הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בנובמבר, 2008 22 תגובות

מה הייתה העצרת היהודית-ערבית הגדולה בתולדות המדינה?


בכוונה אני אומר "עצרת", לא הפגנה או תהלוכה, אך עדיין נותרו מועמדות רבות לתואר, שכן עצרות כאלה נערכות כמה פעמים בשנה: ב-1 במאי, ביום האדמה, ביום הזיכרון לטבח בכפר קאסם ועוד.


הבה נצמצם את השאלה שוב ונשאל: מה הייתה העצרת היהודית-ערבית הגדולה בתולדות המדינה שלא לציון מועד מסוים ולא ביישוב ערבי? כעת התשובה פשוטה: עצרת השלום ב-4 בנובמבר 1995, שבסופה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין.


כעת אני רשאי להוסיף שגם אם נסיר את ההסתייגויות הרבות שהצבתי, גם אם נדבר בפשטות על האירוע היהודי-ערבי הגדול ביותר בתולדות המדינה, תהיה עצרת זו אחת המועמדות הרציניות.

שלוש היריות ו"שיר השלום" על הבמה השכיחו את מהלך האירוע המרשים עצמו. ההבדל הבולט בין אינספור עצרות השלום האחרות שנערכו עד אז בכיכר לבין זו היה ניכר לעין: עשרות אוטובוסים מהיישובים הפלסטינים בישראל. רחש שתי השפות ניכר בבירור ברחבי הכיכר.


האם התהום בין המגזר הערבי בישראל לבין הממשל הציוני נעלמה? האם אפליית הערבים בישראל פסקה? האם מישהו בממשלה דאז הבין את הסתירה הבלתי ניתנת לגישור בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית"? לא ולא. מה שהניע מאות, אם לא אלפים, מפגינים ערבים לפקוד את הכיכר היה "חלקם" הנכבד בהסתה מצד ימין.


מאז שאריאל שרון, בנאומו הראשון בכנסת לאחר בחירות 1992, זעק: "לא תחזירו שטחים, לא ניתן לכם!" קיבלה תעמולת הימין גוון ברור: החזרת שטחים תיבלם בכוח. אין מדובר עוד בהסכמה או באי-הסכמה, אלא במעשה ש"אין מנדט" לעשותו, ואין שום אמצעי שאינו כשר כדי למנוע אותו. לתעמולה זו, שהחלה עוד לפני לחיצת היד בין רבין לערפאת, ניתנו כמה גוונים: דתי, משיחי, ציוני, צבאי, אנארכו-ימני ועוד, אבל לא היה זה עניין ל"שוליים". מחנה שלם, מעורכי הדין מכופתרים ממרכז הליכוד עד חסידים הזויים סביב קבר יוסף התבטאו באותה רוח, כל אחד בז’רגון המותאם לקהל היעד שלו.


תוספת מאוחרת, אך בולטת מאוד, של מסע ההסתה הבלתי לגיטימי הזה היה העובדה שממשלת רבין לא יכלה להתקיים בלא תמיכתן (מחוץ לקואליציה) של שתי "מפלגות ערביות", חד"ש ומד"ע. היות ששנאת ערבים זוכה בישראל לתמיכה רחבה יותר מאהבת מתנחלים, הודגש מוטיב זה בהסתה יותר ויותר, עד שנוכחותם הבולטת של המפגינים הערבים באותה עצרת לא הפתיעה איש, למרות חילוקי הדעות הכבדים בין ממשלת העבודה-מרץ-ש"ס לבין השמאל הרדיקלי.


אף שידענו שרבין קיבל "רגליים קרות" מאז פריצת הדרך ההיסטורית בדמות לחיצת היד, אף ששמנו לב שתגובתו להסתה היא כניעה למסיתים ולא מאבק בהם – אי אפשר היה שלא לחוש סולידריות עם ראש ממשלה הסופג גידופים ואף מכות רק משום שהתקרב, ולוּ בצעד קטן ומהוסס, לעברנו.


מדיניות הכניעה נמשכה ביתר שאת לאחר הרצח. חבריו ויורשיו של רבין הם שטרחו ועמלו מאז לעקר מהרצח את משמעותו הפוליטית המובהקת. להפוך את יום השנה ל"יום אֵבל של העם כולו" (כלומר, של כל היהודים). להשכיח את העובדה שהתשתית הרעיונית לרצח (על החזרת שטחים ושיתוף פעולה עם ערבים יש להגיב בכוח) הייתה נחלתו של מחנה שלם אשר כלל את רובם המכריע של חובשי הכיפות הסרוגות, ורבים נוספים שראשם אינו מכוסה. זאת אף שדוברי אותו מחנה אינם טורחים להסתיר זאת, ובכל פעם שעולה אי שם באופק סכנה קלושה לפינוי התנחלויות נרחב הם חוזרים ומשמיעים זאת (מאז הרצח – בנימה פייסנית ועדינה יותר).


מי שמכריז לפני ה"התנתקות" מעזה: "לא יהיה פינוי. נקודה." לא מצפה שהיושב במרומים יכה את ראש הממשלה בשבץ מוחי, אלא שלפחות אחד מחסידיו יבין את הרמז ויעשה מעשה; ואילו הוא, מנהיג המחנה, יוכל אחר כך "לגנות", "להזדעזע" ולהיות בריא, שלם וחופשי לקראת הסכנת הפינוי הבאה.


תפקידו של השמאל העקבי בעניין זה הוא לטפח את משמעותו הפוליטית של הרצח. בכך יש צורך בהתחברות למיתוס. מיתוס אינו דבר שלא התרחש, אלא אירוע או דמות שמאפיין אחד בהם תפח מעבר לאחרים. רצח רבין הוא ללא ספק מיתוס: ברגע שנורו היריות בכיכר (שלידה המתינו עדיין כמה מהאוטובוסים אשר עמדו לצאת לנצרת, לסכנין, לשפרעם ועוד) נעלם מפקד חטיבת הראל בצבא הנאכבה. נעלם רמטכ"ל 67′ במלחמת ההתפשטות ההיא. נעלם גם שר הביטחון של האינתיפאדה שציווה על קציני הצבא "תתחילו לשבור ידיים ורגליים, בתקשורת אני אטפל". נעלם אפילו ראש הממשלה אשר ניסה להתחמק ממחויבויותיו בהסכם אוסלו הראשון (אשר דיבר על אוטונומיה מלאה בכל הגדה והרצועה, למעט שטחי ההתנחלויות שהיוו כ-5% מהשטח!).


נשאר המנהיג אשר נרצח כי ממשלתו "נשענה" על חמישה חברי כנסת ממפלגות אנטי ציוניות (ארבעה ערבים ואחת יהודייה).


למרבה הצער, השמאל הרדיקאלי הוא שותף עקיף בהשכחת זכר רבין והלקח ההיסטורי-פוליטי שלו. ראשית, על חלקים נכבדים בשמאל הרדיקלי השתלטה גישה השוללת כל מיתוס וסמל. בכל מקום שבו אנשים מצדיעים, עומדים דום או מזילים דמעה, מיד באה הציניות החנוך-לוינית והצחקוקים המתחכמים והמתנשאים. שמאל רדיקלי כזה יישאר כמו הילד שזועק "המלך עירום". בין אם הדבר נכון ובין אם לאו – המלך יישאר מלך והילד ילד. האדם הוא חיית עדר הנמשכת לאבסולוטי, נרתעת מהספק ורעבה למיתוסים. מי שרוצה לשבור מיתוסים קיימים חייב להציע אחרים במקומם, אחרת יישאר אקדמאי ציני הנעול בבועה של אינטלקטואלים "פוסט-סקטוראליסטים".


שנית, בשנים האחרונות התחזקה מגמת הבדלנות בשמאל הרדיקלי. לצד מגמת ההתבטלות והנטייה להיבלע ב"מחנה גדול", בולטת הגישה שלנין כינה "מחלת ילדות": מצד אחד אנחנו, ומצד אחר כל היתר. "אין הבדל" בין ציוני לציוני. לימור לבנת וזהבה גלאון? אותו הדבר.


ביטויים בולטים לבדלנות הם הקריאה ל"מדינה אחת"; התנגדות לכל ביקורת נגד המחנה החרדי; החרמת הבחירות לכנסת (או הרצת רשימה בדלנית שכמוה כהחרמה) וקיתונות של בוז כלפי האירועים לזכרו של רבין (או בלשון הבדלנים: "פָּסְטִי-רבין").


אין שטות פוליטית גדולה יותר מלפרסם מדי שנה, לקראת תחילת נובמבר, את רשימת פשעי רבין, מהפלמ"ח עד הכסת"ח. אין דבר המשחק יותר לידי הימין מאשר מחרוזת של הערות פסיכו-סוציולוגיות על המטומטמים ש"הופכים את רבין לקדוש".


כך לא מנצחים בקרב על הזיכרון. אסור שהאירוע הטעון ביותר לגבי הציונות המתונה ישקע במצולות "א-פוליטיוֹת". רק נוכחות מסיבית של פעילי שמאל רדיקלי, יהודי וערבים, בעצרת השנתית ומתן ביטוי לנקודת המבט שלנו על הרצח ומה שקדם לו – רק הם ימנעו ביזיון מביש בדמות ים של כיפות סרוגות וסרטים כתומים בעצרות רבין הבאות.


רק מחנה שמאלי-רדיקלי מגובש וגדול המבליט את נוכחותו משמאל לציונות המתונה, נוגע בה אך מובדל ממנה בגבול ברורים, בכל הזדמנות ובעיקר ביום השנה לרצח רבין – יוכל להטות בהדרגה את הציבור הציוני המתון, הנבוך, ה"וורדרד" – מאחדות ציונית-יהודית לאחדות יהודית-ערבית.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. למגיב "מאמר מדהים" הגיב:

    שיהיה לך בהצלחה למצוא ראש ממשלה ישראלי שיעשה עשירית ממה שרבין עשה למען השלום.
    אולי אחרי 4 שנים של נתניהו וליברמן תקבל קצת שכל ופרופורציה.

  2. יובל ל"מאמר מדהים" הגיב:

    א. אני לא כתבתי את התגובה ל"מאמר מדהים".
    ב. אני, כנראה בניגוד אליך, קראתי את כל הגיליונות של זו הדרך משנות ה-90, ופה ושם גם כתבתי בהם.
    הייתה שם ביקורת קשה על ממשלת רבין בד בבד עם הגנה עקבית על מדיניות הגוש החוסם.

    אבל לא צריך לקרוא גיליונות של עשור שלם. לך תקרא את הגיליון שיצא מיד לאחר רצח רבין ותחזור לכאן.

  3. יובל לשואל שאלה הגיב:

    יותר ענית משאלת.
    במישור העקרוני אנחנו חלוקים.
    פרסום וביטוי לא רק משקפים את המציאות, אלא גם יוצרים מציאות.
    אני יודע שרבים חושבים כמוך, אף שאינני מבין איך אפשר לחיות אחרי היטלר ולחשוב כך.
    יש גורמים שכבר שמעתי מה הם אומרים ועקב כך מקומ?ם בכלא, כי לתת להם לדבר זה כמו לספק להם טנקים. ביטוי הוא נשק.
    כשלפשיסטים ולגזענים היה חופש ביטוי הם במקומות רבים הגיעו לשלטון.
    כשבגרמניה היום זורקים לכלא אפילו זקן חצי סנילי שהכחיש את השואה במכתבים שכתב לכמה חברי פרלמנט – הנאצים קיימים אבל לא מתרבים ולא עולים לשלטון.
    מה לעשות, ניסיוני הדל מלמד אותי שיתרונות ההשתקה במקרה זה עולים על חסרונותיה (שבהחלט קיימים כפי שתיארת בדבריך).

    לפני כמה שנים פתח התובע הכללי ברוסיה בחקירה נגד קובץ ההלכות היהודי "שולחן ערוך", בטענה שהוא מכיל הסתה גזענית.
    אני הגבתי כאן לטור של גדעון ספירו שעסק בפרשה, ואמרתי שהדבר דומה למצב שבו בארץ יחקרו את התנועה האסלאמית בחשד להפצת אידיאולוגיה גזענית, בעוד המפד"ל תישאר בלא פגע.
    בכל מצב ההשתקה צריכה להיעשות בזהירות, וודאי שהסכנה נובעת בראש ובראשונה מהרוב ולא מהמיעוט (אני מדגיש רוב ומיעוט, לאו דווקא מדכאים ומדוכאים).
    כשבארץ צחי הנגבי כשר לביטחון פנים מנסה להשתיק את התנועה האסלאמית – הגזען הוא צחי הנגבי ולא התנועה האסלאמית.
    כשברוסיה התובע הכללי חוקר את השולחן ערוך – הגזען הוא התובע הכללי ולא השולחן ערוך.

    וביערת הרע מק–ר–ב–ך.
    וטול קורה מבין ע-י-נ-י-ך.

    ובעניין בל"ד:
    זה בכלל סיפור אחר. בל"ד היא בעד שוויון אזרחי ובעד מדינת כל תושביה, רק שהיא חלוקה על חד"ש בדרך שיש להשיגם ובמערכת ההסדרים ליישומם. בנוסף היא גם חסרה מסר מעמדי. למנות אותה עם נאו-נאצים, עם כהנא או עם קו-קלוקס-קלאן זה עיוות חסר שחר ומנותק מכל מציאות.

  4. שאלה ליובל הגיב:

    "אני בעד השתקה והוצאה מחוץ לחוק של כל תנועה גזענית או פשיסטית"

    חשבתי שאתה תומך בחמאס ובזכות הלגיטימית של הפלסטינים להצביע למי שבא להם, גם אם מדובר בחלאות.

    ומה עם בל"ד? פאן-ערביזם בוטה זה לא פשיזם?

    אופס,שכחתי, לערבים יש פטור מיוחד מהמורה להיות גזענים ופשיסטים, כי הם "מדוכאים".

    אההא.

    דרך אגב, נסיון השתקה של אידאולוגיות גרועות הוא עקר,בוודאי בעולם הקיברנטי העכשווי. חוץ מזה, מה שאסור לפעמים הופך להיות אטרקטיבי.

    גישה יותר מועילה היא לתת לשטויות להשמע, ולהציע הפרכות טובות.

    כמו ברפואה – חשיפה מבוקרת למחוללי מחלות מספקת חיסון הרבה יותר יעיל מאשר בידוד, במיוחד משום שבידוד איננו אפשרי, או שהמחיר שלו (לא רק בכסף) בלתי נסבל.

    קח שוב לדוגמא את חמאס- אם היית משתיק אותם, איך היתה אפשרות לאנשים להבין שמדובר בפסיכופטים? היחשפות למניפסט האידאולוגי של הארגון הזה (אמנת חמאס זמינה באינטרנט לכל דורש) היא כל מה שדרוש לאדם סביר לא רק בכדי לקבל בחילה, אלא גם לנקוט באמצעי זהירות.

    או קח את נערי כהנא – אם אתה לא שומע מה שיש להם לומר, איך תדע שמדובר בתופעה חולנית ומסוכנת?

  5. כמה וידויים של מרכסיסט לניניסט הגיב:

    אני מרכסיסט-לניניסט
    אני חבר בפורום הקומוניסטי
    אני חבר במועצת חד"ש
    אני תומך בשתי מדינות.
    אני מתנגד לציונות.
    אני בעד מאבק פעיל בעד ביטול היותה של מדינת ישראל "מדינה יהודית" על כל הכרוך בכך והמשתמע מכך.
    אני בעד זכות השיבה על פי החלטות האו"ם.
    הייתי בעצרת שבא רבין נרצח.
    תמכתי בגוש החוסם שחד"ש העניקה לממשלת רבין ובזכותו היא הוסיפה להתקיים עד הרצח.
    אני נגד הליכה משופת בבחירות עם מפלגה ציונית.
    אני בעד הליכה משותפת בבחירות עם בל"ד (בתנאים מסוימים).
    נכחתי כמעט בכל העצרות לזכר רבין מאז הרצח.

    אלו הם כמה מהמסקנות הפוליטיות-אקטואליות שלי, הנובעות כולן מתוך השקפה מרכסיסטית-לנינית. רובן גם מעוגנות בהחלטות הוועידות השונות של מק"י ושל חד"ש, כך שאינני היחיד שמחזיק בהן.
    אפשר לא להסכים להן, יש מרכסיסטים-לניניסטים אחרים שמגיעים למסקנות אחרות מתוך אותה תפיסת עולם.
    אי אפשר להגיד שעשיתי מהפך או היפוך או מעבר, כי אני מחזיק בעמדות האלה פחות או יותר מאז שעזבתי את נוער רצ בשנת 88′.

    יובל

  6. יובל הלפרין הגיב:

    קשקוש בשכל.
    לא עשיתי שום מעבר.
    הייתי מרכסיסט-לניניסט במק"י, פרשתי לפורום הקומוניסטי מפני שאני מרכסיסט-לניניסט, וכמרכסיסט-לניניסט תמכתי בגוש חוסם לממשלת רבין, בשתי מדינות ובשיתוף פעולה עם העבודה, מרצ, שלום עכשיו ודומיהם תוך הבלטת חילוקי הדעות בינינו לבינם.

    בהפגנה שבסופה נרצח רבין הייתי בדוכן של חד"ש ת"א ודרכו הסברנו את חילוקי הדעות בינינו לבין רבין ויוסי ביילין, אבל נכחנו בהפגנה הזאת כמיעוט, נגד האויב המשותף בדמות הליכוד והמתנחלים.
    אתה מציג דברים ברוח של דרך הניצוץ או מצפן, אז הם באמת תקפו אותנו על זה, אבל אני לא הייתי עמם ולא הייתי שותף לדבריהם.
    אז תמר גוז’נסקי וטופיק זיאד היו חלוקים בהרבה דברים, אך לא בצורך להעניק גוש חוסם לממשלת רבין ולא לחבור לליכוד כדי להפילה, ואני לא עשיתי שום מהפך מחשבתי, לפחות לא מ-4 ביוני 1995 ועד עתה.

  7. רמי הגיב:

    חומר למחשבה.

  8. טובי הגיב:

    ההתייחסות ל"כיפות סרוגות" הוא מביש ורווי שנאה. עוד סיבה מדוע השמאל העיקבי לא ישפיע באמת אף פעם בשיח הרחב.

  9. שאלה קטנה הגיב:

    על השמאל הרדיקאלי השתלטה גישה השוללת כל מיתוס וסמל. איך זה משתלב עם אמיל גרינצוויג, הסצל המתהווה – גדר ההפרדה והיום שנועד לציין את החת הטומאות הגדולות ביותר ועבור מיליונים הוא יום שמסמל את השתלטות הכוח ששלח את יקיריהן לסיביר וגזל את אדמותיהם לטובת "המאמץ הלאומי", העביד אותם בפרך ללא אפשרות התקדמות נאותה ועוד דברים שהעולם התרבותי לא סובל – ה-1 במאי?

  10. דוד הגיב:

    השמאל הרדיקלי סובל מאותה בעיה שתיאר קרל פופר-
    הוא צריך להיות בפנים, הוא צריך להיות בחוץ, בפנים, בחוץ. בסוף הוא מאבד כל אמינות והופך להיות חסר רלוונטיות.

  11. ירושלמי ממז"א הגיב:

    אני גם זוכר שיגאל עמיר, כשהובילו אותו להארכת מעצר – דיבר בדיוק על זה, ש"העצרת היתה מלאה ערבים". (עוד סיבה לא לשלול ממנו את זכות הראיון).
    ב"עצרות השלום" האחרונות לא היתה כמובן שום נוכחות ערבית.
    ואני מבין שאתה תומך בהענשת החייל שפיהק.

  12. דורון הגיב:

    ההייתי כחולם?
    זו הסנונית הראשונה בהתפכחות של השמאל הרדיקלי?
    אני מצטרף לקריאתו של יובל הלפרין – אל תבדלו את עצמיכם מאיתנו. יש לציוני המתון ולאיש השמאל הרדיקלי הרבה יותר במשותף ממה שאתם מוכנים להודות.
    לצערי הרב עושה רושם שמערכת הבחירות הקרובה כבר אבודה ואנחנו בדרך לממשלת ימין רחבה שתסחף את האיזור כולו, או תיסחף על ידו, למעגל דמים נוראי.
    אם אפשר לשים את האצבע על הבעייה של השמאל הרדיקלי, היא נעוצה בכך שאנשיו היו בטוחים שהימין המסורתי נעלם אול לפחות נחלש. אבל הוא לא. רחוק מכך.
    במערכת הבחירות שתבוא לאחר זו הקרובה נוכל להיות חזקים מתמיד.
    מחנה שלום אחד שיכיל בתוכו את השמאל הציוני המתון ואת השמאל הרדיקלי.
    את הויכוח הרעיוני ביננו אפשר לשמור לאחר כך. האויב המשותף לנו, והוא היה כזה מאז ומתמיד, הוא עדיין הימין.

  13. רבין, דיר יאסין, והרוויזיוניזם המכחישני הגיב:

    הנה, ד"ר אורי מילשטיין קצר כמה קופונים לאחרונה בזכות הכחשת הטבח בדיר יאסין. אבל זהו טרנד כללי, המכחישנות הזאת. זה פרץ לגבהים עם הכחשת הטבח בבית להיה באפריל 2006, עולה כפורח מאז בהכחשת מעשי טבח אזרחיים נוספים המוצגים בקלילות כ"חיסול פעילי חמאס הנערכים לפיגוע", התקשורת מציגה רק את הקסמים הרפים הנורים בתגובה, תוך השכחת מעשי הטבח שקדמו להם.

    על זה כבר נאמר, ברק מרקיד את החמאס (לירות קסאמים וגראדים) כמו שהודי מרקיד נחש. פרופ’ זאב צחור, מנהל מכללת ספיר בנגב: אם אין "סיכול ממוקד" בבוקר – אין ירי טילים אחה"צ. אמרתי לאלוף פיקוד דרום, בחייך, אל תתנו סיכולים השבוע – יהיה אצלנו סימפוזיון ורוצים כמה ימים חופש מקסאמים.

    אז מכחישים. הפיזיקאי נחום שחף הפיק עריכת וידאו במימון מערכת הביטחון המכחישה את רצח הילד מוחמד א דורה, ילד יחיד, אף שצה"ל טבח למעלה מ-1000 ילדים באינטיפאדת אל אקצה. כרגע בעזה צה"ל הפר את התהדייה שנישמרה על ידי החמאס 4 חדשים – כרגע מחשיכים ומכחישים.

    והנה כרגע הטרנד בעיצומו, מילשטיין מכחיש דיר יאסין
    — קישור —

    דווקא עכשו היתה שם גברת אחת שענתה כמו שצריך:

    בטי שטורוואסרץ:

    טוב, אז דבר אחד אני לא מבינה: למה פרקו את הפלמ"ח? בגלל רבין? גלילי?
    ואם לא הרגו ערבים בדיר יאסין, אז ממה הם מתו כולם, נשים, זקנים, ילדים, היסריחו במאותיהם במחצבה, ממה הם מתו, מגריפה? אבל היה אז כבר פניצילין. זאת לא אפשרות. מישהו רצח את מאות הערבים, ילדים, נשים, זקנים, אזרחים תמימים שלא הרימו יד אחת על יהודים ולא היו כלל מוכנים, אבל מי, מי? אולי מאירק’ה פעיל? אבל היה לו רק אקדח שרות, זה לא היה ככה.

    ורבין, מה, הוא לא מת מיריות הרוצח יגאל עמיר? הרי כולם ראו. אבל נחזור לדיר יאסין, רק בדיר יאסין לא הרגו, כי היו שם האצ"ל והלח"י שלך, ובהרבה מאד מקומות אחרים, לוד, טנטורה, בהרבה מאד מקומות כן הרגו? מה, האצ"ל רק הריחו פרחים באחו, בעוד כל השאר כן טבחו? יפה ככה לחרטט?

    מגיש: מ.ש.

    ראו חומר בפולמוס המכחישנות והרויזיונים בנושא דיר יאסין
    — קישור —

  14. עופר הגיב:

    חוששתני שיובל הלפרין נופל למלכודת שהוא עצמו מצביע עליה – הנסיון לאחוז בסמלים ומיתוסים. כבר נאמר שאחת מהחולשות של השמאל לגווניו היא שבדרך-כלל השמאל פונה לשכל והימיןם פונה לרגש, אבל נסיון של השמאל להתחפש לימין ולהתחיל להיאבק על מיתוסים וסמלים נועד לכשלון מראש.

    בהקשר זה, עדיף לפנות לתועלת – לא מדינה פלסטינית בגלל שזה טוב לפלסטינים או בגלל שהכיבוש אינו מוסרי, אלא מכיוון שמדינה כזאת היא הפתרון שטוב למדינת ישראל ולאזרחיה.

  15. עופר נ. – לשאלה קטנה הגיב:

    אפילו הוורדרדים המובהקים ביותר כמו שמעון פרס מכבדים את אחד במאי. לא מדובר ביום שמקורו בדיקטטורה קומוניסטית אלא ביומם של העובדים בכל רחבי העולם, יום שמצויין בעקבות הרג המוני של פועלים מפגינים בשיקאגו (בארה"ב) בשנת 1886 :

    — קישור —

    לתשומת לבך

  16. יובל הלפרין הגיב:

    לירושלמי ממז"א
    תודה רבה על האזכור, אני זוכר זאת היטב וזו טעות חמורה מצדי שלא הזכרתי זאת במאמר!

    לדורון,
    אני נגד בדלנות וגם נגד היבלעות. אני חושב שיש טווח רחב לשיתוף פעולה בין המחנה הציוני המתון לשמאל המתנגד לציונות. זה לא "חלום", רובנו תמיד חשבנו כך, אבל אני נגד "מחנה אחד" או גוש גדול ההולך לבחירות. אני לא יכול "להיתקע" עם רן כהן או עם שלי יחימוביץ’ במחנה פוליטי אחד במקרים כמו מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, שאז הם קודם כל מיישרים קו עם הקונצנזוס ורק אחרי שבועיים-שלושה נזכרים שמדובר במלחמה הכי מיותרת בעולם. וזו רק סיבה אחת לכך שעדיף שנלך לחוד ולפעמים נכה יחד (וזה מלנין)

    לעופר,
    השמאל לא צריך להתחפש לימין, אלא לחזור להיות שמאל. הבריחה מסמלים אינה מאפיין אותנטי של השמאל, אלא תופעה ניוונית שהופיעה בו בשנים האחרונות.
    וזו גם התשובה ל"שאלה קטנה": אחד במאי הוא מאפיין של מחנה פוליטי בריא, ומאז שנות ה-60 רבים מכנים עצמם שמאל ומדירים רגליהם מה-1 במאי.
    לא מזמן התווכחנו כאן על ההחלטה האומללה שלא להניף דגלים בהפגנה נגד המצור בעזה, ואני טענתי שאני לא מחויב להחלטות כגון אלה.

    לדוד,
    מי שרוצה להשפיע צריך להיות בפנים ובחוץ, בחוץ ובפנים.
    מי שלא משפיע הוא זה שכולא עצמו בוויכוח סכולסטי: "בחוץ או בפנים", וכך הוא מוצא עצמו בפנים כשצריך להיות בחוץ ובחוץ כשצריך להיות בפנים.

  17. יובל לירושלמי ממז"א (2) הגיב:

    התייחסתי רק לחלק הראשון שהזכרת.
    לגבי ההמשך, זה לא מדויק, היו אבל מעט.
    לא מבין מה פשר השאלה על החייל שפיהק. אני סבור שהיום הזה חשוב ללקחים פוליטים ולא לפסיכוזה פולחנית.

    אם הזכרת גם את שאלת זכות הריאיון, לא, אני נגד ראיונות אתו. את הדברים ההם הוא כבר אמר וזה מספיק. ריאיון אתו יכול לחשוף אי אלו עניינים, אבל בראש ובראשונה הוא מתן לתועמלן מספר 1 לרצח הדומה הבא. אני בעד השתקה והוצאה מחוץ לחוק של כל תנועה גזענית או פשיסטית. בגרמניה אדם יכול להיעצר כי הצדיע במועל יד, וטוב שכך.

    מיחסי המיוחד לרצח הזה נובע יחס מיוחד לרוצח. זה לא "עוד רוצח", ואין להשוותו לרוצח פלילי. לא מפני שראש ממשלה "יותר חשוב" מאנשים אחרים, אלא כי רצח על בסיס אידיאולוגי מעניק השראה לאחרים.
    אני התנגדתי גם לאפשר לו להתחתן ואתנגד לכל צעד העשוי לקדם את שחרורו, גם אם מבחינת שיקול בלתי תלוי של "זכויות אזרח" הוא לכאורה זכאי לכך.

  18. לעופר הגיב:

    השמאל והימין פונים לשכל.

    השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי מתבטאים שניהם בהיסטריה אמוציונאלית, ומנסים לבצע מניפולציות רגשיות.

    הנאציפיקציה (דמוניזציה) של היריב, והרטוריקה המתלהמת, גדושת ההגזמות התלושות, התיאורים המופרכים, הנראטיב החד-ממדי, החד-צדדי, המתעלם בעקשנות ובאופן מתמיה מעובדות יסוד בלתי נוחות, והגודש השופע של התחזיות החורבניות, מאפיינת את קבוצות הקצה.

    לפעמים לא ברור אם זו מניפולציה מודעת על מנת להפחיד וליצור תחושת אסון מיידי אצל האדישים, המתלבטים והמהססים, על מנת להוריד אותם מהגדר ולגייס אותם לפעולה, או שמא הרדיקאל שאף כל כך הרבה חומר מהסחורה שהוא דוחף לאחרים, עד שהתמכר בעצמו…

    ועל זה נאמר – Getting high on your own supply.

    כך או כך, מי שצורח מאה אחוז מהזמן בפול-ווליום, שלא יתפלא כשמתייחסים אליו כאל משוגע טרדן אובססיבי, וכשהיד נשלחת באופן אוטומטי לאטמי אוזניים כשדמותו הזורחת מפציעה מעל קו האופק.

  19. מאמר מדהים הגיב:

    לא בגלל תוכנו. שהוא משעמם ובנאלי ויכול להופיע, ואכן מופיע, בכל מאמר של גדעון לוי. המאמר הזה מרתק וחשוב בגלל שהוא מתאר את התהליך שעברה התופעה ושמה יובל הלפרין, אדם שעבר מהשמאל המרקסיסטי-לניניסטי-כסאחיסטי, דרך המאואיזם התומך בלאומנות-אבל-לא-שלנו, ועד למשכנו הבטוח, המרכז-שמאל הציוני-נחמדניק. ומה הטיעון הפעם? "יש שם גם ערבים". כאילו שנשכח שממשלת רבין, הראשונה כמו גם השניה, הגבירה את תנופת הבניה בהתנחלויות, ושתלה מאחזים על כל גבעה רעננה, ומילאה את השטח במחסומים שממררים עד היום את חייהם של הפלסטינים, ושברה להם את הידיים והרגליים, והכל למען השלום ונגד אויביו הרצחניים. הכל כשר בשם אחדות השורות הקדושה, הכל, כולל רוויזיה מוחלטת של תורתו ומעשיו של רבין, השכחה של פשעיו והעצמה של מעשיו הטובים, שגם הם ניקנו באבני האינתיפדה הראשונה. יחי הפולחן החילוני סביב גופת פושע המלחמה מכדורי.

    יובל הלפרין – מלנין וסטאלין ליוסי ביילין.

  20. מאמר מדהים הגיב:

    לא, רבין הוא זה שעשה טרנספר. רבין הוא זה שדיכא באכזריות את האינתיפדה. רבין הוא זה שהגדיל לאין שיעור את הבניה בשטחים (שנות ה-70 כמו גם שנות ה-90). ולהזכירך, היה זה ממשיכו של רבין, אהוד ברק, שקרע ורמס את הסכם אוסלו ב-2000, ולא ביבי וליברמן.
    ובאמת הגיע הזמן לצאת מהרוטינה הזאת של שנאת ביבי. ביבי כראש ממשלה המשיך במתווה אוסלו, ופינה חלקים מחברון. מבחינה כלכלית הוא לא היה גרוע יותר מממשלת ברק. אני מצטער, אבל פולחן האנטי-ביבי הוא באמת תוצר של האליטות האשכנזיות, בדיוק כמו שנתניהו אמר. האליטות המשפטיות, הפוליטיות והכלכליות לא אוהבות לראות חירותניקים בצמרת אבל מאוד אוהבות לראות מפא"יניקית מיישמים מדיניות חירותניקית.
    ואתה, כמו "לניניסט" גאה, נפלת לפח המפא"יניקי הישן. כל הכבוד באמת. אני מציע לך לקרוא גליונות של "זו הדרך" משנות ה-90 בשביל לקבל מושג איך הפלסטינים נאנקו תחת מגף הברזל של ממשלת רבין הלוחם למען השלום.

    אבל מה זה חשוב, העיקר לעבור מסטאלין אבינו לביילין אחינו. כי הקונצנזוס המרצניקי הוא הכי הכי.

  21. ליובל הגיב:

    נראה דווקא שהמגיב "מאמר מדהים" קלע בול באבחון שלו.

  22. ביבי הגיב:

    השמאלנים שכחו מה זה להיות מעמדיים.

הגיבו ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים