הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בנובמבר, 2008 10 תגובות

ב-2004 עמדה ועידת המפלגה הדמוקרטית להתכנס כדי למנות את ג’ון קרי כמועמד שלה לנשיאות. בוועדה המארגנת עלתה השאלה מי יישא את נאום-הפתיחה. במסורת האמריקאית, זהו הנאום האמור לתת את הטון לוועידה כולה.


"אולי כדאי שנמצא הפעם נואם שחור?" שאל מישהו.


"רעיון טוב," אמר היו"ר. "מי למשל?"


המישהו אמר בקול מהוסס שפגש בשיקאגו בחור צעיר עם שם משונה. הוא שחור והוא נואם מצוין. "אולי ננסה אותו?"


אינני יודע אם היה דיון כזה. אבל אם כן, בעל ההצעה עשה היסטוריה.

"תנו לי מרשלים שיש להם מזל!" אמר נפוליון.


יש אנשים שיש להם מזל, מפני שהם יודעים לתפוס את המזל בשתי ידיים ולשעוט איתו קדימה. זה עניין של כישרון. ברק אובמה הוא איש כזה.


נאומו באותה ועידה, לפני ארבע שנים, היה סנסציה. הוא הלהיב את מפלגתו המוכה ואת אמריקה כולה. הוא הביא בשורה מרוממת לב, בשורה של תקווה, ובעיקר בשורה של איחוד הלבבות. חוט-השני שלו היה: בואו לאחד את אמריקה מחדש!


מסתבר שבין מאות הבשורות האפשרויות, זאת הייתה הבשורה האחת שנגעה בנימי הנפש של האומה האמריקאית השסועה. נוצר מגע בין הנואם ובין הקהל שלו – אותה מגע מיסטי שכל נואם שואף אליו, ורק יחידי-סגולה משיגים אותו. הם מתחברים עם אותו דבר מסתורי שהפילוסוף הגרמני קרא לו ZEITGEIST – רוח התקופה.


אובמה חש שהוא נגע בלב האומה. ומאותו רגע לא הרפה מהבשורה הזאת. הוא דבק בה בכל מערכת-הבחירות הארוכה. היא הביאה לו את הניצחון.



זה לא היה קל. כמי שהתנסה בניהול כמה מערכות-בחירות, ולוא גם קטנטנות, אני יודע עד כמה קשה לקבוע את המסר המרכזי – וכמה קשה לדבוק במסר זה.


במהלך מערכות-בחירות יש אלפי פיתויים לסטות מהמסר העיקרי כדי להגיב על דברים שקורים, לנצל הזדמנות חולפת, להשיב על התקפה היריב. קשה להתאפק. קשה להתעקש.


רבים שיבחו השבוע את ניהול מערכת-הבחירות של אובמה. אינני בטוח שכולם תופסים עד כמה הם צודקים. הוא נשאר קר-רוח גם כאשר עלול היה להתרגז, להגיב בחריפות על השמצות ועלבונות, להשיב מלחמה שערה. הוא לא עשה זאת. הוא נשאר איתן כסלע עד הסוף. ואילו ג’ון מקיין לא דבק בקו שלו – הקו של גיבור המלחמה, איש נחמד, סמל ההגינות. הוא ירד כמה פעמים לתחתיות של חוסר-הגינות. הוא העלה על הבמה את המשמיצה הוולגרית, שרה פיילין. עוד ברגע האחרון נתן לפרסם בפלורידה מודעה נבזית שטענה כי אובמה הוא בעל-בריתו של פידל קסטרו ויהפוך את ארצות-הברית לקובה שנייה. לו רק בגלל זה הגיע לו להיכשל, והוא נכשל.


אובמה לא רדף אחרי המזל. המזל רדף אחריו. הופעת פלין, מעשה שטות בלתי-רגיל מצד יריבו, הביאה לו את קולות הנשים. הקריסה הכלכלית, בעיצומה של מערכת-הבחירות, הבטיחו לו ניצחון. האומה האמריקאית, על כל מרכיביה, הייתה צמאה ונכונה למסר של שינוי, של התעלות.


מסביב לכדור-הארץ, במאות מקומות, יצאו המונים צוהלים לרחובות והביעו את שמחתם על בחירת אובמה. באותם רגעים התחדש הקשר בין ארצות-הברית והעולם, שנותק ביד גסה על-ידי ג’ורג’ בוש.


בתל-אביב לא הייתה חגיגה כזאת. בישראל כולה השתררה מועקה. ישראל הרשמית חוששת מפני האיש החדש.


אילו הייתה נערכת חגיגה בכיכר, הייתי גם אני בא לשם. אבל לא הייתי מביע שמחה בלתי-מסויגת, מפני שהייתי נזכר במה שקרה באותו המקום לפני תשע שנים. אז נבחר ברק שלנו, אהוד. הארץ נשמה לרווחה, כמו שאמריקה נשמה השבוע. זה נראה כמו יום של שחרור. תקופת שלטונו של בנימין נתניהו הצטיירה כאסון, תקופה של שחיתות, קיטוב, כישלון. ברק נראה כמושיע. מאה אלף איש נהרו לכיכר רבין, אף שאיש לא קרא להם, רקדו, שרו, צהלו, הקשיבו לדבריו של ברק הגואל.


ההמשך ידוע. תוך כמה חודשים המאיס ברק את עצמו על הציבור, נכשל בכל התחומים וקבר את כל אשר בנה יצחק רבין. הציבור פנה לו עורף והנחיל ניצחון גדול לאריאל שרון. כל הסיפור נמשך פחות משנתיים.


אני מקווה בכל לבי ששום דבר דומה לא יקרה לברק האמריקאי. אבל השבוע יזכרו אצלנו רבים את הפרשה ההיא. היום, בעוד כמה שעות ינהרו המונים לכיכר – אותה הכיכר – כדי להשתתף בעצרת-הזיכרון השנתית ליצחק רבין, ראש-הממשלה שנרצח כאן, ושהכיכר נקראת עכשיו על שמו. הנואם המרכזי – כן, כן, – הוא אהוד ברק.


בעוד שלושה חודשים ייערכו הבחירות הכלליות בישראל. לא יהיה לנו פה ברק אובמה משלנו.


אובמה הוא פוליטיקאי גדול. לפי ההגדרה שלי, פוליטיקאי גדול הוא אדם שאינו נראה כמו פוליטיקאי. כמו אייב לינקולן, כמו מהטמה גנדי, כמו פרנקלין דלאנו רוזוולט, כמו דויד בן-גוריון. הם היו אמנים גדולים במשחק הפוליטי, פוליטיקאים בכל רמ"ח אבריהם. אבל הם לא נראו כך. אני חושב שגם אובמה יהיה כזה.


בישראל, האיש המקווה לנצח בבחירות, בנימין נתניהו, הוא ההיפך הגמור. כל תנועה שלו, כל העווית פנים, כל התבטאות שלו נראות כמו פוליטיקה. בכהונתו הקודמת נחל כשלון חרוץ. אם הוא ינצח, שום דבר לא ישתנה לטובה.


גם אהוד ברק הוא אנטי-תזה לברק האמריקאי. כמו נתניהו וציפי לבני, הוא שייך לאליטה האשכנזית ה"לבנה". אין לו שום קשר רגשי או אחר למיעוטים. הוא מיליטריסט. הוא ניצל, לדוגמה, את ליל בחירתו של אובמה כדי להפר את הסכם-הרגיעה ולבצע פעולות צבאית פרובוקטיבית ברצועת-עזה, מתוך תקווה שהעולם יהיה עסוק במהפכה האמריקאית.


נשארת ציפי ליבני. האם דבק בה לפחות משהו מהאבק של אובמה? קשה להגיד. היא לא נואמת גדולה. היא לא נואמת כלל (ורבים רואים בזה מעלה גדולה). אבל היא מבטיחה "פוליטיקה חדשה". לא דבקו בה פרשות שחיתות, כמו בראש-הממשלה המכהן ובשני יריביה. אין לה הילה צבאית. כהונתה כשרת-החוץ העניקה לה מוניטין כדיפלומטית.


הדבר האחד שכמעט כל הישראלים מאוחדים סביבו הוא הרצון לקיים את הקשרים ההדוקים עם ארצות-הברית. הכול מבינים שהמדיניות הנוכחית של ישראל אפשרית רק כשיש תמיכה בלתי-מסויגת של אמריקה. מבין שלושת המועמדים, ציפי לבני נראית כמתאימה ביותר לעבוד עם הנשיא החדש. בחירת אובמה עשויה לתת לה רוח גבית, אם תדע לנצל זאת.


השאלה היא: איזו מדיניות ינקוט אובמה כלפי ישראל?


ירושלים חוששת, אך דובריה מנחמים את עצמם – ואת הציבור – שהשד אינו נורא כל כך. הקונגרס החדש אמנם שונה מקודמו מבחינת יחסי-הכוחות, אך גם בו ישלוט הפחד מפני השדולה הישראלית. השפעת הציונים האוונגליים פחתה בהרבה, אך איפא"ק חיה ובועטת – והבעיטות שלה נשארו מכאיבות כמו שהיו.


יהיו שרי החוץ והביטחון החדשים של אובמה אשר יהיו, הגישה הישירה לבית הלבן לא תחסם בפני ראש ממשלת-ישראל. שומר-הסף החדש, בעל השם הישראלי המצלצל רם עמנואל, הוא בן של חבר אצ"ל. הוא גדל בבית יהודי, מדבר עברית והתגייס לעזרת צה"ל במלחמת-המפרץ. אינני יודע מה דעתו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך הוא בוודאי לא יחסום את דרכו של ראש-ממשלה ישראלי אל הנשיא.


אם יחול שינוי, הוא יהיה, מן הסתם, איטי, הדרגתי. אבל גם זה יכול להיות משמעותי.


אין שום סיכוי שמשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישתנה ללא לחץ אמריקאי על ממשלת ישראל. זה היה נכון בעשרות השנים האחרונות, וזה נכון גם עכשיו.


כל נשיאי ארצות-הברית, מאז דווייט אייזנהואר, חששו מלעשות זאת. אלה שניסו, כמו הנשיא ריצ’רד ניקסון בתחילת דרכו, נרתעו במהרה. החריג היחידי היה ג’יימס בייקר, שר-החוץ של בוש-האב, והלחץ שלו (באמצעות הכיס) לא החזיק מעמד זמן רב.
 
לחץ אמריקאי יעיל אינו צריך דווקא להיות ברוטאלי. הוא צריך להיות עדין, אבל נחוש ועקבי. נדמה שזה מתאים לאופיו של אובמה.


אם יחליט הממשל האמריקאי החדש לבחון מחדש את האינטרס הלאומי האמריקאי במזרח התיכון, ואם יגיע למסקנה המתבקשת שהשלום הישראלי-ערבי הוא מרכיב חיוני במדיניות האמריקאית שלאחר-בוש, כי אז צריך הנשיא החדש להביא זאת לידיעת ראש-הממשלה החדש/ה ולבקש ממנו/ה בעדינות חד-משמעית להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא-ומתן חדש – והפעם לא כדי להרוויח זמן, אלא כדי להניב הסכמים סופיים במהלך 2009.


הרבה ישראלים יודו לו על כך. יתכן שראש-הממשלה הבא שלנו יודה (או תודה) לו על כך בסתר-לבו (או בסתר לבה).


האם הנשיא האמריקאי החדש יעז לעשות זאת? האם ברק אובמה מסוגל לכך?
 
על כך יש לי רק תשובה אחת: Yes, you can!

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. טלילה סטן הגיב:

    With Obama the sun rises in the west

  2. למה מתכון אבנרי ? הגיב:

    מדינת חמס קיימת בעזה
    כעת השאלה היא איזו מדינה פלשתינית תקום
    בגדה ?
    האם האידיאולוגיה של החמס של הקמת מדינה איסלמית אחת במקום אלו הקימות
    אינה מרמזת על כך שאף מדינה ערבית אינה
    רוצה בהקמה של מדינה פלשתינית ?
    ומה עם הפליטים ?
    האם אובמה את אבנרי יאלצו את ישראל לקלוט
    את פליטי לבנון ?
    (זו עמדתו של אבנרי וזו דרכו לשלום)
    ברור שאבנרי לא יגיע לסיפוק יצריו .

  3. רונן הגיב:

    דעה קדומה לגבי רם עמנואל.
    למה כבר להסיק מסקנות על עמדותיו???
    האם זה שאביו שירת באצ"ל הופך אותו לאיש ימין קיצוני?
    אני בטוח שיש לו דעה משלו ואני לא יודע אם היא דווקא ימנית קיצונית.
    צריך לזכור שגם בנו של בני בגין הוא איש שמאל.
    תנו לכל אחד את הקרדיט

  4. נתן. הגיב:

    מעניין שגם הימין הקיצוני וגם השמאל הקיצוני חוטאים באותו חטא של גזענות כלפיי ברק אובמה המבוסס על ההנחה שצבע העור קובע את עמדותיו של אדם.

    הימין הקיצוני בטוח כי אדם שחור ממילא יהיה אנטי ישראלי ופרו ערבי ולכן פוחד ממנו, והשמאל הקיצוני חושב אותו דבר ולכן שמח על בחירתו.

    ככתוב " ימין ושמאל רק הבל ושטות…"

  5. שתי הערות הגיב:

    קודם כל – מה זה אדם ש"נראה כמו פוליטיקאי"?

    ודבר שני – מבחינת השמאל יש כבר עכשיו בעיה אחת עם אובמ: הוא אמנם רוצה להוציא את האמקיריאם מעיראק תוך שנתיים תוך השארת כוח מצומצם(?), אבל רוצה להמשיך ואפילו להגביר את המלחמה ה"קטנה" יותר באפגניסטן

  6. יונאס הגיב:

    גם אם אובמה יפעיל לחץ, איזה מנדט יהיה לראש ממשלה כזה או אחר להגיע להכרעה בנוגע להתנחלויות? 30 מנדטים של השמאל הישראלי ושל המפלגות הלאומיות הפלסטיניות בכנסת לא יכולים להביא להסכם.

    ה"עם" שמדברים כל כך הרבה בשמו ועבורו איננו רוצה הסדר עם הפלסטינים, טוב לו ככה להיות כובש, כי האלטרנטיבה היא לוותר והחמדנות כבר השחיתה כל פינה ב"נפש הלאומית".

    אם היה עם בדברי הימים שהטמיע את הדיאלוג המלי (החזק הוא הצודק) הרי שזהו העם היהודי. עד שלא ישתנו יחסי הכוחות לא יתעורר רצון בישראל להסדר, הבעיה היא שזה יקרה מאוחר מדי.

  7. רמי שחר הגיב:

    תקופת נתניהו היו מהטובות שידעה ישראל ב-20 שנים האחרונות
    מאמר של שנאה יוקדת

  8. אתם משעשעים למדי … הגיב:

    אבנרי ודומיו ממהרים לעטות על אובמה מחלצות לא לו.ואובמה המסכן אפילו לא ידע שהוא כזה ..
    1. אובאמה כבר מסר רמז עבה לעמדותיו בנאום תקיף (שנשמע כאילו יצא ישירות מפיו של בוש) שנשא לפני מספר ימים בנוגע לאיראן.
    2. האיש מוקף עשרות יועצים יהודים, הבכיר שבהם (ישראלי לשעבר ששירת בצה"ל ואומרים שאביו היה בכיר באחד הארגונים החשאיים של מדינת ישראל) נתמנה כעת לראש צוות הבית הלבן.
    3. האיש תומך (ואף הצהיר על כך בפומבי בעימותים הנשיאותיים) בחיסול "פצצות מתקתקות" בכל מקום בגלובס באם המדינה המארחת לא תטפל בעצמה ב"מפגע".
    4. עמדותיו הכלכליות רחוקות מלהיות נאורות והוא תומך נלהב בקפטילזם החזירי, עם כמה טוויסטים קטנים.
    וכו’ וכו.
    זה המשיח החדש שלנו ? את זה אנחנו רוצים לייבא לישראל ?
    תואם אובמה האחרון שנוצר כאן (ההוא עם השפם) היה אכזבה קשה וכשלון קולוסאלי.

  9. אביעד הגיב:

    את רובו של המאמר קראתי בהסכמה, אם כי כמה נקודות היו קשות לבליעה. לרבים מחברי בשמאל ישנה מעין תביעות, כאשר חיסרון של מועמד הוא היותו "לבן" ואשכנזי. כנראה שדעה קדומה וגזענות יכולה להיות רק כלפי "שחורים". בנוסף,מצחיק לראות , איך רבים שהתמרמרו על כך שמעלים את היות אביו של אובמה מוסלמי, דבר גזעני ואסור, פתאוםם מעלים את היותו של רם אמנועל ישראלי לשעבר כגורם מסוכן. שוב כנראה שאם אתה יהודי או ישראלי אתה אכן מהווה סכנה, אם אתה מוסלמי, צריך לכבדך כאדם.
    באמת חבל שאחנו נופלים לבורות שמהם אנו מנסים למנוע מהחברה לכרות.

  10. יונאס – ניסיון העבר עם פינוי התנחלויות לא צלח הגיב:

    עדיין ישראל תחת איום מטר רקטות בלתי פוסק, ולפיכך ימשיך מצור מתמשך על שלטון הרשע ברצועה.

    אז אי אפשר לצפות מהישראלי הממוצע שיבדיל בין הגדה לרצועה, או שיצפה לתוצאה אחרת בגדה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים