הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 בינואר, 2009 13 תגובות

המתקפה האחרונה על עזה גרמה לי לחשוב רבות. למרות שלא הסתיימה עדיין, החלטתי שנכון יהיה להתחיל לסכם את אשר הבנתי מהתקופה האחרונה ולנסות להגיע למסקנות.


רוב שיחותיי עם חברים, לא חברים ואנשים שהייתי מגדיר בפשטות כעוינים, סבבו סביב הצידוק שהיה לפעולת צה"ל, לאופייה של הפעולה ולמחיר ששילמו הן הפלסטינים והן הישראלים בעקבותיה. שיחות אלו היו קשות ומייגעות. חלק קטן מהשיחות עסק בשאלת המטרות; הצבאיות והמדיניות שהוגדרו או שלא הוגדרו לפעולה בעזה. חלק בטל בשישים של שיחות עסק בנושאים שקשורים לחברה הישראלית גרידא בתקופות חירום. דיונים אלו לא עסקו בפלסטינים, שלטון החמאס, טרור, או תכניות מדיניות. על בסיס הדברים האלה, אבקש לחלק את מחשבותיי על המתקפה לשני רבדים עיקריים: הרובד הפוליטי, אם אפשר לקרוא לו כך, והרובד החברתי .

הרובד הפוליטי, כלל את כלל המחשבות שלי ושל שותפיי לשיחה בנושאים הצבאיים והמדיניים: זהו הרובד הפופולארי שרוב האנשים נהנים להפגין בו ידע ושקל להיקלע אליו בתוך שיחה. הוא כולל שאלות רבות ומגוונות בנושאים מדיניים, צבאיים ואתיים. דווקא על נושא רחב זה אבקש להתעכב פחות. מחשבותיי בנושא זה מעוגנות ומבוססות פחות והדעות בכל הנושאים שציינתי לעיל מגוונות בחברה הישראלית. נראה שאפילו בתוך הממשלה המכהנת המצב הוא כזה. די שניווכח כי אין אפילו כותרת ראויה למציאות המתרחשת ושלא ברור עד כה אם מה שמתרחש בעזה וביישובי הדרום הינו מלחמה, מתקפה, פעולה נרחבת או מבצע צבאי. רבים יאמרו ואולי בצדק כי זהו חלק הארי של הנושא שאני מעלה כאן ושעליו עלינו להתעכב. שישנה דיספרופורציה מוחלטת בהחלטה לחלק את הגיגיי בצורה שמותירה נושאי ליבה כה מרכזיים מרוכזים תחת כותרת אמורפית שכזו. אסתפק בלומר כי המציאות כפי שאנו חווים אותה בארץ ישראל הינה מורכבת מאוד, שדעות רבות ומגוונות קיימות ושלאיש אין ערובה לפתרון הקונפליקט הישראלי-פלסטיני בשום צורה מוכחת. כל הדברים הנאמרים בפאתוס על כל במה ציבורית היו, הינן ויהיו תמיד אך ורק דעות, וככאלה טוב יהיה אם אלו המבטאים אותם יסתייגו בניסיונות שלהם לנבא את העתיד. יסתייגו ויסייגו. כי לצערי בעוד שאיני מאמין שבלהט הויכוח אדם יוכל לגמגם ולו לרגע בעודו פורס את תפיסת המציאות שלו, אני מקווה שאלו המאזינים לתפיסת מציאות זו יצליחו לצעוד צעד אחורה על מנת לחשוב אם הדברים שנאמרים הם במקרה הטוב דברי טעם או במקרה הפחות טוב אם הדובר אינו מצליח לשמור על רצף לוגי כלשהו בעודו מתבטא.


על הרובד שעסק בחברה הישראלית אבקש דווקא להתעכב. כלל הנושאים שאפרט כאן השפיעו עליי אישית ועל כן הצלחתי לבסס דעות מוצקות יותר ברובד זה:


הדבר הראשון שחשתי מתחילת המלחמה הוא כי אנו חיים בחברה מאוד פשטנית, שהיכולת שלה לעכל, לא כל שכן ליצור, מחשבות מורכבות, דלה מאוד. אני משער שזהו מצב קיים שמתחדד ובא לידי ביטוי באופן מובהק בתקופות מצוקה. בתקופה האחרונה הרגשתי על בשרי את הקטלוג הכמעט הילדותי בין "איתנו" או "איתם". בעוד שבתקופות רגיעה, הופגנה מידה רבה יותר של סובלנות לקריאת התגר שלי על המציאות הקיימת, הרי שבתקופה האחרונה נשאלתי יותר ויותר (ובתמימות יש לציין) אם אני "בעד החמאס". הדבר גרם לי לחשוב שייתכן שרובנו איננו מסוגלים לעכל את העמידה הזו מחוץ לקונצנזוס החברתי ושהתנהגות שמפרה את ההסכמה הרחבה והפטריוטית הזו מפורשת מיידית בהכרח כניגודו המוחלט. כך למשל, מסתבר שבישראל בשבועיים האחרונים אדם יכול לבחור אם הוא: "בעד עוטף עזה או בעד עזה", "בעד המלחמה או בעד רפיסות", "בעד ישראל או נגדה" וכן הלאה. לא נותרו ברירות אמצע או אלטרנטיבות. הציבור הרחב מציע למתלבטים שתי חלופות בלבד ומתוכן עליהם לבחור. הלוואי והייתי יכול לשייך את חוסר המורכבות המחשבתית הזאת לאספסוף כלשהו. הדבר המצער באמת היא שזו מנת חלקם של אנשים אינטלקטואלים שכן מצליחים לאתגר את מחשבתם ביום יום. המחשבה הפשטנית הזו מובילה באופן ברור לדיכוי החשיבה שנתפסת כמנוגדת לקונצנזוס. במהלך הלחימה, לרוב, לא היו בני השיח שלי מסוגלים להפריד בין הדעות שלי לזכות שהייתה לי לבטאן. גרוע מכך, כאשר הדיונים הגיעו לשיאם, לא יכלו רוב ברי- הפלוגתא שלי להפריד בין מחשבותיי לבין האדם שעמד מולם. כאשר נפסלו מחשבותיי על הסף באשמת בגידה כך נפסלתי גם אני יחד איתן. קוטלגתי ונארזתי בקופסת החפצים הבלתי לגיטימיים בחברה שלנו. מיותר לציין שמאותו רגע והלאה לא היה שום טעם להמשיך בשיחה. לא התרחש אלא לעיתים נדירות מקרה בו עודדתי על ידי אלו שהתנגדו לדעותיי להמשיך ולהביען בשם חופש המחשבה. ההיפך הוא נכון: על ידי חבריי נקראתי לסדר או שנשאלתי אם איני חפץ לשקול מחדש את דעותיי. על ידי אנשים שלא אחשיב כחבריי ננזפתי על עצם הלוגיקה המעוותת שהובילה אותי לדעותיי הפרועות. מסקנות נרחבות הוסקו על ידי אנשים שאינם מכירים אותי לגבי עברי, מוצא הוריי, המצב הסוציו-אקונומי שלי, נאמנותי למדינה ובריאות נפשי. כל אלו שימשו כחיזוק לסתירות שהוטחו בפניי כנגד הטיעונים שלי. לא, אין ולא הייתה בישראל שום סביבה תומכת שמצליחה לעודד חשיבה אחרת מזו שנקבעה לקונצנזוס. אולי במתחמי הסטרט-אפ או במסדרונות הטכניון פורחים מיני מוחות יהודיים שמחשבותיהם היצירתיות מביאות גאווה למדינה בעולם המדע. לא ברחוב ולא באוניברסיטאות החופש הזה קיים, אלא שרשראות מחשבה שכובלות את הדעת.


רבות ייאמר בעתיד כנראה במחקרי תקשורת וסוציולוגיה על הכלים שמבנים מציאות ומצרים את האפשרויות לחשוב כנגד הזרם בישראל, הן בתקשורת והן בשיח הציבורי. אין לי שום עניין להעלות ספקולציות בנושא, אך אני כן מבקש להתעכב על שני הדברים העיקריים שחשתי בשבועות האחרונים. שהרי לנסות ולשייך את כל הדברים שפירטתי לעיל לאיזו רוח ציבורית ספונטנית ששום כלים לא משרתים אותה יהיה לפטור את עצמי בזול. לכן אני חושב ששימוש ציני ובלתי הולם נעשה בישראל בביטוי "סולידריות לאומית" (ובאחיו ובני דודיו ה"עורף החזק", ה"אחריות ציבורית" ו"התמיכה בחיילנו"). את מה שמתרחש בישראל בתקופות לחימה איני יכול ואיני מעוניין לפרש כסולידריות משום סוג שהיא. אוכל אולי לכנות את ההתנהגות שמפורשת ככזו כ"עריצות הרוב" או "ביטול חופש המחשבה והביטוי לטובת השגת יעדים". אך איני רוצה לדבר על השימוש שעושים בו קברניטי המדינה והצבא בדמות לחש קסמים היוצר שקט ציבורי, אלא על חלק מהתחושות הסובייקטיביות של הציבור כאשר הוא מתכוון לסולידריות.


זו במה ראויה לבקש סליחה מכל ההורים המודאגים שנקרעים מבפנים כאשר הם נאלצים לשלוח את בניהם ובנותיהם למות בשדות. סלחו לי אם אני נוטע את זרע אי הוודאות בלבכם. אם אני מערער את אותה אמת מוחלטת בצדקת דרכינו שכולם מדברים עליה. סלחו לי כאשר אני גורם לכם להרהר שמא היו דרכים אחרות, לפתור את המצב הבלתי נסבל שנוצר בעוטף עזה ובעזה עצמה. כן, יכול להיות שהייתה ברירה ואם ישנו סיכוי אחד למיליון שזה הוא המצב, הדיסוננס שאני יוצר כאשר אתם שולחים את ילדיכם האהובים לקרב לבטח בלתי נסבל. אוכל רק לומר, שאני מעדיף להביע חוסר סולידריות בוגדנית זו, כאשר הם עוד חיים, מאשר לצקצק בשוך הקרבות, כאשר אבק הלחימה ייעלם, ועדות החקירה יתהו והתקשורת תשלוף חרבותיה. אני מעדיף לדבר בעודם חיים מאשר לדבר כאשר הם מתים.


הסולידריות הלאומית הזו, הופכת להיות התכונה הכי אופיינית בציבור מדי כמה שנים, כאשר פורצת מלחמה. שידורי הטלוויזיה מצלמים את מיטב בנינו ואחינו, רגע לפני כניסתם אל שדה הקרב וכל לב ישראלי מתמלא תחושת אחדות שאין כמותה. כל אלו שלפני כן לא ידעו להבדיל בין שדרות לנתיבות, כל אותם אנשים שלא ידעו להחליט האם קריית גת או קריית מלאכי הוא חור גרוע יותר, ואלו שלא חשים מעולם חמלה על מצבם הסוציו אקונומי של אחיהם תושבי הדרום, כל אלו מפשפשים בארונות ומחפשים את אותו דגל ישראל ששמרו מיום העצמאות האחרון. נראה שלדגל ריח של עשן וגריל והוא מבקש להתאוורר. "היכן היית 8 שנים?" היא שאלה נפוצה בישראל בחורף 2008. ואין לי תשובה טובה עליה. שאלות אחרת כן מתעוררת אצלי, באותו רגע: "היכן היינו כולנו, כשבאופן סיסטמתי במשך שנים הוזנחו כל מערכות החינוך, הרווחה, התעסוקה והתרבות בפריפריה שעוטפת את עזה? איפה הוחבא הפטריוטיזם הסולידרי שלנו כאשר התחננו התושבים לקבל מעמד של תושב קו עימות?". וישנן עוד, שאין טעם לפרטן. את חובם לחברה הישראלית ישלמו כבר כל המפגינים כאשר ינפנפו בדגל וישירו את התקווה. אם וכאשר יושב השקט אל דרום הארץ, יוכלו הסולידריים הגדולים לשוב אל חייהם ולשכוח מהדרום מוכה הגורל שוב. לחזור אל חייהם בכל מקום אחר בישראל ולא לחשוב שוב על עוני, אבטלה וייאוש. "אנחנו כבר תרמנו". אכן, את חובם לחברה הם כבר מילאו בצבא ובהפגנה.


השימוש בסמלים לאומיים מדאיג אותי אף יותר מזה: הדגל וההמנון של כולנו הם נכסים מסתבר, של אחד הצדדים המפגינים. זאת כמובן לטובת הצופה הבלתי מיומן שמגיע להפגנה, ומבקש לזהות את "הטובים", את "הפטריוטים", בעזרת ההמנון ואת "כל העולם כולו" (שהוא שיר מקסים לכל הדעות). כאשר זיהנו כבר את שלנו, נותר רק לזהות את ה"רעים". הם אלו שעומדים מנגד. שלא תומכים בישראל ושלא רוצים בעתיד טוב לילדנו. מזל שהבאנו את דגל ישראל. המלאכה נעשתה קלה מאוד לאחר כן. כעת נוכל להמשיך להיות סולידריים דרך הדלקת מגדל אשכול באוניברסיטה בצורת דגל ישראל. בעלי העסקים בתל אביב יוכלו (כל עוד מתקיימת הלחימה) להציע לתושבי עוטף עזה, חבל לכיש וחוף אשקלון הנחות מפליגות שיסמנו לציבור את מחויבותם הבלתי מסויגת. נוכל להמשיך ולהביע סולידריות בדרכים יעילות וטובות, שאכן משפרות את המציאות הקשה בדרום. מציאות שהיא לא רק בת 8 שנים. אלא ש-8 השנים האחרונות הן גולת הכותרת של אפאתיות תמידית. מציאות שהיא כנראה אחותה הגדולה של המציאות בת ה-8. מציאות של הזנחה חברתית וניתוק שיטתיים בת 25-30 שנה.


את מה שמתרחש מבחינה אזרחית בחברה שלנו, אוכל לתאר כמעבר מתפיסה של אזרחות לנתינות וסאלית. מצב שבו החברים בחברה האזרחית מסירים מעצמם את האחריות על המתרחש במדינתם. על מנת להמחיש את העניין אביא לדוגמא את נושא מטרות המבצע. אחזור ואחדד, שלמרות הסלידה שאני חש מהדרג הביטחוני, על שימוש במשפטים עמומים שלפעמים סתרו אלו את אלו כשהם נשאלו בעניין המטרות, לא אדבר כאן עליהם. אדבר על חברה שלמה של אזרחים שלא יכולה, בצורה חד משמעית ומספקת את הדעת להצביע על המטרות והיעדים של המלחמה האחרונה. נכון שלא קל הדבר, בעיקר כאשר כל כך הרבה מסרים סותרים נשמעו הן מפי מקבלי ההחלטות והן מאלו שמפרשים אותם. אני מאמין שאם נקבץ 100 אזרחים בישראל ונשאל אותם מה היא מטרת המבצע, נוכל לאסוף בצורה די שווה 3-4 תשובות שונות. חלק מהאזרחים יטענו כי המטרה היא "להרתיע" את חמאס ולהגיע להסכם מעמדת כוח, אחרים יגידו כי הם חושבים שהמבצע נועד "להפסיק את ירי הקסאמים כליל" ואילו אחרים יגידו שמטרת המבצע היא "למוטט את שלטון החמאס בעזה". להבנתי התשובות הנ"ל הן תשובות שונות מאוד אלו מאלו. יש לכל אחת מהן השלכות מדיניות, בינלאומיות וחברתיות אחרות. במוחי הקודח אני מאמין שתושבי הדרום ירצו לייחס חשיבות רבה לשאלה כיצד ישפיע המבצע על חייהם. איך הוא ישפר את איכות החיים שלהם ולכמה זמן? אילו פתרונות מדיניים מציעה ישראל על בסיס המבצע שכבר מתקיים (וזאת מתוך תפיסה שאין הכוח הצבאי יכול לפתור את כל הבעיות). למשמע כל כך הרבה מסרים שונים שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שלהם הוא כנראה "לכתוש את עזה" היינו מצפים מאזרחים ברי דעת שיבקשו מהדרגים מקבלי ההחלטות בירורים, אפילו על בסיס הסכמה כי יש צורך בפתרון צבאי. היינו מצפים שהורים מודאגים ישאלו לאיזו תכלית נשלחים בניהם לקרב ושתושבי אשדוד שנכנסו לא מכבר לקו האש ידרשו להבין כיצד בדיוק המבצע הצבאי ישרת אותם בעתיד. ההיפך הגמור מתרחש בחברה הישראלית, ישנה אדישות מוחלטת בכל הנוגע למטרות וליעדים שהציב הדרג המדיני. מגדילים ועושים אזרחים רבים כשאומרים: "מישהו למעלה יודע". הדבר מזכיר אפיזודה מימי הביניים, בה המלך יוצא לקרב והוא מגייס את האיכרים להלחם בצבאו. והאיכרים, דהיינו אנחנו, לא שואלים מה הם היעדים הברורים של המבצע הזה שגובה את חייהם של אלפים ומשבש את חייהם של מאות אלפים. הידד לכשלוש מאות שנות דמוקרטיזציה, איטית וכואבת שהביאונו היום למצב בו אזרחים במדינה שהייתה רוצה להיות מערבית לא יודעים מה מטרת המלחמות. כאשר בוחנים את תחושת האכזבה האזרחית שישנה מאחורי המבצע האחרון (אעז ואומר, אחרי רוב המבצעים הצבאיים הנרחבים שישראל ביצעה ב-20 שנה האחרונות), ומפרשים את הרחש הציבורי ש"המלאכה לא הסתיימה". אין להיות מופתע כלל: איש לא ידע מה היא בדיוק המלאכה שנעשית. כיצד אפשר לצפות שאנשים לא יהיו מאוכזבים בתום המבצע כאשר הם רואים את אנשי החמאס מכריזים על הניצחון-פירי שלהם. איש-איש פנטז בעצמו כיצד המבצע הסתיים, משום שאיש לא ידע כיצד הוא אמור להסתיים וכשהדבר לא קרה נותרה רק האכזבה. אינני יודע אם נותרה עוד יכולת הכלה, לשמוע על קהות החושים שלנו. נסתכן בכל זאת. גישות מקיאווליסטיות יפסלו את הטענות הבאות שאטען על הסף. יחד עם זאת איני יכול שלא לתהות מה קורה לחברה שחבריה מבקשים לצנזר את התמונות הקשות מהלחימה בעזה על מנת שלא לפגוע במוטיבציה ולהמשיך לבצע את הפעולות שיוצרות את התמונות. מה מצבה הנפשי של חברה שהתקשורת שלה מסוגלת לעסוק במותם של ילדים (בין אם בצורה מוצדקת או שלא) רק בהקשרים תעמולתיים והסברתיים ולא בשום הקשר אחר. ייתכן כי ילדים רבים מתו, וכל האשמה לזוועה הזו, מוטלת אך ורק החמאס. בתחילת מאמר זה אמרתי שזה לא מעניין אותי בכלל מי האשם. בקטע ארוך זה מעניינת אותי רק החברה בה אני חי, התקשורת שלה וגישותיה לחמלה ואנושיות תוך כדי לחימה. גם אם קיים אספקט הסברתי למותם של חפים מפשע במלחמה, לא ייתכן שבחברה שרוצה להיות נאורה ודואגת להבדיל את עצמה יום-יום משכנותיה שהיא עצמה מכנה "ברבריות" לא תהיה שום התייחסות אנושית למותם של חפים מפשע. בתפיסות שלי, לא ייתכן ששום גורם אזרחי לא יעלה בתקשורת ויביע צער אמיתי על המתרחש, יזדעזע עמוקות ויבקש הסברים מהדרג הצבאי. לא ייתכן שחברה שלמה פוטרת עצמה מכל אחריות בגלל שבצד השני עומד ארגון כמו חמאס ושלמוסריים בינינו לא נותר אלא לצקצק אל מול התמונות הקשות.


מה נותר עוד לומר? שאין לי שום טעם כאזרח לדבר על רווחה, חינוך, יהדות, דמוגרפיה, מיסים, בריאות וביטחון. אין שום טעם להוסיף סתם מילים על כל הדברים חסרי המשמעות הללו אם בזמן מלחמה לא נותר מקום לשיח שיאפשר מחשבה. בשום מדינה בעולם אין לאזרחים טעם לעסוק בנושאים קיקיוניים כאלו ביום יום השגרתי והמשמים שלהם אם הם לא יכולים לדבר ברגעי האמת של קיומה של מדינה. אין מה לדבר על מוסר והומאניות בתקופות שלווה אם לא נוכל לדבר עליהם כשאלו נבחנים, בזמן לחימה.


השבוע שכחתי את תעודת הזהות שלי על אחת ממכונות הצילום של אגודת הסטודנטים. סטודנטית טובת לב אספה את התעודה והתאמצה למצוא אותי בכל דרך אפשרית. כשנפגשנו על מנת להשיב לי את האבדה התפתחה שיחה קלילה על לימודים, חיים, הא ודה. לקראת סופה אמרה לי:


"מאוד התרשמתי ממה שמצאתי בתעודה, גם תורם דם קבוע משנת 2001 וגם מחזיק בתעודת אדי לתרומת איברים. כל הכבוד"


חייכתי והוספתי "כמה פטריוטי מצדי"


"ככה צריך" היא אמרה. לא היה לי את הכוח לשבור לה את הלב.

תגובות
נושאים: מאמרים

13 תגובות

  1. תפיסת מציאות הגיב:

    פתיחת המאמר מסבירה בדיוק את בעית תפיסת המציאות של הכותב וממילא מדוע הוא מלא בהזיות. וכך הוא כותב:"המתקפה האחרונה על עזה…למרות שלא הסתימה עדין…". מר לוי, כאשר יורים פצצות מרגמה וקסאמים מעזה וכאשר מניחים מטענים כדי להרוג חילים זו מתקפה של עזה על ישראל ולא מתקפה על עזה. יש לך פשוט בעיות בתפיסה מרחבית ולכן "המציאות" שלך היא הזיה. התוצאה משתקפת במאמר.

  2. יוליוס הגיב:

    יכול להיות שמשהו לא בסדר איתי, אבל מדוע בכל פעם שמישהו מוציא מפיו את האמירה "לא מעניין אותי מי האשם" אני יודע בדיוק לאיזה צד של המפה הפוליטית הוא משתייך? (כנ"ל, אגב, האמירה "אני מגנה כל הרג של חפים מפשע משני הצדדים".)

    ייתכן שאני סתם פרנואיד, אבל מדוע תמיד אחרי שתי האמירות האלה אני יודע שההמשך יהיה קשור ל"חברה הישראלית הגזענית, התוקפנית, האטומה, המבצעת פשעי מלחמה והולכת כעדר אחרי מנהיגים מיליטריסטיים"? אה?

  3. אורנה לביא – ליוליוס הגיב:

    תירגע,יוליוס. אתה בסדר גמור. מה לעשות, כזאת היא המציאות… אלו אמירות השמאל – וגם אמירות אנרכיסטיות, כמה שיש פה מן המשותף. ואתה לא פרנואיד – תסתכל במילון. פרנואיד זה מי שנדמה לו שכולם רוצים את רעתו. לפחות לחסלו, אם לא לחסלו בעינויים. אתה מתנגד אולי לאמירות מסוימות של השמאל, אבל זה לא אומר שאתה לא שפוי. זה רק אומר שאתה טועה, לדעתם של אנשי השמאל. אהמממ… וכאן אני אומרת (כמובן) שלדעתי אנשי הבשמאל , ובמיוחד האנרכיסטים, צודקים.

  4. יוליוס לאורנה הגיב:

    כן, זה נכון. אבל הבעיה היא כזאת:

    אנשי השמאל (והאנרכיסטים) לעולם לא יאמרו "לא מעניין אותי מי אשם" כאשר האשם הוא בישראל. אז דווקא מאד מאד מעניין אותם מי אשם. אז זה הדבר הכי חשוב להם.

    ואילו האמירה "אני מגנה הרג חפים מפשע בשני הצדדים" נאמרת תמיד כאשר מדובר ברוצחים פלסטינים. כאשר מדובר בישראלים שהורגים או רוצחים, אזי הגינוי כולו בצד אחד, ועוד איך.

    זה מה שמפריע לי. כנראה שאני בכל זאת פרנואיד באיזשהו מקום.

  5. אורנה לביא ליוליוס הגיב:

    תירגע, חבר. אנחנו חיים על כוכב ובו מגוון בלתי מוגבל של א/נשים, מה ששם אותך בכל מקום במצב לא בטוח – אבל גם עם הרבה תקווה. אל תעשה הכללות, כדי שלא תפסיד את מה שנשמט מההכללות שלך.

    ואם אתה מכיר בפרנויה שלך, זה שלב ראשון לריפוי ממנה. אבל כאן אני צריכה לציין שזו לא מחלה אישית שלך, אלא מחלה עממית של חלק גדול מישראל, ובעצם לא רק.

    אנחנו נמצאים כנראה במרכז הפארנויה העולמית. יש עוד כמה מרכזים, אמנם, אבל זה לא פוטר אותנו מהצורך לקבל את עזרתו של פסיכיאטר עולמי כלשהו.

    אני משערת שיש כאן הדבקה הדדית בינינו ובין הארצותבריתים, אם כי בשל מצבם הכלכלי והגיאוגרפי, מימדי הבעיות אצלם הם לגמרי אחרים מבחינה כמותית.

    לא שזה צריך לנחם… צרת רבים איננה חצי נחמה…

    אני בכל זאת מייחלת לשיפור המצב, עוד בימי חיי (אני אוטוטו בת 50 – חגיגו היובל קרובות מאד), אבל אני ריאלית. אם זה יקרה במהירות כל כך גדולה, זו תהיה מתנת יום הולדת הפתעתית מאד שלי, אולי בעשור הזה…?

  6. תמיהה לאורנה הגיב:

    אם זכרוני אינו מטעני, התגובה הראשונה שלך בגדה השמאלית היתה בסגנון "אני מפחדת ללכת ברחוב, כי כל גבר הוא אנס פוטנציאלי, וכל אישה היא מטרה לאונס"…

    *את* מזהירה אחרים מפני פראנויה????

    לתשומת לבך, אנחנו חיים על פלנטה (ולא כוכב) שבו מגוון של אנשים, אבל לרוב המכריע של האנשים אין אפשרות מעשית לעבור דירה כל פעם שהשכונה נעשית מסוכנת.

    אי אפשר כל החיים לברוח, ומי שבוחר בבריחה מתמדת, מציב את עצמו בעמדת נחיתות קבועה מול התושבים הוותיקים.

    השכונה שלנו עויינת ואלימה, זאת אומרת שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות פציפיסטים, גם אם נטיה הלב שלנו היא שלום ושלווה.

  7. אלדד לוי הגיב:

    מעניין מאוד, מאמר של 7 עמודים וזה מה שהפקתם ממנו? את השורה בה כתוב "לא מעניין אותי מי אשם?". אסביר רק לצורך הבהרה למרות שאני חושב שגם זה לא יעזור:
    לצורך הניתוח החברתי הדל שלי, אין זה היה חשוב אם ישראל היא האשמה היחידה במצב או אם הפלסטינים הם מחרחרי המלחמה האולטימטיביים. הניתוח הזה עוסק בהתמודדות שלנו כחברה עם מצבי חירום והדרך בה אנחנו אוטמים את עצמנו מלחשוב בזמן שאנחנו נלחמים. למרות שברור מן הכתוב שאני לא תומך במלחמה, הביקורת הייתה כזו שהיא משקפת גם למי שתומך במלחמה כפתרון לבעיית הקסאמים בדרום שהוא יכול להפיק ממנה דבר או שניים. הפקתם? או שזה היה רק טקסט הזוי עם תפיסת מציאות מעוותת?

  8. ליאת הגיב:

    אני מוצאת את זה מאוד אירוני שהתגובות העיקריות על הטקסט, שמתייחס לחוסר הלגיטימציה שיש בציבור לשמוע דעות שונות בשעות חירום, דווקא על טקסט כזה מגיבים בשלילת הליגיטמציה של הדובר שיוכו לשמאל האנרכיסטי (מאיפה הבאת את זה?) וחוסר התייחסות למלל המהותי יותר.
    מאוד הזדהיתי עם זה שבלי שום קשר לדעות, כן, גם אם אפשר להסיק מזה מה הן הדעות, אני דורשת שבחברה דמוקרטית תהיה לי את הזכות להשמיע אותן.

  9. יוליוס לאורנה הגיב:

    מזל טוב, עד מאה ועשרים.

  10. אורנה לביא הגיב:

    תודה, יוליוס, אבל אני אסתפק אולי ב-80…

  11. לליאת הגיב:

    את יכולה להירגע. בארץ שלנו, ברוך השם, את יכולה להביע כל דעה בחופש מוחלט, והראייה היא בדיוק האתר שאת כותבת בו.

    הביקורת על היעדר יכולת חשיבה של הציבור בארץ בעץ לחימה (בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו), היא לגיטימית ואף נחוצה. הנקודה הבעייתית בכתבה זו ובאחרות בעתונות הישראלית, היא יצירת הרושם שתכונות כמו עדריות, חשיבה קולקטיבית, ירידה למכנה משותף הנמוך ביותר, דפוסי חשיבה לאומניים וכו’ (שלא לדבר על דברים חמורים יותר כמו גזענות ופונדומנטליזם דתי אלים) הן תכונות ייחודיות לישראל. קצת פרופורציה. עם כל הביקורת – המוצדקת – ישראל היא המדינה שבה הייצוג של התכונות הללו הוא הקטן ביותר (ובמידה משמעותית) בכל המרחב שלנו, וגם לעומת אירופה אין לה במה להתבייש.

  12. אורנה לביא – לליאת הגיב:

    זה לא מצדיק ויתור על מאבק שמאלני אמיתי וחזק עם דרכי פעולה אנרכיסטיות ושאיפות ליעד אנרכיסטי אמיתי, כלומר שאיפות וכל פעולה אפשרית לקידום החופש מהשלטון הלאומני והדתי. כולל (ובמיוחד) השלטון הציוני. מאבק לא אלים אבל עקשני – מול כל מאפיני הציונות והיהדות – הדתית והחילונית (כאילו). לא להרפות, להמשיך – בכל דרך לא אלימה אפשרית!

  13. עמיחי הגיב:

    למגיב האלמוני,
    אני לא חושב שהמאמר מציע שבישראל המצב הוא נורא יותר. ההשוואה שאתה מציע רחוונטית רק אם היא עולה מתוך המאמר. ולדעתי אין זה המקרה. נכון יש מדינות פונדמנטליסטיות וטוטאליטריות, מדינות טרור ואימה. היו וגם יהיו תמיד כנראה, ביקורת קשה על החברה הישראלית אינה מפחיתה מהדבר הזה ואינה גם מרמזת כי המצב בישראל הגרוע בעולם.
    אני סולד מאוד מהאמירה "ביקורת על היעדר יכולת חשיבה של הציבור בארץ בעץ לחימה (בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו), היא לגיטימית ואף נחוצה". לא ציינת למה לא הסברת למה זה נחוץ ולכן זה לא ברור. לי זה למשל לא מובן מאליו.
    אני חשוב שמה שמעניין בחברה הישראלית ומשתקף גם בחלקו במאמר הזה הוא שיש פער מאוד גדול בין מה שאנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עושים וחושבים (תודעתית) ובין מה שבמציעאות קורה. זה הפער האמיתי והמרתק.

הגיבו לתפיסת מציאות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים