הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בינואר, 2009 8 תגובות

בספרו "האדם החד ממדי" כותב הרברט מרקוזה כי בחברה הקפיטליסטית המאוחרת אנו עדים פחות ופחות לפיקוח מדיני ישיר ובוטה על התקשורת. תחת זאת, דפוס הפיקוח והשליטה הופך מתוחכם ויעיל יותר, דבר המתבטא ב"עיתונות חופשית המצנזרת את עצמה". כך קורה, מבהיר מרקוזה, שדווקא "בתחומים ובאזורים המפותחים לעילא של ציוויליזציה זו הופנמו אמצעי הפיקוח והבקרה במידה כזו, שאף מחאת הפרט נקפדת בעודה באיבה. הסירוב האינטלקטואלי והרגשי "ללכת בתלם" מתפרש כנוירוטיות וכאין-אונות".

תופעות אלה של צנזור עצמי מרצון של התקשורת ובכך סירוס הביקורת והמחאה עד כדי חיסולה, מבטאות ויוצרות גם יחד אדם וחברה חד ממדיים במספר מובנים, ביניהם: (1) החלשה ממשית, אם לא ביטול, של האנטגוניזם הפוליטי-אידיאולוגי בין המפלגות כך שמסריהן החברתיים-כלכליים והמדיניים הופכים דומים עד כדי זהים במהותם; (2) מסחור טוטלי של התרבות והפיכתה לסחורה בידורית גרידא חסרת ביקורתיות; מן הנ"ל צומחת (3) חברת המונים קונפורמיסטית ואחידה אשר כוחה הביקורתי-שוללני הולך ומתרושש עד כדי התרוקנות כמעט מוחלטת. לפיכך, "קיים רק ממד אחד, וממד זה מצוי בכול, בכל הצורות הקיימות".


במדינת ישראל בולטת חד הממדיות הזו במספר תחומים, בעיקר בהגמוניה קפיטליסטית, מיליטריסטית וגזענית אנטי-ערבית. נשאלת השאלה, כיצד תורמת התקשורת בארץ להתבססותה של הגמוניה כזו וכיצד תרומה זו מתקשרת לתהליכים של השנים האחרונות, בעיקר לתהליכים הקשורים בגלובליזציה (הפרטה וריכוז ההון, מסחור, "תרבות הרייטינג" וכו’). עד שנות ה- 80, ובמידה רבה אפילו עד שנות ה- 90, היתה התקשורת הישראלית לסוגיה נתונה במידה רבה לפיקוח ובקרה מדינית: חוקים וצווים קולוניאליים, מוסדות ממלכתיים למיניהם ותקנות חירום (ירושת המנדט הבריטי ותוצרת ישראל כאחד) כגון הצנזורה הצבאית, דובר צה"ל, פקודת העיתונות, תקנות ההגנה, חוק רשות השידור (תשכ"ה – 1965 ותיקוניו), ועוד – כל אלו מבטאים שליטה ממשית של מוסדות המדינה על שידורי הרדיו והטלוויזיה (בעידן של ערוץ ממלכתי אחד ויחיד) כמו גם על פרסומי העיתונות הכתובה. עם זאת, לצד דפוסים ממלכתיים אלו התקיים כבר מקום המדינה דפוס של צנזורה עצמית וולונטרית של העיתונים בדמותה של "ועדת העורכים". ועדה זו, שמקורה עוד בתקופת המנדט ב"ועדת התגובה" של העיתונים העבריים, הורכבה מעורכיהם של העיתונים ונמנעה וולונטרית מפרסומים של מידע הנמסר לה מפי אישים בכירים בממשל או בממסד הביטחוני. צנזורה עצמית זו פועלת כך: אישיות בכירה בממסד הפוליטי או הביטחוני מוסר לוועדה מידע מסוים, וחבריה מתחייבים שלא לפרסמו גם אם יגיע אליהם ממקור אחר. כך נוצר קשר של שתיקה בין האליטה העיתונאית לאליטה הממסדית תוך פגיעה בזכות הציבור לדעת. ראוי לשים לב כי המידע המוסתר בדרך זו הנו בעיקרו פוליטי ולא ביטחוני, שכן את המידע הביטחוני פוסלת הצנזורה הצבאית מבעוד מועד. ניתן אם כך לומר, כדברי יוסי מלמן ("הארץ") בנוגע לסיקורה של המלחמה בעזה, כי "מדיניות סתימת הפיות שנוקט צה"ל" ו"המניפולציה של צה"ל בתקשורת" (ושל המדינה ככלל) תמיד לוותה בהתלהבות של התקשורת עצמה "לשתף עמו פעולה".


את דפוסי הפיקוח הנ"ל ניתן לכנות, בעקבות נועם יורן, בתואר "ממלכתיות ישנה". בספרו ערוץ 2 – הממלכתיות החדשה, מסביר יורן כי בעוד שהממלכתיות הישנה התבטאה בפיקוח ישיר של המדינה על התקשורת, הממלכתיות החדשה (אליה אתייחס בהמשך) נובעת דווקא מהשחרור (הכוזב) מאותו פיקוח. אולם מידת הפיקוח של המדינה וויסותה (רגולציה) את התקשורת קשורה להיבטים נוספים הקובעים את אופייה של התקשורת – כלכליים, טכנולוגיים, תרבותיים, פוליטיים וכיוב’. במובן זה, הממלכתיות הישנה ביטאה והתבססה על רמה נמוכה יחסית של טכנולוגיית שידור והפצה, מימון שידורים ממשלתי בעיקרו לצד עיתונים מפלגתיים ו/או ממסדיים ואחרים הממומנים חלקית מכיסים פרטיים, מונופול כמעט מוחלט על זרימת המידע לתקשורת המקומית, וקהל קטן בהיקפו, חדגוני למדי ומצומצם בהעדפותיו. כל אלו חיזקו את מידת ההשפעה של התקשורת המקומית על הציבור והגבירו את אפשרות הרגולציה המדינית שלה, מה שיצר סימביוזה פוליטית-תקשורתית בעלת תכנים מקובלים – קונפורמיסטיים וקונצנזואליים.


בשני העשורים האחרונים אנו עדים לירידה משמעותית במידת הפיקוח והשליטה הישירים של המדינה על אמצעי התקשורת השונים. הסיבה המרכזית הינה מהפכה טכנולוגית שהקטינה משמעותית את המגבלות על תדרי השידור (הכוונה להתפתחותן של טכנולוגיות חדשות כגון הכבלים האופטיים והשידורים הדיגיטליים מלוויינים, שלא לדבר על התפתחות האינטרנט). העלייה במספר תדרי השידור מבטלת את הצורך של המדינה ברגולציה של השידורים, כפי שהיה בעידן בו מספר התדרים היה נמוך וסטטי. כמו כן, מעורבות המדינה במניעת הפרעות בשידור אף היא הופכת לנחלת העבר לאור העובדה שהשידורים הפכו לחוצי גבולות ונוצר צורך בפיקוח וויסות באמצעות גוף בינלאומי ולא לאומי, דוגמת ה- ITU (International Telecommunication Union). ריבוי התדרים אף מגדיל את הערוצים, חברות השידור והתחנות הקיימים, וממילא מחזק את התחרות בתחום – גם בין עיתונים מודפסים המפורסמים ברשת.


כפי שעולה מדגם שפיתח חוקר התקשורת מלווין דה פלר (De Fleur) כבר ב- 1966, מוסדות הפיקוח והוויסות בעלי העוצמה המרכזיים בחברות "השוק החופשי" (בעיקר, כפי שטענתי, בעידן הגלובליסטי) אינם ממשלות ומדינות אלא ארגונים כלכליים – המפיקים והמפיצים – שמטרתם רווח. מעצם רצונם ברווח, מסביר דה פלר, מקדשים ארגונים אלה את עקרון הרייטינג ופונים למכנה המשותף הנמוך ביותר של הציבור ("טעם נמוך", כלשונו) בכדי לספק לקהל את "מה שהוא רוצה" ולמכור כמה שיותר. בכך, מספקים אמצעי התקשורת השונים הפועלים בכלכלת השוק את מאווייו הרדודים ביותר של הציבור, הנתפס כצרכן פסיבי וקונפורמיסטי. על פי יורן, תרבות זו היא המצויה בבסיס הממלכתיות החדשה בישראל, אם כי הוא מנתחה ומציגה בצורה מתוחכמת יותר ממה שמופיע במודל של דה פלר: בעוד שעל פי דה פלר מדובר בתהליך חד צדדי (פניית התקשורת לציבור עדרי ונמוך רמה כנתון כמעט אקסיומטי), הרי שלטענת יורן (בדומה למרקוזה) מדובר בתהליך דיאלקטי במסגרתו התקשורת איננה רק מספקת את טעם הציבור אלא גם יוצרת ומעצבת אותו.


ביסודה של הממלכתיות החדשה, אם כך, עומדים שלושה עקרונות יסוד קשורים הדדית המבדילים אותה מן הממלכתיות הישנה. ראשית, היא מבטאת שחרור משמעותי, גם אם לא מלא, של התקשורת מפיקוח מדיני ממשי; שנית, מניעי התקשורת בממלכתיות זו אינו "האינטרס הלאומי" אלא רווח, מה שהופך את המסרים הגלויים (טובת העם, נאמנות למדינה, צדקת המלחמה, העלאת המורל הלאומי, גינוי מיעוטים) להסוואה. כך, כותב יורן על ערוץ 2, "מאחורי כל דבר הנראה על המסך, אמיתי, כן ואותנטי ככל שיהיה, יש כוונה אחרת. יש כוונה מבנית אחת: למשוך צופים, למשוך מפרסמים ולדאוג שהצופים יראו את הפרסומות שלהם". שלישית, בכדי להשיג רייטינג ורווח, מחליפה התקשורת של היום את המציאות בפנטזיה: התמסרות למדינה "כפי שמדמיינים אותה, כלומר, אל המדינה כפי שהיא מתקיימת במישור הפנטזיה". דהיינו, יוצרים דימוי או ייצוג דמיוני של המדינה הזהה לאופן בו היו רוצים לראותה ולא לאופן בו היא קיימת ופועלת באמת. כך, במילותיו של יורן על ערוץ 2, מתמסרת התקשורת ל"מדינה שאוהבים", דבר המתאפשר דווקא משום שאמצעי תקשורת פרטיים אינם שייכים למדינה ואינם מזוהים איתה באופן פורמלי. "הממלכתיות החדשה," מבהיר יורן, "פועלת באמצעות הרייטינג והשוק הפרטי. לדבריו, ערוץ 2 (והייתי מוסיף את רוב אמצעי התקשורת הפרטיים) "השתחרר, פחות או יותר, מהפיקוח הישיר של המדינה על התכנים שהוא משדר. אולם דווקא מתוך השחרור הזה הוא מייצר תכנים המבטאים במדויק את הגרעין האידיאולוגי של המדינה". במובן זה, השחרור מהממלכתיות איננו אלא שחרור מדומה.


מן הנ"ל מתברר כי התקשורת הפרטית, בעיקר האלקטרונית, פונה אל התכנים הרווחים בחברה ושואפת (מתוך שיקולי רייטינג ורווח) להראות או לכתוב את "מה שהקהל רוצה", בישראל: אהבת הצבא והאדרתו, חרדה מפני ערבים ושנאתם (ערבופוביה), צדקת הנצח של העם ומדינתו; מה לעשות? – מיליטריזם וגזענות מוכרים טוב! אולם, כנאמר, התכנים שמפיצה התקשורת אינם פונים לקהל סטטי, לפיכך הם אינם מתקבלים באופן פסיבי אלא יוצרים שיח חברתי מכיל ומדיר באמצעותו מתעצבים עמדותיהם של האזרחים. בקיצור, הפצת הגזענות והמיליטריזם באמצעי התקשורת מתוך אינטרסים כלכליים, מרחיבה ומעמיקה את אותן תופעות עד כדי הפיכתן להגמוניות. בימינו, כך נראה, הולך הישראלי הממוצע והופך יותר ויותר לגזען חד ממדי לבוש לרצח.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. אמיר הגיב:

    מאמר איכותי. כיף לקרוא את דבריו של עופר כסיף.

  2. ניתוח מאלף הגיב:

    אבל חייבים להוסיף שבעידן האינטרנט יש הרבה אפשרויות לקבל אינפורמציה עוקפת לדיווחים הממלכתים והרשמיים ככה שיש אלטרנטיבה לקונפורמיזם החד מימדי הזה.לא הכל שחור בעידן ריבוי הערוצים.

  3. יגאל הגיב:

    מעניין – ובכל זאת, איך אתה מיישב את דבריך עם התפיסה ע"פ התקשורת בארץ נשלטת ע"י אליטה שמאלנית?

    ברור כשמש שהתקשורת בארץ עסוקה בלכלכל את עצמה, ומלכלכת את עצמה בביבים של רייטינג.
    ברם, עדיין חלקים (מעטים…) ממנה עושים עבודה עיתונאית מהמעלה הראשונה גם בנושא הפלשתיני.

    לדעתי, בסופו של דבר, קיימת תודעה ציבורית, שניתן לחוש אותה מהאנשים עצמם – והיא לא קשורה ישירות לחד-מימדיות שהצגת. ההחמרה והנטייה ימינה של הציבור בישראל, לדעתי, נובעת בעיקר מהאינתיפאדה שקדמה לחומת מגן, קרי פיגועי ההתאבדות, לציניות הולכת וגואה לגבי המשך התהליך המדיני, תחושה של אובדן תקווה בנושא הזה, וגם אולי, חוסר הידיעה עד כמה קשים חייו של פלסטיני בגדה וברצועה.
    הערבופוביה לטעמי נובעת מהסתכלות חד-מימדית על המנהיגות הפלסטינית, ובמיוחד החמאס – כגוף של רשע שטני, דיכוטומיה מוחלטת בין טוב לרע. נראה שגם רבים מהמזרחנים העוסקים בחקר התרבות וההנהגה הערבית, רואים את הדברים דרך פריזמה של אידאולוגיה בלבד, מלחמת דת ותרבות, ולא דרך פריזמה הומניסטית.
    אלה מתדלקים את הדיון הציבורי בשלל הגיגים וידיעות בנושא הזה, ולמעשה מצליחים לנתק כל תחושה של אנושיות, גם אם זו לא כוונתם.

    בקיצור, קצת יותר מורכב. הצלחתי לבלבל גם את עצמי בדרך.

  4. ליגאל הגיב:

    מה זה אליטה שמאלנית, ממש. ראינו את האליטה השמאלנית במלחמה האחרונה בעזה, מתדלקת בבנזין את אווירת ה"להכנס בהם", ולראות כל פצצה שנופלת על בית ספר לשוטרים כ"נזק משני". ראינו כמה התקשורת היתה שמאלנית בפרוץ האינתיפדה השניה, כשהיא בולעת את נראטיב ה"נתנו להם הכל" של ברק, באופן לא ביקורתי. ראינו גם כמה היא מגעגעת אחרי הפוליטיקאים הימנים הקיצוניים שרוצים לשלול את האזרחות לכל מי שמעז לבקר את מעשי ומחדלי הממשלה, ואת התפישה של ערביי ישראל כגיס חמישי.
    מצד שני, התקשורת באמת היתה בעד צעדים שמאליים או פסבדו-שמאליים כמו ההתנתקות או תהליך אוסלו כשאלה עברו בממשלה. לכן יהיה מדויק יותר לומר שהתקשורת פשוט לא-ביקורתית באופן כללי כלפי השלטון, בלי קשר לאידיאולוגיה כזו או אחרת. לכוח אין צבע אידיאולוגי, כידוע.

  5. סמי הגיב:

    לא הישראלי הממוצע הוא חד מימדי אלא הראיה של הכותב, ובייחוד המסקנה הסופית של המאמר. הצגת הציבור הישראלי כעדר המובל באף בידי תקשורת שאת דבריה הוא מקבל בעיניים עצומות, היא ניתוח מעניין מבחינה אינטלקטואלית, אלא שאין כל קשר בינו לבין המציאות. להיפך, דווקא הציבור בישראל נתון הרבה פחות להשפעת התקשורת – הנתפסת כשמאלנית ופרו פלסטינית – מאשר הציבור באירופה או בארצות הברית, שלא לדבר על הציבור במזרח התיכון. רוב הישראלים מסוגלים להבין את מורכבות הקונפליסט הישראלי-פלסטיני לאין שיעור הרבה יותר מעמיתיהם באירופה, שאת גישתם לסכסוך ניתן להגדיר כמעט כהתגלמות החד-מימדיות, וגישה זו באמת נובעת מהליכה בעקבות תקשורת מגמתית העוינת את ישראל כמעט באופן אוטומטי.

    התקשורת בישראל ביקורתית, ואפילו בצורה צינית, כלפי הממשל. היא מנסה לייצר תמיכה במהלכים שזוכים דווקא להתנגדות בציבור הרחב משום שהם נתפסים כתבוסתניים. דוגמא מובהקת לכך היא הקמפיין התקשורתי למען שחרור סאמיר קונטאר, וזה לחלוטין אינו מקרה יחיד.

    אלא שכמו רוב הכותבים מהשמאל, גם עופר כסיף מסרב להכיר בעובדה שרוב הציבור בישראל הגיע למסקנותיו לא בגלל התקשורת אלא משום שהוא רואה ושומע את הדוברים הפלסטיניים, אשר, מה לעשות, מכריזים על כוונותיהם לגבי היהודים בארץ בלי לתאם זאת עם התקשורת הישראלית או עם השמאל הישראלי. אפשר לומר שעמדות הציבור בישראל זזו ימינה למרות התקשורת ולא בגללה.

    המסקנה על גזענותו של הישראלי הממוצע, מעבר לכך שאינה אלא סטריאוטיפ שטחי, שלא לומר שקרי, חוטאת גם בהצגת ה"גזענות והמיליטריזם" כתופעות ייחודיות לישראל, כשהיא מתעלמת מהעובדה שגם הגזענות והמיליטריזם שכן קיימים בחלק מהציבור היהודי בארץ דוהים ובטלים בשישים לעומת הבסיס האיתן והמובנה של שתי התכונות הללו בצורתן המזוקקת ביותר בתרבותן של המדינות השכנות לישראל.

  6. משפט מדהים הגיב:

    "[הכותב] מסרב להכיר בעובדה שרוב הציבור בישראל הגיע למסקנותיו לא בגלל התקשורת אלא משום שהוא רואה ושומע את הדוברים הפלסטיניים, אשר, מה לעשות, מכריזים על כוונותיהם לגבי היהודים בארץ…"

    משפט מדהים.

    אני מקווה שכולם מבינים למה.

  7. אודי אדיב הגיב:

    אכן ניתוח מעניין ומלומד של מעמדה ההגמוני של התקשורת במצב הישראלי. אף על פי כן, ההשוואה –הבחנה בין שלטון התקשורת והשלטון הפוליטי הישן מתייחסת רק לצורה ו\או לאופן השליטה, ואגב כך, מתעלמת מתוכנה ומתכליתה של השליטה. מרקוזה, האנרכיסט הזקן, איננו מייחס כול חשיבות להבחנה הזו כיון שבשבילו שלטון הוא שלטון הוא שלטון, בין אם הוא נעשה "בטוב" כמו באמריקה ובין אם הוא נעשה ברע כמו בברה"מ. כמוהו אבל גם המרקסיסט שכן בשני המקרים – השלטון הפוליטי והתקשורתי- שניהם משמשים בעיניו רק כאמצעים להגדלתו של ההון הצבור בידיהם של בעלי ההון. אולם בשביל "האדם הפוליטי" התכלית היא מאז ומעולם השלטון הפוליטי ואגב כך התקשורת, גדולה ומשפיעה ככול שתהיה, משמשת עדיין בעיקר כאמצעי.

  8. חנה ספרן הגיב:

    התקשורת מעצבת את דעת הקהל על פי ראות עיניה והיא רואה רק את מה שהיא רוצה ולא את מה שניצב לפניה. אתמול חזרתי מהפגנה נגד ליברמן בחיפה. היינו בערך כ-200 יהודים/ות וערבים/ות. אני פותחת את חדשות הערוץ הראשון והנה עומד לו מר אלירן טל ומדווח על הפגנה של ערבים מול התיאטרון העירוני שם דיבר הגזען הליברמני. אני מצלצלת אליו ושואלת אותו והוא לא מבין למה עליו לדווח את מה שהוא רואה: הפגנה משותפת של יהודים וערבים. הוא מדווח מה שהוא רוצה. וזאת למה? כי הפגנה של אזרחים/יות ערבים/יות ניתן לביטול בהנף יד אחד. אבל הפגנה מעורבת היא כבר איום. אפשר אולי לשתף פעולה, יש אולי עקרונות של חירות וזכויות אזרח שהם חשובים לכולנו. האפשרות הזו אסור לה שתקבל מקום בתקשורת. שיתוף פעולה בין ערבים/ות ליהודים/ות מאיים על ברית הגזענות הציונית שמפרידה בינינו. כן, התקשורת כולה… גם גדעון לוי לא נותנים מקום וקול לשמאל האחר/החדש שצומח וגדל בשנים האחרונות. מי יתן ונקום מחר ליום שבו גם נראה את כוחו בבחירות.

הגיבו לסמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים