הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בנובמבר, 2008 20 תגובות

תמונה ראשונה: 1996. מגרש הכדורגל הקטן, שדה בוקר.


יום אחד, בצהרי היום, רצחו לנו את המגרש.


עמדנו שם סביבו, חיוורים ומשותקים, כשהדחפורים החלו לחפור בחלקת הדשא הקטנה, ולא ידענו מה לומר.


הבור הלך והעמיק, וכל מכה נוספת של הכף באדמה שרטה לנו את הלב כמו אלף אגרופים. שבע-מאות בעיטות. מאה סטירות…


פתאום החל דודי לצעוק. "מה פיתום??" קרא בקול דק ובכייני, ורקע ברגליו בתסכול "מה אתם עושים? אין לכם זכות! זה המגרש שלנו!! איפה נשחק עכשיו"?

דמעות קטנות החלו לזרום על לחייו המלוכלכות (דקה קודם לכן התגושש בחול עם בועז), ופניו התעוותו בזעם. "מה נעשה עכשיו, לאן נלך? מה נעשה…"


והדחפורים לא התרככו.


בן שתיים-עשרה, נחלתי את תבוסתי הראשונה מולם. הובסתי – ולא ידעתי בידי מי.


מי זה "הם"? שאלתי את עצמי מאז פעמים רבות – ולא מתוך פקפוק שאכן קיים "הם" והוא שונה שוני מהותי מ"אנחנו" – אלא בפשטות, מתוך סקרנות.


מי עושה דברים כאלה? מי יכול להרים ידו כנגד השטח הירוק הקטנטן והבלתי מזיק המשמש כעשרה ילדים למשחק כדורגל? ובשם אלוהים – מדוע?!


תמונה שניה: 13.5.2007, "גן העיר", תל אביב. ישיבת מועצת העיר תל אביב.


זוהי חבורת האנשים שבידיה הופקדה ההחלטה האם להרוס לנו את החיים.


אני מסתכל, ולא מאמין למראה עיני.


הם מבוגרים. כמעט כולם בגילאי 50-60. הם לבנים, חוץ מג’ימי שקרחתו השחומה בולטת בחצי הגורן שבו הם יושבים, הם גברים, חוץ מגילה, ויעל דיין שלמדתי לתעב את צביעותה, ומיטל.


השאלה האם עוד אזכה לראות את הפועל משחקת באוסישקין, אם הטקס הזה שליווה את ילדותי והיה לחלק ממני ימשיך או יפסק – תלויה עכשיו בחבורה מבוגרת, לבנה, שמנמנה ומקריחה של אנשים שהפעם האחרונה שבה נכחו באירוע ספורט היתה בתא הכבוד של מכבי, ביד אליהו, בחצי גמר גביע אירופה, עם כוס יין אדום ביד.


נושא הצלב הראשי, הפרויקטור בה’ הידיעה של תוכנית ההרס, עולה לדבר לקול שריקות הבוז שלנו. מעולם לא נשמעתי לעצמי כל כך חסר ערך, כל כך מעורר רחמים. אפילו במשחק, כאוהד, אני משפיע יותר על תוצאת המשחק מאשר על תוצאת המשחק הזה.


כל השנאה, התסכול, וההשפלה, נקרעים מתוך הגרונות. ומוטחים על ראשו. עשרות גרונות של אנשים מיואשים, שאין עוד מי שיקשיב להם, שהמסך יורד על המערכה האחרונה במחזה שלא בחרו להשתתף בו, ושסופו ידוע מראש.


המחריב מנסה לנצל את התפרצותנו כדי לקושש לעצמו מעט סימפטיה מחבריו. "אימי לא היתה זונה!" הוא מקונן בטון בכייני, ומכה על הדוכן בידו, בתנועה רגוזה.


איכשהו, בתוך המהומה, אני מצליח לגחך באירוניה על יופיו של העולם שבו אנחנו חיים. עולם שבו זה שעושה לאחר עוול הוא אדם מכובד והגון, ואותו האחר שמוחה על העוול שנעשה לו (גם אם בצורה מוקצנת) נקרא "פרחח" והכל מגנים אותו.


ואז, בשיאה של הגרוטסקה, כשהמחריב מדבר ואנחנו צועקים, ואני מרגיש כל כך לבד, כמו שלא חשתי מעולם, לבד, עם עוד כמה משוגעים כמוני, לבד, נגד כל העולם – אני נזכר פתאום באישה המשונה הזו, שעמדה היום מחוץ לאולם המועצה ונשאה את השלט: "אוסישקין! אתם לא לבד! איתכם במאבקכם – אנשי בריכת גורדון".


והרהור מפתיע אוחז בי פתאום ומסרב להרפות.


יכול להיות שזה לא רק אנחנו?


יכול להיות שעושים את זה גם לאחרים?


תמונה שלישית: 26.9.08. הדב-סטוק


כולם כאן. כולנו כאן.


אנשי השכונה בבאזל שהמחריב החליט להקים להם מגדל ארבעים קומות על הראש.


אנשי נוה-צדק שהמחריב החליט לכלוא את שכונתם בגטו דומה של מגדלים.


אנשי קריית ספר שרוצים שחלקת האדמה הקטנה שהתפנתה ליד ביתם תהיה הפארק שמעולם לא היה להם, המחריב דווקא רוצה… ניחשתם נכון.


הצעירים שהמחריב שולח אותם לגור ברמלה אם שכר הדירה שהם משלמים לא מוצא חן בעיניהם.


הפאבים שהמחריב רוצה להגלות לנמל, כדי שלא יטמאו בנוכחותם שכונות מגורים בורגניות.


המתרחצים מבריכת גורדון שהמחריב סגר להם את הבריכה.


הערבים שהמחריב מגרש מיפו.


היהודים שהמחריב מגרש מכפר שלם.


וכן, גם אנחנו, שאוסישקין שלנו כבר נמחק מזמן, גם אנחנו פה.


כן, כולנו כאן, ויש לנו שם. ויש לנו תנועה, ואנחנו ביחד. כולנו. קוראים לנו עיר לכולנו.


כולנו כאן. שומעים קצת מוזיקה, וקצת רוקדים. קונים כוס ערק-אשכוליות בחמש שקל, ומחליפים חיוכים. מניפים את כל הדגלים, בכל הצבעים, המינים, והגילאים. ואם זה נשמע מוזר, ואם זה נשמע לא טבעי – ברגע זה, זה דווקא נראה לי הכי טבעי שיש.


כי הרי עכשיו כבר ברור, שכולנו באותו המחנה, ויש לנו ממש את אותם הרצונות – ולא פחות חשוב: את אותם האויבים.


וברור גם – שלהרוס את אוסישקין ולחנוק את נוה צדק אלו שני הצדדים של אותה המטבע, מונעים ממש מאותם ערכים מסולפים של חוסר-התחשבות ויצר-הרס, אז למה שלא נעזור אחד לשני? למה שלא נהיה כולנו ביחד?


ומי צריך מחיצות עכשיו? למי איכפת מכל מה ששונה ומפריד? הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו שכשכולנו ביחדמי יכול לנו?


ומן האינטרס, צומח השיתוף, ומהשיתוף צומחת האחווה – ועכשיו אנחנו כבר לא רק מי שהולכים נגד אלא מי שצועקים בעד, יש לנו זהות משותפת וערכים משותפים, אנחנו כבר לא רסיסים-רסיסים שאפשר לרמוס אותם אחד-אחד, אנחנו מחנה אחד. אנחנו עיר לכולנו.


תמונה אחרונה: 11.11.08, 3 בבוקר, מטה "עיר לכולנו"


כל כך רוצה לבכות ולא יכול.


העיניים רוצות להיעצם, לאחר שעשו זאת 12 שעות מצטברות בארבעת הימים האחרונים, אבל הראש לא נותן. הוא יודע שכשיפקחו מחדש הבשורה המרה תכה בהן.


מסביבי מתחילה ההשלמה, ומילות עידוד מוחלפות בין חברים. פתאום מסתבר שכולם ידעו שאין סיכוי אמיתי, וההישג יפה, ו35% אחרי כל השקרים וההסתה זה מכובד… והכל נכון.


אז למה כואב כל כך?


לא הספקנו. אני לוחש לעצמי, לא הספקנו. לעזאזל. לא הספקנו. אילו רק היה עוד זמן…


אלף בורגנים, שהפכו לרדיקאלים טריים, התנדבו, יצאו לרחובות, נתנו את נשמתם כדי להביא את הבשורה למיואשים. שאפשר אחרת, שאנחנו יכולים אחרת.


תוך שלושה חודשים, ללא כסף, בקמפיין שעבר מפה לאוזן בתמיכתם של קומץ מקומונים ובלוגרים. מול יריב ששלט בכל המנגנונים ומשך בכל החוטים.


הפסדנו, אבל לא נוותר. כיצד נוכל לוותר על עצמנו? לא נוכל.


לא נפסיק עד שלא יפקחו את עיניהם ויצטרפו אלינו, עד שלא תחלחל אליהם התובנה הפשוטה, שלמדתי אז מהאשה המוזרה (וחברת מועצת העיר הטריה) ליד בניין ישיבת המועצה: שאנחנו הרוב, ושאנחנו אחד.


אני בן עשרים וחמש, עוד מעט, ועוד לא ניצחתי "אותם" אף פעם.


אבל יום יבוא וזה יקרה.


אני נשבע להילחם למען היום הזה.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. גל הגיב:

    אני לא בעד "אקטיביסט" וגם לא בעד "ראדיקל". אני בעד לקרוא לילד בשמו – סוציאליסט.

  2. פלג ספיר הגיב:

    "ראדיקל" למעשה משמעו "שורשי". ז"א מאמין כי שורש הבעיות עמוק יותר ורוצה לשנות את הבחרה בצורה יסודית יותר. אם לקרוא מאמר זה בטון הנכון – אולי כוונת המשורר היא הפיכתו לאדם המבין ששורשי הבעיה נעוצים עמוק יותר בסדר החברתי.

  3. אור שי הגיב:

    מאמר מקסים.
    ויובל רוזין – תפיסה "רדיקאלית" היא לא בהכרח תפיסה קיצונית, אלא פשוט הסתכלות על סוגיות מן השורש.

  4. יובל רוזין הגיב:

    יש לי שאלה תמימה:

    למה "רדיקאל" ולא נניח "אקטיביסט"?
    כלומר "רדיקאל" – משמעו קיצוני, ואני לא רואה במעשה השינוי משהו קיצוני, אלא משהו הכרחי ומתבקש. ביחוד כשמדובר על מפלגה בבחירות מקומיות.

  5. צחי אבינועם הגיב:

    אני הייתי בשוליים של העשייה, לא התרוצצתי וחילקתי פליירים. שכנעתי חברים להצביע, הייתי משקיף בקלפי- יותר מזה לא עשיתי. אבל קוויתי, קיוויתי מאוד שיהיה שינוי. נדהמתי מההסתה ומהאפקטיביות שלה. ראיתי ש"הם" לא יוותרו כל כך מהר ושלהם יש את הכוח הכספי, התקשורתי, הציבורי. אבל אין להם אמת ולא צדק. "עיר לכולנו" היא רוח של שינוי מבורך שירים שוב את הראש. התנועה הזו לא נולדה רק בתל אביב אלא גם במאבק הסטודנטים ב2007. חייבים לנצח את המחריבים- חייבים להאמין שזה יקרה. הפנתרים השחורים כתבו: יחד ננצח, לבד ניפול.

  6. אור הגיב:

    סיפור נחמד שמתאר בזעיר ענפין את כל הסיפור הנצחי של מאבק בזכויות יתר.
    ברמות יותר "גבוהות" לאומיות וכו’, בעלי זכויות היתר בדרך כלל בוחרים בדיכוי אלים של ההתמרמרויות, בתקווה שדיכוי זה ישתק את המחאה (למשל יום האדמה, הפנתרים, האינתיפאדה).

  7. גלעד הגיב:

    רדיקל משמעו שורשי, לא קיצוני

  8. רדיקל הגיב:

    שני תיקונים קטנים, ונדמה לי חשובים:
    קודם כל לא "אלף בורגנים הפכו לרדיקלים". בין הפעילים ופהעליות של עיר לכולנו היו גם לא מעט אנשים קשי יום, לא-בורגנים בעליל, בעיקר משכונות הדרום (אבל לא רק) – בלעדיהם עיר לכולנו לא הייתה הברית החברתית המרתקת כפי שאכן הפכה להיות. לפחות מאתיים או שלוש מאות או אולי אפילו ארבע מאות לא-בורגנים, אנשים שברובם צמחו במרחב הפוליטי שבו מפלגת העבודה נחשבה לשמאל קיצוני, היו ל"שמאלנים חברתיים" בעיר לכולנו.
    תיקון שני: למגיב יובל רוזין. רדיקל איננו בהכרח "קיצוני". משמעות המושג רדיקל היא "מהשורש". במלים אחרות, רדיקל הוא מי שמבקש לתקן או לשנות דברים תוך התייחסות לשורשי הגורמים לתופעות ולא מסתפק בפעולה על פני השטח. אכן, עיר לכולנו איננה תנועה קיצונית, אבל היא כן תנועה מעמיקה, שמחפשת לשנות את המדיניות העירונית מהשורש, כלומר, תנועה רדיקלית, של אנשים שהפכו להיות רדיקליים.

  9. רדיקל 2 הגיב:

    גם אני רדיקל. אני מאמין ששורש הבעיה נעוץ בשליטה המוסלמית בהר הבית, וברגע שיוסר השיקוץ ויבנה בית המקדש יוחזר תוחזר הבריאה למסלולה. אני גם מאמין שהסדר החברתי התקלקל מאז המהפכה הצרפתית, ושצריך לחזור לשיטה של צמיתים ואדונים, כי זה הרבה יותר מתאים לפסיכולוגיה האנושית מאשר קשקוש על דמוקרטיה ושוויון.

    איזה רדיקל אני הא??

  10. איזה רדיקל? הגיב:

    יש אכן רדיקלים מסוגים שונים, סויאליסטים, ליברלים וכו’.
    אתה רדיקל פשיסט!

  11. ל"איזה רדיקל?" הגיב:

    מ
    ש
    ל

  12. לא מדוייק הגיב:

    כשאומרים רדיקלים מתכוונים בדרך כלל – אמנם לא תמיד – לאלה שדעותיהם שמאליות.

  13. רדיקל בא מהמונח הלטיני הגיב:

    Raddicio – שמשמעו "צנונית".

    מעתה אמור: רדיקל = צנון

    רוב הרדיקלים, לצערנו, יבשים במיוחד.

  14. גיא הגיב:

    אני לא רוצה להפריע לדיון על רדיקליות מהי, אבל בואו לא נשכח שסיעה משותפת באופוזיציה של 6 מנדטים לעיר לכולנו+יאפא יכולה להיות מאוד אפקטיבית, בעיקר אם אלפי הפעילים לא יחזרו הביתה אלא ימשיכו להפגין נוכחות בעימותים מול העיריה במהלך חמש השנים הקרובות

  15. חיים ברעם הגיב:

    קטע מקסים, שהזכיר לי כמובן את "נערי רחוב פאול" של פרנץ מולנאר ההונגרי, שתורגם בילדותי ל"מחניים-איזהו גיבור". הספר מתאר את מאבקן של שתי חבורות ילדים על מגרש משחקים בבודאפשט, שמסתיים במותו של ארניי נמצ’ק. נמצ’ק הקטן מת משחפת, ואביו החייט העני חייב לעבוד גם ברגעי גסיסתו של הילד.אבל גם אחרי ניצחונם המזהיר של נערי רחוב פאול בזכות גבורתו של נמצ’ק מהול במרירות נוראה. מנהיגם, יאנוש בוקה, שהיה גם חברי הטוב ביותר של נמצ’ק הקטן, עובר ליד המגרש ומסתבר לו שהוא נמכר ושכבר בתחילת השבוע יתחילו לבנות עליו. קרב הגבורה של נמצ’ק, המנוח הטרי, היה לשווא, אומר לעצמו בוקה אבל הסופר מנחיל לנו את התחושה, שבוקה עבר תהליך ההתבגרות כואב. "אלה הם החיים", אומר לנו הסופר, שאותם אנחנו עוברים "פעם ביגון ופעם ברינה". ספר איננו תחת ידי כרגע, ואני מקוה שזכרתי נכון. אוניברסלי מאוד, בהתחשב בעובדה שהדברים מתרחשים בסוף המאה ה-19.

  16. דניאל הגיב:

    כבחור בגילך, צרם לי לראות את הנוסחאות זורמות ואת הקלישאות מחליקות בקלות במאמר. נראה כי השמרנות השמאלנית מתקבעת אצל רבים וצעירים כמונו, ראיית האדם המבוגר וה"לבן" כדבר רע ,עייף ואכזר. נטייה לראות בכל מה שלא כמוני "הם" טיפש וקר, ומי שכמוני "טוב" מגניב וחם. זה קצת ילדותי, ומאוד פוגע בערכי השמאל האמיתיים. הצורה הקצת מביכה שתיארת את המועצה, עם גברים לבנים. זה לא ארה"ב, אין פה הרבה שחורים, רק מראה כמה קלישאות תלושות חודרות לשיח השמאלני בארץ. ממתי להיות גבר מבוגר לבן, דבר שגם אני יהיה ביום מן הימים הוא רע.
    העולם מתנהל ולא תמיד תואם לדעותינו. לראות בהחלטה של העיריה להרוס את אוסישקין בשביל להרחיב את הפארק כהחלטה זדונית וקפיטליסטית,זה קצת ילדותי ומנותק מהמציאות. המציאות יותר מורכבת. ואל לנו להיגרר לנוסחאות ול"הם" ו"אנחנו" שהימין כה מצטיין בו. יתכן שיש טעויות אבל מי אתה,או אני, שנדע מה נכון ומה לא. בתקווה שהשיח יהיה מקורי, אמיתי, ואנושי.

  17. איריס חפץ הגיב:

    יופי של מאמר ויופי של הישג בבחירות.
    הרבה כוחות להמשך הפעילות,
    ברכות.

  18. יש גבול! הגיב:

    האחראים לאתר חייבים להסיר את התגובה מלאת השנאה של ראדיקאל 2 – שרוצה להסיר את אל-אקצה.

  19. גיל אהרנסון הגיב:

    גם לי הזכיר הסיפור את "מחניים", אחד הספרים האהובים עלי, שהמסר בו מתחדד מיום ליום.
    כל הכבוד לחיים שזכר בעל פה פחות או יותר את הסיומת המרגשת כל כך.
    מומלץ בחום

  20. סטיב ביקובי הדדי הגיב:

    כל הכבוד על ההתפכחות וההתעוררות. אבל (אתה הקטע הבא תקרא בקול של מגיש פרומואים לסרטים הוליוודים) "אם חשבת שחולדאי גרוע ודיקטטור, תכונן לפגוש משהו הרבה יותר גרוע, תפגוש את -הכיבוש".

הגיבו ליש גבול!

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים