הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בינואר, 2009 תגובה 1

 

כשיצא אליהו וסרמן מהשברולט שלו ברחוב ההסתדרות הוא הבחין בדוד גלעדי, נהג מונית כמוהו, שבדיוק הגיח מפינק עם חברו מהלח"י עמוס קינן. וסרמן הבחין מיד שהשניים היו שיכורים לחלוטין, והחליט להתעלם מהם. תמיד היה נדמה לו שגלעדי, שהרג בריטים וערבים בסיטונות לפני הקמת המדינה, נוהג בו קצת בהתנשאות, כדרכם של השטרניסטים כלפי ותיקי האצ"ל. וסרמן שירת את מנחם בגין ואת שאר מפקדיו בנאמנות רבה, כמעט כלבית, ומעולם לא ציפה לשום תמורה בעבור שירותו המסור. הוא לא נחשב לגיבור מלחמה או לקילר כמו גלעדי, ובאצ"ל עסק בעיקר בנושאי ארגון, תחבורה ואפסנאות. הוא אפילו החמיץ את הקרב בדיר יאסין באפריל 1948, כיוון שמפקדיו ציוו עליו לארגן את הציוד ואמרו לו שלעתים הציבור אינו מכיר בגיבורים אפורים אבל אמיתיים כמוהו.
גלעדי דווקא היה שם, בפלוגה מעורבת של אנשי לח"י ואצ"ל שבעצם השמידו את הכפר, הרגו והגלו את כל תושביו. אבל בשיחות האקראי שלהם ב"טעמי" טען איש הלח"י שדיר יאסין היה קרב שהסתבך, בעצם טעות, והדגיש שתמיד ראה את עצמו כלוחם בבריטים ולאו דווקא בערבים. וסרמן חשב בלבו שחבריו השמאלנים של גלעדי מהלח"י, קינן ואולי גם בועז עברון, השפיעו עליו וגרמו לו לשיפוט מעוות של העבר. הוא עצמו אמנם לא היה בדיר יאסין, אבל צפה בטנדרים שהובילו את השבויים במרכז העיר ובנחלאות. המוני בני אדם הריעו לכובשי הכפר, והשמועה אמרה שחלק מהשבויים נורו מאוחר יותר. וסרמן הצדיק את כל המעשים אף שלא השתתף בהם. הרי בגין עצמו אמר בכל נאומיו שבזכות דיר יאסין ברחו הערבים ממאות כפרים ויישובים עירוניים בכל רחבי הארץ, ובכך תרם כיבוש הכפר לניצחון במלחמה.

 

וסרמן, שהשתתף בארגון האסיפות של תנועת החרות בכיכר מנורה והעריץ את בגין בכל לבו, ראה במנהיג את הסמכות העליונה בכל הנושאים הפוליטיים והלאומיים. גלעדי בז לבגין וקרא לו "פרקליט יהודי קטן מפולין". בעיני וסרמן, זה היה חילול הקודש. הוא חשב שוותיקי אצ"ל אשכנזים כמוהו, שברחו מבית הוריהם החרדים מרחוב גאולה וסיכנו את חייהם במחתרת, היו מלח הארץ ונושאי האידיאולוגיה שעוד תתגשם: ארץ ישראל השלמה. לכן יש להמשיך את המאבק גם היום, נגד המפא"יניקים השנואים, עד שהעם הפשוט יתגבר על המנגנון של מפא"י ויעלה את בגין לשלטון. לא היה לו ספק כלשהו שהחזון הזה יתגשם בתוך זמן סביר. צריך רק סבלנות, ובעיקר צריך להתפרנס על אף שלאנשי אצ"ל לא הייתה כל גישה למנגנון הממשלתי או הציוני, שלא לדבר על ההסתדרותי.

 

בינתיים וסרמן ניהל את המלחמה שלו בעיקר במגרש ימק"א. אוהד בית"ר עוד משנת 1947, שבה קראו לקבוצה "נורדיה" מאימת הצנזור הבריטי, וסרמן האמין ששחקניו הם חוד החנית של "המעמד" (השם המחתרתי הקצת אירוני של האצ"ל) נגד ההסתדרות וקבוצת הפועל שלה. כאשר בית"ר ניצחה את הפועל בשני משחקי הדרבי של שנת 1950-51, 1-3 ושוב 1-4, וסרמן היה מאושר. במוצאי שבת, אחרי ניצחון בדרבי, נהג לטייל עם חבריו אשר חביב ויוסף חסון במשולש הרחובות יפו, המלך ג’ורג’ ובן יהודה. הם חיפשו בנרות את אוהדי הפועל המעטים שהעזו להראות את פניהם בעיר. שלושתם היו יחד באצ"ל, וחסון בילה כמה שנים בגלות אריתריאה, אחרי שחבר ילדות שלו מההגנה הלשין עליו לבריטים. חסון לא נבהל מגלעדי כמו וסרמן, וכגולה ותיק של אצ"ל לא חש רגשי נחיתות כלפי הלח"י, שחבריו היו סתם "רוצחים חסרי מצפון ומשתפי פעולה עם הנאצים". אפילו חסון לא העז לומר זאת לגלעדי, אבל האדישות של ותיק הלח"י לבית"ר פשוט הוציאה את כל השלושה מדעתם. "הם כולם חצויים בין בגין לבין הקומוניסטים", אמר חסון, "זה מצב בלתי אפשרי. לכן אין להם שום רגש לבית"ר. הקבוצה שלנו שייכת לעם; הם שייכים לשכבה אחרת לגמרי". וסרמן הינהן. גלעדי כבר אמר לו לפני כמה שבועות, שלדידם של אנשי בגין אין אידיאולוגיה מחוץ לבית"ר ירושלים. "הפכתם ממחתרת לתנועה פוליטית, ומתנועה פוליטית לקבוצת כדורגל. זה בכלל לא משנה אם יש לכם שחקנים שהיו באצ"ל. אתם מעדיפים גול ברשת של הפועל מאשר לעלות לשלטון".

 

דברים בוטים כאלה הרגיזו את וסרמן וגם הדירו שינה מעיניו. וסרמן כעס, אבל חשב שיש צדק ידוע בטענותיו של גלעדי. בגין יגיע אמנם לשלטון ויהיה ראש ממשלה, בזאת הוא היה בטוח לחלוטין. אבל זה ייקח זמן, אולי אפילו הרבה זמן. בינתיים יש לו דאגות אחרות, בעיקר בשל בנו ירדן, שבשמו מקופלת הכמיהה לגדה השמאלית של הירדן וגם לימנית, שטרם נפלה לידיים יהודיות. היה לו שם רביזיוניסטי כשר, אבל ההתנהגות שלו הייתה קצת פחות כשרה וחבריו במוניות התחילו ללגלג עליו בגללו, ואפילו לרמוז שהוא לא רק יצא לתרבות רעה ומסתובב עם פרחחים, אלא שהפך לאחרונה לעבריין מקצועי. ירדן היה ממש פושע, כך חשבו חבריו של וסרמן וכך חשב גם הוא עצמו. את העלבון הקשה הזה הוא נשא עימו 24 שעות ביממה. רק בטריבונת הבטון של ימק"א, שבה נהג לשבת במשחקי הבית של בית"ר, הוא שכח לרגע את חרפתו ואת הבושה גדולה שמשמיד אוניית ההצלה אלטלנה, ורוצח 16 מחברי האצ"ל ששטו בה, הוא עתה ראש ממשלת ישראל. בשחקנים כמו אשר בירנבלום, אהרן חסון, סימון אלפסי, יחזקאל ישראל ושמעון שטרן הוא ראה לא רק כדורגלנים, אלא גם חברים רעיוניים ושותפים למלחמה נגד מפא"י, נגד ההסתדרות, נגד הפועל, נגד חברת הבנייה השיתופית "סולל בונה" שסירבה לקבל את אחיו לעבודה בשל עברו באצ"ל וחברותו בתנועת החרות של בגין, שכל אנשיה התגאו בתוספת המכובדת לשמה: "מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי".

 

עוד ארבעה ימים נותרו לדרבי השני נגד הפועל בעונת 1953-54 , ובית"ר הייתה בטוחה שדרכה לליגה הבכירה (אז, ליגה א’) היא סלולה לחלוטין. לכן העדיף וסרמן להתבונן בבוז קר בגלעדי ובקינן שהלכו חבוקים למחצה לכיוון קולנוע תל-אור ושוחחו ביניהם בקולי קולות. קולו הגבוה של קינן צרם מאוד, ולגבי וסרמן המכנה המשותף של המחתרות לא היה קיים. שני אלה לא ידעו כלל על הדרבי, על השיחות העצבניות, הקדחתניות, בכל בתי הקפה בעיר, על התכונה בשוק, בנחלת אחים ובנחלת ציון, בשכונת הבוכרים ובשכונת מחניים. אני מעדיף לשוחח עכשיו עם אוהד הפועל, אפילו עם אחד מהבנים של ברעם, חשב וסרמן לעצמו, ובלבד שלא אתקל באדישות המעצבנת הזאת לפני משחק כה מכריע.

 

הוא הלך במורד רחוב שמאי החשוך למחצה לקולנוע "אוריון", וניסה לדבר עם הסדרן גבריאל על המשחק. גבריאל התייחס לאוהדי הכדורגל בשמץ של בדיחות הדעת, אבל לפחות הבין ללבם. " איך זה שאשכנזי כמוך הוא כזה משוגע על בית"ר?", שאל את וסרמן. נהג המונית התעשת מהר. "רוב מפקדי המחתרת היו אשכנזים", אמר, "גם שחקנים רבים שלנו הם אשכנזים. בגין לימד אותנו לא להבדיל בין דם לדם". לגבריאל היו דווקא דעות קדומות רבות לגבי כל ירושלמי שלא נמנה על בני עדתו, אבל חרף החספוס הגדול שלו הוא היה דיפלומט מלידה. "בסופו של דבר תמיד ישלטו כאן האשכנזים" אמר, "גם אם בגין הפולני יעלה לשלטון. הבחירות לכנסת הן פשוט דרבי פנימי בין האשכנזים לבין עצמם".

 

וסרמן המשיך לכיכר ציון, פגש את אחרוני הצופים של קולנוע "ציון" שרבים מהם התלוננו על איכות ההקרנה של הסרט הצרפתי שראו. הוא עצמו לא אהב סרטים צרפתיים, אלא רק אמריקאיים, בעיקר כשג’יימס קגני כיכב בהם. תוך דקות אחדות התרוקנה הכיכר, ונראתה קודרת ואפלולית, כמו השכונה שלו בערב יום כיפור. הוא פנה לרחוב יפו, בדרכו לביתו בשכונת צפניה. בבניין העמודים הבחין בשרלוטה הזונה, שנראתה באותו לילה בלה במיוחד. הוא כבר הלך איתה פעם לאיזה חדר מדרגות מדיף ריח שתן, אבל עכשיו נרתע. נכון שגם הבית לא נראה מבטיח במיוחד. אשתו כבר הלכה לישון ככל הנראה, ואין שום דבר מעניין ברדיו בשעה כה מאוחרת.

 

בדרבי הוא צפה בחברת שמונת אלפים מאוהדי בית"ר ופחות מאלף אוהדי הפועל, וחייך כאשר שמע שערב המשחק קיבל שוער הפועל, אבי כלב, מכות רצח בשכונת נחלת אחים שבה התגורר. כלב בכל זאת התייצב בשער קבוצתו, והפועל נלחמה על כבודה אף על פי שאיבדה כל סיכוי לעלות ליגה. שוער הפועל הציל פנדל של אלפסי, ושני שערים של ג’ק שטטקובניק ושל זלמן למל פגעו כמו פגיון בלבו של וסרמן. הקהל הבית"רי, שסבר שסיכויי העלייה לליגה הבכירה פשוט התאדו לחלל האוויר הקר של ימק"א, היה המום ולא טרח אפילו לקלל את השופט. כמה אוהדי הפועל התגודדו בפינה רחוקה במגרש, התחבקו ושרו, ואיש לא איים עליהם. ההלם היה קשה מדי וחסון אמר לווסרמן, שמאז שאיש הבולשת הבריטית רמז לו שחברו לכיתה הסגיר אותו לאויב, לא חש השפלה כזאת. וסרמן התאבל כמה שבועות, וגם כאשר בית"ר עלתה ליגה לבסוף, אחרי ניצחון דרמטי על הפועל רחובות, ההפסד בדרבי עדיין העיק עליו. בית"ר ירדה מקץ עונה אחת בליגה א’, וסרמן ראה כיצד רבים מחבריו למחתרת נוטשים בהדרגה את המגרשים ואפילו שחקני הקבוצה החליפו את החולצות הלבנות עם סמל האצ"ל בחולצות סתמיות שגם סמל המנורה לא הציל אותן מהחרפה. כאשר המשפחה הלוחמת מתפוגגת, חשב וסרמן שנטה תמיד למליצות בגיניסטיות, אפילו לדרבי כבר אין חוקים משלו.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אורנה לביא הגיב:

    אני מתביישת להקרא ישראלית… תמיד התביישתי, אבל חיים נתן לי סיבה להתבייש עוד יותר: עד גיל 13 בערך שיחקתי כדורגל בשכונה. ואני הייתי פאוליסטית אמיתית, עם כל מה שזה אומר… כדורגל ישראלי אמיתי! איזו בושה!

הגיבו לאורנה לביא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים