הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-26 בינואר, 2009 4 תגובות

לצעוק "די" זה להימנע מלומר "לא". ובישראל, הקולות המתנגדים לא דרשו אלא להפסיק. איפה ה"לא"? מדוע לא היתה שום התנגדות פוליטית ממשית בקרב הציבור היהודי בישראל לפעולה הצבאית ברצועת עזה? על ההתנגדות שאין ניתן ללמוד מההתנגדות שיש. ואכן, זה לא שאין כל התנגדות. יש התנגדות הומניטארית. אולם ההתנגדות ההומניטארית היא סם-הרדמה פוליטי. ההתנגדות מטעמים אנושיים אומרת שלא יפה להרוג אנשים בתור אנשים, כלומר באופן כללי. הווה אומר, לא יפה להרוג אנשים, "בהתעלם מ…": בהתעלם ממי שהם, ממה שהם רוצים וממה שכנגדו הם נלחמים. ההתנגדות ההומניטארית למבצע "עופרת יצוקה" כהרג של חפים-מפשע, מעלימה לחלוטין את העובדה שמדובר כאן במאבק פלסטיני ואת האפשרות שאולי יש בו צדק. וזוהי אולי תמונת-הנצח של השמאל היהודי במדינת-ישראל: העמידה על זכויות-האדם של הפלסטינים כאי-הכרה בזכויותיהם בתור פלסטינים, כאי-הכרה בעצם קיומם כפלסטינים.

ואמנם, העלמת הפלסטינים עמדה מאז ומעולם בלב רעיון השלום הישראלי במזרח-התיכון. הנוסחה המנחה עד היום, "שטחים תמורת שלום", מקורה בעשרות שנים של זימזום המוטו "מדינה מוקפת אויבים". משמע, האויב נמצא "מסביב", כלומר מדינות-ערב השכנות באזור, שהשלום עימן יתבסס מטבע הדברים על הבנה טריטוריאלית. והשלום הזה, כפי שאישרה לנו מצרים, פשוט מתעלם מעצם קיומם של הפלסטינים. עד היום, ה"כיבוש" מובן בישראל אך ורק בתור כיבושם של שטחים ממצרים, מירדן, מסוריה ומלבנון. ה"כיבוש" מבחינתנו החל ב-67′ והחזרה אל קווי 67′ פירושה לפיכך חיסול כל התביעות. ההתעלמות מהפלסטינים היא הסיבה לכך שבמשך שישים שנה, מבין מיליוני הפלסטינים שמרוכזים במחנות מאה מטר מאיתנו, עוד לא הצלחנו למצוא "פרטנר" למזרח-התיכון החדש שלנו. תהליך אוסלו היה ניסיון להמציא פרטנר לשלום הזה: להמציא מחדש את גבולות פלסטין, להמציא מחדש את האמנה הפלסטינית, להמציא מחדש את הפלסטינים. באוסלו ניסינו לשכנע את הפלסטינים שכדאי להם להיעלם. ניסינו לשכנע את עצמנו שזה מה שהם בעצם רוצים. וכל-כך שכנענו את עצמנו שפשוט אי-אפשר היה לתפוס שהם לא משוכנעים. ומכאן ההלם החצוף מדחיית ויתורי קמפ-דיוויד, מכאן חוסר היכולת המתנשא לא רק להבין אלא אפילו לחזות שהפלסטינים יצביעו בהמוניהם חמאס. כיצד מעיזים הפלסטינים לסרב להיעלם?


וכך קרה שהמוצא היחיד שנותר לנו היה העלמתם של הפלסטינים מעינינו מאחורי חומה, שאותה החבאנו לעצמנו מאחורי המילה "גדר הפרדה". ואמנם, היחידים אשר מהם החומה הזו מונעת לראות הם אנחנו. במו ידינו חסמנו לעצמנו חד-צדדית את האופק. עצמנו עיניים והיינו כמי שהולך בשנתו. זה לא הוא שנתקל בקיר, אלא הקיר שהחליט להתנכל לו. איננו אלא קורבנות המצב: "הם יורים עלינו". אנחנו לא מבינים מה הם רוצים מאיתנו; פשוטו כמשמעו, אין לנו מושג מה עשינו להם, לאנשים האלה. ואכן, מטבע הדברים, אי מתן-ההכרה לפלסטינים פירושו שלילת ההכרה מעצמנו. כל מה שמדינת-ישראל יודעת היום לומר על מה שהיא עושה הוא "הגנה עצמית". אנחנו בסך-הכל רוצים לחיות בשלום. זה הקיר שמתנכל. ולכן, מאז שהתחלנו להילחם ישירות בפלסטינים בתור פלסטינים, כבר איננו יודעים לומר מה הם בדיוק יעדי הלחימה. אנחנו פועלים כמחוסרי-הכרה. אי-הידיעה היא החומר שממנו עשויה מלחמת "שלום הגליל". ואפילו את חוסר הידיעה הזה אנחנו מעדיפים לסווג כבעיה פסיכולוגית. הסיבה לכך שבקרב הציבור בישראל לא היתה שום התנגדות פוליטית לפעולה הצבאית שמנהלת מדינת-ישראל ברצועת עזה, היא שמבצע "עופרת יצוקה" בכלל לא נתפש כמעשה מדינה אלא כאסון הומניטארי. אנחנו בכלל לא מודעים לכך שאנחנו עושים משהו. הווה אומר, אנחנו יכולים כיום לצעוק רק "די" כי נעלם מעינינו ה"כן" שכנגדו ניתן היה לומר "לא". איבדנו את הכרתנו.


זו בדיוק אותה, את הכרת עצמנו, שאנו תובעים בתוקף לקבל מהחמאס. וזה המקום הנכון לחפש. כי הממשלה היחידה שעוד רואה אותנו בתור אחראים למעשינו היא ממשלת החמאס. החמאס מכיר בכך שעומדות מולו לא רק דמויות-קרטון של "אזרחים" או "חמושים", אלא אנשים בעלי אידיאולוגיה, כלומר אנשים שמאחורי מעשיהם עומדים רעיונות ומחשבות. תומכי החמאס יודעים בדיוק כנגד איזו מחשבה הם נלחמים, יודעים לאיזה רעיון הם אומרים "לא". החמאס מנהיג היום את מאבקם של הפלסטינים כנגד כובש. האם זהו כיבוש שמוכר לנו או שבקיומו אנחנו יכולים להכיר? לא מדובר על כיבושם של שטחים מסוימים ממדינות-ערב בשנת 1967. מדובר על כיבוש מהפלסטינים. אז אולי הם מדברים על שנת 1948, שבה הוקמה מדינת-היהודים ורבבות פלסטינים הפכו לפליטים מביתם? אולם בכך איננו יכולים להכיר. איננו יכולים להכיר בכך שהקמת הבית היהודי, שהיא ההצדקה היחידה להיותנו כאן, היא מדעיקרא ובהגדרתה גזל ועושק. ואמנם, אבות הציונות, כולל בן-גוריון, נשמרו מלהפוך את הטרנספר של האוכלוסייה הערבית לחלק בלתי-נפרד מהחזון הציוני. נכון שהקמת המדינה היהודית יצרה בפועל את בעיית הפליטים הפלסטינים. אולם עד היום אנחנו הרי מתעקשים שזה לא היה גירוש אלא רק בריחה. כלומר אנחנו עומדים על-כך שמחנות-הפליטים לא היו בשנת 1948 תנאי-בלעדיו-אין לרעיון הבית הלאומי ליהודים. אז על איזה כיבוש מדובר? מתי כבשנו את פלסטין מהפלסטינים? עכשיו ובכל רגע שבו אנחנו מסרבים להכיר בתביעתם הלגיטימית לשוב אליה. אנחנו לא חייבים לקבל אותה כפי שדורשת אמנת החמאס. אבל לפחות להתחיל להבין על מה הם מדברים. לפחות להתחיל לדבר. בסרבנו להכיר בזכות-השיבה של הפלסטינים לביתם, בהעלימנו את מאבקם מטעמים הומניטאריים, אנחנו כובשים ומצהירים ללא כחל ושרק על היותנו כובשים. ובכיבוש שעליו אנחנו עצמנו מצהירים אנחנו לא רק מסוגלים אלא מוכרחים להכיר.


כי אם נמשיך לסרב להכיר בעצמנו, החלופה היחידה שלנו היא להישאר במצב של חוסר-הכרה. להמשיך ללכת בשנתנו. לעשות הכל כדי לא לדעת מה אנחנו עושים. לגרש את הפלסטינים כל בוקר מחדש ולכלוא אותם מאחורי חומה כדי שעצם קיומם לא יזכיר לנו מה עשינו. הדבר היחיד שעליו מוכרח להתגבר סרובנו להכיר במציאות הוא עובדת היות הפלסטינים, כלומר עובדת היותם קשורים באופן כלשהו אלינו, לפלסטין. כי בכל בוקר מחדש הם מחרפים את נפשם כדי להתקיים, כדי לקיים את זיקתם לפלסטין – הם יורים טילים כי זה הדבר היחיד שיכול היום להגיע אלינו מעבר לחומה. בשגרם אלינו קסאמים, שבים הפלסטינים ומתעקשים להשיב לנו את הכרתנו. ואנחנו? אנחנו יורים עליהם היום כדי שהם יהיו בשקט. אנחנו יורים עליהם כדי שהם יפסיקו לתבוע את פלסטין. אנחנו יורים על הפלסטינים כדי שהם יפסיקו להיות פלסטינים. כלומר אנחנו יורים בפלסטינים כדי שהם יפסיקו להיות. ואין חפים-מפשע. מלחמת הַחָרְמָה בחמאס היא מלחמת השמדה בפלסטינים. לא בתור בני-אדם, בתור פלסטינים. ומי שבאמת רוצה להפסיק את הרג האנשים לפני שהוא יהפוך לרצח של העם מוכרח מייד להכיר בכיבוש. לא סימפטיה לאסונו ההיסטורי של האחר דרושה כאן, אלא הכרת ההווה שלנו עצמנו, על-מנת להחזיר את שנת 1948 למקומה בעתיד. כי בידנו ההחלטה, אם חוקתה העתידית של המדינה שבה אנו חיים תהא מושתתת על יהדות של מתן-תורה או על יהדות של חורבן-בית.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. יוליוס הגיב:

    באמת? אנחנו מסרבים להכיר בעובדה שהשטחים שנכבשו ב-67 היו שטחים של הפלסטינים, ומתעקשים לטעון שאלה שטחים מצריים או ירדניים? אז איפוא היו המצרים והירדנים במשך 19 שנה שהשטחים הללו היו בידיהם? האם גם אז מישהו העלה בדעתו לכנות את השטחים האלה "שטחים פלסטיניים"?

    מדוע רק כשהשטחים נכבשו בידי ישראל נזכרו פתאום כולם (כולל השמאל הבינלאומי והישראלי) שהשטחים האלה הם "שטחים פלסטיניים"? מה הפריע למדינות ערב לייסד את המדינה הפלסטינית לפני מלחמת 67?

    או שמא הכל חרטא ברטא בגרוש, וכל הקשקוש הזה הומצא (כמו הרבה בדיות אחרות) רק כדי לשמש כלי להצלפה במדינת ישראל? מילא אם היתה כאן איזו הסתרה מתוחכמת של האמת, אבל זהו שיכתוב ההיסטוריה שמזלזל באינטליגנציה של הקוראים.

    כדי להדגיש שוב את הפואנטה, אשמח מאד אם הכותב הנכבד יואיל להסביר לי, לפי הטיעון שלו, מה מנע מארצות ערב להקים לפלסטינים מדינה כשהיתה להן אפשרות לכך, בדיוק כפי שהם דורשים כעת מישראל?

  2. יוליוס הגיב:

    התגובה האחרונה שלי עומדת כבר מספר ימים ובסופה סימן שאלה. האם עלי להבין מהשתיקה הרועמת שהכותב מודה בנכונותה (כלומר, שקביעתו כי השטחים הכבושים נכבשו מפלסטינים יסודה באי-אמת)?

    סובלנות לדעות שונות זה עניין אחד, אבל הסובלנות לשקרים צריכה להיות אפס. אם חוטמו של אדם היה גדל במילימטר על כל שקר, כמה מהכותבים כאן היו מתקשים מאד להפנות את ראשם לצדדים ברחוב חד-סטרי ממוצע.

  3. גבי הגיב:

    יוליוס היקר,
    נראה לי חוסר תגובה נובע מאיזושהי בעיה שיש כאן, כי זה הנסיון השני שלי לפרסם תגובה.

    ולעניין, מדוע מדינת ישראל לא סיפחה את השטחים מאז כיבושם? כפי שאתה רואה, הטענה שהשטחים אלה הם לא ישראלים היא טענה ישראלית. ואפילו לא רק של השמאל הישראלי אלא של כל ממשלות ישראל.
    מדוע השטחים האלה הם פלסטינים? כי חיים שם פלסטינים.
    במקרה ואתה לא יודע מי הם פלסטינים. הפלסטינים הם ערבים שישראל הוקמה על חשבונם וזכויותיהם ממשיכות להיות רמוסות על ידה גם עכשיו.

  4. יוליוס לגבי הגיב:

    תודה על תגובתך העניינית, סוף סוף.

    לא טענתי שהשטחים הם "ישראלים" או "לא כבושים", אלא שהם לא נכבשו מידי הפלסטינים. בסיס הטענה הוא שגם מדינות ערב לא ראו את השטחים האלה כפלסטינים עד 67, עובדה שלא ניתן להכחישה מבחינה היסטורית.

    על מידת הדיוק ההיסטורי בטענת הקמתה של מדינת ישראל על חשבון זכויות הפלסטינים, ועל זהותם של האשמים בכך, כנראה נישאר חלוקים. אבל העובדה שעד יוני 67 אף גוף, אדם או מדינה בעולם לא דרשו להקים מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש ועזה, בעוד שמיד לאחר המלחמה החלו פתאום הדיבורים על כך, מעוררת תהיות מסוימות בעלות השלכה ישירה וחשובה על הכוונה האמיתית העומדת מאחורי דרישה זו. (וכדי למנוע אי הבנות – אני מצדד במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.)

    בכל אופן, אי אפשר לעוות את כל ההיסטוריה רק כדי להצדיק טיעונים אידיאולוגיים, כפי שעשה הכותב, גם אם הוא בטוח בצדקתו.

הגיבו ליוליוס לגבי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים