כמה מחברי לדעה (בדרך כלל) התבטאו בבוז מוחצן על הנטייה הבולטת בתקשורת שלנו לעסוק ביחסו של הנשיא הנבחר ברק אובמה למדינת ישראל. המונח "גישה קרתנית", שבא להוקיע את צרות אופקינו לעומת הפרשנים הפוליטיים שהם אנשי העולם הגדול, הופיע במאמרים והושמע בנחירה מתנשאת בתקשורת האלקטרונית. בכל זאת אני מעז לומר כאן, שהעיתונאים הליברלים טועים מאוד בהתייחסות שלהם. יש בה פגם עקרוני ברור וחד-משמעי: הפוזה האליטיסטית, שהיא לעתים תכופות מדי כוזבת ומעושה, ממאיסה אותנו העיתונאים על הציבור. אם יש לנו יומרה להשפיע לא רק על קבוצת ההתייחסות שלנו, עלינו להיות ערים לא רק לתוכן אלא גם לסגנון ולטון הדיבור. אישית אני לא מוכן להתפשר על אפס קצה של הברה בנושאים הרעיוניים והמוסריים, אבל לא רואה את עצמי נעלה לעומת האנשים שעליהם אני כותב. כל עיתונאי אנגלי, גם בכלי התקשורת המובחרים באנגליה שעוסקים באורח מסורתי בנושאים גלובליים רחבים וחובקי עולם, הקדיש מקום רב ליחסו של אובמה לבריטניה בפרט ולאירופה בכלל, ועל ההשלכות של בחירתו על מדיניות החוץ והפנים של כל מדינות האיחוד האירופי. איש לא ראה בהתמקדות הזאת בנושאים בריטיים משום "קרתנות".

השנאה לעם הישראלי בקרב שכבות מסוימות ("אני שונא לפגוש ישראלים באירופה ומתחמק מהם בכל תחבולה אפשרית", כמה פעמים שמעתם את השטות הזאת?) גובלת לעתים בגיחוך. קראתי בשבוע שעבר מאמר מלומד (יחסית) ב"הארץ" שהוקיע גם הוא את "הקרתנות" הישראלית בגלל העיסוק המופרז בפן הישראלי בסיקור הבחירות לנשיאות בארצות הברית. כל זה טוב ויפה, או בעצם, רע ומכוער. אבל במה עסק המאמר עצמו? ניחשתם היטב. הכותב ניתח את השפעת בחירתו של אובמה על התנהגותו של ראש הממשלה הבא של ישראל אחרי הבחירות בתחילת השנה הבאה.

מובן ששמחתי מאוד שאובמה נבחר, ובעיקר בשל שבירת המחסום של גזענות אדירה שהייתה ועודנה קיימת בארצות הברית ועל השלכות ההצלחה של המועמד השחור על נסיגת הגזענות בעולם כולו. בחירתו תשפיע על המערכת הפוליטית בישראל יותר מכל ההתארגנויות באגפו במתון של המרכז הלאומני. השתיקה הרועמת בחוגים מסוימים אצלנו מהווה אינדיקציה שבבית הלבן יישב איש טוב, ולא שמרן שתומך באנוכיות הרכושנית של מיעוט קטן בעם האמריקאי. כאשר נבחר רונלד רייגן לנשיא בשנת 1980, שנה אחרי שאחותו התאומה מרגרט תאצ’ר נכנסה לדאונינג סטריט כראש ממשלת בריטניה, הופיעה ב"טיים מגזין" כתבת שער ענקית שהעלתה על נס את החזרת יוקרתו של העושר כערך חברתי וכסימן להצלחה אישית מוצדקת שזכתה לברכת האל כמיטב המסורת הנוצרית הקלווינסטית. עורכי "טיים" הבינו היטב את המגמה החדשה, הצטרפו אליה והעצימו אותה.

רייגן החיש את התרסקות הגוש הסובייטי ובכך איפשר לבני הברית הפוליטיים של ההון הגדול להגביר את חוצפתם ולתת לה מעטה רעיוני. עם התאדותו של החשש הפוליטי מפני הסובייטים, איבדו בעלי ההון את האינטרס לטפח איגודים מקצועיים חופשיים למחצה, אבל אנטי-קומוניסטים מובהקים. החלום הרכושני הישן לשבור את האיגודים המקצועיים (שלו היה שותף גם זאב ז’בוטינסקי "שלנו") התגשם בבריטניה בכוח ובסיוע התקשורת השמרנית ובשל בגידתה של מפלגת העבודה (לייבור). בארצות הברית נכנעו האיגודים בלא קרב מחשש שהמפעלים יעברו למדינות העולם השלישי. גם מדינת ישראל "הקרתנית" הלכה באותה דרך. יצחק רבין, חיים רמון ושמעון פרס עשו ברית פוליטית ואידיאולוגית עם הימין האמריקאי, וביבי נתניהו פשוט השלים את מלאכת ההרס שלהם. ההפרטות, סירוס ההסתדרות והניסיון הבלתי פוסק לפגוע במעמד המורים (דווקא בשל גודלו של איגודם) הם רק פועל יוצא מתהליך גלובאלי. הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית וההשתלטות האלימה של ארצות הברית על ארצות זרות בתירוץ של מלחמה בטרור, תמיד זכו לתשואות סוערות בדעת הקהל הישראלית. זו אולי הסיבה שבחירת אובמה מתקבלת כאן בחשש כזה.

בשנת 1981 ניצח פרנסוא מיטראן בבחירות לנשיאות בצרפת. הייתי באותו שבוע בפאריז וחגגתי ברחובות יחד עם אלפי נשים וגברים צעירים, שהציפו בנוכחותם החיננית את הרובע הלטיני. צרפת התנערה, כביכול, לא רק מהמורשת של שרל דה-גול וז’ורז’ פומפידו, אלא גם מזו של גי מולה, ראש הממשלה מטעם המפלגה הסוציאליסטית בשנות החמישים, שהיה נץ קיצוני בימים האדומים של מלחמת אלג’יר לעצמאותה. מיטראן התכוון לרצות את שולחיו המשולהבים. הוא הכריז על מדיניות של התערבות ממשלתית בכלכלה כדי לאזן פערים כלכליים-חברתיים והלאים כמה בנקים חשובים. אבל בתוך כמה חודשים הבריחו בעלי ההון מיליארדי פרנקים צרפתיים לחוץ לארץ ויצרו משבר פיננסי מלאכותי. מיטראן "התעשת", והפך לעוד נשיא לא משמעותי ששירת את בעלי ההון כמו כל קודמיו וכל יורשיו. יש להניח שרבים מהחוגגים באותו שבוע נפלא, עתיר יין ואהבה רעיונית וגשמית, הלכו בתלם ברבות הימים, התעשרו והתנערו מהרדיקליות הישנה שלהם. אחרים נותרו ליד השוקת השבורה בצדי הדרך ואיבדו את דרכם מאז ועד עולם. האם יצליחו הרעים לשבור גם את הנס של אובמה?

הרבה, אבל לא הכול, תלוי באיש עצמו. אמריקה שלו מלאה עתה באופטימיות ובביטחון עצמי, אבל אנשי ההון והבורסה כבר התחילו לערער את הכלכלה עוד יותר כדי לאותת לאובמה שעליו לציית להם, גם אם ישמיע רעשים סוציאל-דמוקרטיים לצורכי יחצנות. לא יהיה קל לנשיא הנבחר להנהיג ניו-דיל בנוסח פרנקלין דלאנו רוזוולט בתוך ארצו וגם לא לשחרר את העולם השלישי מכבלי העריצות הכלכלית והאימפריאלית של ושינגטון. חברי אורי אבנרי מקווה שאובמה מגלם את רוח התקופה (ZEITGEIST), ואין לי אלא להצטרף אליו. אבל רוח התקופה איננה מעוצבת רק באמצעות נאומים, טובים ככל שיהיו. רק צעדים כלכליים מרחיקי לכת (שאובמה כנראה לא יצליח לבצע במלואם) יוכלו לשנות את פני העולם ולהבטיח אופק חדש גם לעמים מוכים, שהמחלות, השחיתות, המלחמות והג’נוסייד עשו בהם שמות.

אם אובמה יצליח לחולל שינוי אמיתי, מעבר למהפך שכבר התחולל בעצם בחירתו ההיסטורית, הוא לא יוכל להתעלם מחוסר האיזון במדיניותה של ארצו באזורנו. שוחרי ההתפשטות הטריטוריאלית בישראל רוצים בנשיא אמריקאי כוחני ואלים, שמחזיק אסירים מוסלמים במחנות ריכוז בנוסח הגסטאפו כמו ג’ורג’ בוש. אבל מי שמאמין שעתידה של ישראל כרוך בשלום צודק במזרח התיכון, מייחל לנשיא ולממשל שיאמינו בהפעלת מינימום של כוח ובביקוש מקסימום של צדק. אין לקרתנים כמוני אלא לקוות, שראש הממשלה הישראלי שייבחר בפברואר 2009 לא יצליח להכשיל מדיניות אמריקאית חדשה באזור, ולא יבצע פרובוקציה הרת אסון באיראן.

*התפרסם ב"כל העיר"

Share on Facebook