הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בינואר, 2009 5 תגובות

מערכת הבחירות איננה צוברת תאוצה, ורק המשוגעים לדבר באינטרנט מצליחים איכשהו לקיים אותה על להבות קטנות מן הרגיל. רוב הישראלים מתקשים הפעם לעכל את לקחי המלחמה הנתעבת בעזה, נבלעים בחיק הקונסנזוס ונטמעים בתוכו כאילו היו אטוֹמים קטנים ובלתי נראים, בעיבורו של הר געש פעיל למחצה. לראשי המפלגות הגדולות יש אינטרס ברור בנשף המסיכות, שהתאורה הנוצצת שלו באה להסתיר פגמים אבל המוזיקה נועדה לחדד הבדלים, שבעצם אינם קיימים. כך מוצג מנהיג הליכוד ביבי נתניהו כאויב רעיוני ופוליטי של הממשל הדמוקרטי החדש בוושינגטון, שכאילו עומד לאמץ אל לבו את מנהיגת קדימה ציפי לבני ואולי אפילו את אהוד ברק. נתניהו עצמו מבטל את לבני ואנשיו רומזים לתקשורת, די בצדק, שאם עיקר הלחץ שאנשי ברק אובמה יפעילו נגד הממשלה החדשה שתקום בישראל יתמקד בהתנחלויות, הקורבן ללחץ הזה יהיה דווקא ראש מפלגת העבודה ושר הביטחון, שהוא בונה ההתנחלויות הנמרץ ביותר מקרב כל ראשי הממשלה שהיו לנו.

כבר היום מסמנים אצלנו את אויבי ישראל בוושינגטון. יועץ הנשיא למזרח התיכון ג’ון מיטשל הוא הקורבן התורן ויש להניח שיהיו גם אחרים, כולל הילארי קלינטון. נתניהו רגיש מאוד לנושא הזה כיוון שהמעמד הבינוני הישראלי מבקש למנוע עימות עם ארצות הברית ולמזער את חילוקי הדעות עם מדינות מתועשות אחרות באירופה, כדי לשמור על רמת חיים גבוהה שאליה הסכין בעשור האחרון.


נתניהו יודע שהוא מסומן בוושינגטון. ביל קלינטון, שיש לו השפעה מסוימת בממשל החדש, מתעב אותו בכל לבו וכך גם דניס רוס ובכירים רבים אחרים. לכן אין לו בכלל אופציה ליברמנית. אביגדור ליברמן הוא רק דחליל שמאפשר למרכז הלאומני להקרין לחברה הישראלית תדמית מתונה יותר, אחרי ההרס המזוויע שמנהיגיו חוללו בעזה. אבל עמדותיו כלפי האזרחים הערבים, חרף הפופולריות שלהם בחוגי הטוקבקיסטים, עלולות לפגוע במעמדה של ישראל בעולם. ברק הוא אויב השלום, הרבה יותר מאשר ליברמן שעד כה רק פיטפט. אבל מנהיג ישראל ביתנו נוקט ברטוריקה פשיסטית. במערכת התדמיות, שהחליפה את הדיון הרעיוני בישראל, הוא נכנס יותר ויותר לנעליו של מאיר כהנא ובשבוע האחרון רמזו לו כמה יועצים שהוא הרחיק לכת. הוא לא יוכל להשיג את מטרתו האסטרטגית (להיות מספר שתיים של נתניהו בממשלת ישראל) באמצעות שיח גזעני גלוי. כך נקלעו ליברמן ויועציו למלכוד מביך: הלכי הרוח האנטי-ערביים בארץ הם כיום בשיא קיצוניותם, והמצע שלו מושך קולות של שונאי ערבים מכל המגזרים. אבל אם יתמיד בקו הנוכחי, ייאלץ נתניהו לנשל אותו בכלל מהממשלה הבאה, או להקצות לו תיק שולי ולא מתוקשר. יש להניח, שמנהיג הליכוד יעדיף לכלול גם את העבודה וגם את קדימה בממשלתו, וזה תלוי בכוחן היחסי של שלוש הסיעות הגדולות של המרכז הלאומני בכנסת הבאה.


המאבק של מנהיג מרצ חיים אורון (ג’ומס) נגד נתניהו מחטיא לגמרי את המטרה. אורון מנהל את מערכת הבחירות של העבר במקום לנתח את המצב בהווה ולהסיק ממנו מסקנות לעתיד. התמיכה הפחדנית של מרצ במלחמה ("רק" בשלבי הפתיחה שלה, כרגיל בכל המלחמות) העצימה את תדמיתה כחלק מהמרכז הלאומני, ולכן איש איננו מאמין בהתלבטויות המוסרניות שבקעו ממנה אחרי הזוועה. עסקני מרצ מבקשים עתה לחדד את ההבדלים בין קדימה לבין הליכוד, ולכלול גם את ברק במחנה המתון. המאמץ האדיר הזה להמשיך ולנהל את הקונפליקט לכאורה בין הליכוד מצד אחד למפלגת העבודה, קדימה ומרצ מן הצד השני, איננו אלא אחיזת עיניים שיטתית. זה נכון שבני בגין מטיף בגלוי נגד כל ויתור טריטוריאלי, אבל בנושא המרכזי ביותר שמבעת את החברה הישראלית, היחס לאזרחים הערבים, הוא אחד מהפוליטיקאים הכי ליברלים בארץ. אין צורך להסתיר כאן, שקיימת סתירה משוועת בין כיבוש השטחים ואזרוחם על ידי העם הכובש לבין גישה ליברלית בנושא זכויות האדם, אבל בגין בכל זאת תיעב תמיד את הכהניזם על כל גילוייו. קשה להאמין שבגין ודן מרידור, חרף ימניותם הבסיסית, יוכלו לקבל את ליברמן כשר בכיר בממשלה בה ישתתפו. הם יעדיפו את שר הביטחון ברק (שפעל נגד האזרחים הערבים הרבה יותר מליברמן, אבל בלי המינוח הרעיוני הגזעני הגלוי) ואפילו את לבני, על פניו.


כדי לשרוד בפוליטיקה הישראלית ובעת ובעונה אחת גם לתפקד בזירה הבינלאומית (בעיקר מול האמריקאים) יתמרן נתניהו בין ההרכב האולטרה-ימני של סיעתו לבין האינטרס של ישראל כפי שהוא רואה אותו. ייתכן מאוד שבעוד זמן קצר יחסית הוא יהיה שנוא נפשם של המתנחלים, בדיוק כמו אריאל שרון ששירת אותם באמונה לאורך שנים רבות. דין הרודף שהם הוציאו נגד יצחק רבין ייחשב למתון, לעומת נאומי הרבנים הדתיים-לאומנים, אם נתניהו יגיע למסקנה שבלי פירוק התנחלויות בגדה המערבית תתמוטט הכלכלה שלנו בשל בידודה המדיני של ישראל. אילוצי המשבר הכלכלי בעולם, וההשלכות הקשות על ישראל כבר בעתיד הקרוב מאוד, רק יזרזו את התהליך הזה. העימות עם המתנחלים ועם ידידיהם יהיה חמור ואלים, ויזכיר אולי את התקוממות הימין הצרפתי נגד שרל דה-גול אחרי ההסכם ההיסטורי שלו עם הנהגת הפל"ן באלג’יריה. לעתים קשה להבין מדוע ביבי שואף כל כך להיות ראש ממשלה. שתיים וחצי החלופות העומדות בפניו הן כמעט בלתי נסבלות מבחינתו: או שיהיה נאמן לחינוך הנצי שאותו ספג בבית אביו, ויעשה הכול כדי למנוע נסיגות משמעותיות ופירוק התנחלויות במחיר קרע עם ושינגטון ושאר העולם הנאור; או שיתעמת עם הימין שבתוכו צמח וישיג הסכמים שסופם מי ישורנו במחיר של מאבק אזרחי אלים והכתמתו כבוגד גם בקרב חלק מקבוצת ההתייחסות שלו. חצי האופציה הנותרת, להרוויח זמן ואיכשהו להימנע מתשלום המחיר על התמרונים השקופים בנוסח יצחק שמיר, רק תגרום לכך שהוא יירשם בהיסטוריה כעוד ראש ממשלה כושל ושמרן.


המסקנה מהניתוח הזה היא ברורה: רק האופציה הראשונה מאפשרת קואליציה גם עם ליברמן, כשר מרכזי בממשלה. ספק אם נתניהו, שרוצה ביקרם של העשירונים העליונים, יהיה מוכן לשלם את המחיר הכרוך בעלייה על מסלול ההתנגשות עם ושינגטון. חצי האופציה השלישית (ניסיון להרוויח זמן בתמרוני השהיה) מחייבת דווקא פרופיל מתון לצורכי הסברה והטעיה. אם נתניהו היה זקוק לעצות מהשמאל הייתי אומר לו, שכדאי לממשלתו לעשות מאמצים נמרצים דווקא בגישור הקרע בין הממסד לבין האזרחים הערבים. זה גם אינטרס ישראלי חד-משמעי, וגם דרך לשרוד בעידן החדש שאולי מפציע עתה בוושינגטון. 


*התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. עופר כסיף הגיב:

    אם ליברמן לא יצורף לממשלה הקרובה כוחו יתחזק ויגדל. ממשלה שתתבסס על שיתוף פעולה נתניהו-ברק-לבני תהיה ללא ספק ממשלה אימפוטנטית שלא תוכל לקבל שום החלטה משמעותית: "ממשלת שיתוק לאומי", כפי שהדבר כונה בעבר. דווקא על רקע שכזה יוכל ליברמן לטעון שהוא ורק הוא יגאל את המולדת.מצבנו עגום ביותר: ממשלת ימין מעבר לפינה שיורשיה עלולים להיות ימניים עוד יותר.

  2. עומר כרמון הגיב:

    מאמר מאוד מעניין. אני מניח שאובאמה וקלינטון ירעיפו על נתניהו הרבה מאוד חום אם יקים קואליציה לרוחם.

    אני לא חושב שליברמן מטריד את וושינגטון במיוחד. הם חוששים יותר מקואליציה עם האיחוד הלאומי ודומיהם, שתמנע אפילו מראית עין של התקדמות.

  3. יגאל הגיב:

    שכחת אפשרות אחרת – אינתיפאדה נוספת של החמאס או אחרים, בפרט בגדה.
    זו תאפשר לביבי להינעל לימין.
    אני גם לא בטוח עד כמה יאלצו את ישראל לפרק את ההתנחלויות – אם זה לא נעשה עד כה.
    לי נראה שלכל היותר, יחייבו את ישראל לסגת מכל השטחים ללא התנחלויות בגדה, ולאפשר הכרזה על מדינה פלסטינית. וכמובן, כיוון שלא תהיה נסיגה נוספת – תיתכן אינתיפאדה נוספת (ראה לעיל), אולי בחסות איראן גרעינית. בקיצור, יהיה שמח.

  4. המאמר הוא טעות הגיב:

    נתניהו אמר שהבעיה הגדולה ביותר שעומדת בפני ישראל היא אירן
    נתניהו ועליית הימין מגלמים את האופציה של פעולה צבאית כנגד אירן וזו הסיבה שהציבור בוחר בו
    לגבי הגדה הענין הוכרע ושברעם לא יבלבל
    את המוח
    ישראל כבר מזמן הכריעה עבור נסיגה מהגדה
    וחילופי שטחים אבל ברעם נובר בענין
    משום שהוא לא רואה ממטר….

    באופן נדיר ניתן לבחון את התיזה של ברעם כלומר
    ניתן וצריך לדבר עם חמס ואירן…..
    אובמה כנראה שמע את ברעם והוא הולך על
    האופציה הברעמית
    (סוף סוף ניתן לבחון פתרון נוסח ברעם
    הלכה למעשה)
    האם אובמה יצליח ?
    אין לאובמה שום סיכוי להצליח בענין הגרעין האירני
    ולמי שדואג
    האם ברעם יגיד כשלתי כאשר חשבתי שניתן לדבר
    עם אירן–חיזבאללה –חמס ?
    אל תדאגו ברעם ימצא כבר את הפיתול הלשוני הראוי כדי להצדיק את העמדות שלו

  5. חיים ו. הגיב:

    מדוייק לחלוטין, מזמן כבר שכחתי מדוע כלכך אהבתי את וכלכך למדתי מ-ניתוחיו הפוליטיים של חיים ברעם. ברעם מוכיח שכאשר הוא זונח את הצלילות ההסטוריות שכה חביבות עליו הוא עדיין מהחדים שבמנתחי הפוליטיקה הישראלית. אין לביבי שום קיום עם ליברמן, ברק ולבני לא ישבו עם לברמן בממשלה אחת והמתמטיקה הפשוטה לא מתחברת לכלל קואליציה.

    ראוי להזכיר שהמצע של ליברמן הוא ליברלי וממוקם פוליטית שמאלה מהליכוד. אלא שהרטוריקה הליברמנית היא אלימה, כוחנית וגזענית, האלקטורט של ליברמן מחבב את השילוב הזה משום מה, פוטיניזם אני קורא לזה, ריאל פוליטיק וחשיבה נועזת לפעמים חפונה באגרופן רטורי מבחיל ומבהיל.

הגיבו ליגאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים