הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 בינואר, 2009 2 תגובות

 

פרופסור זימר, הגיבור הטראגי של פול אוסטר ב-"ספר האשליות", מסיים את סיפורו, ואי לכך גם את חייו, בפסקה הבאה: יש מחשבות ששוברות את הנפש, מחשבות בעלות עוצמה וכיעור כה עזים, שהן משחיתות אותך ברגע שאתה מתחיל לחשוב אותן. פחדתי ממה שידעתי, פחדתי ליפול לתוך הזוועה של מה שידעתי, ולפיכך לא ניסחתי את המחשבה במילים אלא כשהמילים כבר לא יכלו להועיל לי בכל דרך שהיא."
 

לכשייכתבו דברי הימים של מדינת ישראל, אותו ספר היסטוריה ארור שייאלץ לסכם שנות קיום ארעי בציון, יסכמו ההיסטוריונים את טיעוניהם ויאמרו כי הישראלים פחדו כל כך ממה שידעו, פחדו ליפול לתוך הזוועה שידעו ולפיכך לא השכילו לנסח את מחשבותיהם אלא כאשר המילים כבר לא יכלו להועיל להם בכל דרך שהיא. קטע זה נכתב מתוך כוונה להקדים את המאוחר. ניסיון, אולי נואש, "לנסח את המחשבה במילים", כשלאלו יש עוד טעם.

 

הציבור בישראל עוטה על עצמו מסך שחור של בערות. עצימת עיניים. כל פצצה שנופלת על ראשי האזרחים בעזה, כל טיל שמרסק את שיגרת החיים בדרום, כל עוד תופי המלחמה ממשיכים לרעום בחוזקה, כל אלו מרחיקים את עצמנו מתודעתנו. כל אלו חוסמים את האפשרות לנסח את המחשבה במילים. מדינת ישראל צועדת בעיניים פקוחות, אך עיוורות לחלוטין, אל סופה. תהליכים הרסניים כבר החלו מכרסמים את מרקם החיים העדין של חיינו. קברניטינו המתעקשים לנתב את הספינה הטובעת בין סערות אין סופיות, נהנים בגרגרנות מתועבת מקלחי המים שהולכים ומטביעים את כולנו כאילו היו אלה מעיינות שוקקים של שיכר.

 

החברה הישראלית נדרשת להתמודדות אין סופית. נשיכת שפתיים עד זוב דם. לחיות רק כדי לחכות למכה הבאה. המדינה כולה היא עורף, כל העם צבא. כבר אי אפשר לדמיין את חיינו ללא המלחמה התמידית שמתלווה לנו. היחסים המתוחים כל כך בין רוב למיעוט. הדרישה ההולכת וגוברת לציות מוחלט של האזרחים- הן במימד הצבאי והן במימד האזרחי. בלשון אקדמית חברה אזרחית שכזו הינה "חברה מגויסת". כמו חיילים פשוטים הנשענים על סלע רק כדי לזכות בחמש דקות של חסד, כך חיינו מתנהלים בין הפוגה אחת לאחרת.

 

באותו זמן ממש מקפידה מדינת ישראל מנכסיה החברתיים האחרונים. הסולידאריות מקבלת ביטוי רק כאשר טילים מפרים את שיגרת חיינו. בחיי היום יום הסולידאריות הינה תכונה נלעגת. סמל ארכאי לזמן הולך ואבוד. בשם קפיטליזם בלתי נשלט נזנחים החלשים בצידי הכביש, מופקרים לגורלם. מרכז חברתי עשיר ושבע הופך קהה חושים לכל האחרים המאפשרים את אותה רמת חיים מסוגננת : הפועל שמנקה את הרחוב המטופח. הסטודנט שמוזג את האספרסו המשובח. מחלק העיתונים אשר באישון ליל מניח ברכות ליד הדלת את הבל המילים.

 

אנשים מאבדים את מקור פרנסתם פעם אחר פעם ומתוארים כטפילים חסרי מוסר עבודה. יישובים שלמים מקבלים זכות קיום תרבותית וערכית רק כאשר מטחי טילים מומטרים עליהם. סטודנטים מתקשים לקיים שגרת לימודים נורמטיבית, אך משנה לשנה נדרשים לשלם יותר ויותר עבור פחות ופחות. אזרחים ערבים מופלים באופן שיטתי בכל תחומי החיים. החברה כולה הופכת לאוסף של פרטים מנוכרים המתלכדים למראית עין רק בשעות משבר.

 

הדיאלקטיקה הנוראית הזו שבה הדרישה לגיוס הופכת מוחלטת ובאותו זמן התנערות המדינה מאחריותה החברתית כלפי אזרחיה הופכת ברורה ואידיאולוגית בפני עצמה ממיטה אסון על מדינת ישראל. התוצר העבש של תהליך זה- הסינתזה- הינו חיים בלתי אפשריים שמובילים לריסוק הישות הציונית הצעירה. 


על מנת לפתור את דיאלקטיקת החורבן הזו, על מנת להציל את מדינת ישראל מהסוף העלוב הטמון בתהליך זה, יש לבצע מהפכה ציונית חדשה. כבר לא ניתן לגייס את החברה על בסיס הדרישה לבית לאומי לעם היהודי- זוהי כבר עובדה מוגמרת. אם רוצה הציונות לשמר את עצמה, להפוך שוב לרלבנטית, להיות בשנית הכוח המניע את החברה הישראלית, המטרה חייבת להיות ברורה: כינון חברת מופת שיווניות במדינת ישראל. את הבניין כבר הקימו בעמל רב דור המייסדים של המדינה, עכשיו מוטל עלינו לעצב את חלל הפנים.

 

אותו חלל פנים חייב להיות מיזוג מושלם בין מזרח למערב. לא עוד "חוד החנית" המערבי במרכזו של המזרח התיכון, אלא מיזוג ושילוב אפשרי כל כך בין המזרח למערב. מיזוג זה יקל על האפשרות לחיי תקינים בינינו ובין שכנינו ויכפר על העוול ההיסטורי שנגרם ליהודים בני ארצות ערב על ידי האליטה הציונית – אשכנזית בשנות קיומה הראשונות של המדינה.

 

המדינה תצטרך לדאוג לשוויון מוחלט, הן בשירותים הציבוריים והן בנגישות אליהם, בין הרוב היהודי לבני המיעוטים החיים בקרבנו. כאשר השוויון יהיה מוחלט המתח בין אופייה היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי ייעלם כלא היה.

 

צמצום הפערים ההולכים וגדלים בין המעמדות השונים בחברה הישראלית חייב להפוך ליעד מרכזי של השלטון בישראל. פערי שכר אסטרונומים, כפי שקיימים במשק הישראלי, יחד עם ריחוק תרבותי ופוליטי בין מרכז לפריפריה הם הכוח המניע של דיאלקטיקת החורבן. הצמיחה, שרק מגדלת עשירים מופלגים על גבם של עניים מרוטים, חייבת להפוך לכלי חברתי המקדם שוויון ולא לכלי חברתי היוצר פערים.

 

תפקידו של המשטר באותה חברת מופת יהיה לדאוג לחיי הרווחה של אזרחיו. לא עוד אזרחים הדואגים אך ורק לשמירת הממשל ואינם נהנים מדיבידנד כלשהו של נתינה אין סופית זו, אלא משטר השם לנגד עיניו את איכות החיים של אזרחיו כמטרה מרכזית ויחידה.

 

אם תימשך עצימת העיניים הקולקטיבית של הציבור הישראלי, נמצא את עצמנו מחפשים תשובות כשהן כבר לא יהיו רלבנטיות. עכשיו זה הזמן להתחיל לעשות.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אלעד מאור הגיב:

    מאמר מצוין
    קורא הדוק של הגדה מזה מספר שנים וכתיבה כל כך אמיתית ויפה לא ראיתי מזמן

    חבל שעורכי האתר לא מצאו לנכון לשים את המאמר בעמוד הבית אלא להשאירו תחת הכותרת מכתב למערכת

    שאפו
    בראבו !!

  2. דניאל הגיב:

    באמת מאמר מקסים. כל הכבוד.

הגיבו לדניאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים