הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 בדצמבר, 2008 4 תגובות

בסוף השבוע שעבר התנהלתי לאיטי במחוזות ילדותי, חלפתי על פני רחוב הירשנברג שבו התגוררה דודתי רחל, ירדתי במדרגות לרחוב נרקיס ומשם לבית הישן שלנו בשפרעם. הטיול הלילי בשכונת נחלת אחים היה הכנה מצוינת לערב לכבודו של השחקן חיים בנאי ז"ל בז’ראר בכר, שאיכשהו אני עדיין קורא לו (ביני לבין עצמי, כדי להסתתר מצחוקם של הילדים) "בית העם". למען האמת, היססתי עד הרגע האחרון לפני האירוע. ירושלמים רבים שהכרתי היטב נפטרו בשנתיים האחרונות, והעלאת זכרם הפכה לאקט כמעט טראומטי. בפעם האחרונה שראיתי את בנאי הוא דישדש במסדרונות המחלקה הקרדיולוגית בשערי צדק, שבה אישפזו גם אותי, נראה מדוכדך מאוד ולא העזתי להטריד אותו. זה קרה לפני קצת יותר משנה, בשבוע הזוי ועטוי ערפל דק של הדחקות וחשבון נפש. החוויה ההיא העצימה את הצער על מותו, והפכה את האבל הכללי לתחושה פרטית, מיוחדת.

התמונה החולפת, השברירית, ששימרתי משערי צדק התווספה לכמה שיחות גלויות לב בינינו ליד הקיוסק של סימיקו בגן העיר על מצבו הכלכלי הקשה ועל ההסתייגות המרה שלו מהתדמית של "אלברט פירות" שדבקה בו בעל כורחו. "לא מכירים בי כשחקן אופי רציני, גם אחרי שקיבלתי ביקורות טובות על סרטי הקולנוע ועל הצגות התיאטרון", כך אמר, "יש הרבה לעג והמעטת דמות בתווית של איש השוק שהדביקו לי. אני אוהב את המוכרים במחנה יהודה, וגדלתי איתם, כידוע לך. אבל אני רוצה גם שיכירו אותי כשחקן אמיתי, אולי אפילו מן השורה הראשונה".


התשוקה הגדולה להצלחה בערה בו, חרף צניעותו ועממיותו. אחרי הכול, הוא היה אחיהם של יוסי בנאי וגברי בנאי שנחשבו בצדק למצליחנים, ותמיד חשב שההרפתקה האומללה עם הפרסומות, בעיקר של אלברט פירות, חסמה את דרכו לתהילה. אבל גם כאשר קונן על מר גורלו לא איבד את חוש ההומור הנהדר שלו, ובצד הצער שנגרם לי כשומע הוא הצחיק אותי עד דמעות. בנאי המנוח היה אחד ממכרי הרבים שקיימו את ידידותם רבת השנים איתי בשיחות כאילו מקריות במרכז העיר. בעיני היה התגלמות הירושלמיות (מחמאה ענקית במילון שלי) וכל פגישה איתו הזכירה לי את ילדותי, את הביקורים אצל סבתא שלי בנחלת ציון, את המכנה המשותף המוצק שיש לי עם אנשי השכונות במרכז העיר, שלא נופל בחשיבותו מהקשר שנרקם במשך שנים ארוכות ולעתים מיוסרות מאוד עם קבוצת ההתייחסות שלי בשמאל העירוני והארצי.


אני מכיר את בנאי מגיל אפס. משפחתו הייתה מפורסמת כבר בשנות החמישים, ואחיו הגדול יעקב הופיע במעין הצגת יחיד באסיפות פוליטיות של מפא"י, שנהגו לקשט אותן ב"תוכנית אמנותית". יעקב עיצוב דמות קלאסית של סטנד-אפ קומדי עוד לפני שהז’אנר הזה היה ידוע במקומותינו. אבל כולם דיברו על יוסי, שנועד לגדולות. חיים למד בכיתתו של אחי עוזי, ופעם אחת, שנים אחדות אחרי הקמת המדינה, ביקרתי בבית המשפחה המיתולוגי במחנה יהודה, ממש בעיבורו של השוק. כדרכי, השתרכתי אחרי עוזי, אולי אפילו בלי הזמנה מיוחדת, ונפעמתי מיחסה החם של המשפחה לאורחים כמונו, וחוויית הביקור נחרתה בלבי מאז. המגורים בתוככי מחנה יהודה נראו בעיני כדבר טבעי לגמרי. בבית ספרנו למדו ילדים רבים מהשוק, והכרנו שם את הסמטאות ואת הרוכלים ואת בעלי החנויות. חיים גדל בהתגלמות האולטימטיבית של המהות הירושלמית, וכמו אחיו הפנים היטב את מה שראה ושמע. בתרומה של הבנאים לתרבות השורשית בעירנו קשה מאוד להתחרות.


לקראת סופו של הערב ניגשתי לחברי חיים הנגבי, עוד ירושלמי שגלה לתל-אביב. הנגבי הגיע לאירוע עם גברי בנאי, האח הצעיר מהגששים שלמד איתי בבית הספר (כיתה מעלי) כאשר הגלו אותי מבית חינוך לבית הכרם. הייתי נרגש מאוד. הנגבי אמר שהערב היה נקי מגזענות ומהתלהמות, והוא צדק. אחרי תקופה ארוכה מדי פגשתי מאות אנשים שהגיעו מחלקה העלום, הנשכח, הלא- ידוע של עירנו: אנשים מזרחים, חילונים ברובם אבל עם זיקה חזקה למסורת, אהבה לשפת הלאדינו ותחושה של שייכות טבעית לשכונות של מרכז העיר, בעיקר לזיכרונות ולנחלאות. חיים בנאי הופיע שנים רבות בתוכניות בידור של רדיו ירושלים, וחבריו ארגנו את הערב במיומנות ובאהבה (גילוי נאות: אני משתתף, שעה אחת בשבוע, בתוכנית ספורט של הרדיו). הזמר אבי אופק שר בירושלמית ובספניולית, וממש הפליא לעשות. החיבור בין הקהל לבין המשתתפים על הבמה היה אורגני לגמרי, וחשבתי בלבי שזה לא מקרה שארקדי גיאדמק לא הצליח לפתות את האנשים האלה לנטוש את האתוס של עירם וללכת בעקבותיו כדי לעבוד את עגל הזהב.


הכרתי את רוב האנשים באולם, לא תמיד בשמם. היו שם אנשי מפא"י ותנועת החרות מהעשור הראשון למדינה, בניהם ונכדיהם, אוהדי הפועל ואוהדי בית"ר. לא נפקד מקומו של מואיז הקטן (משירו המפורסם של יוסי בנאי), הוא משה יאיר, ששיחק כדורגל על מגרש הכורכר בימק"א במדי מכבי ואחר כך הפועל ירושלים. ידעתי היטב שמחוץ לאולם הזה אנחנו מוקפים במאות אלפי ירושלמים שלדידם לא רק בני משפחת בנאי, אלא גם כל ההווי וההוויה שהם מייצגים, זרים להם לחלוטין. רק מרכז העיר מקיים עדיין את חייו ואת זהותו.


לפני עשרות שנים עברתי פעם בשכונת שערי חסד לפני משחק כדורגל מכריע של הפועל בימק"א נגד הפועל כפר-סבא וחשבתי לעצמי, שתושבי המקום הזה אינם מודעים כלל לעצם קיומו של האירוע המסעיר, שלא לדבר על התחושות העזות של חשש ותקווה שפיעמו אז בלבי. גם בדרכי לז’ראר בכר עברתי בשכונה החרדית, ושוב הבנתי שכאן לא יודעים דבר על חיים בנאי, או על הערב לזכרו. תחושת הניכור הזאת לא פגמה כלל באווירה המיוחדת של השכונה הקסומה, שירושלים לא תיתכן בלעדיה. גם הצעירים מברוקלין שפגשתי בשערי חסד השתלבו היטב בנוף.


האולם ע"ש ז’ראר בכר שוכן סמוך לכיכר מנורה, שבה הפליא מנחם בגין לנאום ולשלהב את קהל שומעיו. בנאי ז"ל לא היה מחסידיו של בגין, ודווקא במהפך של 1977 תמך בד"ש. אבל שנינו אהבנו לשחזר את נאומיו של מנהיג חרות ולהזכיר את ההשפעה המאגית שהייתה לו על קהל שומעיו. התבוננתי היטב בקהל הנאספים בתוך האולם, ודימיתי שקולו של בגין עלה באוב, וכאילו חלחל פנימה. על הבמה שר אופק את שבחי ירושלים, הקהל נענה לו כאיש אחד, ולרגע קל אחד שבה העיר של פעם למלוא תפארתה הצנועה.


*התפרסם ב"כל העיר"


 

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. רמי הגיב:

    אני עוד זוכר את בגין מדבר בככר מנורה. הוא לא היה דמגוג יותר גדול או יותר קטן מביבי נתניהו (אכן היה אנושי ולא סבל נכות נפשית כמו ביבי). בגין מכר למאזיניו לוקשים והם אכלו בתאבון ולועסים אותם עד היום, כי מדובר באוכל טעים והשלשול בא כעבור זמן ולא נראה בכלל קשור. הבעייה היא שעל כל אחד ממעריציו של בגין שהפנו עורף לתורתו הלאומנית והבינו כי גם המוסר וגם השכל הישר מצווים לנהל מו"מ הוגן עם שכנינו ולכבד את זכויותיהם (כמוני למשל), יש עשרים שהלכו בכיוון ההפוך. הגענו לשפל שמפלגות הימין זוכות בקלות ל-65 מושבים בכנסת והשמאל נתון בתוך מרכאות כפולות ומכופלות כי הוא כולל דברים כמו קדימה והעבודה ברשות ברק…. השמאל האמיתי הוא כנראה אחוזים בודדים בציבוריות הישראלית ועליו להבין את המצב ולהסיק מסקנות. מטבע הדברים לא מדובר במסקנות קלות לעיכול או לבצוע.

  2. סמולן הגיב:

    נפלא

  3. שמאל? הגיב:

    "השמאל" זועה למרכאות כי הוא לא שמאל. כשקוראים אתר זה עוברים במנהרת הזמן הישר לתקופתו של סטאלין – אנטי ישראליות שמגובה בעלילות דם אנטי יהודיות חוסר סובלנות לאחר ודוגמטיות רעיונית ומחשבתית בדיוק כמו אצל הימין הישראלי הקיצוני. מכיוון שסטאלין היה פשיסט בתחפושת של קומוניזם אתר זה בדיוק כמוהו. כדאי לחלק מהכותבים והמגיבים פה לקרוא אתרים ותגובות של הימין הקיצוני באתרים שלהם. תתפלאו כמה הם דומים לאתר הזה כאשר ההסדל היחיד הוא שבכל מקום שהימין כותב ערבים אתם כותבים ישראלים ולהיפך.

  4. רמי הגיב:

    שאלת את עצמך *למה* יש עשרים שפנו בכיוון ההפוך?

    יכול להיות שיש איזה קשר לאירועים שמתרחשים בעולם האמיתי?

    לחיים ברעם – באמת נפלא.
    כשאתה מרשה לעצמך לעזוב לרגע את תפקיד המטיף בשער, קורה לך משהו טוב.

הגיבו לרמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים