי בצד השני?
התשובה לשאלה האחרונה היא בפירוש כן.
אם אתה לא מקבל את התשובה הזאת, כנראה שאתה מאמין בענישה קולקטיבית.
במילים אחרות, ענישה של אדם בגלל השתייכותו, הלא בהכרח רצונית, לקבוצה ("מדומיינת", כמו שהפוסט מודרניסטים אוהבים להגיד).
בקיצור, יש שמאלנים שעשו מעגל שלם ואימצו רעיונות ימניים חשוכים, בשם הנאורות.
בעיקר מגעיל.
גם סגנון הכתיבה מתחכם ללא צורך.
חבל שהזיקה שלך לפילוסופיה מקשה על הקוראים (לפחות עלי…) את הבנת הרעיון אותו אתה מנסה להעביר.
מה לעשות, אני לא מבין מהם "מחוזות הריק", מהי "שאלת האין" או "מודיפיקציה סימטרית" ו"השתקפות של הריאלי".
לפי גילך אני מניח שאתה סטודנט
ועולה השאלה האם יתכן שהתבלבלת
ושלחת את התרגיל בקורס היישר למערכת הגדה השמאלית שפירסמה אותו בתום לב,
בעוד שהמאמר שלך שהיה אמור להיות מפורסם כאן נמצא כרגע על שולחנו של המרצה??
כמאמר המשורר: מה זה השטויות האלה???
מאמר יותר מקושקש מזה, מאמר פחות קוהרנטי, עדיין לא קראתי.
מ ה ז ה ? ! ?
נכון, השפה לא פשוטה, ואפשר לכנותה מורכבת – אבל זו כמובן נועדה לתאר מציאות מורכבת. זהו דיון עמוק, יתכן עמוק מדי עבור שורות קצרות כ"כ ועבור הבמה הספציפית הזו.
יחד עם זאת, אני חושב שאפשר לנצל את את כתיבת המאמר לדיון בשאלה קצת אחרת (אולי מזוקקת מעט יותר) והיא – בחינת היתכנותה של דוגמה שמאלנית-הומניסטית בהקשרים הספציפיים של מארג הקיום הישראלי, ומעניין במיוחד – בהשוואה לתפישתנו את מידת הדוגמטיות של הצד השני של המתרס הפוליטי.
תסלח לי עידן (או "אבוד בנבכי"),
אבל מי שבאמת אבוד בנבכי המאמר שלך הם דווקא אנחנו הקוראים.
כל המאמרים האחרים בגדה השמאלית אינם כתובים בשפה מליצית ופסאודו-מדעית כמו במאמר הנ"ל, ומשום מה הם עדיין מצליחים לתאר "מציאות מורכבת" בצורה לא רעה בכלל.
אז לא המציאות אשמה אלא כותב המאמר שהחליט לעשות סטאז’ בפילוסופיה על חשבוננו.
תנאי הכרחי ל"דיון עמוק" הוא שהמשתתפים בדיון יצליחו להבין היטב את נושא הדיון ואת הדעות השונות, ולא יאלצו לקרוא שוב ושוב פיסקאות תמוהות ובלתי מובנות בעליל (כמו "בחינת היתכנותה של דוגמה שמאלנית-הומניסטית בהקשרים הספציפיים של מארג הקיום הישראלי"…) עד שלא ישאר כלל כח לדיון.
אפילו יותר מסובכות, מורכבות ומפותלות מאלה.
אני מסוגל לכתוב ככה שאפילו אני לא אבין את עצמי.
למה לא נותנים לי לכתוב מאמר בגדה השמאלית?
היתכנותה של מודיפיקציה היא באופן פרטיקולרי תלויית הקשר נסיבתי של אינטראקציה הבנתית אשר בה נדרשת השתתפות ישויות שאין הווייתן מספקת את תנאי המינימום הנדרש של ריאקציה מוחית-נוירונית בסיסית או יכולת הבנה סימונית-וורבאלית שגם בה אין די כדי להבנות ולייצב ולכונן את המערכת המשותפת של מסמן-מסומן-משתתף אשר להם נדרש מערך נתונים שהוא בהכרח אחר מזה אשר נדרש מהקבוצה הבסיסית.
גם בבואנו לדבר על זכויות האדם עלינו לקחת בחשבון גם נושא זה, שמשמעותו בהקשרנו עשוי להובילנו למסקנה הבלתי נמנעת של דיפרנציאציה נגזרת הכרחית בין הקבוצה הבסיסית לבין הקבוצה המשתתפת שהיא תנאי מובנה שבלעדיו מושג האדם יתפס בדרך ברת-טעיה שתגרור אל הדיון אלמנטים בלתי רוורסויליים ובלתי אקספטביליים ומרוב מיעוט עצים נראה את היער.
אתה הבנת את זה? (אני יכול להרחיב)
יש ערבוב מנגינות במאמר.
מחד אתה מדבר על "זכות", ומאידך אתה משתמש בשפה כוחנית.
אתה מציע שהשיח המוסרי יאזן את הבדלי העוצמה בין "החזקים" ו"החלשים" כלומר, שיאושר הרג מסיבי יותר לחלשים ע"מ לאזן את חולשתם.
אלא שאם השפה היא כוחנית, איזו סיבה יש לצד החזק לאשר את התקנון המוסרי אותו אתה מציע?
אם השפה היא כוחנית, כלומר שיח של אינטרסים על הצד החזק לאמץ את עקרונות ההומניזם ע"מ שמר את יתרונו.
איזון מגיע מתוך נטישת השפה הכוחנית, כלומר, הכרה אמיתית בעקרונות ההומניזם, לשנן שוב ושוב שהרג הוא הרג הוא הרג, ומתוך כך להגיע לשיח של שלום ושל ביטול האפליה והדיכוי, בהסכמה.
הבעיה הפרקטית בהצעתך היא יצר ההישרדות, גם אם תגייס את המוסר לצד החלש, הצד החזק יחוש באיום על קיומו ויתנגד. כיוון שמבחינה צבאית יש לו יתרון, הוא ינצל אותו, ואז התוצאה תהיה טבח של הצד החלש.