הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 בפברואר, 2009 5 תגובות

לפני מספר ימים רואיין הפרופ’ משה צוקרמן ברשת ב’ של "קול ישראל" אודות תעמולתה של מפלגת "ישראל ביתנו" וסיסמתה "אין נאמנות – אין אזרחות". הפרופ’ צוקרמן התמקד במושג "נאמנות" והסביר בבהירות מרשימה, כרגיל, כי המושג ככזה הנו חסר כל משמעות ללא יציקת תכנים לתוכו, וכי התכנים אליהם מכוונים ליברמן וחבורתו מראש פוסלים כל אפשרות של נאמנות – לא רק מצד ערבים אלא גם מצד אנשי שמאל יהודים. גם הפעם, כמו פעמים רבות, מצאתי את עצמי מסכים עם דברי פרופ’ צוקרמן. יחד עם זאת, ראוי לתת את הדעת גם למושג "אזרחות" בכדי להבין את המשוואה שליברמן עורך: "אזרחות" כסטטוס משפטי פורמלי גרידא הנה תפיסה צרה של המושג, מה עוד שלא בדיוק אליה מכוון ליברמן בדבריו.

באופן כללי, מושג האזרחות משמעו חברות בקהילה פוליטית המקנה זכויות ומכוננת חובות מסוימות. אולם לצד השאלה "מה בדיוק האזרחות מקנה?" עומדת גם השאלה "מה מקנה אזרחות?", כלומר, מהם הקריטריונים על פיהם אדם זכאי או אינו זכאי ליהנות מאזרחות כלשהי המקנה זכויות ומכוננת חובות. בהקשר זה, ראוי לתת את הדעת לטיפולוגיה רבת השפעה שערכו יואב פלד וגרשון שפיר בספרם מיהו ישראלי (טיפולוגיה המופיעה לראשונה במאמר של פלד מ- 1992). המחברים מבחינים בין שלושה סוגי אזרחות (שיחי אזרחות, כלשונם): ליברלית, רפובליקנית ואתנו-לאומית, כאשר כל אחת מהן מאופיינת בתנאי קבלה שונים כמו גם בדפוסים שונים של חלוקת זכויות וחובות.


האזרחות הליברלית מדגישה את עליונותו הערכית של הפרט ואת חירותו כבוחר חופשי ורציונלי על פני כל מחויבות קולקטיבית וקהילתית. בכך, מנתקת תפיסה זו את האדם מזהויותיו החברתיות (קבוצות שיוך, זיקות קהילתיות וכד’) ודוגלת בחלוקה שוויונית של זכויות וחובות ללא קשר לזהותו של הפרט (אתנית, תרבותית, דתית וכיו"ב). הזהות היחידה המקנה אזרחות זו היא, מגורי קבע בגבולותיה של המדינה. האזרחות הרפובליקנית, לעומת זאת, רואה את מושג האזרחות עצמו לא כהגנה מפני התערבות שרירותית בחיי הפרט (חירות נגטיבית, על פי אייזיה ברלין) אלא דווקא כהשתתפותו בחיים הפוליטיים לטובת קידומה של המטרה החברתית המשותפת ("הטוב המשותף"). על פי גישה זו, תפקידה של הקהילה הפוליטית (המדינה) איננו הגנת הפרט גרידא אלא קידומו של סדר יום מוסרי מסוים ("הסגולה האזרחית הטובה") אליו כולם צריכים להיות נאמנים ואותו על כולם לטפח, לעתים על חשבון האינטרס האישי הצר שלהם. במקרה זה, אם כן, האזרחות ניתנת רק לאלו התורמים (ובכך מביעים נאמנות) לטוב המשותף, ורק הם יכולים ליהנות ממגוון של זכויות וחירויות הנמנעות מאלו שאינם עונים על דרישות הנאמנות. האזרחות האתנו-לאומית, לעומת שתי הקודמות, מוקנית על בסיס שיוך מולד (כביכול!) אותו אין האדם יכול לבחור או לשנות. בדומה לאזרחות הרפובליקנית, גם כאן מוקנות זכויות ומוטלות חובות על בסיס שייכות קהילתית, אבל כאן השייכות איננה מוקנית ע"י תרומה לכלל אלא על בסיס מוצא (מיתולוגי, יש להדגיש).


מן המיון הקצר והלא ממצה הנ"ל, עולות שתי שאלות. ראשית, האם הפלסטינים המכונים "ערביי ישראל" נהנים מאזרחות או לאו? שנית, האם לאור התשובה לשאלה הראשונה יש לצפות מ"ערביי ישראל" לנאמנות כפי שדורשים רוב רובם של המפלגות, חברי הכנסת והציבור היהודי, ולא רק ליברמן. אין שום ספק שהאזרחות האתנו-לאומית בישראל היא נחלתם של היהודים בלבד ושל כלל היהודים, לאור התפיסה הדומיננטית בציונות (קל וחומר בהלכה היהודית) הרואה את השייכות ליהדות כעניין של מוצא בעיקרו, ואת המדינה היהודית ככזו ששייכת, אם לא בלעדית אזי לפחות בעיקר, לאלו המשתייכים (לאו דווקא מתוך רצון) לזהות זו. מעצם היותם חסרי אזרחות במובן זה, מופלים "ערביי ישראל" במובנים רבים. די אם נזכיר חוקים כחוק השבות וחוק האזרחות, חוק הקק"ל וחוק יסוד מקרקעי ישראל המעגן (חלקית) את מעמדה של הקרן הקיימת לישראל האוסר על החכרת אדמות ללא יהודים, ועוד. מעבר להיבט החקיקתי, הרי שמבחינה ציבורית ובלתי פורמלית אנו עדים מאז ומתמיד להפליה והדרה של הציבור הערבי מעצם היותו ערבי. כך, למשל, מתבצעת דה-לגיטימציה שיטתית רבת שנים של הבוחר הערבי ושל נבחריו, המוצגים כמוקצים ובלתי כשרים מבחינה פוליטית מלכתחילה אך ורק בשל היותם ערבים ו/או נבחרי ערבים. בל נשכח כי חלק משמעותי ממסע ההסתה נגד ממשלת רבין (ורציחתו עצמה) נבע מ"התבססותה על קולות הערבים", לכאורה.


גם האזרחות הרפובליקנית נמנעת מן הציבור הפלסטיני בישראל, אם כי מעמדם של הדרוזים והבדווים המשרתים בצבא שונה מעט – אכן, רק במעט. עוד מימי החלוציות הקולוניאליסטית מבית מדרשה של תנועת העבודה הציונית טופחה דמות "היהודי החדש" ("החלוץ") המסתפק במועט, לכאורה, ומקריב את עצמו לטובת הכלל – העם היהודי הנגאל על אדמתו. באתוס הציוני תמיד נתפס היהודי הלוחם כדמות ראויה לחיקוי כאילו היה הנגטיב של "היהודי הגלותי". למרות היחלשותו של אתוס זה, הוא לא נעלם או נדחק לקרן זווית ועדיין נהנה מדומיננטיות בחברה הישראלית של היום. כך, השירות הצבאי בכלל, והקרבי בפרט, עודנו נתפס כתרומה המרכזית לטוב המשותף ומשמש אמת מידה בסיסית לבחינת הנאמנות האזרחית, וממילא לחלוקתן של זכויות ולהכלה חברתית מלאה. בשל כך, בין השאר, פטרו ממשלות ישראל לדורותיהן את הפלסטינים בישראל משירות צבאי והשתמשו בכך בכדי להצדיק את הפלייתם והדרתם בתחומים רבים כגון שוק העבודה, תקציבי הביטוח הלאומי, הקצאת משאבים, נגישות לשירותי בריאות, רווחה וחינוך, ועוד. כפי שהראה דוד קרצמר בספרו מעמדם החוקי של הערבים בישראל (1990), הזכויות העיקריות המקושרות לשירות הצבאי הנן הזכויות החברתיות, כך שעיקר הפלייתם של הפלסטינים בישראל מתבטאת במישור זה, מה שתורם רבות לנחיתותם החברתית-כלכלית. אולם עצם שלילת זכאותם לאזרחות הרפובליקנית משמעה הדרה: הרחקתם מן השיח אודות הטוב החברתי המשותף ומניעת כל השפעה מצדם על עיצובו של טוב זה. אגב, ראוי לתת את הדעת כי השירות הצבאי משמש אמתלה ותו לא, ולראייה: מצבם של הדרוזים והבדווים שכן משרתים אינו בדיוק משופר בשל שירותם זה.


מה באשר לאזרחות הליברלית? על פניו, זוהי אכן האזרחות היחידה ממנה נהנים אזרחי ישראל הפלסטינים, דהיינו, זכויות אזרחיות ופוליטיות על בסיס אישי מהן נהנים כלל אזרחי המדינה ללא הבדלי דת, מין, מוצא וכד’. מבלי להיכנס כאן לעומק הסתירות והכשלים המאפיינים את הזכויות הליברליות כשלעצמן, הרי שבהקשר בו עסקינן ראוי לציין שני דברים. ראשית, מדובר בזכויות רשמיות גרידא וממילא מופשטות: כאלו שלא יכולות להתממש ללא "שחקני חיזוק" מתחום הזכויות החברתיות (כפי שהעירה רוזה לוקסמבורג, העובדה שמרשים לפועל לאכול עם כפית של זהב איננה מעלה או מורידה שכן הוא אינו יכול לממש זאת בכל מקרה). כך, הדרתם של הפלסטינים בישראל בתחום הזכויות החברתיות (המתבססת על אי זכאותם לאזרחות רפובליקנית) משליכה על יכולתם לממש את זכויותיהם הליברליות הפורמליות, ובפועל מאיינת במידה רבה גם אותן. מעבר לכך, הרי שגם ברמה הרשמית המופשטת עצמה תמיד הוכפפו הזכויות הליברליות למטרה הרפובליקנית (מימוש הציונות ומיסוד העליונות היהודית). כך, עד שנת 1966 חיו "פלסטינאי ישראל" תחת ממשל צבאי והוגבלו בחירויות אישיות כגון חופש התנועה, ההתארגנות והביטוי. גם מאז בוטל הממשל הצבאי עדיין מתקיימת מדיניות מפלה גם בתחום הזכויות הליברליות, בעיקר בסוגיות הקשורות לחופש הביטוי, ההפגנה והעיתונות.


"פלסטינאי ישראל" אולי נהנים מאזרחות במובן המשפטי הצר ביותר: הם רשומים במרשם האוכלוסין ומחזיקים בניירת המוכיחה כי הם אזרחים רשומים במדינת ישראל, אך האם הם אכן נהנים מאזרחות במובן המהותי יותר? נראה שלא. מהן ההשלכות של עובדה זו על שאלת הנאמנות למדינה? האמת היא ששום משטר או מדינה, גם הצודקים והראויים ביותר, אינם מחייבים נאמנות: הם אולי עשויים לעודד נאמנות או לתת לה צידוקים, אבל אינם יכולים לחייב זאת. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר במדינה השוללת למעשה (גם אם לא להלכה) את הזכאות לאזרחות מלאה מ"אזרחיה" הרשומים. כפי שצוטט עזמי בשארה (אז עדיין כפעיל חד"ש) בספרו של דוד גרוסמן נוכחים נפקדים: "אני צריך להיות אזרח נאמן במדינה שמכריזה על עצמה שאינה מדינתי." ואכן, הכיצד ומדוע זאת? מדוע על אדם המופלה, מודר ומדוכא להיות נאמן למדכאו ומדירו? עוד טרם נענה לדברי הבלע של נתניהו, ליברמן ואלדד באשר לדרישות שהם מעלים בפני הציבור הפלסטיני בישראל כתנאי לשמירת אזרחותם, עלינו לזעוק: לא שמירת אזרחותם עומדת על הפרק אלא קבלתה במלוא מובן המילה, ועד שזו לא תיעשה אל לכם לבוא בדרישות נאמנות למיניהן: אם אין אזרחות – אין ולא תהיה נאמנות!


No taxation without representation – no loyalty without equality!

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. סהר הגיב:

    ספינים כמו הספין הלא מוצלח של ליברמן "אם אין נאמנות – אין אזרחות" הם בהחלט עוד ספין ללא תוכן שמאפיין מפלגה פשיסטית.
    ואם אני יהודי, שלא התגייס לצבא, מטעמי מצפון, או אולי מטעמי בריאות, או אולי מאלף ואחת סיבות אחרות, האם תהיה לי אזרחות לפי לשונו של ליברמן… ?
    ליברמן מפנה אבצע מאשימה לערבים, אך אותה אצבע תגיע ונוגעת מבחינת ליברמן גם לחלק מסוים בקבוצה היהודית, שאולי ליברמן אף רואה אותה כמקשה אחת עם ערביי ישראל.
    ההערה שבסוף "אם אין אזרחות – אין נאמנות", כמו גם הכותרת של המאמר, היא הנקודה הרלוונטית שד"ר כסיף התייחס אליה בצורה מקיפה, והיא זו אשר צריכה להנחות אותנו.

  2. כרגיל חצאי אמיתות הגיב:

    אזרחות אתנו לאומית – מכיוון שהאזרחות היא על בסיס אתנו-לאומי הרי שבנגוד לטענתך הערבים יכולים להיות אזרחים שווי זכויות בישראל. הם רק צריכים להתגייר. כלומר, בנגוד לטענתך הערבים יכולים לההנות מסוג אזרחות זה בישראל.
    אזרחות רפובליקנית – בנגוד לשקר הבולט במאמרך ישראל לא הדירה ולא מדירה את הערבים משרות צבאי. ראשית, הערבים בקשו הדרה זו שמתבצעת על בסיס נאמנות למדינה ולחוקיה שאליהם מסרבים הערבים להיות נאמנים (ואני לא מדבר על הצהרת נאמנות אלא על כך שהערבים מצהירים הצהרות אי נאמנות). שנית, ישנם ערבים שמשרתים בצה"ל ובכללם נוצרים ומוסלמים. למשל, חלק גדול מהבדואים. שלישית, גם היום המדינה מוכנה שהערבים שאינם רוצים לשרת בצבא ישרתו שרות לאומי שיזכה אותם בכל הזכויות של יוצא צבא. אלה הערבים שמסרבים לשרת בתוך קהילתם בטענה שזה יחזק את המדינה.כלומר, גם כאן הנתוח שלך שיקרי לחלוטין.
    אזרחות ליברלית הרי אמרת בעצמך שיש לערבים. מכאן שהנתוח שלך עפ"י הכללים שאתה קבעת הוא נתוח שיקרי (בהנחה שאינך שוטה שאינו יודע מה הוא סח). שים לב שישראל היא המדינה היחידה בעולם שנותנת אזרחות למי שמצהיא מעל כל במה שכוונתו להשמיד את המדינה שהוא אזרח בה ולרצוח את כל אזרחי המדינה שאינם מהקבוצה הדתית שלו.
    בקצור, ליד חבריך מהמפלגות הערביות ליברמן ככל שהוא מתועב הוא דוגמא ומופת לדמוקרטיה צדק ושיוויון.

  3. סמי הגיב:

    עופר כסיף תורם תרומה משמעותית להצעתו של ליברמן (ואחרים) לחילופי שטחים עם "פלסטין" שיכללו גם חילופי אוכלוסין. כי מאי נפקא? אם ערביי ישראל מגדירים את עצמם כ"פלסטינים" וטוענים לא רק לקיפוח אלא להיותם מעמד חסר אזרחות למעשה, מדוע הם מתנגדים בחריפות כזו למתווה גבול שיעביר אותם (על כפריהם) למדינה הפלסטינית, בה יחיו בשוויון מלא וללא קיפוח?

    אי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה. ערביי ישראל הם "פלסטינים" גאים עד לרגע שבו מציעים להם להחיל על כפריהם את הריבונות הפלסטינית. אז הם מזדעקים לפתע וקובלים על "גזענות", כשהם מנפנפים באזרחותם הישראלית. דחיל רבכום, אתם חושבים שרגע האמת לא יגיע פעם?

  4. נתן. הגיב:

    סתם אנקדוטה:

    בספרו המצויין של עמוס אילון "רקויאם גרמני" מסופר כי באמצע מלחמת העולם הראשונה ,עקב טענות רבות שהושמעו נגד היהודים, נערך מפקד בין היהודים ששרתו בצבא הגרמני על מנת לבדוק מהו אחוז היהדים המשרתים בחזית לעומת אחוז המשרתים בעורף(במונחים של ימינו "ג’ובניקים" מול "קרביים") כשהתבררו תוצאות המפקד שכונה "מפקד היהודים" דהיינו ש80 אחוז מהיהודים משרתים בחזית העדיף הפיקוד הצבאי לא לפרסם את התוצאות בטענה הרישמית ש" לא לפגוע ברגשות היהודים".

    הנקודה המענינת היא שהמפקד הזה שעורר סערה עצומה במיוחד בקרב היהודים, היה מבחינת רבים תחילת השבר בין יהדות גרמניה לגרמניה- בספר מצוטט עקיבא ארנסט סימון (לימים פרופסור באוניברסיטה העיברית) שאומר כי בעקבות המפקד גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ.

    אכן מתברר כי מבחן הנאמנות אינו פטנט של ליברמן אלה קדמו לו "גדולים" ורבים.

    וכל המוסיף גורע.

  5. עלי הגיב:

    בישראל מתרחשת תופעה חריגה הימין הקיצוני
    מכפיל את כוחו ונהפך לגורם דומיננטי
    את התופעה מנתחים חכמי הדור במילים
    העתיקות "הפאשיזים בעליה משום שישראל
    לא רוצה שלום ולא רוצה להחזיר את השטחים"
    הבעיה היא שהעליה מהירה וקשורה כנראה
    בתופעה יחודית וספציפית שקשורה להווה.
    את התופעה הזו חכמי הדור
    וחכמי הגדה לא מצליחים לפענח(אין סיכוי)
    אז מה היא התופעה ?
    אנסח את התופעה במילים האלה
    אין אדם בישראל שלא נפגע מההתרסה מהגסות
    מהתוקפנות שמפגינים ערביי ישראל כלפי
    הרוב היהודי
    לא נותר בידי האזרחים אלא ללכת אל
    הקיצוניות
    חברים
    ליברמן זה לא צחוק וההתרסה של טיבי כאילו הערבים לא מפחדים מעידה על היותנו על סף התהום
    ראו הוזהרתם

הגיבו לסמי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים